(כתב בנימין קרפלס מבית אל)
כשאנחנו נלחמים על העתיד כאן בחזית,
אתן שם, משכיבות את העתיד לישון.
כשאנחנו משפצרים ומסדרים את הברכית,
אתן מדגדגות אותה, מוציאות לו לשון.
כשאנחנו אוכלים מנות קרב ומלא פינוקים,
הם אוכלים לכן את הראש בצורה שיטתית.
כשאנחנו מתאמים וסט ואת הנשק מנקים,
אתן מפנקות בחביתה, ירקות ושוקולית.
כשאנחנו ישנים בשטח ובוהים בשמיים,
אתן שוכבות ערות, מוקפות ראשים קטנטנים ומחשבות.
כשאנחנו עומדים מול מפלצות על שתיים,
אתן מספרות להן על עולם של פיות, אבירים ובובות.
כשאנחנו מקבלים פקודות גדולות,
אתן מגשימות חלומות קטנים.
כשאנחנו משחירים רצועות וחובשים יבלות,
אתן מצנזרות להם זוועות בעיתונים.
כשאנחנו שוכבים במארב ומחפשים תנועות חשודות,
אתן מנגבות דמעה מלחי רכה, שמות פלסטר על פצע דמיוני.
אנחנו כאן רוצים לשלוח לכן נשיקות ואינסוף תודות,
לומר לכולכן באופן אישי "את הגיבורה, לא אני".
לנו אולי יש מדים, אבל אתן הלוחמות בחזית,
של שמירת השגרה והשפיות של ילדינו המתוקים.
סליחה שיצאנו ככה מהר, השארנו כלים ופח בלי שקית,
אוהבים, מעריצים, ובעיקר בעיקר, כאן מרחוק מחבקים.
תודה לכן נשותינו האמיצות, אריות ממין נקבה,
על השקט שאתן נותנות לנו ועל אורך הנשימה.
לחבק לא מתאפשר, אז שולחים מרחוק ים אהבה,
נתראה בקרוב, מבטיחים, אחרי המלחמה.
*כתב לאשתו:*
*בנימין קרפלס - בית אל*
תודה על התגובה!