מאז שבת לפני שבוע וחצי אני לא אני. קרוב משפחה נרצח בדם קר ואכזר. המון חרדה. ראיתי סרטונים ותמונות שלא יוצאות לי מהראש. החרדות מציפות אותי. מרגישה שאני עוד שניה מאבדת את שפיותי. בעלי איתי ולא במילואים ועדיין אני על סף שיגעון.
הלוויה הקשה שהייתה.הבכיות. המראות.הטרגדיה הנוראית. הסיפורים. המשפחות שנחטפו. אני מאבדת שפיות רק מלחשוב על הכול. אין לי אמונה וביטחון בכלל. חשבתי שכן. היום הארור ההוא טלטל את עולמי. מסתכלת על הקטנים שלי ומפחדת שיקרה משהו חלילה. מפחדת שיקרה לי משהו ואיך הם יסתדרו. מרגישה הרגשה רגע בנפש. וכל היום איתם בבית ולהבדיל בניחום אבלים יוצרים אצלי סיר לחץ בנפש ולא משאירים לי שניה לנשום. הקטנים שלי התחילו להרדם מאוחר.. הגדול בן 3 נרדם היום בעשר בלילה!! אחרי בכי עד שנשברתי והעברתי אותו לחדר שלי ושל בעלי כי שם הוא נרדם מהר ובעלי התווכח איתי קצת וכעס על איך שהוא מנהל אותנו והוא בכלל לא מבין באנצ באיזה מצב אני עם כמה שאני מסבירה!!!!!! ואנחנו גרים אצל ההורים ואני נחנקת והם גם ראו שהתווכחנו שומעים מהחדר אפילו שדיברנו חלש ואמרתי לו כבר שאני אעשה לעצמי משהו ודי נמאס לי מהכול ואם לא הילדים אני עושה לעצמי משהו כי לא מסוגלת יותר!! והוא כאילו מסתכל עליי בפרצוף שחושב שאני משוגעת!! לא שאני מיואשת שאני משוגעת!! כדי לנער אותן אמרתי לו שהוא יהרוג אותי בסוף ושהוא יצטער יל זה וזה פשוט עובר לידו.
ואני כל כך מפחדת שלא אהיה שם בשביל הקטנים. ושהדיבורים שלי עשו משהו. ורע לי. פשוט רע. ומרוב בושה על הויכוח לא יוצאת מהחדר כל כך חיכיתי לסוף היום
המטורף הזה לשתות משהו לאכול אני לא אוכלת כלום מאותו יום שבת הנורא. ושההורים שלי ילכו לישון כבר!! ונמאס לי לגור פה ובבקשה השם שלח לנו אריכות ימים ותמחק את מה שאמרתי אני לא יכולה לחשוב שאני לא
אהיה בשביל הקטנים שלי יש לי הרגשה רעה על עצמי ולא מצליחה לשנות אותה. ובעלי לא מבין ולא תומך להיפך. השם הצילו!!!!!!!!!!!
