בעלי בשנה האחרונה חווה קשיים מסביב לעצמו סוג של חיפוש כזה ותחושת כישלון, כל הזמן גורר רגליים כאילו החיים גדולים עליו והכל מחוסר ברירה. אני חושבת שהעוגן היחיד שהוא הרגיש בו טוב זה הבית שלנו.
בחודשיים האחרונים זה החמיר והיתה גם התפרצות שהוא השתכר קצת בשמחת תורה שזה יצא עליי בצורה לא יפה, התסכול והכעס הזה מהחוסר אונים. הבנתי את זה באותו רגע והפרדתי אבל עכשיו כבר קשה לי אין לי כח יותר ךשאת אותו, מרגישה צורך דחוף שהוא יתנער ויעשה משהו עם עצמו כי כבר התרוקנתי.
לא טוב לו עם עצמו הוא רואה את עצמו בעין שלילית וזה מתחיל לחלחל אליי, מרגישה שמחזיקה בציפורניים בהערכה כלפיו ומתוך זה גם באהבה כלפיו. ואני ככ ככ רוצה לאהוב אותו ולהעריך מאמינה מאוד שיש על מה, פשוט המאגרים שלי אוזלים.
ברוך השם אני אישה שמחה ופעילה עם ביטחון עצמי והוא שקט ומופנם יותר אבל הפער בביטחון תופס עכשיו עוד נפח, חיבת שהוא ישדר קצת גבריות כלפיי כדי להתרומם ולהכיל אתזה
