סרטון חמוד שהגיע אלי לנרמל את כולנו - הריון ולידה

לא כל מי שמדבר יודע על מה הוא מדבר.

וגם התוכן שלו סותר את עצמו.

מצד אחד הוא אומר שאין נכון או לא נכון להתמודדות, מצד שני הוא אומר שמי שברח מהארץ לא מתמודד.. מי אמר שמיקום גאוגרפי זה ההבדל בין מי שמתמודד לבין מי שלא?

אנשי מקצוע ממליצים חד משמעית להימנע מצריכה מוגזמת של סרטוני זוועות, אז למה הוא מנרמל את זה כדרך התמודדות לגיטימית?

עוד סתירה מצד אחד הוא אומר שזה בסדר לו לעשות כלום מצד שני הוא אומר כל אחד יעשה מה שהוא יכול.

לעשות מה שיכולים זה לא "לא לעשות כלום".

נכון שיש כאלה שעצם זה שקמו בבוקר זה הניצחון שלהם, אבל יש כאלה שלקום בבוקר זה לא אישיו בשבילם.

ערבות הדדית זה שכולם תורמים לכולם, לא באופן שווה כי אנחנו לא אנשים שווים, אבל כולם תורמים.

כל אחד כפי כוחו, יכולתו, ומצבו.

מי שלא עושה *כלום* בהגדרה של כלום, הוא פרזיט ולא צריך לנרמל את זה.

כשיש אנשים שנלחמים עבורך, תעשה מה **שאתה יכול**

לא ישאלו אותך למה לא היית משה רבינו או רמטכ"ל או גיבור ישראל שהקריב את חייו למען הצלת חיים.

אבל ישאלו אותך למה לא היית זושא, או יותר נכון למה לא היית אתה.

אם המאמץ המלחמתי שלך זה להצליח לנשום ואתה נושם, אתה שותף למאמץ.

אם המאמץ שלך זה להמשיך בשגרה ואתה ממשיך, אתה שותף למאמץ.

אבל אם להמשיך בשגרה זה לא מאמץ ואתה מחפש דרכים להצדיק את חוסר העשייה שלך, כדאי שתחשוב פעמיים.

כל אחד שיחשוב עם עצמו בכנות מה כן ביכולות שלו כרגע. לא ברגע זה ממש, אבל כן מתישהו במהלך התקופה של האתגר הלאומי המשמעותי שאנו מתמודדים איתו.

המצפון תפקידו לעורר אותנו לשאלה אם אנחנו בכיוון הנכון. לפעמים אנחנו כן ולפעמים אנחנו לא ואפשר לעשות אחרת.

לא צריך להשתיק את המצפון באופן אוטומטי כן כדאי לפני כן להפעיל חשיבה ביקורתית.

אבל כן חשוב לתת יד או כתף למצב.

תחשבי מה את יכולה לתרום שיעשה לך טוב.

את לא חייבת שזה יהיה בגזרת משפחות המגוייסים.

למשל אם את טובה באומנות או בציור אולי תכיני ציור לפצוע?

אם את טובה בגרפיקה, יש מלא יוזמות למשל אתמול ראיתי מישהו שעיצב לוגו לתחנת משטרה בארץ שביקשה, משהו מרגש ועוצמתי ברמות אחרות.

יש סבתא בת 90 שסורגת כובעי צמר לחיילים.

אני חושבת שלתרום במצב הזה זה win win.

רק שאין דרך אחת נכונה.

לי למשל העזרה הכי משמעותית זה לאפשר לילדים שלי לשחק בגינה של שכנים ביום שישי כשאני שוטפת את הבית.

זה לא באמת מכביד על השכנים כי יש לי ילדה בת 9 ששומרת על הקטנים רק שהיא מפחדת לצאת איתם לגינה במרחב הפתוח.

אבל מי שלא מתאים לה בכלל משהו שקשור לילדים, יש מספיק דברים אחרים.

תנסי לחשוב מה תחומי העניין *שלך* שאת אוהבת וילהיב אותך להתעסק עם זה, ואז תחשבי מה אפשר לעשות עם זה לטובת הכלל.

כל דבר הוא משמעותי. גם פרוייקט חד פעמי.

אנשים שגמככה מרגישים חלשים

לא מעט אנשים לא מסוגלים נפשית להירתם לעזרה בשל המצב

אני ביניהם, אגב.

לא מסוגלת לשמור על אף ילד, בקושי על שלי

אין לי חשק לבשל

אני גם לא יוצאת מהבית

ומאגרי הנתינה שלי סגורים לגמרי

כל יום הוא מאבק נפשי. על כל טיפת סבלנות. על כל דקה של עבודה. על כל שעת שינה אפילו.

ולכן, גם אם זה חשוב לתת יד או כתף - חשוב גם לגלות הבנה כלפי אלו שלא מסוגלים. וכל הצעת ייעול כזו או אחרת לטובת עשייה בשם "חשוב לתת כתף"  בעיניי מקטינה את הקושי.

ואני יודעת שעכשיו מלחמה, וערבות הדדית היא חלק מהלחימה, גם בעורף, ושהנתינה היא לא סימטרית בין חלקי האוכלוסייה, ואלמלא הייתי במצב הזה, אולי הייתי מסכימה איתך.

אבל מאחר ואני מאוד מבינה את הפותחת ונמצאת בדיוק באותו מצב - אני מרשה לעצמי לכתוב את הדברים הללו.

(אני מניחה שלא כתבת חלילה כדי להקטין את הקושי, רק היה חשוב לי להגיד איך זה יכול להצטייר מבחוץ כשאדם אומר שהוא מתקשה נפשית להתנהל עקב המצב ומרגיש אשמה על משהו שלא בשליטה שלו בכלל, ובתגובה אומרים לו: חשוב לתת כתף, כשהוא בעצמו צריך הושטת יד)

ולפותחת - זה לא פינוק בעיניי. זה קושי אמיתי ומוחשי שהרבה מאיתנו חווים פה במדינה. נשים ואנשים כאחד.

אני כן מתנחמת בזה שיש הרבה אנשים אחרים שמסוגלים לעזור ו'למלא' את המקום שלי ובכך שאם בעלי היה רוצה להתנדב בחוץ או היה צריך להיות במילואים אז לגמרי הייתי תומכת

אבל פה זה נגמר. וכל תחושת אשמה מחלישה אותנו ומוסיפה. לדעתי זה מיותר.

דווקא את דוגמה נהדרת איך את תורמת פה בפורום.

לפעמים רק לחייך לשכן שקשה לו זו עזרה.

אני לא מדרגת את העזרות ולא אומרת מה טוב יותר או פחות, כי זה תלוי הרבה בנתוני הפתיחה.

לא כולם במצב נפשי קשה, אני קוראת מהפותחת שהיא מרגישה מצפון על זה שבעלה בבית והיא לא מצליחה לעזור למי שבעלה לא בבית.

אז הצעתי לחשוב אחרת, כי אם שם יש לה חסימה הכל טוב, לא חייבים דווקא שם.

ולפעמים משהו שבעינינו לא נראה בכלל עזרה, בשביל האחר זו עזרה עצומה.

גם מי שיש לה קושי נפשי יש בזה דרגות, ולפעמים הדרך לעזור לעצמך, זה לצאת מהמקום הזה ולעשות משהו.

כמו שעני לא פטור מהצדקה, וגם אם יש לו רק שקל הוא צריך לתרום 10 אגורות, אז גם פה.

עני שתורם 10 אגורות עוזר לעצמו לא פחות ממי שקיבל ממנו את הכסף.

לדעתי דווקא הגישה של להגיד אם בעלי יגוייס אתמוך בו צובעת את ההתגייסות בצבעים עזים מדי שלא נכונים לכולם ויכולים להחליש את מי שעוזר בצבעים רגועים יותר.

לפעמים להגיד בוקר טוב לשכן עושה את העבודה גם כן.

לפעמים לוותר בתור לסופר למרות שגם אני מאוד לחוצה לחזור, זה המאמץ שלי. לפעמים לשתוק ולא להוציא את החוסר אונים על הילד שלי/ מישהו אחר, זה המאמץ שלי. עדיין אני חלק מהמאמץ. כי כולנו חלק מהמאמץ. להגיד למישהו אל תהיה חלק מהמאמץ כי יש אחרים שהם חלק, זה לדעתי האישית יותר קשה להכלה.

אבל לא חייבים להסכים, לאנשים שונים נוח לשמוע דברים שונים.

לוקחים בו חלק'

זה להגיד - כדי שנוכל לקחת חלק במאמץ אולי בהמשך, צריך לרכז את הכוחות כרגע בלעזור לעצמנו.

ורגשות אשמה לא יקדמו אותנו לשם.

חלק ממאבק נפשי שקורה בזמן אמת זה לנסות לשחרר שליטה ולתת לזה לקרות לפעמים בלי להילחם בזה. לא סתם יש פוסט טראומה.

ואני מסכימה עם כל מה שאמרת לגבי זה שכל אחת ונתינה שונה וגם חיוך וכו', ומודה על כף הזכות כי באמת הדבר היחיד שאני מסוגלת לעשות כרגע זה לכתוב פה, אבל זה לא סותר את זה שלאנשים מסוימים יותר נכון כרגע לא לעשות כלום ולהתמקד בעצמם כי אנשים אחרים עוזרים. זו לא אגואיסטיות, זה מיקוד אנרגיה במקום הנכון. חוסן נמדד לטווח ארוך במערכה ארוכה. מי שעוזר היום אולי יצטרך עזרה מחר, צריך שיהיה מי שיעמוד שם בשבילם.

אני מאוד מקווה להצליח לעבור את זה בקרוב ולהיות בצד הנותן בעוד תחומים, אבל גם אם לא - זה חלקי וזה בסדר. בבית, בפורום, מול אחותי היקרה שבעלה מגויס. וברצון לתרום גם אם רק ברצון זה מסתכם.

ומצטערת אם זה נשמע חסר התחשבות, אבל כל דבר אחר מעבר לזה שזה בסדר חוטא לקושי העצום. כי היכולת להתאושש ממשברים נגזרת גם ממתן לגיטימציה. זה נותן הרבה מרחב להתאוששות בעוד אמירות כמו 'חייב להירתם' מכווצות ומחלישות כי לא רק שלא בחרנו בזה, ואיבדנו שליטה כביכול על החוסן הנפשי שלא ברצוננו, 'להכריח' להיות בסדר ולתרום כשאי אפשר כי זה צו השעה, לא משנה מה,  זה איבוד שליטה נוסף.

ומי שלא חווה לא יכול להבין את זה.

(ואל דאגה, אני מטפלת בעצמי)

כי לעשות מאמץ ולא לעשות כלום זה שני הפכים.

גם אם המאמץ הוא כרגע פנימי, גם זה המאמץ.

לא לעשות כלום, כלומר לא להתאמץ בשום תחום זה להוציא את עצמך מהכלל.

להמשיך בעבודתך החיונית, לעזור לאחותך, לעודד בפורום ולרצות לעשות עוד- זה המון המון המון!! גם אם היית עושה רבע מזה זה מאוד משמעותי.

את אומרת שמחליש אותך שאומרים לך תתאמצי לעשות משהו, ואת מעדיפה להגיד לעצמך שזה בסדר לא לעשות כרגע.

סבבה.

אני מציעה הסתכלות אחרת, במקום לצייר שתי רשימות בראש של מי שעוזר ומי שלא, ולשים את עצמי במי שלא עוזר, ולנתב את המחשבה שאני בסדר,

אני אומרת שבמצב מלחמה כולם צריכים להיות ברשימה של חלק מהכלל. להרגיש שייכות ורצון.

לרשום את השם שלהם ברשימה הזאת ולעשות מה שביכולתם, לא טיפה אחת יותר.

לפעמים להסתכל החוצה מה אחרים עושים יכול לגרום לתחושה של לא עושים כלום ולכן ההסתכלות צריכה להיות פנימה- מה אני מסוגל ורוצה ויכול לעשות בנתונים שלי.

נכון שלפעמים העזרה לעצמי זאת העזרה הכי גדולה שיכולה להיות כי ככה אני בונה את החוסן האישי שתורם לטובת הכלל, אבל לפעמים לעשות מעשה אחד פשוט לאחר, יכול לתת לי תחושת משמעות וסיפוק ולכן זה מצב של win win.

כי דרך הנתינה אני מקבל.

אני לא חושבת שהקריאה לתת יד ולהיות חלק מעודדת האשמה.

יש עדיין אנשים שמצפים שאעזור להם מסיבות מוצדקות לגמרי.

אבל בסטרס שאני נמצאת בו, כיום אני עונה אין לי אפשרות לעזור כרגע.

וככשואלים אותי מתי תהיה לי אפשרות, אני דוחה את לזמן שאולי יתאפשר. אם מתאפשר יופי ואם לא אני שוב מסבירה שאני לא יכולה.

גם אני צריכה לשמור על הנפש שלי. 

אז נכון שאת התרומה הזאת הייתי תורמת גם בלי מלחמה, אז מה? אני מוותרת על בעלי לארבע שעות נוספות בערב וזה בהחלט בגלל המלחמה, אבל גם בלי זה...

מסכימה עם @המקורית

את לקחת את זה לכיוון של המלחמה.

אני מפונקת לעומת נשים שכבר 18 יום לא ראו את הבעל שלהן.

והמצפון הוא כי מצופה ממי שבעלה נמצא לעזור למי שבעלה לא נמצא.

אני חושבת שזו מחשבה סובייקטיבית שלך

כאשת מגוייס אני שמחה בכל עזרה שמתאפשרת.

ואם אשה שבעלה לא מגוייס תגיד לי שהיא לא יכולה לעזור כרגע אני לא מצפה בכלל!! זה קשה בטירוף לכולן!

במשפחה שלי אני יכולה למנות לך משפחות שהבעל לא מגוייס אבל הם חיים על מזוודות כבר שבועיים מי יותר ומי פחות, זו גלות לא פשוטה וחוויה קשה.

על בנות משפחה עם בעל בבית שמתמודדות עם ילדים עם חרדות או בעלי מוגבלויות זה סופר קשה!!!!

ובכלל נשים עם בעל בבית שבעצמן מתמודדות עם טראומה/פוסט טראומה ונתקפות במצבי גוף ונפש לא פשוטים שהם לא יכולות כרגע לעשות דבר ולא הכי קטן עבור מישהו אחר ונכון יותר שיפעילו כוחות בכדי לעזור אך ורק לעצמן כי לשמור על שפיות בימים האלו זו המטרה פשוט ממש לשמור על מקור חיים פעיל!!

אל תטרידי את עצמך בדברים האלו, הכי חשוב שתעשי רק מה שבכוחות שלך, לעולם גם עכשיו וגם בכלל אל תשווי את עצמך למישהי/ו אחר שעושה יותר ממך לכל אחד יש כוחות ספציפית למה שהוא צריך יש שיש להם כישרון לתת יד בפרוייקטים יותר מורכבים ויש אחרים שהם עצמם הפרוייקט ויותר חשוב שישמרו על גחלת חיים!!

מקווה שנתתי לך קצת כוחות, תרימי ראש תתרכזי בכלי שלך ורק כשאת בטוחה שאת יכולה להרחיב אבל מבלי לזלול לעצמך אנרגיה תתני גם עבור אחרים 

באמת מי כעמך ישראל, מלא אנשים רוצים לעזור, אבל אצלינו בשכונה הרוב מגוייסים, אז לכן הרגשתי לא נעים שאני כאילו מהמיעוט שפחות קשה לו ואני לא עוזרת לאחרים.

אף אחד לא אמר לי משהו, כן שלחו שאלון מי צריך עזרה ומי יכול לעזור אבל לא חייבים למלא את השאלון ולא מנדבים אותי לשום דבר שלא ביכולתי.

זה רק תחושות שלי

גם אם קשה לשמוע את זה

המדדים ליכולת הם אחרים בתקופה זאת

יש מי שנדרשה להתעלות ולתת המון המון המון מעבר ליכולת שלה

ויש שרק קצת מעבר

אבל זה מהלך כללי ולא חושבת שמישהו יכל כרגע להתנהל אך ורק לפי הכוחות שלו ולא מעבר

לא בקטע מתאבד

לא מתוך כעסצודריהשה

לפתח רצון כשה שנותן גם כחח ומשמעות מהשותפות

איך בדיוק היא תתבצע?

בזה אין חוקים

ולכן זה מאוד מאפשר לכל אחת מקום

אם את לא מסוגלת נגיד לעזור עם הילדים של מגוייסות או לבשל צהרים

אז זה לא הדרך היחידה

מה עם לשלוח הודעה לכאלה רק להתעניין?

מה עם להציע רק שבעלך יעשה קניות או יזרוק את הפח

מה עם לקנות אחת לשבוע איזה פינוק קטן ולשים לה עם פתק ליד הדלת?

זה לא דורש הרבה ממך

אולי כן קצת לצאת מהבועה של עצמך

ובעיני בימים אלו ה חובה אפילו אם אין חשק

כי לך ב''ה יש את זכות הסחירה איך להתנהל מול הכוחות שלך ומול מציאות חייך

לנשים רבות רבות פשוט אין

ולפעמים הזה לא קצת מעבר לכוחות זה כמעט בלתי נסבל

והחיילים גם נרתמים ומוסרים נפש

כולנו יחד בסירה

בפרקטיקה אינספור דרכים

אפילו להוסיף בתפילות עבור עמ''י ועבור החברות שה' יתן להן כח ועבור החיילים שיצליחו במשימתם

זה גם משהו

אפשר לחשוב יצירתי

אבל בעיני

להגיד שקשה לי אז אני פועלת רק כפי יכולותי זה אמירה נכונה

אבל לא לזמן מלחמה

לא בהכרח נמצאות במצב שצריך יותר עזרה מאשר אישה שבעלה לא מגויס.

יש עוד קשיים בחיים גם בזמן מלחמה.

נכון שלהתנהל לפי הכוחות זו פריווילגיה כרגע, אבל כשמתנהלים שלא ע״פ הכוחות יכולים לקרוס, בעיניי צריך קודם כל לדאוג לא לקרוס ורק אם המצב טוב ואפשר, כדאי לעזור לאחרים.

בעיניי הדבר הכי חשוב זה לשמור על שגרה כרגע.

כל אחד ומה שזה אומר אצלו

וזה שלי יש קושי כי נקלעתי לסיטואציה שבה בעלי מגוייס ואני עם הילדים, לא אומר שיש לי ציפייה שאחרים יגייסו את הכוחות שלהם מעבר למה שהם יכולים.

אנחנו צריכים לצאת מזה חזקים בנפש

וחשוב שכל אחד ידע מה הכוחות שלו, ויפעל לפיהם.

כי מה יעזור אם נשחק את עצמנו ובסוף לא יישאר לנו עוד כוח?

אז מי שאין לה / לו ברירה כי זו המציאות, אין ברירה אלא להתעלות מעל עצמנו (וזה בסדר גם אם לא)

אבל דווקא הייתי שמחה אם מי שיכול להמשיך בשגרת חייו, יעשה את זה כמה שיותר ויישמור את הכוח שלו כדי להמשיך. כי זה מה שאנחנו הכי צריכים עכשיו

צריך לזכור שאנחנו לא אשמים בכלום, אנחנו לא עשינו רע לאף אחד, זו סיטואציה שאשמים בה האויבים.

לא באמת צריך לעשות משהו, אלא לפעול או לא ע״פ מה שיכולים/ רוצים/ מרגישים ולהשאיר את תחושת האשמה בצד, היא לא נכונה ולא רלוונטית.

וסתם לידע כללי, בעלי מגוייס וגם חוזר הביתה בתשע עשר בערב, הוא בוודאי לא יכול לעשות דברים בשביל שכנות וגם אצלינו אני עושה הכל (מה שאני יכולה, ומה שלא לא נעשה, נניח הסוכה שלנו מפורקת רק חצי)

אז למה קראתי לעצמי מפונקת? כי אין לי דאגה לגורלו, כי אני רואה אותו כל יום, יכולה לפרוק לו גם את הקשיים שלי והוא מכין לי כוס קפה או שוקו כשהוא מגיע. כי שני בקרים בשבוע הוא אפילו לוקח את הילד כשאני צריכה לצאת מוקדם לעבודה. כי בכל השבתות הוא איתי (עם פלאפון בכיס אבל סיכוי קלוש שיקפיצו אותו) ואני יודעת להעריך את זה.

ואגב, גם אם הוא לא היה חייל, סתם חוזר הביתה רק בלילה (שאת זה כתבתי בהודעה הפותחת) זה היה נכון.

איך אפשר להיות מפונקת כשיש יצורים קטנים שכל הזמן צריכים אותך?

כשאת מעניקה כל כך הרבה מעצמך בגוף ובנפש

ובטח לא עם בעל שבקושי בבית

ובמצב כזה

ממש ממש תחזקי את עצמך

שום טוב בעולם לא צומח מא'מה

גם המקום לש נתינה ועזרה יצמח כשתהי טובה לעצמך ולא בכעס ואשמה

שאני בדיוק באותו מצב. קהילה שכמעט כולם מגוייסים. בעלי לא מגוייס, אבל עובד בכוחות הביטחון אז הוא מגיע ממש מאוחר כל יום.

אני גם מרגישה את האשמה הזו, שאני לא מסוגלת להציע עזרה לאחרות. אפילו שמצבי טוב לאין ערוך כי בעלי לא בחזית והוא חוזר כל לילה. שבתות הוא בבית עם טלפון וסיכוי נמוך להקפצה.

הוא אפילו הצליח לעשות קניות השבוע.

אני עם שני קטנטנים ובהריון ועדיין מרגישה שהייתי אמורה לעזור יותר. כי בעלי בבית לפעמים. כי לאחרות קשה יותר. כי התחושה היא שכולם עוזרים ותורמים ורק אני לא.

אז תדעי שאת לא לבד

גם בעלי לא מגויס, אבל עובד במשהו בטחוני ולא באמת נמצא בבית. היה ערב אחד שהוא אמר לי בשעה 21:00 שהוא יוצא, ואמרתי לעצמי שזה מוקדם..

תכלס, אני בעצמי מרגישה שאני צריכה טיפה עזרה, בעיקר עם הילדה, אבל אני לא רוצה לקחת מקום של נשות המגויסים.

לא מרגישה מפונקת. עשה מה שאני יכולה, בעיקר מול השכנה שבעלה מגויס ולא דורש ממני יותר מידי, כמו להזמין לארוחה בשבת (שלא הייתי צריכה להכין משהו מיוחד) או להגיד לה שבעלי בדרך הביתה עובר בסופר ולקנות לה כמה דברים. לא מסוגלת כרגע ליותר מזה. ובסופו של דבר, בעלי הוא היחיד שיודע מה אני עוברת בתקופה הזאת

מלא בתעניינות ושאגה וערזרה ופינוקים

זה אולי נכון למי משפונה במלונות או בריכוזים משותפים

אבל אני בטוחה שאני לא היחידה שממש לא מרגיהשה ככה

לא פינוקים ולא בתעניינות יתרה וקם לא עזרה בהתנדבות

אפילו בקוישי מהמפשפחה

קיצר באמת מבינה את הקוישי לשלך

פשוט רציתי לנפץ את האליה

שאת המגוייסות בטוח רואים ועוטפים ועוזרים.

הלוואי שכל זה כבר יגמר.

אני גם קיוויתי בסתר ליבי שהמגוייסות מליאות בעזרה, וממש עצוב לישמוע שאת לא מקבלת מספיק תמיכה מהסביבה

אצל משפחה

אז יוצאים מנקודת הנחה שדואגים לך ועוברים לאלה שנמצאים לבד בבית

או לנשים שהבעלים מגויסים ופונו מבתיהם למלונות בגלל המצב

זה די מבאס שזה ככה

אבל אני מודה שאם מישהי שאני מכירה הייתה אומרת לי שהיא מתארחת אצל משפחה גמני הייתי יוצאת מנק הנחה כזו

אני לא מאשימה

והאמת לא מצפה לכלום

היו רגעים שהתאכזבתי

נגיד עד שפניתי לאחראית על העסרה והעזתי לבקש קצת עזרה עם הילדים מדי פעם

מבאס לקבל-

טוב ר ק אם יהיה לך מממש קשה אז תגידי

ואגב הדיבור פה על עזרה-

דוגמא קטנה שחושבת שבכלים של עולן

הולכת יום יום לגן שעשועים או לפעילויות לילדים שהיו

זה יישוב כולם מכירים את כולם

ואני יושבת לבד בספסל

לפעמים חצי דומעת

וכולן יחד מפטפטות

ורק אני לבד

לא מצפה שיצרפו אותי למעגל שיח

אבל

אם מישהי רוצה לעשות טוב

בלי מאמץ

רק חגשת

לשאול להתעניין

עושה תחושה טובה

לא להיות שקופה

תודה שכתבת ושיתפת.

באמת לפעמים שרק חיוך קטן, רק טפיחה על השכם, רק מבט מבין כזה שאומר "תהיו חזקים", אנחנו מעריכים...

רק ויתור קטן על התור אחרי שבמסירות נפש הצלחתי לצאת לקניות,

תציעו עזרה רק בלהעלות את הקניות הביתה.

משםחית שהבעלים בבית, אתם כ"כ עמוסות ברמה שלא יכולות לבקש מהבעל שלכן עשר דקות להתנדב לסחוב קניות מהאוטו?

למה אישה מותשת צריכה לסחוב קניות ביחד עם ילדים קטנים?

יודעת מה אפילו רק שיעצרו בנחת במעבר חצייה כשאתם רואים אמא עם כמה קטנים.

בגלל שהייתי שם אני כ"כ מבינה, ותאמיני לי מנסה לחפש בעיניים את הילדים והאמהות.

להציע טרמפ, להזמין לשחק אצלנו, אפילו סתם להתעניין מאיפה הם ואם הם צריכים משהו...

הלוואי והיית קרובה לידי הייתי מפנקת אותך, עושה כל מה שרק חלמתי שיעשו בשבילי כשהייתי זקוקה לזה.

הלוואי והייתה לי דרך משמעותית לעזור מרחוק.

לגבי הקניות מהאוטו, אני ממש הסתבכתי עם להעמיס את האוטו לפני נסיעה לשבת

לשבתות נסעתי להורים ועם הבן שלי שאיתי (בימי שישי) היה ממש קשוח להעמיס את האוטו ולהוריד את הזבל. וזה משהן שבאמת לוקח פחות מחמש דקות

זה ממש משמעותי ומחזק התשומת לב הקטנה לרגעים קטנים אפילו

וממש תודה על ההנה והחיזוקים

ופה ושם במקומות אחרים, לא יודעת מעבר לזה.

פה יש עטיפה ממש גדולה.

יכול להיות שזה לא בכל מקום ואולי בגלל שאת מתארחת, אז חושבים שאת מסודרת..

חיבוק, זה באמת לא קל!

בכלל לא..

ובכללי משתדלת בכל הכח שליצלהתרכז בחיים שלי כרגע ולא להשוות או לבדוק מה קורה אצל מיהשהי אחקת.

מסכימה

ופה איפה השהתארחתי באמת התתגייסות היא לחיילים ופחות לנשים

או שיש ואני לא יודעת כי אני לא מכירה

בכל מקרה

באמת עמ''י מדהים ועוזר ומחבק במלא דרכים בתקופה הזאת

הם בדיוק, אם לא יותר כמו משפחות מגוייסים.

כל מערכת הביטחון עובדת עכשיו בפול טיים.

אם יש לכם רשימות של משפחות מגוייסים את לגמרי יכולה לרשום את עצמך.

חיילי צה"ל ואנשי כוחות הביטחון וההצלה זה אותו דבר גם אם התפקידים שונים לגמרי.

אולי אם תרשי לעצמך להיכנס לסטטוס תרגישי הקלה כי הנה את מקבלת לגיטימציה והכרה בקושי שלך.

להזמין לארוחת שבת זה ממש למתקדמים, בטח עבור משפחה צעירה.

את אלופה! תרימי לעצמך...

גם משפחות מגוייסים עוזרות אחת לשניה, זה לא חד צדדי. אני מקבלת במקום שזקוקה לו, ונותנת במקום שאני יכולה. ויש גם שותפויות שזה בכלל מקסים.

אולי תנסי לארח/ להתארח עם הילדה אצל משפחה בסטטוס שלך? כלומר אמא עם ילד/ ילדה בגיל דומה, זה יכול לעבוד? גם לילדים תהיה קצת חברה וגם אתן תוכלו לשתף ולתת הכרה למקום אחת של השניה.

נראה לי הכי קשה זה הבדידות. תאכלו יחד ארוחת ערב.

את אומרת שבעלך הוא היחיד שיודע מה את עוברת, אולי תוציאי את זה החוצה קצת? תפתחי איזה פתח שתוכלי למשוך אלייך את השפע.

בהצלחה!

את ההכרה הזאת. כי באמת כל הדיבור זה רק על מגויסים, לא על כוחות הביטחון באופן כללי. והרגשתי שאני קצת שקופה כזאת, בגלל שבעלי עובד בזה, ולא גויס לצו 8, אז כביכול הוא בבית, למרות שלא באמת.

בהתחלה גם לא הרגשתי צורך מיוחד, כלומר, היה קצת קשה, אבל בסדר. הקושי הגיע עכשיו, דווקא שאני חזרתי לעבוד והבת שלי חזרה לגן. פתאום מצאתי את עצמי מתמודדת ומטפלת במלא דברים במקביל, והכל כ"כ מתסכל..

אין לי יותר מידי עם מי לדבר על זה, בעבודה של בעלי הכל מאוד מסווג, גם מה שכתבתי פה זה רק בגלל שאני אנונימית, אחרת לא הייתי כותבת את זה פה. מעט אנשים יודעים מה הוא עושה, קצת יותר יודעים בגדול, אולי חלקם מנחשים. אבל אי אפשר כ"כ לדבר על זה.

בכל מקרה, דיברתי כבר עם רכזת הקהילה שלנו, וכבר נרשמתי למשהו הערב שנתן לי הרבה אוויר לנשימה 

גאה בך ממש שדיברת עם רכזת הקהילה ונרשמת למה שרצית..

הלוואי וזה ייתן לך כוחות ותפגשי שם נשים שתרגישי איתם באותה התמודדות.

זה לא משנה מה בדיוק בעלך עושה, מספיק שהיא נמנה עם כוחות הביטחון, ממש לא משנה מה התפקיד ובאיזה ארגון בדיוק. אני מכירה כמה כאלו וכולם עובדים נורא נורא קשה.

בהצלחה בהמשך!

שאני ממש ממש מעריכה אותך

על המגויסות התמידית למען הכלל

עכשיו מבינה כמה זה לא מובן מאליו

ומעריכה פי כמה את כל נשות כוחות הבטחון והצבא לכל סוגיהם

וממש שמחה שלא התביישת לבקש עזרה

זה ממש צו השעה בעיני

וזה לא קל

אבל שמחה בשבילך ומקווה שתמצאי עוד דרכים להקל מעליך

ממש מגיע לך

שהקב"ה נותן את הכוחות לכל אחד לפי הסיטואציה בה הוא נמצא.

ואני לגמרי חושבת שגם היום, משפחה ומשפחה, אשה ואשה עם מה שקורה אצלן,

הקב"ה נותן את הכח לכל אחת לפי מה שהיא צריכה.

לחשוב על מה היה לו בעלי היה מגוייס ולא חוזר הביתה כל יום ושזה היה דורש יותר כוחות אז את ההפרש הזה אני צריכה לתת לטובת הכלל - זה פשוט לא נכון.

לך יש את המצב שלך, הימים הקשוחים האלו שלך,

ואת לא צריכה להסתכל החוצה ולהתנצל על זה שיש לך קשיים ואתגרים ביומיום שלך עכשיו. זה הכי מובן בעולם!

נשות חיילים אחרות - הקב"ה אב רחמן, דואג להן וישלח להן את השליחים שיעזרו להן, 

ואיך שאת מתארת - זה לא צריך להיות את עכשיו. ובלי מצפון על זה...

אני מסכימה מממממש

עם כל מה שכולכן כתבתן

א. תראו כמה אתן משקיעות מתמודדות גיבורות! גאמת! כולכן

אז נכון למי שהבעלצמגוייס כנראה יותר קשה לרוב

אבל זה לא סיבה להמעיט במאמץ שלכן

וגם להשוואות אין סוף

גם אני שבעלי מגויס ואני עם ב''ה עם הרבה ילדים ובסוף הריון ובלי בית שלי או של אמא

עדיין מרגישה מפונקת שקשה לי

כי הרי יש נשים שילדו והבעל לא הגיע ללידה או חזר מיד לחבא

ויש נשים שהבעל ממש בחזית שעומד להכנס לעזה ולא בא לביקור ולא מתקשר

ויש כאלו מהעוטף שעברו מה עשעברו

ויש ויש ויש

ולידן אני מרגישה כאילו אין מקום לקושי שלי

וזה סתם סתם מיותר ולא עוזר ורק מתיש ורק מחליש

אז מחזקת את כולנו להתנזר מהשוואות מיותרות

לעשות את שלנו

וזהו

אבל

כן חייבת לציין שהמשפט שה' נותן לכל אחד כפי כוחו

הוא לפעמים תרוץ להשקיט את מצפון

כי מהצד נח להגידצאת זה.אבל מול הנשיון שלך

זה לא מרגיש ככה בכלל לפעמים

ואז גם מעצבן למשמוע שאנשים אומרים עליך- שאם בעלך מגוייס יש לך כנראה את הכח

וואלה

אין לי!

אז זה לאצשאני לא מתאמצת למצוא אותו בטרוף

אבל אין לי

מנסה לייבא מחו''ל או משהו חח

וזה מממש לאצבכוחות

אז סתם מציינת שאולי נחמד לומר לחברה את זה כשזה רק את והיא

אבל כשיש עוד נשים במצבים אחרים שקוראות את זה

זה כן צובט במובן מסויים

קודם כל חיבוק לך

ומסכימה איתך שזה לא שיש לנשות מגוייסים כוחות על שאין לי. וגם הפוך, יש מצבים בחיים שבהם יש הרבה יותר כוחות ממה שהאתגרים מצריכים ואז בהחלט אפשר ורצוי להסתכל החוצה ולנתב את הכוחות האלה למקומות שצריכים אותם.

והזוי שגם את עם כל הקושי מרגישה מפונקת ליד נשים אחרות, כנראה זה באמת אחת התכונות הנשיות שלנו

עם כמה שקשה לי מאוד מאוד, אני נזכרת כל פעם שגם בקורונה כשבעלי היה איתי היה לי מאוד קשה..

כל אחת והנתונים שלה והקשיים שלה ומי שיכולה לתרום ולעזור- תבורך, אבל זה ממש לא מצופה.

מה שכן, לפעמים רק הודעת התעניינות פעם בכמה ימים זה ממש מקל ונותן תחושה שחושבים עלייך ואת לא לבד.. (ושוב, גם משהי שבעלה מגוייס יכולה להתעניין בשכנה שנשארה לבד.. זה בדיוק 2 שניות ולפעמים אפילו התחושה שאני עם כל הקושי שלי הצלחתי לעודד שכנה שבמצב שלי, כבר עושה טוב!)

שכבר ניסינו שני חוגים לכל אחד

וההתנהגות שלהם והעקשנות והסירובים לעזור/להתקלח/מאבקים

אני יכולה לישון מוקדם ולהשאיר את הבית נוסע או שוב לא להכין שיעורים למחר ולהיות בלחץ לעבודה שלי

או שהכל יהיה פיקס ולישון מאוחר מאד

להיות במיטות, ומשם ללכת אחורה לכל משימה ועוד קצת מרווח להתמרחויות.

יש לי ילד בכיתה א בשעה 19 הוא אחרי מקלחת אוכל. אם את צריכה זמן להתאושש אחרי עבודה אז ממש לא לרשום לחוגים.

באיזה שעה אתם חוזרים הביתה?

כשהם ילכו לישון בשעה סבירה זה ישפיע גם על היכולת שלהם לשתף פעולה ( לא פותר את כל הבעיות, אבל עוזר מאוד), יישאר לך זמן למטלות הבית ותוכלי לישון בשעה סבירה ולחזור פחות גמורה מהעבודה.

הודעות ששולחים בשעות מאוחרות, האמת? שולחת פתק שלא עשינו כי קיבלנו את ההודעה מאוחר ולהעלות את העניין באסיםת הורים.

אני לאט לאט למדתי שתחילת שנה זו הצפה והרבה הודעות ולהחזיק ראש, יודעת שאחרי החגים דברים נראים אחרת

ואני אומרת לא הם ממש בכו וצרחו

יצא לי החשק להזמין להם

ומצד שני מבינה את הצורך החברתי

אבל התגובה שלהם הפתיעה אותי

שמתי להם מסך והלכתי לנוח שעה

וכשקמתי לאחד הייתה ציפיה שאזמין חבר

והשני רצה ללכת לגינה

ושניהם צרחו והיו לא מווסתים

ונראה לי שהזדקנתי בשנה

לא הייתי חד משמעית איתם והתבלבלתי שהיה

איך אתן מתנהלות מול זה?

הרצונות שלהם זהנחמד אבל זה צריך להתאים גם לי. בטח במשו לא אקוטי כמו לפגוש חבר

אמרת לא והוא מתבאס? תני לו. לא חייב לרצות אותו. הוא יצרח עד שיירגע,תתני לו חיבוק ותמשיכו הלאה בחיים

אני גם תמיד מסכימה להזמין ללכת, אפילו שיש לי ילדים גדולים שיכולים ללכת לבד ולחזור לבד אם אני מרגישה שזה ישבש את הלוז ולא מתאים לי, אז לא

ובכללי התחלות חדשות

הם חוזרים ממש מוצפים

וטלוויזיה זה עוד יותר מציף

אז לא אומרת לא להביא אם את צריכה רגע לנוח, פשוט להבין שזה התוצאה של אחרי ולנשום עמוק לקראת זה

אני מעדיפה לשבת איתם רגוע כשהם חוזרעם ואז להוציא משחק שלא הוצאנו מלא זמן- פליימוביל, מגנטים

ולשכב על הספה לידם כשהם נכנסים לקטע

קופסאות אוכל- הכנתי איתם ביחד טבלה של מה מכינים כל יום. הם החליטו מה כל יום, רק דברים שהם אוהבים. שוקולד מסכימה ביום שישי. ואז זה ממש מסודר לנו ולהם

קופסאות אוכל מכינה בערב

ושיעורי בית אצלנו זה בקטנה עכשיו.. אז לפעמים כשחוזר מהבית ספר ולפעמים בערב כשרגועים יותר

מה עם בעלך? אנחנו מנסים לסדר את הבית תוך כדי המקלחות וההרדמות ומה שנשאר אז אחרי שנרדמים

לק"י

אלא אם כן, יש להם רצון להכין בעצמם. וגם אז צריך להכין איתם או לבדוק שהכינו נכון.

יבוא יום והם יכינו. תורידי מעצמך דברים מיותרים.

היה צהרון

וחוג אחד בשבוע לכל ילד ונגמרתי

אם את שואלת אותי זה נחמד אבל לא מאסט. יותר חשוב בעיניי לשבת איתם על שיעורים ולצאת לגינה/ לעשות ערב בבית. החיים עמוסים וסה קשוח אחרי יום עבודה להתחיל חוגים גם, בטח כשאת ככ עמוסה. אז הייתי חושבת על זה שוב, מבחינת תדירות וכמות ונחיצות

מעירה מוקדם משכיבה מוקדם

מערכת אני דואגת להם כי לא ציפיתי מהם לדאוג לזה בטח לא בתחילת שנה

לדעתי הבעיה היא שאת עובדת גם אחרי שעות העבודה, והרבה. זה גוזל ממך מלא אנרגיות וזמן

הייתי הולכת לכיוון של הפחתת עבודה יומיומית מהבית ככל הניתן. את גם בנאדם.

מה יש להם חוץ מחשבון ועיברית?

אצלי הם לוקחים כמעט הכל כל יום ודי.

לא הייתי משדלת אותם להכין איתך. אפשר לחכות עם זה.

אוכל - תחליטי איתם תוכנית מראש לכמה ימים ותכיני להם זריז לבד.

תודיעי להם שחברים תזמינו רק בהמשך אחרי החגים.

ומסכימה שזה עמוס ומלא דברים קטנים ומעצבנים בבת אחת. אחכ זה מתאזן לדעתי.

לק"י

אבל אני בהחלט מכינה לה בעצמי.

לפעמים היא רוצה להכין, אז מכינות ביחד.

וגם אם יש, זה דברים שנשארים בתא לא?

וגם אם אין תא, בכיתה א' אין קיצושע או חומש הכל חוברות דקות

לק"י

אצליכם לומדים רק קריאה וחשבון?

לא נראה לי שהם משאירים הכל בכיתה.

ואם לוקחים הכל כל יום- זה יכול להיות עוד 3-4 חוברות+ מחברות. וזה מכביד...

אבל שאר הדברים אין מה לקחת הביתה משאירים הכל בתא.

לא זכור לי שהיה ש''ב בא' חוץ מבחשבון וקריאה

לא היה הבנה לזה שהילקוט ממש ממש כבד אם לוקחים כל יום ה-כ-ל

בסוף הצלחתי להגיע לפשרה שחלק מהספרים משאירים בכיתה, לא היה מושלם אבל לפחות היה פחות כבד.

רק מה שיש שיעורי בית מחזירים הביתה. וזה משהו אחד כל יום

זה מוריד הרבה.. לעשות מערכת בגיל כזה נראלי קשוח

זה בהחלט שינוי משמעותי, ולוקח זמן להתניע את זה. זה הכי הגיוני וטבעי שעד שזה יכנס לשיגרה יותר מוכרת והמשימות יקחו הרבה פחות אנרגיה- זה יהיה איטי ומעצבן ודורש ריכוז גבוה ויותר כוחות כדי להשתלט.

לא כיף, חיבוק גדול, בעזרת השם אחרי תקופת הסתגלות לחוצה יותר זה אמור להסתדר.

עד אז, להיות בחמלה כלפי עצמך וכלפי כולכם. לא להצליף בעצמך על כל טעות, גם לך קשה ומותר להיות אובדת עצות 😉, טעויות הן חלק מהחיים והן מדייקות אותנו ומציבות לנו מטרות שיש דרכים להתקדם אליהן. לחבק את הילדים ולהיות איתם בזה גם אם אמרתם להם לא, ואגב, לגמרי יש בהם כוחות לשרוד כשאומרים להם לא.

ובבקשה, אל תשמעי את זה בטון מנוסה ומתנשא, כל כך מכירה שהתקופה הראשונה של שינוי גדול היא כבדה פי שמונה מהשיגרה שתגיע. ומה שרובנו חוות כל פעם עם ילד אחד- אצלכם זה כפול! אז זה באמת נורמלי ההרגשה שדברים יצאו מאיזון ואני מעריכה שתוך שבועיים שלושה זה יהיה בעזרת ה' מאחוריכם. בהצלחה יקרה, זה באמת לא פשוט.

משאירים הכל במגירה בכיתה, חוץ מחוברת קריאה שחוזרת הביתה לשיעורי בית כל יום. אין אצלכם מגירה בכיתה להשאיר חוברות?

ולא בסדר ששלחו שיעורי בית ב6, הייתי מוותרת באותו יום...

לא חייב חוגים אם זה מעמיס. השנה לא רשמתי אף ילד לחוג כי הרגיש שזה יותר מדי בשבילי.

כל החוסר ויסות הרגשי ישתפר עם הזמן. הגיוני שהם עדיין מוצפים מתחילת שנה.

ולגבי אוכל, לא להתרגש מזה שלא אוכלים. חבל, זה יוצר לחץ סביב האוכל. אולי תעקבי בשביל עצמך כדי לראות מה אוכלים ומה פחות (נגיד שמתי לב על אחד הילדים שלי שאם אני מביאה לו אותו כריך יומיים ברציפות אז ביום השני הוא פחות אוכל ומאז אני יותר משתדלת לגוון) אבל אל תדאגי, הם לא ירעבו...

אצלינו הדבר היחיד שהשתנה בלוז צהריים בתחילת כיתה א' זה 10 דקות שיעורי בית שהתווספו.

אתם ממש בתחילת שנה, לאט לאט תלמדו איך לסדר את הלוז בצורה יותר יעילה, וכולם יסתגלו ויהיו יותר רגועים. אל תרגישי שהמצב כרגע זה המצב הנתון לכל השנה. שיהיה בהצלחה!

תמיד ההתחלה קשה, אחר כך הם מתרגלים ואת מתרגלת והסדר יום החדש כבר יותר זורם.

בשלב הזה לא צריך לדרוש מהם לסדר את התיק.

אם זה בא מהם, אז מצוין, אבל אם לא- יותר קל לארגן לבד מלרדוף אחריהם.

בהמשך הם ילמדו לקחת אחריות ולסדר את התיק.

לגבי האוכל, אני מבינה שזה חדש לך כי בגן עם קיבלו אוכל.

לא צריך יותר מידי להשתגע.

אם הם אוהבים משהו מסויים ואין להם צורך בגיוון, אפשר לשלוח כל יום אותו דבר.

וגם אם הם לא אכלו, לא להילחץ מזה.

אפשר לנסות אפשרויות שונות ולמצוא מה הם אוכלים, אבל בלי לחץ.

אם יותר קל לך, אפשר להכין את האוכל מהערב.

אם שולחים שיעורי בית רק בערב זה לא תקין, וכדאי להגיד למטרה.

אפשר לשאול את הילדים מה היה לשיעורי בית, יכול להיות שהם ידעו מעצמם, או לבדוק אם סימנו עמודים בחוברת.

פעילויות אחר הצהריים, זה תלוי ביכולת שלך.

את יכולה להסביר להם שבתחילת השנה לוקח זמן להתרגל, ולכן כדאי פחות ללכת לחברים וכד'. ובהמשך תוכלו לחזור לפעילות אחר הצהריים.

מתי הילדים חוזרים הביתה?

יש הבדל אם מסיימים מוקדם, או שיש צהרון.

אצלינו לא היה לוז ממש קבוע.

היינו חוזרים הביתה בסביבות 14:15 אוכלים ארוחת צהריים.

לפעמים מייד אחרי זה היה שיעורי בית, לפעמים זה היה יותר מאוחר.

לפעמים היינו בבית, לפעמים יצאנו לגן שעשועים.

אחר כך ארוחת ערב, מקלחת השינה.

תתכנני את הזמן כך שהם ילכו לישון בזמן ולא יתעכבו.

ממש שומעים את העומס הטכני והרגשי ממה שכתבת.

כל שינוי דורש הסתגלות.

המח שלנו פועל על אוטומטים כדי לחסוך באנרגיה, וכל שינוי בשגרה דורש ממנו חיווטים חדשים ולכן ההתחלה תמיד דורשת יותר אנרגיה - גם אם זה שינוי משמח. תחשבי - מעבר דירה, חתונה, עבודה חדשה. בהתחלה כל דבר לוקח המון זמן ואנרגיות ונגמרים מוקדם בערב, או כבר בצהריים... ועם הזמן הרבה מרכיבי שגרה הופכים לאוטומטיים ואנחנו יכולים להמשיך בשגרה תוך כדי שמתפנה לנו אנרגיה להשקיע בדברים אחרים.

אז דבר ראשון להבין שבשבועות האלה את מסתגלת לשנה חדשה בעבודה יחד עם ילדים בבית ספר, את מושקעת בזה ולכן חייבת להניח בצד כל מה שלא דחוף - להוריד סטנדרטים בבית, לקחת עזרה, כל מה שיכול לעזור. לאפשר לעצמך מנוחה במשך היום וממש ממליצה להכניס ללו"ז פעילויות משחררות - יציאה לטבע, ריקוד, אומנות, בלי הילדים או איתם מה שיותר נגיש העיקר שתיהני. ולהחזיק בראש שעם הזמן יהיה קל יותר.

עם שאת, אם שגרת העבודה שלך דורשת יותר מידי אנרגיות - צריך לעשות שם שינוי: הקטנת היקף משרה, אימון מקצועי שיעזור לך להיות יותר יעילה או אפילו הסבה מקצועית.

דבר שני לגבי הילדים.

גם הם מסתגלים כמובן... גם להם יש עומס גדול של צוות חדש, חברים חדשים, הסעות... הרבה דרישות חלקן מתסכלות, לפעמים יש בכיתה מורים קשוחים או מריבות אלימות שאלה דברים שגורמים לילדים הרבה מתח גם אם הם רק צופים מהצד.

אז את כל החוויות האלה הם צוברים וצוברים, כי בית הספר דורש תפקוד והתנהגות נאותה, ולכן עולה מגננה שגורמת להרגיש פחות. וכשמגיעים הביתה זה צריך לעבור עיבוד ולהתפרק מהגוף, ולכן חייבים לוודא שאחר הצהריים מותאם לעיבוד ופריקה רגשית.

טלוויזיה זה עוד קלט, היא רק דוחה עוד את הפריקה.

חוגים זה עוד מטלה (בדרך כלל), ועוד זמן שילד מחזיק את עצמו ועושה מה שצריך, ועוד לחץ ועומס על ההורה. אפשר אבל לשקול טוב אם זה שווה את זה, ולא להעמיס. במיוחד לילדים שנמצאים בצהרון.

מה כדאי לעשות אחר הצהריים:

1. הכי חשוב - מרחב של זמן. לא להפוך את אחר הצהריים לשורת משימות שצריך להספיק. במרחב הזה המח של הילד יוכל להוביל אותו לעבד מה שצריך ואיך שהוא צריך.

2. משחקים פיזיים - טרמפולינה, כדור, יציאה החוצה, משחקי תנועה (המלך אמר, ים יבשה וכו'). אם את מזהה תסכול ואגרסיביות אז משחקים יותר אגרסיביים - מלחמת כריות/נודלים (האלה של הבריכה), היאבקות וכו'. להכניס צחוק למשחק, כמה שיותר זה מאד משחרר.

3. משחקי דמיון - פליימוביל, תחפושות, יצירה חופשית, הצגות, אחד ממציא התחלה של סיפור השני ממשיך וכו'.

4. אחרון והכי חשוב - בכי. בכי הוא הפורקן האולטימטיבי של עומס רגשי. הוא מאפשר ריפוי עמוק של תסכול ומקדם הסתגלות. אני מזמינה אותך להתיידד עם הבכי, לצפות שהוא יגיע בתקופה הזאת יום יום ואפילו להזמין אותו - כמו שעשית בלי כוונה כשאמרת "היום אין חבר". עשרת לילד להרגיש את התסכול ובעקבותיו באו הדמעות שלא היה אפשר לשחרר בבית הספר. אלה דמעות מבורכות, תשמחי בהן! תשמחי בשביל הילדים שלך שיש להם בית שאפשר להרפות בו.. זה כל כך משמעותי.

את כל הדרישות והמטלות של השגרה - שיעורי בית, התארגנות וכו' - להנמיך ציפיות, למנן, הכל בסדר. ילדים משוחררים ורגועים לומדים בקלות.

שמחה שעזר

ושמחה שכתבת לי

איזו הכלה !

לגבי הבכי של הילד אני חושבת שלא הייתי ברורה הוא הבין ממני שאולי הם יוזמנו אחרי המסך ואז הוא התנהג יפה לכאורה נתן לאמא לנוח וראה מסך וכשאני קמתי עייפה ומבולבלת ציפה שאזמין וכשאמרתי שלא- הוא התאכזב אותי גם ממני כי לא שללתי ולא אישרתי ולא קיימתי מבחינתו את החוזה.

עוד דבר בגלל שאחה"צ הפך לעומס טכני לי שידרתי פתאום כבדות וחרדה, איפה התיק? מה השיעורים? בואו נארגן אותו למחר ופתאום שמחת החיים נעלמה ממני ובהתאמה גם להם ולמה??? הם רק לפני שניה היו ילדים שיורדים לגינה. עצוב שפתאום המחויבות הזו מתווספת לי ולהם.

אם היית מסרבת מוקדם יותר, היית מקבלת כנראה את אותו בכי בדיוק - פחות המצפון שלך שאולי זה בגלל שגרמת לו לצפות ולהתאכזב.

והחלק השני זה החלק החשוב יותר

אחר הצהריים צריך להיות זמן כיף, רגוע ומשוחרר, זה מה שמאפשר את ההחזקה של הבוקר בלימודים ובעבודה. והתשומת לב שלך לתחושות שעוברות בך נותנת לך מצפן לבחון את זה.

לדעתי אם זה עובד לך ואת מתכננת מניעה של יותר משנה הייתי מנסה את זה שוב,

במקביל לוקחת ברזל וB12 ומקפידה שהם יהיו על הצד היותר גבוה של הטווח הרצוי כי זה מאוד משפיע על אורך הדימום, וגם לוקחת ביופלונאידים.

מהיום השלישי לדימום הייתי שותה מיץ לימון טבעי- פעמיים ביום כל פעם לימון אחד, שותה המון מים

ובימי הדימום שוטפת את האזור עם מים בצורה תכופה (לפחות 5 פעמים ביום בשרותים)

נובה רינג יכול לעשות השפעות הורמונליות, יש נשים שזה טוב להן יותר מגלולות ויש הרבה שלא.

לא מצאתי משהו אחר שמשתווה לאיכות חיים איתו

כנו שכתבת, אישה נורמלית, עם חשק, שמחה ימרוצה בסך הכל

ולא גוש הורמונים עצבני ;)

מסייגת שאצלי הדימום במחזור כן בד"כ כרגיל, הפסק ביום החמישי גג שישי.

אם את יוצאת עם תובנות תשתפי, אשמח להחכים

מניעה מקומית שלא משפיעה על כלום

בשימוש נכון מונע באחוזים גבוהים

לפי הסיפורים שאני שומעת עם התקנים לא הורמונליים נראה לי שזה כבר די דומה מבחינת האחוזים..

מבחינה מסויימת בקטע של השימוש.

אבל זה בהחלט אופציה טובה למי שהתקן ממש לא טוב לה

יש ככ הרבה סיפורים של נשים שנקלטו עם התקן

או התקן שזז או נפלט ולא שמו

אם הולכים למתאמת אני חושבת שהאחוזים ממש גבוהים

אני אישית משתמשת בזה בלית ברירה ונורא חששתי מזה כי אני בלי מניעה נקלטת מיידי (נדיר שקרה שהייתי בחי מניעה ולא נקלטתי..)

ובינתיים זה מןנע כבר כמה חודשים

כך שבלי ספק זה עושה את העבודה

המניעה של התקנים, וגם בין התקנים יש הבדלים...

ובע"ה את תהיי שייכת לאחוזים הרבים שזה מונע להן מצוין

על התקנים

שמעתי ככ הרבה סיפורים שזה לא הגיוני האחוזים שמדברים עליו

אני אבל יכולה להבין שזה באחוזים יותר גבוה מדיאפרגמה אבל עדיין כנראה שההורמונלי או הורמונים בכללי (גלולות, טבעת וכד) כנראה קצת יותר יעילים מהתקן נחושת

התקנים בראש הרשימה בצורה מובהקת.

זה היה 3 סקרים בשנים שונות.

אז גם אם הדיאפגרמה ממוקמת באחוזי מניעה פחותים מהתקן אין סיבה להחליף, זה לא אומר שבדיוק את תהיי מהאחוז שזה לא היה המניעה המספקת...

כאילו כל חודש לוקחת הימור (בשלב זה בחיים זה בסדר מבחינתי ההימור הזה)

אבל ככל שעובר הזמן אני חושבת שזה באמת מונע טוב כי ברור לי שבלי מניעה כבר הייתי נקלטת מזמן.. (כמובן הכל בידיים של ה' אבל מנסיון עבר)

בשונה מנרות ושקפים שזה באמת הימור, למרות שגם זה יש נשים שזה עובד להם יופי במשך כמה שנים.

לפספס כמו גלולה או דיאפרגמה?

לפעמים אפילו לא קולטות שדילגו על גלולה

כך שהמנייה עצמה כן מונעת טוב הבעיה זה בשימוש שלה

חוץ מדרך המניעה (כלומר איך הסוג מניעה מונע את ההריון) חלק נכבד ממה שמשפיע על איכות המניעה זה כמה סיכויים שהשימוש במניעה לא יהיה טוב.

למשל התקן בלרינה הוא התקן לא מומלץ כי הוא נפלט/זז מהמקום הכי הרבה פעמים בגלל הצורה של ההתקן שאומנם חוסכת את הדלקות שקורה הרבה פעמים עם התקן אבל זז יותר בקלות.

גלולה זה לא רק לדלג, זה גם אם היה נניח וירוס בבטן אז יש טווח זמן של בערך שבוע שרמת ההשפעה של הגלולות יורדת וצריך להשתמש במניעה וספת או לא לקיים יחסים

גם דיאפגרמה עלולה אחרי תקופה לא ממש להתאים וכו' בלי ששמים לב...

לכן מאוד חשוב בכל סוג של מניעה זה ממש להקפיד על ההוראות, וחוץ מזה להחליט על מניעה לפי רמת הדחיפות במניעה

תודה!

אבל להרבה נשים זה משפיע על אורך הדימום, כתמים, כאבים ברחם

אז הדיאפרגמה במקרה כזה לא חושבת שזה משהו שההתעסקות איתו אמורה להרתיע.

כמו להגיד שבוסת צריך להתעסק עם פדים וכד' אפילו פחות מזה..

זה משהו ככ בקטנה ומהיר וקל שבאמת לא מפריע לכלום

ואם את מזהה ביוץ בכלל אפשר לשים רק בימים הפוריים

אבל כן חשוב לי לכתוב שוב שחייבים לשאול על זה רב לפני כי הבנתי שיש פסיקות שונות בנוגע לשימוש בזה (אצלי הרב התיר אחרי שכל האופציות האחרות לא באו בחשבון בשום צורה)

זה בסדר

טיפה הכתמות פה ושם ופעם ב מאריך לי את הווסת ביום יומיים. חוץ מזה שום דבר אקוטי.

כן אכתוב שיש לי חברות שמאוד השתנה אצלן איך שההתקן תפקד מפעם לפעם (מהתקנה אחת להתקנה אחרי לידה אחרת), אז אם זה אופציה לנסות שוב ואם לא ילך לחשוב איזה עוד סוגי מניעה אפשריים, אולי שווה לשקול את זה

זה גרם לי לדלקות

3 התקנים שונים

נובה טי

גנפיקס

ומירנה

כנראה שאני רגישה לחומרים שיש בזה.

אולי בעתיד כשאסיים את הילודה אשקול לנסות שוב כי אז אין את הפחד של פגיעה בפוריות

זה בד"כ הולך יחד, רגישות למתכת. (יש הרבה שרגישות לעגילים ולא להתקנים אבל אין הרבה שרגישות להתקנים ולא לעגילים)

ואם בעתיד יהיה לך צורך לנסות שוב התקן הייתי מנסה פלקס-טי מהסוג שמצופה פלסטיק כי יש יותר סיכוי שיעבור אצלך בשקט בלי דלקות.

זהב או מצופה זהב

מי ישמע שאני כזאת עשירה חח.. פשוט הולכת עם כמה עגילים קבועים כמה שנים ומידי פעם בעלי קונה לי חדשות ואם כבר קונה אז משקיע..

אבל ממש מעניין לגבי ההתקן עם הפלסטיק אני אברר את העניין בהחלט לפעם אחרת

וההתקן בסדר גמור לי

@פרח חדש וואו לא הכרתי שההתקן גורם לכאלה דברים, אויש מבאס ממש

כי תכלס זה האופציה הכמעט יחידה של שגר ושכח באמצעי מניעה

היה לי ממש כיף עם המירנה לא לקבל מחזור..

ממש באסה

הייתה בעיה עם ההתקן! איפה המידע הזה נמצא ?

אולי צריכים להמציא התקן מפלטינה כי איתה אני חיה בשלום🤭

😅

ההורמונים בו משמעותית פחות מגלולות

וזה גם בהפרשה מקומית

יתכן ולא ישפיע בכלל על המצב רוח

הענין הוא שעד שלא מנסים לא יודעים

יש למשל בנות שהג'נפיקס או הבלרין ( אם אני לא טועה שניהם לא הורמונליים) גרמו להן לפחות תופעות לוואי מהנובה טי

מה ההבדל בין ההתקנים האלה, הם כולם נחושת?

כי ניסיתי רק את הנובה טי הרגיל.

אבל אולי תפתחי שרשור נפרד על התקנים לא הורמונליים...

מה שכן, נשמע שלא שווה לך לוותר על היתרונות של אמצעי לא הורמונלי אחרי שזה היה כ"כ משמעותי אצלך

1. צורה- נובה טי/פלקס טי הם בצורת עוגן חלק מהפלקס-טי מצופים חומר פלסטיקי שהגוף מגיב לזה אחרת, בלרינה- כדורי נחושת שמסודרים בצורת כדור וזה לא פוצע את הרחם, ג'ניפיקס צורה קצת שונה יותר דומה לשרשרת וזה ממוקם אאל"ט בדופן הרחם

2. גודל- כל התקן הוא בגודל שונה, יש סוגים שיש להם כמה דגמים

3. רמת גמישות שונה לכל דגם וממילא הגוף מתייחס לזה אחרת.

נחשב פחות מאריך ומכביד ווסתות

אבל בסוף זה אינדיבידואלי וגם תלוי בהנקה

ורק פרטי

ומסתבר שיש חשד לשארית שיליה

אוף איזה סרט.. אמרו לי לבוא עוד שבוע לראות איך זה

ובנתיים אישרה לי להתחיל נובהרינג אבל לא התקן

קחי בחשבון שזה יכול לגרום לך לדימום שוב

ואז עוד פעם לעשות הפסק ולטבול וכו

הנובהרינג או הבדיקה?

מאתמול בלילה יש לי דימום, חשבתי שזה מחזור אבל היום באולטרסאונד לא היו בטוחים אם זה ווסת או שהרחם מנסה להתנקות מ(אולי) שארית שיליה

האמת ששבועיים עכשיו לא היה לי כלום והספקתי כבר לטבול, ואני זוכרת מלידות קודמות שאני קבוע מקבלת מחזור בזמן הזה אז לדעתי זה כן מחזור

אז היא הכיר את הצוות ואת רוב הילדים ופה זה חדש לו, אבל אני רואה ילדים אחרים שכבר סבבה ואצלי זה כאיחו יום ראשון שלו

עצם זה שקיבלתי המון המלצות על הגן שם עודד אותי אבל בפועל זה שונה ממש, לכן לא מסתדר לי

אבל זה לא מוזר לי כי גם בשנים קודמות היה לו קשה למרות שהכיר ילדים,

ועכשיו שהוא נכנס לגן חדש לגמרי אני לא מצפה אפילו להסתגלות עד שבועיים אחרי סוכות...

ולפעמים הרושם שיש לנו בהתחלה הוא לא הרושם שנקבל בהמשך אז אני כן הייתי נותנת הזדמנות וגם מדברת עם הגננת בערב לראות מה אפשר לעשות.

ואין וואטסאפ עם תמונות. לפחות מעודד שקיבלתם המלצות.

אבל התחלתם ממש לפני שבוע, זה נשמע לי קצת קיצוני, אבל עדיין הגיוני לשלב הזה. גם לי יש ילד בגן שממש מחורפן בבית מאז תחילת הלימודים, ויש בקרים שבוכה בפרידה. בכללי אני מכירה אותו שלוקח לו זמן להסתגל ולרוב זה קורה רק אחרי החגים. אם שבועיים שלושה אחרי החגים הוא עדיין יהיה ככה, אז הייתי מתחילה לחשוב על הכיוון של להחליף גן.

כי ההתנהגות שלו מוזרה גם בבית. אולי כי עוד קשה לו

הוא אומר "לא כייף לי שם בכלל"

תיכף יוצאים לחופשת חגים אז כל הרצף נקטע

איך אפשר לעזור לו. אולי אפשר להכין לו ספר על הגן החדש עם תמונות מהגן עם הצוות ולהקריא לו בבית. ואולי לגננת יהיו עוד רעיונות.

אני משערת שלא מצלמים מסיבות סודיות. אולי אפשר לבדוק את האפשרות לצלם רק אותו בשבילך כדי שתוכלי לדבר איתו מה עשה בגן באותו יום.

אבל לסייעת יש ווטצטפ, הם אמרו אנחנו לא צלמות אנחנו גננות...

הם פשוט לא רוצים כי תמיד ניתן למצוא פתרון כמו מייל/דדך הסייעת

כשאת נמצאת בסביבה שבה לכולם יש ווטסאפ, ולכל דבר יש קבוצה, תרגילים לשלוח תמונות. אז את מצפה לקבל תמונות מהגן במשך היום.

אבל בחברה שבה אנשים מתנהלים בלי ווטסאפ. וגם אם לחלק יש, אין קבוצות של כל מסגרת. אז לא רגילים כל הזמן לצלם ולשלוח תמונות.

תחשבי איך היה עם הגדולים שלך.

אני מניחה שאצלם לא שלחו תמונות בקבוצת ווטסאפ, ולא ציפית לקבל.

יכול להיות שהצוות בגן לא מבין את הצורך שלך בתמונות, ולא ישקיע בשביל למצוא פתרון, גיזה לא משהו שהן רגילות אליו.

הוא נוסע בהסעה לגן?

קודם כל לגבי הכניסה של ההורים לגן, גם אצלנו לא נכנסים, לא כי אנחנו מסתירות משהו, בעיקר כי כל הורה פועל אחרת, יש כאלו שנשארים הרבה זמן, מתחילים שיחות עם הצוות, עם הילדים ומפריעים להתנהלות של הגן.. אז מעבר לכמה ימי הסתגלות שבהם כן נכנסו ההורים, משהו כמו יומיים שלושה וזהו, נפרדים מהילד בדלת והילד נכנס לגן.

לגבי הבכי, יש לנו עדיין ילדים שבוכים, ויש כאלו שעדיין בוכים כל היום כמעט, הם עדיין קטנים, באים ממעון, כמו הבן שלך, ולא מכירים את שאר הילדים וזה יותר קשה.

אני לא הייתי ממהרת להסיק שקורה שם משהו, הייתי מציפה את המורכבות מול הגננת ורואה איך אפשר לעזור לילד.

וזה מה שמפריע לי

שדיברתי עם הגננת השבוע אמרתי חה זה ילד עדין ורגיש מאוד, אמרה הוא בסדר בגן, כן כמו שאמרו לי במעון שהוא בסדר בסדר ובתכלס היה פער מטורף

היום הוא בכה כל אחהצ, כבר ממש הייתי על הקצה אפילו לא אכל כלום, זה לא הילד שלי..

קשה לי להאמין שיש אלימות וכאלה אבל הקרירות שלהם מוציאה אותי מדעתי

לאלימות וכו'.

גם אם הגננות מקסימות,

ברור שהילד לא מקושר אליהן

ולא מרגיש בנח בגן...

וזה לא טוב, לא טוב לילד קטן להיות כמה שעות בואקום היקשרותי -

גם אם יש גננות או הורים אחרים שחושבים שזה נורמלי.

"ימי ההסתגלות" לא מעניינים, מעניינת ההסתגלות עצמה, והילד שלך לא הסתגל ועדיין זקוק להיקשרות העיקרית שלו בתקופת המעבר הזו.

אני חושבת שאם לך יהיה ברור מה הוא צריך ולתווך את זה לגננת - יש סיכוי לרכך אותה כלפיו, וגם מבחינת הנהלים מול הצרכים שלו.

אם תרצי מוזמנת לפרטי, אשמח לעזור לך להתכונן לשיחה הזו.

לילד שעוד לא הסתגל, עוד לא נקשר לגן ולגננות.

1. שידוך - לדבר איתו על הגננת, מה בה מוצא חן בעינייך ואם יש משהו משותף לשניהם אז לציין אותו (יש לה עיניים ירוקות כמו לך!). לספר לגננת עליו מה החוזקות שלו, מה הוא אוהב שירגישו שהם מכירים קצת יותר.

2. להעביר היקשרות בהדרגה ומתוך חיבור בין ההיקשרויות - כשמגיעים לגן בבוקר, לא לזרוק את הילד לזרועות המטפלת אלא לדבר איתה בעצמך קודם בחום ובלבביות. ילד לומד על מי אפשר לסמוך מתוך המעגלים החברתיים של ההורים שלו. (אם היא חברה של אמא - סימן שהיא "משלנו").

3. לוודא שהילד "נאסף" ע"י מישהי מהצוות, ועדיף מישהי קבועה. נאסף הכוונה ליצירת קשר עין, ואיזושהי מחווה שזוכה למענה מהילד. אפילו הנהון לשאלה "מה שלומך". רק לא לשים אותו בחלל הגן וללכת, ואפילו לא על ברכי הגננת אם היא לא אוספת אותו.

4. לגשר על הפרידה - למקד את תשומת הלב של הילד בפגישה המחודשת ולא בפרידה (בצהריים אני אבוא לגן לקחת אותך הביתה ונאכל ביחד ארוחת צהריים).

5. לתת לו מזכרת, משהו משלך שיוכל לאחוז בו בזמן שאת לא נמצאת. עדיף משהו שמותאם לשלב ההתפתחותי - למשל חולצה שישנת איתה יהיה מעולה לתינוק בן פחות משנה. עם ילדים גדולים יותר זה יכול להיות סתם חפץ שלך (תשמרי לי על הצמיד הזה ותחזירי לי בצהריים), תמונה משותפת, ציור שציירת - הכי פשוט, פתק לילד קורא. זה יכול להיות לב קטן שציירת בבוקר על היד שלך ושלו, ללבוש משהו באותו צבע, לשים לשניכם את אותו אוכל בקופסא וכן על זו הדרך.

ספר ילדים מקסים שעוסק בפרידה תוך שמירה על הקשר -

"החוט הנסתר" פטריס קארסט.

י שעוד כמה

את יכולה לבקש מהצ'ט שיתן לך רעיונות לספרים נוספים.

נסי לשקף את זה לגננות, לא מתוך האשמה אלא מתוך רצון לשותפות, שהן יעזרו לך לעזור לו.

בתקווה שזה יעזור בע"ה...

הגיוני שהוא באמת בסדר בגן ואז משחרר את הקושי בבית.

תשאלי אותו מה לא כיף לך בגן?

מה היית רוצה שיהיה אחרת?

תשמעו ממנו מה הוא יכול ומצליח לשתף אותך. אולי כיוונים שלא חשבת בכלל.

שלא מכניסים הורים ומביאים אותם לדלת.

באיזה קטע? מה אנחנו בקורונה?

היה מפגש הכרות לפני תחילת השנה? נכנסתם פנימה?

אנחנו לא בקורונה.

הבן שלי גם התחיל גן

הוא בוכה כל בוקר שלא רוצה ללכת

אני משחקת אתו קצת בגן ואז הולכת

מוציאה אותו מוקדם ולא משאירה לצהרון…

הגננת שולחת תמונה שנרגע.

אומרת גם לעצמי לקחת עוד קצת אוויר.. יהיה בסדר

בהצלחה!

ההורים לא נכנסים לגן עצמו והצוות מוציא להם את הילדים, זה נוהל סטנדרטי בהרבה מקומות.

עבדתי תקופה במעון שיקומי, ההורים היו מחכים בכניסה והצוות היה מוריד את התינוקות מהכיתות למעלה עד הפתח.

לא שולחים תמונות בגנים שפתיים- צריך אישור מכל ההורים, אסור ככה לשלוח

את יכולה לבקש אישית שישלחו תמונות רק של הבן שלך במהלך היום, לא כל הגננות אוהבות את זה...זה עלול להפריע למהלך סדר היום כשהן שניה מוציאות טלפון.

בחינוך מיוחד- שפתי- לרוב לא אוהבים לתת להורים להיכנס, כי יש ילדים עם בעיות שונות וזה עלול לעשות להם לא טוב וכו.... למה אמא שלו באה ושלי לא... בד"כ יש הסעות.

צוות קר- תבדקי ותעכבי, יצרת קשר עם הגננת? אם לא זה הזמן, תסבירי לה שקשה לו, והוא צריך תשומת לב ויחס וחיבוק בבוקר כשמגיע.

בגן של הבת שלי ביקשו אישור מכל ההורים לצלם את הילדות ולשלוח את התמונות של כולן לכל הילדות הביתה.

בגן שלה דווקא מכניסים את ההורים לגן אם הם באים, ומעודדים לזה אפילו, אבל האמת שאני יותר מבינה את הגישה ההפוכה, שלא רוצים לבלבל את הילדים, מה שיכול לקרות כשהורה נכנס, ולכן הגיוני לא לתת להורים להיכנס לגן.

בכל אופן, פותחת יקרה, יש מקום לתחושות הבטן שלך, אז תמשיכי לעקוב❤️

ונשמע לי הזוי שלא נותנים להורים להכנס.

לק"י

וגם בעבודה שלי שזה חנ"מ- נראה לי שמותר לשלוח להורים תמונות רק של הכיתה הספציפית. נראה לי שגם חותמים על זה.

בצהריים אני מבינה שמשחררים ילדים לכניסה לפי ההורים שמגיעים, כדי שלא יקרה מצב שבבלגן של הורים שיוצאים ונכנסים יצא ילד שלא אמור לצאת.

בבוקר אני גם לא מבינה מה הבעיה להכנס (עד שעה מסויימת), אבל אולי זה שונה קצת כי זה חנ"מ.

שבכל הגנים לא שולחים תמונות לפני שכל ההורים חותמים, חנ"מ ורגיל.

לא הבנתי למה בגן של הפותחת לא מחתימים הורים ושולחים תמונות...

לגבי הסוף מסכימה איתך

הנוכחות של ההורה גם נצרכת בפרידה של הבוקר הרבה יותר מאשר בצהריים.

ילדים קולטים ניואנסים, אי אפשר לזייף את זה.

נשמע שיש לך חששות שאת צריכה לברר מולך כדי להקל על הבן שלך את ההסתגלות.

אם יעזור לך מקליט, שימי מקליט.

כתבו לך לגבי תמונות וכניסה לגן. כשממילא את חוששת, כל דבר מועצם.

אני חושבת שאת צריכה להתמקד בלהיות משוחררת יותר מאשר בלנסות להעביר אותו גן.

לחשוש זה לגיטימי, אבל נשמע שהחשש הזה מנהל אתכם ולא מאפשר הסתגלות אמיתית.

לגבי פרידה הדרגתית אפשר אולי לשהות איתו בחצר/ מבואה של הגן?

אולי אפילו יסכימו להוציא משחקים מהגן למבואה. אצלנוניש משחקים כאלה על הקיר כמו שיש במרפאות, ואנחנו עוברים את ה"מסלול" ביחד לפני הכניסה לגן.

רק לגבי הכניסה לגן- בחנ''מ יש גם בעייתיות להכניס הורים בגלל סודיות רפואית של הילדים האחרים. פחות מתאים שאמא תראה קושי מסוים של ילד אחר, או דרך התנהלות שנבחרה מול ילד. אני יודעת שיש מקומות שיותר מקפידים על זה ומקומות שפחות.

ובכללי, אולי כדאי לקבוע שיחה עם הגננת. מהחוויה האישית שלי, הצוות (במיוחד בחנ''מ) הרבה פעמים מאוד מגויס ורוצה לחשוב יחד עם ההורים על איך אפשר להקל ולשפר. אולי כדאי לקבוע איתה שיחה מסודרת (טלפונית או פנים אל פנים), שתוכלי להעלות את כל החששות שלך ולחשוב איתה על פתרונות, בלי לחץ של זמן.

חיבוק, לא פשוט בכלל❤️

על חשבונך?

אעאהרעהאעאהההה😭😭😭😭😭😭😭😭

לוקחת על חשבוני אבל יש עבודה שאיאפשר לא לעשות

מקווה שיעבור בטוב♥️

אני גם עובדת חול המועד, אבל פחות שבשגרה, דווקא השנה מרגיש לי סבבה כי יש חול המועד ארוך

אופ

לא עובר לי

דווקא כשזה ארוך זה מורגש

הילדות בבית

כולם בטיולים

זה לא יוציים בקושי מספיקים ללכת לפארק ונגמר

יש מקומות שמורידים על חול המועד רק חצי יום.

זה באמת מבאס מאוד מאוד

מבינה אותך ממש

אני יודעת שלא כולם יסכימו איתי אבל אני אישית כשמחפשת עבודה דואגת להתנות את ההסכם בזה שלא עובדת בחול המועד ואם אין אפשרות אז פשוט לא הולכת לשם. כבר ככה כל הימים והזמן והכוחות שלנו הולכים על עבודה אז לפחות שהחגים ישארו לי לנשימה

מעודדת אותך לא לוותר ולנסות כן לקבל משהו

אולי להוציא מחלה? זה בריאות הנפש 🫣

זה נשמע כמו ניסיון מאוד קשה.

קשה לפרגן במצב כזה, ולא בטוח שאני הייתי מצליחה לפרגן במצב כזה (הכוונה לשמוח באמת בשמחתה).

לטרפד לא הייתי מעיזה, כי לכי תדעי אם יבוא יום והיא תשמע על זה בצורה הפוכה מאיזה מישהו וזה יגרום לאי נעימות מאוד גדולה. סיפורים היום מתפשטים כמו אש.

וחיבוק על ההתמודדות!

אני לא אטרפד כי זה אסור לי הלכתית

אז מבחינתי זה מספיק

אבל היצר הרע עובד שעות נוספות באילו ואם...

ואפילו לפעמים עולה בי תפילה או משאלה שזה יטורפד לה ממקום אחר (זה לא כזה מופרך, אבל אני כמובן לא אגרום לזה לקרות)

ומנסה ממש לחזק את עצמי שכל אחד ומה שמוכן לו משמים

האמת שלא ממש הבנתי את הפרטים,

וכתבת שבכוונה כתבת מעורפל.

אבל יכול להיות ששווה לך להתייעץ עם רב? זה מתאים לך/לכם? כדי להבין מה הדבר הנכון לעשות. יש דברים שאם זה בא על חשבונך אולי זה לא נחשב לטרפד לה אלא לדאוג לעצמך?

זה לא המקרה, כי אם אספר את המקרה יזהו אותי

אבל זה על אותו עיקרון

נניח שהיא אמורה לקבל קידום בעבודה, שהקידום הזה יגרום לתקופה (מדגישה שזה לתקופה, כי אח"כ זה אמור לחזור לקדמותו בע"ה) להרעה בתנאים שלי. דבר שידעתי מראש כשנכנסתי לעבודה שיכול לקרות והסכמתי לזה.

בין היתר אני ארד לתקופה בשכר שלי, ואצטרך לעבור לעבוד ממקום שפחות נוח לי ורחוק לי משמעותית מהבית, אבל שוב ידעתי שזה יכול לקרות מראש.

עכשיו יש אופציה, שאם המעסיק ישמע נקודה ספציפית אצלה, הוא פחות ירצה לגייס אותה עכשיו, בנקודת זמן הזאת, וידחה את תחילת העבודה שלה לתקופה אחרת, שלי תסתדר הרבה יותר טוב מבחינת כל הנ"ל ואז כל ההרעת תנאים לא תשנה לי כל כך.

אני יודעת על הנקודה הזאת כי אני מכירה אותה קצת, אבל הוא לא יודע ואני כמובן לא אגלה לו. אבל לא מופרך שהוא ישמע את זה ממקום אחר. ההעסקה שלה עדיין לא סגורה מאה אחוז, נראה בכיוון טוב.

ולה עצמה, זה ממש קריטי דווקא עכשיו לקבל את העבודה הזאת

לכן אין פה מקום לשאול רב, זה זכותה, ואני ידעתי על זה מראש.

יוואו איל אני מבסוטה שהצלחתי למצוא דוגמא שתסביר ממש את הנקודה, ועדיין שזה לא יהיה המקרה שלי

תודה השם

ותודה לך שהגבת

ערב ראש השנה עכשיו

אולי תתפללי שבזכות שאת עומדת בניסיון

תהיה לך שנה טובה ומוצלחת במיוחד בתחום הזה

ותעריכי את עצמך

לפעמים מרוב שברור לנו שלא נעשה משהו שאסור

אנחנו לא מעריכות את עצמנו על זה

כן ברור שלא תעברי על ההלכה

אבל עדיין מגיעה לך הערכה על ההתגברות

רציתי לעזור, ובסוף דברים השתנו כך שהעסקה שהצעתי בעצם פגעה בי (לא באשמתה) אבל היא לא הציעה לי לחזלש את העזרה והתחלתי להרגיש איך הלב מתעצבן ומתרעם.

אז קודם ממש ישבתי ואמרתי לעצמי שזה בסדר, ומכעיס שדברים לא הסתדרו, באמת משהו שהיה לי מאוד חשוב שלא יצא לפועל רק בגלל העזרה שהצעתי בהתחלה.

ואחרי זה חיזקתי את עצמי שה' יכול לסדר הכל, ושום דבר לא מסובך בשבילו, ואם הדבר שלא הסתדר טוב בשבילי אני מבקשת שזה יסתדר בקלות, ואם לא אז שאצליח לקבל את זה בשלוות נפש. זה הכניס בי הרפיה כזו שבאמת שימחה אותי..

בהצלחה רבה גיבורה ♥️

כי גם פה במקרה שלי היא ידעה שזה הולך לפגוע בי, אבל יודעת גם שאני מודעת לזה והיא נקלעה לאירוע בטעות, זה יכול להיות כל אחד אחר שאני לא מכירה.

ועדיין היה לי קצת מקום בלב שבגלל ההכרות שלנו היא תנסה לחפש משהו אחר ולא לגרום לי להיות במצב שהוא ממש לא טוב לי, אפילו שזה לתקופה.

תודה שכתבת, חיזקת אותי ממש

ושולחת לך חיבוק חזרה והרבה כוח, השם ישלם לך ממקום אחר יש לו שפע אינסופי!

ותתני לו להפתיע אותך בדרך,

כי לפעמים אנחנו חושבים איך דברים יכולים להסתדר,

ומתפללים שזה יקרה בדרך מסוימת, והקב"ה יש לו דרכים מפתיעות לסדר עניינים.

תבקשי שזה יהיה טוב בשבילה, ויסתדר גם לך.

נפלת על התקופה הכי טובה בשנה בשביל לבקש את זה!

בהצלחה, שנה טובה ומתוקה, שיתקבלו התפילות לרחמים ולרצון!

אני בדיוק מתחילה תכף תפילת שחרית (מנסה לכבוד השבוע האחרון של השנה...)

תודה על ההסתכלות, אני אנסה לבקש במילים האלה

אין אדם נוגע במוכן לחברו כמלוא הנימה

שבע"ה תזכו לשפע בכל התחומים!

מכינים כמובן את הסימנים הרגילים, אבל גם חושבים לפני על כל מיני סמנים מיוחדים וטעימים. הילדים מתים על זה❤️

דוגמאות מהשנים הקודמות:

קולה- שנשמע בקול אבא ואמא

ביצת עין (הגומי הזה) - שנראה את הטוב בכל אחד

בננה - שיבנה בית המקדש (החליטו שזה מתאים🤷🏽‍♀️ אני זורמת)

חטיפים - שיחזרו כל החטופים (ב"ה כבר לא רלוונטי)

וחוץ מזה כמו סעודת שבת רגילה… לא הבנתי מה השאלה באיך לחלק משימות?

יש רעיון לעוד ברכות מתוקות?

באמת כדאי כבר להתחיל…

אבל הכי ממליצה לך לתת לילדים שלך לחשוב על רעיונות, כשזה בא מהם זה הרבה יותר כיף ויוצר חיבור יותר לחג❤️

אבל אחשוב על עוד אופציות דומות

זו הנחמה הכי גדולה שלהם שלא חוגגים עם משפחה.

מה הכוונה לחלק משימות? בחג עצמו? כדי שתספיקו לאכול?

אתם אוכלים יחד איתם בסעודות החג

אם הכוונה בין ההכנות לחג, שתספיקו לשבת בנחת ולאכול- אז תלוי בגילאי ילדים...

אחד מקלף, אחד חותך, אצלי יש אחת גדולה שאחראית על העוגות

אחד אחראי על ריקון האשפה ואחד אחראי להעסיק את הקטנים...

מסדרים את הסימנים על השולחן ביחד עם הילדים, נותנים להם תפקידים כמו לפרוט את הרימון ולחתוך את התפוח. זה כבר ממש מרגש. מתחילים את הסעודה עם הסימנים, אומרים ביחד את הברכות וטועמים ביחד. יש לנו גם ברכונים מיוחדים לברכות. בדרך כלל יש לכל ילד דבש קטן מהגן והם ממש אוהבים את זה.

לוקחים את הילדים לתקיעות שופר.

הכי פשוט הכי אווירת חג.

כמה טיפים שהגעתי אליהם במהלך השנים-

קודם כל – קופסת חג. לכל חג יש לי קופסה שאני שומרת משנה לשנה, עם משחקים, קישוטים ודברים מיוחדים לחג. השנה נפתח אותה ביום שישי בבוקר בע"ה, כדי לתת להם זמן להתרגש ולהתלהב. ילדים קטנים ממש מחכים ומתלהבים כל פעם לפתוח ולהיזכר בדברים שיש שם.

על השולחן – תיבות שנה טובה. ליד כל מקום שמה תיבת דואר אדומה קטנה, וכל אחד מכין כרטיסי שנה טובה לאחים, להורים וכו'. זה ממש חמוד, והילדים נהנים לקבל ולפתוח את הכרטיסים.

אני גם שמה לכל אחד צלחת קטנה עם סימני החג, ומכינה לכל ילד מקום עם השם שלו. ככה גם השולחן נראה חגיגי וגם חוסכים את ה"אני רוצה לשבת פה!" 😅(לפעמים הם רבים בכל אופן אבל זה חוסך לפחות חצי מהמריבות)

בסעודה – אנחנו מכינים דברים שמתאימים ברמה לילדים, וגם הם רוצים לשתף את מה שלמדו בגנים ובבית ספר אבל אחרי החלק הזה הם לגמרי יכולים ללכת לשחק,

מבחינתי הם לא צריכים לשבת ליד השולחן כל הסעודה. אנחנו אוכלים ומדברים בהתאמה לשיח בוגרים, ואם אחד הילדים רוצה לבוא לאכול – אני מביאה לו. אני לא רודפת ולא משכנעת. אכל מנה אחת? מצוין.

בוקר החג- ביום התפילה ארוכה, אז חשוב לי שהם יאכלו משהו משביע לפני הסעודה, אז לפני או אחרי התקיעות, תלוי מתי אנחנו הולכים לשמוע שופר, עושה קידוש ומביאה להם סלט פירות ולחמניה ממולאת בשר טחון, זה משביע ומזין אותם ועוזר להם להיות רגועים

לוח זמנים גדול וברור- לילדים שלי (וללהרבה ילדים בכללי) חשוב לדעת מה עושים ומה בא אחרי מה, אז אני לוקחת גליון גדול ומכינה מסלול שמתחיל בכניסת החג ומסתיים בצאת החג, לאורך זה מציירת סמלים שמסבירים מה עושים (משחקים, קידוש, תקיעות, משחקים שוב, סעודה, מנוחה וכו') וחלון סימון וכל פעם מעהבירה את החלון סימון למה שעושים עכשיו. זה ממש מפקס אותם...

ועוד משהו שעוזר לי מאוד – שקיות הפתעות. אני מכינה לכל ילד שקית עם כמה דברים קטנים כמו חטיפים קטנים ופרסים מהכל בשקל, ונותנת אותה בזמן שאני רוצה להתפלל. זה נותן לי בערך רבע שעה-עשרים דקות של שקט.

ולא לשכוח שלא כל מה שעובד שנה אחת עובד פיקס גם בשנה שאחריה. צריך לראות את הילדים, את העייפות ואת מה שמתאים באותו רגע ❤️

למשל בראש השנה- קישוטי שולחן של רימון וכו? מה עוד אפשר?

משחקים- שופרות, רימונים/דגים/חלות עגולות/גזר וכמה דברים בסגנון הזה מפלסטיק למשחקי דמיון, סולמות וחבלים שמכרו פעם באיזה דוכן בקניון עם סמלים של ראש השנה

משחק זיכרון ופאזלים ל ראש השנה, חוץ מזה כמה משחקי קופסא ששמורים רק לראש השנה ויום כיפור

ספרים על ראש השנה

קישוטים- פלייסמטים תפוחים ופלייסמטים בצורת דגים, חבקי מפיונים שונים, קישוטי פלסטיק קטנים של רימונים, תפוחים, שופרות חיתוכי שנה טובה, מאזניים וכו'

יש לי גם חבק לבקבוק יין של שנה טובה,

התיבות דואר האדומות הקטנות ועוד כל מיני דברים בסגנון הזה.

מזה שהוא מתקיים רק פעם בשנה

אצלנו גם ממציאים סימנים לכל מיני מאכלים, וגם אצלנו יש משחקים מיוחדים לכל חג, שנשמרים בארון למעלה (פאזלים בעיקר).

ואני משתדלת לכתוב לכל אחד מבני המשפחה פתק קטן לסיכום השנה שלו ולתפילה על השנה החדשה, ומצרפת לזה פרס קטן. (אני באמת צריכה לדאוג לזה השנה, תודה על התזכורת🤭) שנה אחת גם יצרתי פאזל מתמונה משפחתית, וכל ילד קיבל חלק ממנו והם היו צריכים להרכיב אותו יחד.

והייתה שנה שגם יצרתי קובץ סיפורים על הסימנים - סיפרתי אותם לאורך הסעודות, והילדים היו צריכים לנחש באיזה סימן מדובר. (אולי השנה אמחזר את זה, כי הקטנים דאז גדלו ויוכלו עכשיו להשתתף)

מעבר לזה, אני חושבת שחשוב להשקיע בתפילות - מחזורים למי שיכול להתפלל, מחזור לקטנטנים בשביל הקטנים, ובעיקר - הסבר לילדים לפני שאני מתפללת בעצמי, שעכשיו משתדלים לא להפריע... (נראה אם זה יצליח השנה)

כי זה הכי נוח מבחינת הילדים

והשנה גם שאלנו אותם והם אמרו שהכי טוב בבית..

שולחן-שמים קישוטים מיוחדים על השולחן- ראנר מיוחד / מפה חדשה / מפיות וכלים חדפ חגיגיים (כדי שלא אצטרך לשטוף כלים כל החג.. מוריד עומס). היתה שנה שהבת שלי הלכה אתי לחנות ובחרה קישוטים לשולחן וכל שנה היא שמחה לערוך ולקשט אתם.

סימנים-גם אנחנו ממציאים עוד סימנים והילדים ממש מתלהבים וחושבים גם בעצמם. למשל- מנגו-שנתמוגג משמחה, קינואה-שלא נקנא באחרים, קולורבי-שנשמע בקולו של הרבי בננה-שנתבונן בטוב שה' נותן לנו וכו'.

תפילה-אפשר לקנות לבנים טלית. לקטנים-להכין שקיות עם ערבוב של חטיפים כדי שיתנו להתפלל, להביא משחקים קטנים שאפשר לשחק על הרצפה בשקט, להביא כלי רכב-בימבה וכו' שיוכלו לשחק מחוץ לבית הכנסת

ההורים מכינים מעטפות עם שמות בני המשפחה, וכל אחד כותב כרטיס ברכה/ ציור לאחרים.

מעסיק אותם יופי בערב חג.

הייתה שנה שהיחס בין האחים היה מאתגר במיוחד, עשיתי פרוייקט שכל אחד קנה מתנה לאחים שלו והביאו אחד לשני בערב חג.

עצם זה שכל אחג בא איתי בנפרד לחפש מתנות, שהיו צריכים להשקיע מחשבה מה ישמח כל אחד, שקנו מיוזמתם משהו בשביל האיר, ובסוף עוד הביאו לו את זה,

ממש עשה טוב לאווירה משפחתית.

באמת הרגשתי שמשהו זז להם מקנאה ותחרות לנתינה ופירגון.

זה היה חד פעמי כי באמת דרש השקעה ממני בלכוון ולדבר, ולעודד אותם לחשוב טוב.

זה היה תהליך שלם.

אבל אולי זה יכול לתת השראה.

אפשר נניח להכין בנק מילים, וכל ילד צריך לבחור מילה שמאפיינת כל אחד מהאחים, ואתם תוסיפו גם עוד כמה.

את ההכנה אפשר לעשות עם הצאט שיתן רשימת מילים ולהדפיס ולגזור

ואז הם רק צריכים ליישם.

אפשר גם שכל אחד מכין משהו לחג. מנה אחרונה, עריכת שולחן, דבר תורה, חידון, וכד'

אפשר אחד תוכן אחד משהו פיזי.

מה שזורם לך.

אם אפשר כדאי לקנות משחק שווה לחדש בחג, זה יכול להעסיק שעות.

אחרי החג להחביא עד כיפור.

אם יש לך קטנים, אולי כדאי שבעלך יתפלל בותיקין כדי שתוכלו לאכול בשעה נורמלית ובכלל, שלא יהיה חצי יום בבית כנסת כי יומיים רצוף ולדאוג לכל הארוחות והכל, באמת יכול לצאת קצת קשוח.

להכין את הקטנים לתקיעה שופר. (בקטע שלא יבהלו שזה אזעקה או בכללי ילדים עלולים להיבהל)

אפשר להשמיע ביוטיוב כדי שיבינו ולא יהיה תיאורטי.

כדאי להכין אוכל שנוח לתת לילדים בחופשיות שלא עושה הרבה לכלוך ולא חייב לחמם.

למשל שבלולי פיצה או שניצלונים.

שלא ינשנשו ביסקוויטים כל היום עד הארוחה.

אם יש גדולים לעשות רשימת תורנות.

4 ארוחות צריך יותר סדר מבד"כ.

מי עורך, מי מפנה, מי רוחץ כלים.

אם יש בעיות עם המקומות, כדאי לדון/ להחליט מראש ולשים כרטיסי שמות,

עדיף טנטרום שעה לפני הארוחה ולא דקה לפני שהכוס קידוש כבר ביד.

בסעודות בערב כדאי להאכיל טת הקטנים בזמן התפילה ככה שבזמן הארוחה עצמה הם יוכלו לפרוש לשחק ואתם תוכלו לאכול ולשבת עם הגדולים יותר ולהנות מאווירת החג.

לנשום עמוק ולזכור שעם כל העומס, בסוף אתם בבית שלכם ויש לכם גמישות מלאה בקבלת החלטות. לא להתקבע על מנהגים, לאט לאט תמצאו את המינון האידיאלי.

לדאוג למשהו שישמח אותך בחג. אולי את מאלה שכרגע לא חושבות שזה מה שיטריד אותם ובעיקר דואגות לתפריט וקניות ולו"ז ותעסוקה לילדים,

אבל אז מגיע החג וזה כן עלול להיות קצת מבאס.

אז גם אם אין לך זמן לחפש שמלה/ מטפחת/ בושם

לפחות איזה פינוק קטן (אפילו משהו אכיל)

דיברתי על גמישות, אבל בא לי לשתף שליל הסדר הראשון שעשינו בבית שכחנו לדאוג לקערת סדר. רבע שעה לפני הדלקת נרות חיפשנו אלתור,

לא היו לי קעריות חד"פ או מכלי הפסח.

מצאתי חבילת מנגטים סגורה

ומגש עגול חד"פ (האלה של המשלוחי מנות) גם כן חדש שקניתי ולא השתמשתי ולא נגע בחמץ.

הדבקתי מנג'טים על המגש והרי לנו קערת סדר.

במילים אחרות- תהיו סלחנים מול המציאות, לוקח זמן ללמוד איך עושים חגים בבית. הכל טוב!

לנשום עמוק, בסוף הכל עובר, מטעויות לומדים, ובסוף זוכרים את הדברים הטובים.

שנה טובה וחג שמח!

הסיפור האחרון הוא וואו. אלופה!