סרטון חמוד שהגיע אלי לנרמל את כולנו - הריון ולידה

לא כל מי שמדבר יודע על מה הוא מדבר.

וגם התוכן שלו סותר את עצמו.

מצד אחד הוא אומר שאין נכון או לא נכון להתמודדות, מצד שני הוא אומר שמי שברח מהארץ לא מתמודד.. מי אמר שמיקום גאוגרפי זה ההבדל בין מי שמתמודד לבין מי שלא?

אנשי מקצוע ממליצים חד משמעית להימנע מצריכה מוגזמת של סרטוני זוועות, אז למה הוא מנרמל את זה כדרך התמודדות לגיטימית?

עוד סתירה מצד אחד הוא אומר שזה בסדר לו לעשות כלום מצד שני הוא אומר כל אחד יעשה מה שהוא יכול.

לעשות מה שיכולים זה לא "לא לעשות כלום".

נכון שיש כאלה שעצם זה שקמו בבוקר זה הניצחון שלהם, אבל יש כאלה שלקום בבוקר זה לא אישיו בשבילם.

ערבות הדדית זה שכולם תורמים לכולם, לא באופן שווה כי אנחנו לא אנשים שווים, אבל כולם תורמים.

כל אחד כפי כוחו, יכולתו, ומצבו.

מי שלא עושה *כלום* בהגדרה של כלום, הוא פרזיט ולא צריך לנרמל את זה.

כשיש אנשים שנלחמים עבורך, תעשה מה **שאתה יכול**

לא ישאלו אותך למה לא היית משה רבינו או רמטכ"ל או גיבור ישראל שהקריב את חייו למען הצלת חיים.

אבל ישאלו אותך למה לא היית זושא, או יותר נכון למה לא היית אתה.

אם המאמץ המלחמתי שלך זה להצליח לנשום ואתה נושם, אתה שותף למאמץ.

אם המאמץ שלך זה להמשיך בשגרה ואתה ממשיך, אתה שותף למאמץ.

אבל אם להמשיך בשגרה זה לא מאמץ ואתה מחפש דרכים להצדיק את חוסר העשייה שלך, כדאי שתחשוב פעמיים.

כל אחד שיחשוב עם עצמו בכנות מה כן ביכולות שלו כרגע. לא ברגע זה ממש, אבל כן מתישהו במהלך התקופה של האתגר הלאומי המשמעותי שאנו מתמודדים איתו.

המצפון תפקידו לעורר אותנו לשאלה אם אנחנו בכיוון הנכון. לפעמים אנחנו כן ולפעמים אנחנו לא ואפשר לעשות אחרת.

לא צריך להשתיק את המצפון באופן אוטומטי כן כדאי לפני כן להפעיל חשיבה ביקורתית.

אבל כן חשוב לתת יד או כתף למצב.

תחשבי מה את יכולה לתרום שיעשה לך טוב.

את לא חייבת שזה יהיה בגזרת משפחות המגוייסים.

למשל אם את טובה באומנות או בציור אולי תכיני ציור לפצוע?

אם את טובה בגרפיקה, יש מלא יוזמות למשל אתמול ראיתי מישהו שעיצב לוגו לתחנת משטרה בארץ שביקשה, משהו מרגש ועוצמתי ברמות אחרות.

יש סבתא בת 90 שסורגת כובעי צמר לחיילים.

אני חושבת שלתרום במצב הזה זה win win.

רק שאין דרך אחת נכונה.

לי למשל העזרה הכי משמעותית זה לאפשר לילדים שלי לשחק בגינה של שכנים ביום שישי כשאני שוטפת את הבית.

זה לא באמת מכביד על השכנים כי יש לי ילדה בת 9 ששומרת על הקטנים רק שהיא מפחדת לצאת איתם לגינה במרחב הפתוח.

אבל מי שלא מתאים לה בכלל משהו שקשור לילדים, יש מספיק דברים אחרים.

תנסי לחשוב מה תחומי העניין *שלך* שאת אוהבת וילהיב אותך להתעסק עם זה, ואז תחשבי מה אפשר לעשות עם זה לטובת הכלל.

כל דבר הוא משמעותי. גם פרוייקט חד פעמי.

אנשים שגמככה מרגישים חלשים

לא מעט אנשים לא מסוגלים נפשית להירתם לעזרה בשל המצב

אני ביניהם, אגב.

לא מסוגלת לשמור על אף ילד, בקושי על שלי

אין לי חשק לבשל

אני גם לא יוצאת מהבית

ומאגרי הנתינה שלי סגורים לגמרי

כל יום הוא מאבק נפשי. על כל טיפת סבלנות. על כל דקה של עבודה. על כל שעת שינה אפילו.

ולכן, גם אם זה חשוב לתת יד או כתף - חשוב גם לגלות הבנה כלפי אלו שלא מסוגלים. וכל הצעת ייעול כזו או אחרת לטובת עשייה בשם "חשוב לתת כתף"  בעיניי מקטינה את הקושי.

ואני יודעת שעכשיו מלחמה, וערבות הדדית היא חלק מהלחימה, גם בעורף, ושהנתינה היא לא סימטרית בין חלקי האוכלוסייה, ואלמלא הייתי במצב הזה, אולי הייתי מסכימה איתך.

אבל מאחר ואני מאוד מבינה את הפותחת ונמצאת בדיוק באותו מצב - אני מרשה לעצמי לכתוב את הדברים הללו.

(אני מניחה שלא כתבת חלילה כדי להקטין את הקושי, רק היה חשוב לי להגיד איך זה יכול להצטייר מבחוץ כשאדם אומר שהוא מתקשה נפשית להתנהל עקב המצב ומרגיש אשמה על משהו שלא בשליטה שלו בכלל, ובתגובה אומרים לו: חשוב לתת כתף, כשהוא בעצמו צריך הושטת יד)

ולפותחת - זה לא פינוק בעיניי. זה קושי אמיתי ומוחשי שהרבה מאיתנו חווים פה במדינה. נשים ואנשים כאחד.

אני כן מתנחמת בזה שיש הרבה אנשים אחרים שמסוגלים לעזור ו'למלא' את המקום שלי ובכך שאם בעלי היה רוצה להתנדב בחוץ או היה צריך להיות במילואים אז לגמרי הייתי תומכת

אבל פה זה נגמר. וכל תחושת אשמה מחלישה אותנו ומוסיפה. לדעתי זה מיותר.

דווקא את דוגמה נהדרת איך את תורמת פה בפורום.

לפעמים רק לחייך לשכן שקשה לו זו עזרה.

אני לא מדרגת את העזרות ולא אומרת מה טוב יותר או פחות, כי זה תלוי הרבה בנתוני הפתיחה.

לא כולם במצב נפשי קשה, אני קוראת מהפותחת שהיא מרגישה מצפון על זה שבעלה בבית והיא לא מצליחה לעזור למי שבעלה לא בבית.

אז הצעתי לחשוב אחרת, כי אם שם יש לה חסימה הכל טוב, לא חייבים דווקא שם.

ולפעמים משהו שבעינינו לא נראה בכלל עזרה, בשביל האחר זו עזרה עצומה.

גם מי שיש לה קושי נפשי יש בזה דרגות, ולפעמים הדרך לעזור לעצמך, זה לצאת מהמקום הזה ולעשות משהו.

כמו שעני לא פטור מהצדקה, וגם אם יש לו רק שקל הוא צריך לתרום 10 אגורות, אז גם פה.

עני שתורם 10 אגורות עוזר לעצמו לא פחות ממי שקיבל ממנו את הכסף.

לדעתי דווקא הגישה של להגיד אם בעלי יגוייס אתמוך בו צובעת את ההתגייסות בצבעים עזים מדי שלא נכונים לכולם ויכולים להחליש את מי שעוזר בצבעים רגועים יותר.

לפעמים להגיד בוקר טוב לשכן עושה את העבודה גם כן.

לפעמים לוותר בתור לסופר למרות שגם אני מאוד לחוצה לחזור, זה המאמץ שלי. לפעמים לשתוק ולא להוציא את החוסר אונים על הילד שלי/ מישהו אחר, זה המאמץ שלי. עדיין אני חלק מהמאמץ. כי כולנו חלק מהמאמץ. להגיד למישהו אל תהיה חלק מהמאמץ כי יש אחרים שהם חלק, זה לדעתי האישית יותר קשה להכלה.

אבל לא חייבים להסכים, לאנשים שונים נוח לשמוע דברים שונים.

לוקחים בו חלק'

זה להגיד - כדי שנוכל לקחת חלק במאמץ אולי בהמשך, צריך לרכז את הכוחות כרגע בלעזור לעצמנו.

ורגשות אשמה לא יקדמו אותנו לשם.

חלק ממאבק נפשי שקורה בזמן אמת זה לנסות לשחרר שליטה ולתת לזה לקרות לפעמים בלי להילחם בזה. לא סתם יש פוסט טראומה.

ואני מסכימה עם כל מה שאמרת לגבי זה שכל אחת ונתינה שונה וגם חיוך וכו', ומודה על כף הזכות כי באמת הדבר היחיד שאני מסוגלת לעשות כרגע זה לכתוב פה, אבל זה לא סותר את זה שלאנשים מסוימים יותר נכון כרגע לא לעשות כלום ולהתמקד בעצמם כי אנשים אחרים עוזרים. זו לא אגואיסטיות, זה מיקוד אנרגיה במקום הנכון. חוסן נמדד לטווח ארוך במערכה ארוכה. מי שעוזר היום אולי יצטרך עזרה מחר, צריך שיהיה מי שיעמוד שם בשבילם.

אני מאוד מקווה להצליח לעבור את זה בקרוב ולהיות בצד הנותן בעוד תחומים, אבל גם אם לא - זה חלקי וזה בסדר. בבית, בפורום, מול אחותי היקרה שבעלה מגויס. וברצון לתרום גם אם רק ברצון זה מסתכם.

ומצטערת אם זה נשמע חסר התחשבות, אבל כל דבר אחר מעבר לזה שזה בסדר חוטא לקושי העצום. כי היכולת להתאושש ממשברים נגזרת גם ממתן לגיטימציה. זה נותן הרבה מרחב להתאוששות בעוד אמירות כמו 'חייב להירתם' מכווצות ומחלישות כי לא רק שלא בחרנו בזה, ואיבדנו שליטה כביכול על החוסן הנפשי שלא ברצוננו, 'להכריח' להיות בסדר ולתרום כשאי אפשר כי זה צו השעה, לא משנה מה,  זה איבוד שליטה נוסף.

ומי שלא חווה לא יכול להבין את זה.

(ואל דאגה, אני מטפלת בעצמי)

כי לעשות מאמץ ולא לעשות כלום זה שני הפכים.

גם אם המאמץ הוא כרגע פנימי, גם זה המאמץ.

לא לעשות כלום, כלומר לא להתאמץ בשום תחום זה להוציא את עצמך מהכלל.

להמשיך בעבודתך החיונית, לעזור לאחותך, לעודד בפורום ולרצות לעשות עוד- זה המון המון המון!! גם אם היית עושה רבע מזה זה מאוד משמעותי.

את אומרת שמחליש אותך שאומרים לך תתאמצי לעשות משהו, ואת מעדיפה להגיד לעצמך שזה בסדר לא לעשות כרגע.

סבבה.

אני מציעה הסתכלות אחרת, במקום לצייר שתי רשימות בראש של מי שעוזר ומי שלא, ולשים את עצמי במי שלא עוזר, ולנתב את המחשבה שאני בסדר,

אני אומרת שבמצב מלחמה כולם צריכים להיות ברשימה של חלק מהכלל. להרגיש שייכות ורצון.

לרשום את השם שלהם ברשימה הזאת ולעשות מה שביכולתם, לא טיפה אחת יותר.

לפעמים להסתכל החוצה מה אחרים עושים יכול לגרום לתחושה של לא עושים כלום ולכן ההסתכלות צריכה להיות פנימה- מה אני מסוגל ורוצה ויכול לעשות בנתונים שלי.

נכון שלפעמים העזרה לעצמי זאת העזרה הכי גדולה שיכולה להיות כי ככה אני בונה את החוסן האישי שתורם לטובת הכלל, אבל לפעמים לעשות מעשה אחד פשוט לאחר, יכול לתת לי תחושת משמעות וסיפוק ולכן זה מצב של win win.

כי דרך הנתינה אני מקבל.

אני לא חושבת שהקריאה לתת יד ולהיות חלק מעודדת האשמה.

יש עדיין אנשים שמצפים שאעזור להם מסיבות מוצדקות לגמרי.

אבל בסטרס שאני נמצאת בו, כיום אני עונה אין לי אפשרות לעזור כרגע.

וככשואלים אותי מתי תהיה לי אפשרות, אני דוחה את לזמן שאולי יתאפשר. אם מתאפשר יופי ואם לא אני שוב מסבירה שאני לא יכולה.

גם אני צריכה לשמור על הנפש שלי. 

אז נכון שאת התרומה הזאת הייתי תורמת גם בלי מלחמה, אז מה? אני מוותרת על בעלי לארבע שעות נוספות בערב וזה בהחלט בגלל המלחמה, אבל גם בלי זה...

מסכימה עם @המקורית

את לקחת את זה לכיוון של המלחמה.

אני מפונקת לעומת נשים שכבר 18 יום לא ראו את הבעל שלהן.

והמצפון הוא כי מצופה ממי שבעלה נמצא לעזור למי שבעלה לא נמצא.

אני חושבת שזו מחשבה סובייקטיבית שלך

כאשת מגוייס אני שמחה בכל עזרה שמתאפשרת.

ואם אשה שבעלה לא מגוייס תגיד לי שהיא לא יכולה לעזור כרגע אני לא מצפה בכלל!! זה קשה בטירוף לכולן!

במשפחה שלי אני יכולה למנות לך משפחות שהבעל לא מגוייס אבל הם חיים על מזוודות כבר שבועיים מי יותר ומי פחות, זו גלות לא פשוטה וחוויה קשה.

על בנות משפחה עם בעל בבית שמתמודדות עם ילדים עם חרדות או בעלי מוגבלויות זה סופר קשה!!!!

ובכלל נשים עם בעל בבית שבעצמן מתמודדות עם טראומה/פוסט טראומה ונתקפות במצבי גוף ונפש לא פשוטים שהם לא יכולות כרגע לעשות דבר ולא הכי קטן עבור מישהו אחר ונכון יותר שיפעילו כוחות בכדי לעזור אך ורק לעצמן כי לשמור על שפיות בימים האלו זו המטרה פשוט ממש לשמור על מקור חיים פעיל!!

אל תטרידי את עצמך בדברים האלו, הכי חשוב שתעשי רק מה שבכוחות שלך, לעולם גם עכשיו וגם בכלל אל תשווי את עצמך למישהי/ו אחר שעושה יותר ממך לכל אחד יש כוחות ספציפית למה שהוא צריך יש שיש להם כישרון לתת יד בפרוייקטים יותר מורכבים ויש אחרים שהם עצמם הפרוייקט ויותר חשוב שישמרו על גחלת חיים!!

מקווה שנתתי לך קצת כוחות, תרימי ראש תתרכזי בכלי שלך ורק כשאת בטוחה שאת יכולה להרחיב אבל מבלי לזלול לעצמך אנרגיה תתני גם עבור אחרים 

באמת מי כעמך ישראל, מלא אנשים רוצים לעזור, אבל אצלינו בשכונה הרוב מגוייסים, אז לכן הרגשתי לא נעים שאני כאילו מהמיעוט שפחות קשה לו ואני לא עוזרת לאחרים.

אף אחד לא אמר לי משהו, כן שלחו שאלון מי צריך עזרה ומי יכול לעזור אבל לא חייבים למלא את השאלון ולא מנדבים אותי לשום דבר שלא ביכולתי.

זה רק תחושות שלי

גם אם קשה לשמוע את זה

המדדים ליכולת הם אחרים בתקופה זאת

יש מי שנדרשה להתעלות ולתת המון המון המון מעבר ליכולת שלה

ויש שרק קצת מעבר

אבל זה מהלך כללי ולא חושבת שמישהו יכל כרגע להתנהל אך ורק לפי הכוחות שלו ולא מעבר

לא בקטע מתאבד

לא מתוך כעסצודריהשה

לפתח רצון כשה שנותן גם כחח ומשמעות מהשותפות

איך בדיוק היא תתבצע?

בזה אין חוקים

ולכן זה מאוד מאפשר לכל אחת מקום

אם את לא מסוגלת נגיד לעזור עם הילדים של מגוייסות או לבשל צהרים

אז זה לא הדרך היחידה

מה עם לשלוח הודעה לכאלה רק להתעניין?

מה עם להציע רק שבעלך יעשה קניות או יזרוק את הפח

מה עם לקנות אחת לשבוע איזה פינוק קטן ולשים לה עם פתק ליד הדלת?

זה לא דורש הרבה ממך

אולי כן קצת לצאת מהבועה של עצמך

ובעיני בימים אלו ה חובה אפילו אם אין חשק

כי לך ב''ה יש את זכות הסחירה איך להתנהל מול הכוחות שלך ומול מציאות חייך

לנשים רבות רבות פשוט אין

ולפעמים הזה לא קצת מעבר לכוחות זה כמעט בלתי נסבל

והחיילים גם נרתמים ומוסרים נפש

כולנו יחד בסירה

בפרקטיקה אינספור דרכים

אפילו להוסיף בתפילות עבור עמ''י ועבור החברות שה' יתן להן כח ועבור החיילים שיצליחו במשימתם

זה גם משהו

אפשר לחשוב יצירתי

אבל בעיני

להגיד שקשה לי אז אני פועלת רק כפי יכולותי זה אמירה נכונה

אבל לא לזמן מלחמה

לא בהכרח נמצאות במצב שצריך יותר עזרה מאשר אישה שבעלה לא מגויס.

יש עוד קשיים בחיים גם בזמן מלחמה.

נכון שלהתנהל לפי הכוחות זו פריווילגיה כרגע, אבל כשמתנהלים שלא ע״פ הכוחות יכולים לקרוס, בעיניי צריך קודם כל לדאוג לא לקרוס ורק אם המצב טוב ואפשר, כדאי לעזור לאחרים.

בעיניי הדבר הכי חשוב זה לשמור על שגרה כרגע.

כל אחד ומה שזה אומר אצלו

וזה שלי יש קושי כי נקלעתי לסיטואציה שבה בעלי מגוייס ואני עם הילדים, לא אומר שיש לי ציפייה שאחרים יגייסו את הכוחות שלהם מעבר למה שהם יכולים.

אנחנו צריכים לצאת מזה חזקים בנפש

וחשוב שכל אחד ידע מה הכוחות שלו, ויפעל לפיהם.

כי מה יעזור אם נשחק את עצמנו ובסוף לא יישאר לנו עוד כוח?

אז מי שאין לה / לו ברירה כי זו המציאות, אין ברירה אלא להתעלות מעל עצמנו (וזה בסדר גם אם לא)

אבל דווקא הייתי שמחה אם מי שיכול להמשיך בשגרת חייו, יעשה את זה כמה שיותר ויישמור את הכוח שלו כדי להמשיך. כי זה מה שאנחנו הכי צריכים עכשיו

צריך לזכור שאנחנו לא אשמים בכלום, אנחנו לא עשינו רע לאף אחד, זו סיטואציה שאשמים בה האויבים.

לא באמת צריך לעשות משהו, אלא לפעול או לא ע״פ מה שיכולים/ רוצים/ מרגישים ולהשאיר את תחושת האשמה בצד, היא לא נכונה ולא רלוונטית.

וסתם לידע כללי, בעלי מגוייס וגם חוזר הביתה בתשע עשר בערב, הוא בוודאי לא יכול לעשות דברים בשביל שכנות וגם אצלינו אני עושה הכל (מה שאני יכולה, ומה שלא לא נעשה, נניח הסוכה שלנו מפורקת רק חצי)

אז למה קראתי לעצמי מפונקת? כי אין לי דאגה לגורלו, כי אני רואה אותו כל יום, יכולה לפרוק לו גם את הקשיים שלי והוא מכין לי כוס קפה או שוקו כשהוא מגיע. כי שני בקרים בשבוע הוא אפילו לוקח את הילד כשאני צריכה לצאת מוקדם לעבודה. כי בכל השבתות הוא איתי (עם פלאפון בכיס אבל סיכוי קלוש שיקפיצו אותו) ואני יודעת להעריך את זה.

ואגב, גם אם הוא לא היה חייל, סתם חוזר הביתה רק בלילה (שאת זה כתבתי בהודעה הפותחת) זה היה נכון.

איך אפשר להיות מפונקת כשיש יצורים קטנים שכל הזמן צריכים אותך?

כשאת מעניקה כל כך הרבה מעצמך בגוף ובנפש

ובטח לא עם בעל שבקושי בבית

ובמצב כזה

ממש ממש תחזקי את עצמך

שום טוב בעולם לא צומח מא'מה

גם המקום לש נתינה ועזרה יצמח כשתהי טובה לעצמך ולא בכעס ואשמה

שאני בדיוק באותו מצב. קהילה שכמעט כולם מגוייסים. בעלי לא מגוייס, אבל עובד בכוחות הביטחון אז הוא מגיע ממש מאוחר כל יום.

אני גם מרגישה את האשמה הזו, שאני לא מסוגלת להציע עזרה לאחרות. אפילו שמצבי טוב לאין ערוך כי בעלי לא בחזית והוא חוזר כל לילה. שבתות הוא בבית עם טלפון וסיכוי נמוך להקפצה.

הוא אפילו הצליח לעשות קניות השבוע.

אני עם שני קטנטנים ובהריון ועדיין מרגישה שהייתי אמורה לעזור יותר. כי בעלי בבית לפעמים. כי לאחרות קשה יותר. כי התחושה היא שכולם עוזרים ותורמים ורק אני לא.

אז תדעי שאת לא לבד

גם בעלי לא מגויס, אבל עובד במשהו בטחוני ולא באמת נמצא בבית. היה ערב אחד שהוא אמר לי בשעה 21:00 שהוא יוצא, ואמרתי לעצמי שזה מוקדם..

תכלס, אני בעצמי מרגישה שאני צריכה טיפה עזרה, בעיקר עם הילדה, אבל אני לא רוצה לקחת מקום של נשות המגויסים.

לא מרגישה מפונקת. עשה מה שאני יכולה, בעיקר מול השכנה שבעלה מגויס ולא דורש ממני יותר מידי, כמו להזמין לארוחה בשבת (שלא הייתי צריכה להכין משהו מיוחד) או להגיד לה שבעלי בדרך הביתה עובר בסופר ולקנות לה כמה דברים. לא מסוגלת כרגע ליותר מזה. ובסופו של דבר, בעלי הוא היחיד שיודע מה אני עוברת בתקופה הזאת

מלא בתעניינות ושאגה וערזרה ופינוקים

זה אולי נכון למי משפונה במלונות או בריכוזים משותפים

אבל אני בטוחה שאני לא היחידה שממש לא מרגיהשה ככה

לא פינוקים ולא בתעניינות יתרה וקם לא עזרה בהתנדבות

אפילו בקוישי מהמפשפחה

קיצר באמת מבינה את הקוישי לשלך

פשוט רציתי לנפץ את האליה

שאת המגוייסות בטוח רואים ועוטפים ועוזרים.

הלוואי שכל זה כבר יגמר.

אני גם קיוויתי בסתר ליבי שהמגוייסות מליאות בעזרה, וממש עצוב לישמוע שאת לא מקבלת מספיק תמיכה מהסביבה

אצל משפחה

אז יוצאים מנקודת הנחה שדואגים לך ועוברים לאלה שנמצאים לבד בבית

או לנשים שהבעלים מגויסים ופונו מבתיהם למלונות בגלל המצב

זה די מבאס שזה ככה

אבל אני מודה שאם מישהי שאני מכירה הייתה אומרת לי שהיא מתארחת אצל משפחה גמני הייתי יוצאת מנק הנחה כזו

אני לא מאשימה

והאמת לא מצפה לכלום

היו רגעים שהתאכזבתי

נגיד עד שפניתי לאחראית על העסרה והעזתי לבקש קצת עזרה עם הילדים מדי פעם

מבאס לקבל-

טוב ר ק אם יהיה לך מממש קשה אז תגידי

ואגב הדיבור פה על עזרה-

דוגמא קטנה שחושבת שבכלים של עולן

הולכת יום יום לגן שעשועים או לפעילויות לילדים שהיו

זה יישוב כולם מכירים את כולם

ואני יושבת לבד בספסל

לפעמים חצי דומעת

וכולן יחד מפטפטות

ורק אני לבד

לא מצפה שיצרפו אותי למעגל שיח

אבל

אם מישהי רוצה לעשות טוב

בלי מאמץ

רק חגשת

לשאול להתעניין

עושה תחושה טובה

לא להיות שקופה

תודה שכתבת ושיתפת.

באמת לפעמים שרק חיוך קטן, רק טפיחה על השכם, רק מבט מבין כזה שאומר "תהיו חזקים", אנחנו מעריכים...

רק ויתור קטן על התור אחרי שבמסירות נפש הצלחתי לצאת לקניות,

תציעו עזרה רק בלהעלות את הקניות הביתה.

משםחית שהבעלים בבית, אתם כ"כ עמוסות ברמה שלא יכולות לבקש מהבעל שלכן עשר דקות להתנדב לסחוב קניות מהאוטו?

למה אישה מותשת צריכה לסחוב קניות ביחד עם ילדים קטנים?

יודעת מה אפילו רק שיעצרו בנחת במעבר חצייה כשאתם רואים אמא עם כמה קטנים.

בגלל שהייתי שם אני כ"כ מבינה, ותאמיני לי מנסה לחפש בעיניים את הילדים והאמהות.

להציע טרמפ, להזמין לשחק אצלנו, אפילו סתם להתעניין מאיפה הם ואם הם צריכים משהו...

הלוואי והיית קרובה לידי הייתי מפנקת אותך, עושה כל מה שרק חלמתי שיעשו בשבילי כשהייתי זקוקה לזה.

הלוואי והייתה לי דרך משמעותית לעזור מרחוק.

לגבי הקניות מהאוטו, אני ממש הסתבכתי עם להעמיס את האוטו לפני נסיעה לשבת

לשבתות נסעתי להורים ועם הבן שלי שאיתי (בימי שישי) היה ממש קשוח להעמיס את האוטו ולהוריד את הזבל. וזה משהן שבאמת לוקח פחות מחמש דקות

זה ממש משמעותי ומחזק התשומת לב הקטנה לרגעים קטנים אפילו

וממש תודה על ההנה והחיזוקים

ופה ושם במקומות אחרים, לא יודעת מעבר לזה.

פה יש עטיפה ממש גדולה.

יכול להיות שזה לא בכל מקום ואולי בגלל שאת מתארחת, אז חושבים שאת מסודרת..

חיבוק, זה באמת לא קל!

בכלל לא..

ובכללי משתדלת בכל הכח שליצלהתרכז בחיים שלי כרגע ולא להשוות או לבדוק מה קורה אצל מיהשהי אחקת.

מסכימה

ופה איפה השהתארחתי באמת התתגייסות היא לחיילים ופחות לנשים

או שיש ואני לא יודעת כי אני לא מכירה

בכל מקרה

באמת עמ''י מדהים ועוזר ומחבק במלא דרכים בתקופה הזאת

הם בדיוק, אם לא יותר כמו משפחות מגוייסים.

כל מערכת הביטחון עובדת עכשיו בפול טיים.

אם יש לכם רשימות של משפחות מגוייסים את לגמרי יכולה לרשום את עצמך.

חיילי צה"ל ואנשי כוחות הביטחון וההצלה זה אותו דבר גם אם התפקידים שונים לגמרי.

אולי אם תרשי לעצמך להיכנס לסטטוס תרגישי הקלה כי הנה את מקבלת לגיטימציה והכרה בקושי שלך.

להזמין לארוחת שבת זה ממש למתקדמים, בטח עבור משפחה צעירה.

את אלופה! תרימי לעצמך...

גם משפחות מגוייסים עוזרות אחת לשניה, זה לא חד צדדי. אני מקבלת במקום שזקוקה לו, ונותנת במקום שאני יכולה. ויש גם שותפויות שזה בכלל מקסים.

אולי תנסי לארח/ להתארח עם הילדה אצל משפחה בסטטוס שלך? כלומר אמא עם ילד/ ילדה בגיל דומה, זה יכול לעבוד? גם לילדים תהיה קצת חברה וגם אתן תוכלו לשתף ולתת הכרה למקום אחת של השניה.

נראה לי הכי קשה זה הבדידות. תאכלו יחד ארוחת ערב.

את אומרת שבעלך הוא היחיד שיודע מה את עוברת, אולי תוציאי את זה החוצה קצת? תפתחי איזה פתח שתוכלי למשוך אלייך את השפע.

בהצלחה!

את ההכרה הזאת. כי באמת כל הדיבור זה רק על מגויסים, לא על כוחות הביטחון באופן כללי. והרגשתי שאני קצת שקופה כזאת, בגלל שבעלי עובד בזה, ולא גויס לצו 8, אז כביכול הוא בבית, למרות שלא באמת.

בהתחלה גם לא הרגשתי צורך מיוחד, כלומר, היה קצת קשה, אבל בסדר. הקושי הגיע עכשיו, דווקא שאני חזרתי לעבוד והבת שלי חזרה לגן. פתאום מצאתי את עצמי מתמודדת ומטפלת במלא דברים במקביל, והכל כ"כ מתסכל..

אין לי יותר מידי עם מי לדבר על זה, בעבודה של בעלי הכל מאוד מסווג, גם מה שכתבתי פה זה רק בגלל שאני אנונימית, אחרת לא הייתי כותבת את זה פה. מעט אנשים יודעים מה הוא עושה, קצת יותר יודעים בגדול, אולי חלקם מנחשים. אבל אי אפשר כ"כ לדבר על זה.

בכל מקרה, דיברתי כבר עם רכזת הקהילה שלנו, וכבר נרשמתי למשהו הערב שנתן לי הרבה אוויר לנשימה 

גאה בך ממש שדיברת עם רכזת הקהילה ונרשמת למה שרצית..

הלוואי וזה ייתן לך כוחות ותפגשי שם נשים שתרגישי איתם באותה התמודדות.

זה לא משנה מה בדיוק בעלך עושה, מספיק שהיא נמנה עם כוחות הביטחון, ממש לא משנה מה התפקיד ובאיזה ארגון בדיוק. אני מכירה כמה כאלו וכולם עובדים נורא נורא קשה.

בהצלחה בהמשך!

שאני ממש ממש מעריכה אותך

על המגויסות התמידית למען הכלל

עכשיו מבינה כמה זה לא מובן מאליו

ומעריכה פי כמה את כל נשות כוחות הבטחון והצבא לכל סוגיהם

וממש שמחה שלא התביישת לבקש עזרה

זה ממש צו השעה בעיני

וזה לא קל

אבל שמחה בשבילך ומקווה שתמצאי עוד דרכים להקל מעליך

ממש מגיע לך

שהקב"ה נותן את הכוחות לכל אחד לפי הסיטואציה בה הוא נמצא.

ואני לגמרי חושבת שגם היום, משפחה ומשפחה, אשה ואשה עם מה שקורה אצלן,

הקב"ה נותן את הכח לכל אחת לפי מה שהיא צריכה.

לחשוב על מה היה לו בעלי היה מגוייס ולא חוזר הביתה כל יום ושזה היה דורש יותר כוחות אז את ההפרש הזה אני צריכה לתת לטובת הכלל - זה פשוט לא נכון.

לך יש את המצב שלך, הימים הקשוחים האלו שלך,

ואת לא צריכה להסתכל החוצה ולהתנצל על זה שיש לך קשיים ואתגרים ביומיום שלך עכשיו. זה הכי מובן בעולם!

נשות חיילים אחרות - הקב"ה אב רחמן, דואג להן וישלח להן את השליחים שיעזרו להן, 

ואיך שאת מתארת - זה לא צריך להיות את עכשיו. ובלי מצפון על זה...

אני מסכימה מממממש

עם כל מה שכולכן כתבתן

א. תראו כמה אתן משקיעות מתמודדות גיבורות! גאמת! כולכן

אז נכון למי שהבעלצמגוייס כנראה יותר קשה לרוב

אבל זה לא סיבה להמעיט במאמץ שלכן

וגם להשוואות אין סוף

גם אני שבעלי מגויס ואני עם ב''ה עם הרבה ילדים ובסוף הריון ובלי בית שלי או של אמא

עדיין מרגישה מפונקת שקשה לי

כי הרי יש נשים שילדו והבעל לא הגיע ללידה או חזר מיד לחבא

ויש נשים שהבעל ממש בחזית שעומד להכנס לעזה ולא בא לביקור ולא מתקשר

ויש כאלו מהעוטף שעברו מה עשעברו

ויש ויש ויש

ולידן אני מרגישה כאילו אין מקום לקושי שלי

וזה סתם סתם מיותר ולא עוזר ורק מתיש ורק מחליש

אז מחזקת את כולנו להתנזר מהשוואות מיותרות

לעשות את שלנו

וזהו

אבל

כן חייבת לציין שהמשפט שה' נותן לכל אחד כפי כוחו

הוא לפעמים תרוץ להשקיט את מצפון

כי מהצד נח להגידצאת זה.אבל מול הנשיון שלך

זה לא מרגיש ככה בכלל לפעמים

ואז גם מעצבן למשמוע שאנשים אומרים עליך- שאם בעלך מגוייס יש לך כנראה את הכח

וואלה

אין לי!

אז זה לאצשאני לא מתאמצת למצוא אותו בטרוף

אבל אין לי

מנסה לייבא מחו''ל או משהו חח

וזה מממש לאצבכוחות

אז סתם מציינת שאולי נחמד לומר לחברה את זה כשזה רק את והיא

אבל כשיש עוד נשים במצבים אחרים שקוראות את זה

זה כן צובט במובן מסויים

קודם כל חיבוק לך

ומסכימה איתך שזה לא שיש לנשות מגוייסים כוחות על שאין לי. וגם הפוך, יש מצבים בחיים שבהם יש הרבה יותר כוחות ממה שהאתגרים מצריכים ואז בהחלט אפשר ורצוי להסתכל החוצה ולנתב את הכוחות האלה למקומות שצריכים אותם.

והזוי שגם את עם כל הקושי מרגישה מפונקת ליד נשים אחרות, כנראה זה באמת אחת התכונות הנשיות שלנו

עם כמה שקשה לי מאוד מאוד, אני נזכרת כל פעם שגם בקורונה כשבעלי היה איתי היה לי מאוד קשה..

כל אחת והנתונים שלה והקשיים שלה ומי שיכולה לתרום ולעזור- תבורך, אבל זה ממש לא מצופה.

מה שכן, לפעמים רק הודעת התעניינות פעם בכמה ימים זה ממש מקל ונותן תחושה שחושבים עלייך ואת לא לבד.. (ושוב, גם משהי שבעלה מגוייס יכולה להתעניין בשכנה שנשארה לבד.. זה בדיוק 2 שניות ולפעמים אפילו התחושה שאני עם כל הקושי שלי הצלחתי לעודד שכנה שבמצב שלי, כבר עושה טוב!)

בלי נעליים הוא רץ, בחנות הלך עם זה ממש יפה

נפל פה ושם אבל בסה''כ הלך.

רק בבית השינוי.

שמתי לו בינתיים 3 פעמים מאז הקנייה, כל פעם לחצי שעה, אולי קצת פחות. הוא כל הזמן נוגע בהן מאיו מנסה להוריד.  אני חוששת שזה לא נוח לו. למרות שקיבלתי הרבה מאוד המלצות על החנות הזאת קשה לי להאמין שעשו התאמה לא טובה 🤕

אז זה ממש הגיוני

לפי מה שאני יודעת אומרים לחכות יותר זמן בין תחילת ההליכה לנעילת נעליים

שההליכה יותר תתיצב.

אני מחכה חצי שעההאבל באמת נראה לי אני מגזימה

בכל אופן נראה לי זה פשוט ענין של הסתגלות.. ויעבור בעז'ה הנעל כבדה ולוקח זמן להתרגל למשקל שלה

ורק עכשיו קניתי לו....

הוא ילד שב"ה לא מפסיק לרוץ

ועם הנעליים קשה לו יותר. אבל מלבישה ללבישה הוא מתרגל.

אני חושבת שזה נורמלי....

מלא נחת

אבל גם אם היה לו נוח עם נעליים לא כדאי לשים לו בבית.

אפשר גרביים נגד החלקה.

כבר חששתי שהלכו 400 שקל לפח.

אל תשאלי למה במחיר כזה, בשום מקום לא היה משהו יפה במידה שלו. כבר חששתי שהכסף לפח. 

אני מלבישה לקטנצ'יק כרגע נעליים ישנות של אחותו הגדולה כשהייתה בגילו 😅

אלה נעליים טובות מפפאיה ששמרתי, וגם ככה לא אכפת לו מהצבע בגיל הזה

אבל יש לי טראומה קלה - עשיתי את זה עם הילדונת פעם, סנדלים בצבע של בנים. ואז יום אחד המטפלת שלה אמרה לי שיש לה סנדלים (של בנות) מיותרים ואולי אני רוצה אותם בשבילה🙈 התפדחתי נורא שהיא חשבה שלא קניתי סנדלים חדשים בגלל קושי כלכלי או משהו...

בכל אופן, עכשיו כבר לא נשארו לי נעליים מהילדים הקודמים...

זה ממש נורמלי לשים לילד נעליים מהגדול

אני גם שמרתי נעלי צעד ראשון של הגדול, אבל זה במידה 21 - קטני רחוק משם 

הילד פשוט קטן

גם קטנטונת

לא קניתי לה נעליים רק עכשיו מתחילה ללכת וגם זה לא לגמרי

אבל מאמינה שגם היא תצטרך מידה קטנה ממש

זה פשוט עושק המחירים של נעלי צעד ראשון.

ושתהיה בריאה הקטנה הזאת, כבר בת שנתיים + ועדיין במידה 18.

התחילה במידה 16 שאין מידות כאלו בכלל בארץ.

יש מלא נעליים לא יודעת מה טוב ומה לא.

היה לי חשוב לקנות כי אנחנו מטיילים מלא ברחוב.

לבית אני לא צריכה, זה רק לגינה וכאלה 

עדיף בלי לפחות בחודש הראשון להליכה

הבן שלי כשהתחיל ללכת היה נופל הרבה ודווקא כששמנו לו נעליים זה נתן לו יציבות וביטחון

מקודם שמתי לו עוד פעם והשתפר.

הנחתי חתיכה של דבק נייר בחלק הקדמי שלא ישתפשף חחח עכשיו אני יותר רגועה עם הזחילה 

בעיקר בגינה, בחול ודשא. או נגיד על מזרנים.

הליכה על משטחים שונים ככה הוא ממשיך לחזק את כף הרגל מה שלא קורה בתוך הנעל. וגם יחשף לתחושות שונות.

מומלץ. (במיוחד שהתחיל ללכת רק לפני חודש ).

לדבר איתה: זה סיכוי ענק לגרום נזק.

בדימוי העצמי שלה, ואף בנושא ההשמנה עצמו.

לדעתי: לכבד את הבחירות שלה, זכותה. יחד עם זאת שווה ללכת לבדיקות דם ליתר בטחון, וכן להוציא את השטויות מהבית.

ממליצה לשמוע את הפודקאסט של מה בליבא עם רוני רמז

היא מדברת מדהים על עודף משקל

ממש גרמה לי לבכות איך גרמו לי לשנוא את עצמי ואת הגוף שלי...

בכללי, אין מה להגיד לה בעצמה.

אם היא תרצה ותפנה אליכם להתייעץ מה לעשות, אז תייעצי לה להוסיף פעילות גופנית , לשלב התזונה ירקות וכו'

די ברור שהיא כן שמה לב, וכרגע לא רוצה לעשות עם זה

כלום כי זה מלחיץ או אין לה כוח להתמודד עם זה או משהו בסגנון...

אני מאמינה שהנכון יהיה להתעלם, מקסימום לדאוג שהאוכל שמכינים בבית יהיה בריא יחסית...

תעזרו לי לחדד את הנקודה… זה מה שבעלי טוען

אבל התפקיד של הורים זה גם לחשוב לטווח ארוך... אני חושבת שכל מה שיגידו לה יגרום לה א. לאנטי, ולהוריד את הסיכוי שהיא תתחיל לאכול בריא או לעשות ספורט כי זה יהפוך למשהו שהוא מולכם במקום למשהו שמול עצמה

ב. לחרדה או דימוי עצמי נמוך, כי אם אתם מדברים איתה על זה זה כנראה ממש גרוע. וחרדה אגב הרבה פעמים גורמת להגביר אכילה רגשית ולא להוריד.

אני חושבת שדברים כמו להוסיף סלט חי לכל ארוחה ודברים כאלה, שזה להוסיף אוכל בריא בכללי ולא לחץ מולה. ואם היא מבקשת עזרה או מתלוננת על המשקל שלה אז אפשר להציע עזרה בעדינות. אבל לא לבוא ולדבר איתה מלכתחילה.

שנערה בת 15 לא שמה לב שהיא השמינה

יכולת ההשפעה ההורית לגבי אורח חיים ותזונה נכונה היא ב

1. אוכל בריא זמין בבית

2. דוגמא אישית

3. חוסר שיפוטיות

4. השארת יכולת הבחירה בידי הילדה

בכל גיל

ובפרט בגיל 15

כי נערה בת 15 בטוח שמה לב שהשמינה ומן הסתם מתעסקת עם זה בלי סוף. אז בתור הורים נראה לי חשוב לפתוח ערוץ תקשורת דווקא סביב דברים לא מדוברים. למתבגרים יש נטיה להכנס לסרטים סביב דברים ולחפש תשובות ופתרונות במקומות שהם לאו דווקא חיוביים או מקדמים.

כמובן לשים לב טוב לתוכן השיחה. לזכור שבתור הורים אין לכם מטרה לגדל ילדה רזה, יש לכם מטרה לגדל ילדה בריאה שאוהבת את עצמה.

הייתי ממקדת את השיחה בנערה וברגשותיה - איך היא מרגישה עם עצמה? האם היא זקוקה מכם לעזרה כלשהי בנושא?

מדגישה אלף פעם שהיא אהובה בדיוק כפי שהיא. באופן כללי, לנסות להתפעל ממנה באופן יזום כמה שיותר. לאו דווקא מחלקים חיצוניים - מכשרונות, תהליכים יפים, חברויות יפות, כל מה שמסייע לנערה לפתח דיבור פנימי אוהב וחומל כלפיי עצמה. 

סליחה על הנחרצות, אבל שבעלך ילך לעבוד על עצמו לקבל אותה ולאהוב אותה כמו שהיא היום.

בלי זה, כל דיבור וכל פעולה רק יעשו נזק.

היום זה מאד אופנתי "לקבל את עצמי כמו שאני" אבל בואי לא ניתמם… גם אם נשתוק (כמו עד עכשיו) יש סיכוי גבוה שבשלב מסוים היא תבין שהיא שמנה מאד והיא כנראה לא תהיה מרוצה מזה.

אולי גם יש הבדל בין מישהי שמגיל צעיר היתה שמנמונת לבין מישהי שהשמינה מהר ובאופן פתאומי יחסית בעקבות הפסקת טיפול תרופתי.

לא מצליחים לעצור עליה במשקל/ לעשות ספורט/ לאכול ירקות במקום פחמימות

כי זה קשה

מאד

לילדה בת 15 הקושי פי כמה וכמה

מודעות אפשר לעורר

בצורה נכונה

בעיקר מדוגמא אישית

רוב הסיכויים שניסיון לעורר מודעות ועידוד יפגע בה מאשר יעזור (כי זה עם פוטנציאל גבוה לשיפוטיות והתערבות)

זה לא מאד משנה מתי ולמה קרתה ההשמנה

אלא

ששליטה על אוכל זה דבר מאד קשה

ומעטים האנשים שמשיגים את זה

אדם שלא חווה את התהליך הפנימי

לא יכול להבין אותו

האדם היחיד שיכול לעזור בנושא הזה

זה האדם לעצמו

שאר האנשים בעיקר יפריעו

(עם פוטנציאל גבוה שההורים הם אלה שמפריעים)

ומה ההורים שלי לא ניסו.

בסוף עד שזה לא הגיע מתוכי זה לא עזר.

אז ירדו 7 קילו והחזרתי 10.

מה לא ניסו איתי.

בסוף ברגע שהחלטתי, אי שם בגיל 17, הצלחתי להוריד 34 קילו ממשקלי.

אבל זה רק כשזה הגיע מתוכי.

לא הייתי מדברת איתה.

כן מכינה אוכל בריא יותר ומנגישה פירות וירקות.

כשהיא תרצה היא תיגש אלייך.

בגיל הזה אין סיכוי שהיא לא מודעת לעצמה.

שאמא שלך תסב את תשומת לבך למשקל שלך ותעודד אותך לאכול יותר פירות וירקות?

סליחה, אבל זה נשמע לי נורא.

לקבל אותה כמו שהיא זה לא להיתמם.

זה להגיד שיש בה עוד המון המון דברים חוץ מהמשקל.

יש לה תכונות אופי. יש לה שיער יפה. או עיניים יפות. אולי היא חברותית, או מצחיקה, או חכמה, או אכפתית מאוד. את יודעת. אבל היא מיליון דברים חוץ מ'שמנה'.

אז כרגע היא בעודף משקל. ואולי יום אחד היא תרצה להרזות ואולי לא. זה לא משנה.

מבחינתכם היא מהממת כמו שהיא וזהו.

(שוב, תחשבי איך היית רוצה שההורים שלך יתייחסו אלייך בנושא כזה. תראי כמה שרשורים כואבים נפתחים פה בפורום סביב הנושא. תחסכי את זה ממנה. בבקשה).

רוב אחיי היו אוביס בגיל ההתבגרות והגיעו למצבשרוצים מעצמם בלי שהעירו להם וירדו עשרות קילוגרמים לבד

לא להתערב, לקבל כמו שהיא

רם מפריע לבעלך בעין שיעבוד על עצמו ואפשר לדאוג שיהיה אוכל יותר בריא בבית שאת מגישה אבל לא יותר

לא הייתי אומרת לה לאכול פחות או משהו כזה

הייתי מתייעצת עם גורם מוסמך כמו פסיכולוגית ילדים (לא דיאטנית).

ושימו לב על מה זה יושב אצלכם, אני לא חושבת שמדובר רק בבריאות, אלא גם בתפיסה חברתית.

תשאלו את עצמכם, אם בדיקות הדם שלה יצאו תקינות, אם היא היתה אוכלת לא בריא ולא משמינה, אם הסכנה הבריאותית היתה בתחום אחר כמו חוסר שינה, עדיין הייתם נלחצים באותה מידה?

אני מניחה שיש כאן גם איזושהי תפיסה של דימוי גוף (לכולנו) ואתם דואגים לא רק בריאותית גם חברתית.

אני לא אומרת את זה כשפיטה, התפיסה הזאת נוגעת בכולנו, פשוט חשוב להיות מודעים לעצמנו ומה מניע אותנו.

ונכון בריאותית זה גם לא בריא, לכן כן הייתי מניעה אותה בדרך כלשהי, אולי שינוי כללי בריאותי של הבית, אולי ספורט משותף, הליכה של שתיכן, בלי קשר לשיח על נראות. ובעיקר מתייעצת עם גורם מוסמך.

זה קריטי במיוחד בגיל הזה.

זה לדבר על עצמך.

תשתפי אותה כאילו דרך אגב שאת רוצה קצת להוריד במשקל, אז את אוכלת יותר ירקות, תכיני לך סלט גדול ותגידי איזה טעים אם בא לה קצת?

תכיני כאילו לך ירקות בתנור וכד' ...

את לא מדברת עליה בכלל, רק על עצמך ועל בריאות וזה נותן לך כח, הקמח הלבן מעייף אותך ואחרי ירקות יש לך יותר אנרגיה. להכין דברים בריאים מגניבים כמו כדורי תמרים, בשבילך ומי שרוצה גם מוזמן.

מאמינה שהיא שמה לב לגוף של עצמה, זה בדיוק בגיל שמתעסקים המון עם הגוף, אם היא באמת מעוניינת לרדת במשקל יהיה לה קצה חוט - איך מתחילים, ושזה לא כזה נורא, ושאמא שלי מכירה את זה יאפשר להתייעץ איתה. 

שבת בבוקר עדיין מתלבטת לגבי העיקרית

עוקבת איתך 

ערב מרק עוף והמון ירקות עם קניידלך

בוקר עוף ותפוחי אדמה ברוטב תפוזים בתנור, אנטיפסטי

סדש קניידלך, ביצים קשות או חביתה,  אולי תפוחי אדמה מבושלים כמו כרפס

מצות

עוגה קנויה לילדים, פומלה ואננס, יש גם גלידה חלבית

סלט ירקות,  מטבוחה, אולי ממרח זיתים, מקלות גזר בתנור

מרק עם קניידלך בלילה

האמת לא מכינה לשבת כלום. אולי עוגות.

אבל הכנתי מלא לליל הסדר (אנחנו משפחה קטנה והכנתי לכל המשפחה של ההורים שלי 12 נפשות).

חלק נשאר וחלק אחרים יכינו.

הכנתי לערב חג (שלא יהיו רעבים):

חזה מתובל, שניצלים, פירה, סוג נוסף של פירה, ונקניקיות

לליל הסדר: עוף בדבש, תפוחי אדמה וגולאש בשר.

ליום- בשר מתוק עם בטטה ותפוא, והיה גם עוף בתנור.

וסלטים-

מטבוחה מרוקאית

כמה סוגים של חציל

סלק

פלפלים

בישלתי לפני החג עד 3 בלילה.

ומיציתי!!

היום לא רוצה לבשל!

וגם לחמניות מקמח מצה וקמח תפו"א (אלתרתי קצת ויצא יחסית בסדר ב"ה. העיקר שהקטנה אהבה, ועכשיו יהיה לה מה לאכול... נראה לי שבפעם הבאה אכנסי גם קמח שקדים, שיהיה קצת בריא)

הבת שלי מכינה מרק וחמין, וגם תפו"א וסלט גזר מרוקאי.

איזה מזל שלא כל הבישולים עליי🤭

אני פשוט חותכת לעיגולים דקים, מסדרת בתבנית ומפזרת מעל תערובת של ביצים, שמ"ז ותבלינים (הפעם הוספתי גם קצת קוטג' ושקדים טחונים).

אם יצא טוב או לא - נדע בשבת🤭

באיחור ממשששש

מכינה מרק קניידלך, חמין, בטטה ותפוא בתנור, קציצות מצות, לחמניות (מאבקה קנויה)

בישלתי ביצים קשות ותפוא (אם אספיק אכין בורקס מצה)

ואולי אקח עוד רעיונות מפה אם אספיק, או לחג שני…

וסלטים-אצלנו אוכלים סלטים חיים בעיקר.

פסטו

סלט ירוק עם שקדים

סלט כרוב

סלט מלפפון עגבניה..

והבוקר עוף בתנור עם תפו''א ובטטות.

הכי פשוט.

אין לי כוח לבישולים.

ערב

דגים ומרק עוף עם קניידלך

בוקר

קציצות מטוגנות גם עם חציל ותפוחי אדמה

תפוחי אדמה ובטטה בתבשיל

בשר כבש

סדש

דגים שנשארו וסלטים

אולי נכין בלינצס/ פנקייק

סלטים- מטבוחה חציל במיונז חציל מטוגן גזר מבושל כרוב עם מיונז ביצים וסלטי ירקות/ חסה וכו 

אני הייתי כנראה קצת יותר מדי שאננה...

(מצד שני מאוד שמחה שבלי חרדות ב"ה)

אנחנו אצל חמותי היקרה עד מוצאי שבת

וזו הקלה גדולה כי עוד לא עשינו שום קניות או ארגון של המטבח לחג....

בקיצור

התחלתי לנקות מאוחר

עבדנו עד מאוחר

באתי לסדר עייפה...

נרדמתי לפני הכוס הרביעית

מאוכזבת מעצמי...

החלק הטוב: פוצון ופוצונת נהנו

פוצון המתוק כבר בן 4 ב"ה!

שר מה נשתנה בחן וברגש

כולל להצביע על כל דבר (מצה, מרור...)

וזה היה ממש מתוק

ואפילו לימדנו אותו את הקושיה ששרים כשבית המקדש קיים והוא שר גם אותה.

("שבכל הלילות אנו אוכלים בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי")

עכשיו הולכת בעז"ה לטגן בלינצ'ס

שארגיש שאני עושה משהו...

מזכירה שמי שרוצה את קובץ השירים שלי לפסח

יכולה לבקש ממני.

לק"י

לי היה נחמד.

אני עדיין לא רגילה לליל הסדר של המשפחה של בעלי. פחות אוהבת, אבל הגיוני...

וגם יש להם מנהגים שמוזרים לי (כמו לאכול ממש קצת מצות, ואז אני אוכלת יותר, ולוקח לי זמן, ועוד).

אני זוכרת שלמדתי מתישהו

ובעלי תלמיד של הרב ישראל אריאל

ראש מכון המקדש

אז זה בתודעה ב"ה.

הרגשתי שלמרות שהיה עם עוד בני משפחה, הצלחנו לשתף את הילדים יפה ולתת את האווירה שרצינו.

הבן שלי כתב לפני הסדר רשימת שאלות ממש חמודות ויפות על ההגדה ויציאת מצרים, ולא הצלחנו לענות על הכל תוך כדי הסדר, כי ראינו שזה כבר ארוך ולא מתאים לעכב את כולם. אבל אחר כך בבוקר עשינו השלמה וענינו לשאלות שנשארו, אז זה היה בסדר.

הקטן (בן שנה) ישן בתחילת הסדר עד כמעט סוף מגיד, אבל כשהוא התעורר לינוק הוא ראה את כולם ערים וחוגגים ולא רצה להפסיד, ונשאר ער עד סוף הסדר... אבל ב"ה הצלחתי להשתתף ביחד איתו, והוא היה חמוד ושימח את כולם בחיוכים מתוקים...

הלילה היה קצת מבאס.

בגלל שאין סעודה שלישית ולא אכלנו מסודר, במוצאי החג הילדים היו רעבים. אז אחרי הבדלה אמא שלי הכינה ארוחה טובה וזה היה מצוין, רק שכבר היה מאוחר והארוחה עיכבה אותנו, אז עד שהגענו הביתה היה כבר 11 בלילה, וכולם היו עייפים ועצבניים וזה היה מעצבן ולא נעים...

פעם הבאה נראה לי שגם אם אין חובת סעודה שלישית, עדיין כדאי לדאוג לארוחה טובה עוד לפני הבדלה.

אנחנו עשינו בבית, היה ממש ממש כיף.

הבן שלי קם חג בבוקר וביקש שנעשה עוד פעם ליל הסדר, מבחינתי היה שווה הכל עם הבקשה הזאת (זה משמעותי לי כי אני אישית מעולם לא התחברתי ללילה הזה, אצל ההורים משני הצדדים הוא ארוךךךךך, מסיימים באיזה 4. הלילה הזה זכור לי בתור אחד שרק רוצים לישון ולאכול ואי אפשר. ההורים מדהימים שלא תטעו, פשוט לא מצאתי את עצמי בקונספט).

בקיצור, היה טוב.

סיימנו ב 12, שני הילדים נשארו ערים עד הסוף. ערב מלא בשירה וריקודים.

בעלי הכין הצגה הם בובות שמתלבשות על היד, אבל הילדים לא היו בעניין אז פשוט זרמנו עם השירים בהגדה. איםה שלא היה שיר, מלמלנו מהר כדי לא לאבד את הקשב שלהם.

קנינו טרמפולינה שבוע לפני פסח (קטנה, בלי רשת) - הנחנו בסלון ליד השולחן הגדול לא הפסיק לקפוץ כל הלילה (ברמת המוזר לדעתי - כאילו, כמה אפשר לקפוץ?????. הגדול החליט על מסלול - רוקדים במעגל עולים לטרמפו קפיצה בחישוקים, עוד כמה דברים ומהתחלה. הפכנו להיות קצת עמדת דיג'י)

בקיצור היה ממש כיף.

עדיין יש פינה בלב שלא מוכן להשלים עם הטוב הזה, אני ממש התרגלתי שזה ערב של דברי תורה ופתאום כזה - לא היה דבר תורה אחד. גם אם הייתי רוצה בעלי היקר פחות הטיפוס ואני גם ככה, אין לי קשב לזה. היה טוב ומצד שני לא יודעת, מנסה להתרגל.

העיקר הילדים ואנחנו נהננו.

ראיתי סרטון של הרב יגאל כהן שבסופו של דבר - שום דבר לא שווה בלי שמחה. אז ב''ה שמחה גדולה הייתה. הבן שלי מחכה לסדר הבא וזה ממש עושה לי את זה. 

לעשות ליל הסדר לבד רק עם שני ילדים קטנים - זה אומץ!

באמת נשמע שזה היה מדויק בשבילכם❤️ איזה כיף שכולכם נהניתם כך! מן הסתם הילדים לא היו מצליחים ליהנות בליל סדר שכולו דברי תורה...

פעם ראשונה (בעצם חוץ מהקורונה). אבל הוא סגר חג בצבא. אז בסוף נסעתי להורים.

היה בסדר, אבל הייתי צריכה לתזז בין הקטנים לגדולים ולהרדים. בקושי אמרתי משהו מהמגיד, וגם בהלל ונרצה הייתי עם הקטן שהתעורר. מקווה שלמגוייסות יש פתור בכל זאת..

ואני עם סוכרת- אז מאתגר עם האוכל, המצות ו4 הכוסות (קיבלתי הנחיות מהדיאטנית מה בדיוק לעשות), אבל זה גם לא השאיר לי הרבה מה לאכול...

עכשיו אנחנו בבית ב"ה, הוא אמור לחזור סמוך לשבת. 

ועוד שינוי כזה. ממש קשה.

בעז''ה שתהיה לו נסיעה טובה הביתה ויחזור כמה שיותר מהר. 

אשמח לשמוע מה אתן שותות בארבע כוסות. אני שותה תירוש וכל שנה כמעט מקיאה בכוס הרביעית מרוב גועל. מצד שני אני לא מסוגלת לשתות כוס שלמה של יין (לא בהריון ולא מניקה אבל פחות מתחברת לאלכוהול).

לקחתי את הסוג המופחת סוכר וזה היה מעולה

יותר מהמיץ הכהה (לא זוכרת מה שם הזן).

גם לי קשה לשתות הרבה מיץ ענבים, וביין אין סיכוי שאגע...

רוב הכוס מיץ ענבים, מוסיפה גם יין.

ככה לא מרגישים את החריפות של היין, אבל זה קצת מאזן את המתיקות.

מאוד מאוד מאתגר לי 4 כוסות.

כל שנה הייתי מסיימת את ליל הסדר עם בחילות והקאות.

השילוב של כ"כ הרבה מיץ ענבים ומצות הפך אותי לגמרי.

כבר שנה שניה שאני שותה יין לבן מוגז ספציפי שהוא נחשב מתוק אבל בקושי מרגישים

אני מרגישה שהוא כמו סודה בטעמים.

לפעמים מוסיפה טיפונת מיץ ענבים אדום בשביל הצבע.

בקיצור ממש קל לשתות ואני מסיימת את ליל הסדר כמו בן אדם.

ממש ממליצה לך לנסות.

תנסי פעם בלי קשר לליל הסדר ותראי אם את אוהבת.

גם אני שתיתי ממנו בסדר

והיה מעולה 

יין חלק מיץ ענבים

יש יינות קלילים כמו האלה המוגזים

היינו אצל ההורים שלי ובגדול שלי כבר בגיל שמבין וזה היה ממש חמוד לראות איך אבא שלי מתלהב למספר לו את ההגדה ולשאול שאלות

הבן היה מבסוט, קיבל מתנות, שוקולד צ'יפס על כל דבר שענה ואמא שלי קנתה דברים לשולחן בשביל עשרת המכות והם שיחקו כאילו הם פרעה וכו'

הייתי גמורה ממש אבל היה חמוד לראות והבן ביקש שנעשה שוב שזה לדעתי הכי שווה.

אצל חמי וחמותי זה הרבה דברי תורה ואני מאבדת את זה לגמרי ( במיוחד אם יש ילדים ) 

למרות שהייתי גמורה מעייפות (בהלל קצת התאוששתי).

ולמרות כל מיני תקלים קטנים שנוצרו עם הילדים...

בעלי ניהל את הסדר ביד רמה, הילדים הפציצו בשאלות, הבן הבררן שלנו הצליח לאכול קצת מרור (!), הילדונת שרה ארבע קושיות (בקול תינוקי כזה - הבינה שזה תפקיד של הקטנים בדרך כלל), ילדת כיתה א' קראה יפה מאוד קטע מההגדה וריגשה אותנו, התינוקת הקדימה את נרצה לזמן שולחן עורך והושכבה לישון (גם ככה לא אכלה יותר מדי) והילדונת נשארה ממש עד הסוף ונרדמה ברגע שהשכבתי אותה, שזה היה כיף. הבנים נשארו לומר שיר השירים אחר כך. שניים הלכו אחר כך לישון (כדי להתעורר מאזעקה שעתיים לאחר מכן🥴) ושניים אחרים נשארו ערים כמעט כל הלילה🤭 (והפסידו סעודת בוקר, שלאחד מהם זה לא בא בטוב, אבל בסוף הוא התגבר על זה...)

אני קצת מבואסת שהשנה לא הקראתי להם סיפור מלווה להגדה, בגלל העייפות שלי... אבל היה מספיק תוכן גם ככה.

והעיקר - לא היו אזעקות במהלך הסדר! זה הדבר שהכי הלחיץ אותנו... 

כמה דקות? עד עשר דקות נראלי זה עדיין נחשב

איזה חברה הבדיקה?

בגדול נראה חיובי לגמרי

הבדיקה של לייף הסגולה

מקווה מאוד שזה זה.

בשעה טובה!!!

בעזרת ה' שימשיך ויהיה הריון תקין וקל בבריאות וידיים מלאות

מציעה ללכת לעשות בדיקת דם

בהצלחה ענקית!!!

לי היו בבדיקות ישנות פסים חלשים ממש גם שבוע אחרי האיחור, ובדיקה חדשה הראתה שני פסים בוהקים תוך שנייה.. 

פשוט בדקתי ממש מוקדם. כמה ימים לפני האיחור.

מעניין. העליתי את התמונה לAI והיא טענה שיש פס חיובי מובהק.

אין על הבינה.

אני בכנות רואה משהו נורא עדין,

אני הכי בעולם מסכימה שקשה לחכות. לדעתי ראשון בוקר כבר יהיה יותר ברור. 

תשתי הרבה מים, תאכלי טוב ותחשבי חיובי.

בשורות טובות 

לא נראה לי שאמור להשפיע בשלב הזה

וטני רואה פס

בשעה טובה

אבל ממש

אל תקדישי לזה מחשבה

בשלב כל כך מוקדם שלא ברור אם יש הריון או אין

זה ממש לא קריטי

משהו מאודד חלשש

אבל כן קיים

לק"י

לפחות עכשיו שהם בבית בחופש.

ואיזה קשוח זה🫂

אנחנו גם צריכות קצת שקט לעצמינן מידי פעם.

אולי לנסות בהדרגה- להיות איתה ועם אח גדול יחד, ולשחרר לאט לאט.

אני מזדהה עם חלקיק קטן, בזה שרוצים שרק אני אעשה בשבילם דברים, ולא בעלי. אז אם היו צמודים אלי כל היום, זה נראה לי בכלל חונק.

ואצלה זה לא קיים. רודפת אחרי לכל מקום נצמדת ונדבקת , שאין גן עכשיו זה ממש מורגש וקשה לי כבר.

בעלי היום רק הזכים להודות ואמר "כן שמתי לב", תודה רבה באמת חחח

אולי מסתתר פה משהו רגשי /תחושתי וקבענו תור לרופא התפתחות אבל זה רק בנובמבר ובנתיים קשוח בים יום

היא יודעת מה עושים עם משחקים?

אולי אפשר להתחיל לה משחק ואז לנסות ללכת קצת

להתחיל לשחק איתה וללכת לרגע ולחזור, ואז בהדרגה ללכת ליותר ויותר זמן.

אולי לנסות שזה יהיה משחק ביחד עם האח ולהשאיר את שניהם ביחד.

משחקים של 10 דק-רבע שעה כל פעם כי הם מאבדים סבלנות, אבל איך שאני קמה היא קמה יחד איתי

עם הגדול יותר היא לא משחקת אלה בעיקר מציקה ולוקחת לו דברים אז אי אפשר להשאיר אותם לבד גם בלי השגחה

זה קשה ברמות, הבת שנתיים שלי גם מתעקשת שאני אשב לידה בארוחות, אחרי שהצלחתי להוריד אותה מלשבת עלי.

ועבדתי איתה על הפרדות, בהדרגה, ואז עברנו דירה ושחררתי, והמשכתי לעבוד, ואז פרצה מלחמה ושחררתי שוב.  עכשיו חזרנו לעבודה.

בעיקרון בוחרים משהו אחד קטן, שהיא מסוגלת, לדוגמה, אני עכשיו שוטפת כלים ואתפנה אליך רק כשאגמור

אז היא בוכה וכועסת ומושכת לי בחצאית, ואני מתעלמת, ואז היא נשכבת על הרצפה לידי. אחרי כמה ימים היא עדיין מוחה, אבל כבר מבינה שאני לא אתפנה אליה עד שאסיים.

וככה לאט לאט לאט מרחיבים את ההפרדות.

מאד לאט.

כמו שבונים שריר, רק שזה שריר חדש לגמרי והמח עדיין לא מפותח עד הסוף, אז זה אפשרי, אבל דורש התמדה וסבלנות.

עכשיו אמא עסוקה,אמא עושה עושה x y כשאמא תסיים אמא תשב איתך,כשתסיימי תגידי לה אמא סיימה עכשיו אמא יכולה לחבק אותך.  בהתחלה היא תבכה ותתנגד אבל בהתמדה היא תבין.

מסקר קטנטן סביבי, שמתי לב שזה יחסית גורף לילדי הגיל הזה.

אני ממש חושבת שזה בגלל הסיטואציה שהם נמצאים בה מאז שהם נולדו.

כבר ההריון ועד היום: כל הזמן מלחמות, סטרס באוויר, חוסר שגרה.

ממש מאמינה שזה קשור.

והיו לי מצפונים על כל הסטרס במהלך ההריון.

מעניין לבדוק אם זאת באמת תופעה רחבה יותר בשנתון הזה

בת שנה וחצי

בינתיים אני רק שולחת לך חיבוק, ואומרת שלדעתי האינטואיציה שלך צודקת, ובהחלט לא מפרקים בית שיש בו אהבה בגלל הסיבות האלה.

שכדאי ללכת לטיפול זוגי, שיוצא מתוך נקודת הנחה שהפערים ביניכם קיימים ולא ישתנו. ולנסות להכין לכם איזשהו מתווה שיתאים לכם ולנסות כמה שיותר לגשר בין הפערים, שבסוף תהיה דרך שתתאים לשניכם.

וכדאי גם להפריד בין דברים שזה שלו-כמו תפילות במניין, דברים שהם משותפים- כמו מספר ילדים ודברים שהן בידיים שלך כמו ליצור שולחן שבת דומה יותר למה שאת רוצה...

שהשתנתה בתוך קשר דומה.

ובעלי הוא זה שסופג את השינוי וניפוץ החלום.

הדבר שעוזר לנו לצלוח את זה, ולא רק לצלוח, להעמיק יותר את הקשר מקודם, הוא - חוסר שפיטה, המון שיחות נפש וכבוד.
 

בסוף, אנשים לא סתם משתנים, לא סתם עוזבים אמונה, שהיא עוגן הרבה יותר משהיא עול.

תדברו על זה לעומק, ממה זה מגיע, מחשבות, רעיונות, תפיסות חיים, בלי שיפוטיות, עם סקרנות.

שנינו כבר שנים מטופלים וזה עוזר לנו להבין את עצמנו ואחד את השניה.

אצלנו זה העמיק מאוד את הקשר.

ונכון זה לא שינה את הנתונים, בסוף התמונה שלו התנפצה (וגם שלי, באיבוד אמונה יש אובדן ענק).

אבל אנחנו מציירים תמונה חדשה אוהבת ובריאה יותר, עמוקה יותר ויפה יותר.

ובתור מישהי שהגשימה ועמדה מול כמה "תמונות" שהגשמתי בחיים, אפשר להרגיש מאוד לא שמחים אל מול התמונה הסופית שמאוד חלמת עליה.

כי האושר והסיפוק הם לא בסיום התמונה הם בדרך שהציור צויר עם כל המחיקות והטעויות.
 

בסוף, כשאני מבינה את עצמי ומתקשרת לו בצורה נכונה איך להבין אותי, הוא מעריך אותי מאוד בדרך שבחרתי למרות שהיא לגמרי שונה ממנו.

צריך גם לשבת על הקטע הטכני - דברים שנוגעים בעיקר לו, כמו תפילות, שם תצטרכי לעשות עבודה של שחרור,  ודברים שנוגעים לכולם כמו סעודות שבת ששם הוא יצטרך לתת יותר מעצמו (אפשר לחיות עם החלק הזה בשלום רק כשקיבלת את מה שכתבתי למעלה)

ואיך הילדים יצאו? פרטים חיצונים אני לא יודעת

אני כן יודעת שהם יצאו בריאים וחזקים בנפש, שרואים שאפשר לחיות ולכבד גם בשוני, עם ביטחון שכל דרך שהם יבחרו אנחנו נמשיך לתמוך ולאהוב ולהיות מאחוריהם בלי שפיטה.

קודם כל, לפני הכל, הקושי שלך מאוד מובן. יש כאן אֵבֵל על איזו משפחה שחלמת ורצית וכבר לא תהיה.

קחי לך את הזמן, תחבקי את עצמך על הכאב הזה. לגיטימי והגיוני כל כך!

אחר כך, יש כאן עניין לשמוע אותו.

הוא הרי לא עשה לך דווקא. זה לא משהו מולך, אלא בינו לבין עצמו, ושווה פשוט להקשיב מה עובר עליו ומה גרם לשינוי.

ולנסות לעשות את זה בלי שיקפוץ לך כל הזמן כמה זה לא הוגן וכמה זה פוגע בך (למרות שזה באמת לא הוגן ובאמת פוגע בך!!! פשוט אלו שני דברים שונים).

ובסוף, למצוא את הדרך לחיות יחד.

הקב''ה מוכן למחות את שמו בשביל אהבה של איש ואישה. אז הוא האיש שלך, ולכן נראה שמה שהקב''ה רוצה ממך הזה שתחיו יחד באהבה. גם אם הבית יהיה פחות 'דוסי' במובן הקלאסי. אבל אהבה בין איש לאישה זה הדבר הכי-הכי קדוש. עשרות מונים יותר מזמירות בשולחן שבת.

ספציפית לגבי עניינים פרקטיים, לא צריך לוותר על הכל. יש דברים שיכולים להיות באחריותך (למשל- ללכת לתפילות שבת כשהוא שומר על הילדים. או ללמוד איתם תורה).