סרטון חמוד שהגיע אלי לנרמל את כולנו - הריון ולידה

לא כל מי שמדבר יודע על מה הוא מדבר.

וגם התוכן שלו סותר את עצמו.

מצד אחד הוא אומר שאין נכון או לא נכון להתמודדות, מצד שני הוא אומר שמי שברח מהארץ לא מתמודד.. מי אמר שמיקום גאוגרפי זה ההבדל בין מי שמתמודד לבין מי שלא?

אנשי מקצוע ממליצים חד משמעית להימנע מצריכה מוגזמת של סרטוני זוועות, אז למה הוא מנרמל את זה כדרך התמודדות לגיטימית?

עוד סתירה מצד אחד הוא אומר שזה בסדר לו לעשות כלום מצד שני הוא אומר כל אחד יעשה מה שהוא יכול.

לעשות מה שיכולים זה לא "לא לעשות כלום".

נכון שיש כאלה שעצם זה שקמו בבוקר זה הניצחון שלהם, אבל יש כאלה שלקום בבוקר זה לא אישיו בשבילם.

ערבות הדדית זה שכולם תורמים לכולם, לא באופן שווה כי אנחנו לא אנשים שווים, אבל כולם תורמים.

כל אחד כפי כוחו, יכולתו, ומצבו.

מי שלא עושה *כלום* בהגדרה של כלום, הוא פרזיט ולא צריך לנרמל את זה.

כשיש אנשים שנלחמים עבורך, תעשה מה **שאתה יכול**

לא ישאלו אותך למה לא היית משה רבינו או רמטכ"ל או גיבור ישראל שהקריב את חייו למען הצלת חיים.

אבל ישאלו אותך למה לא היית זושא, או יותר נכון למה לא היית אתה.

אם המאמץ המלחמתי שלך זה להצליח לנשום ואתה נושם, אתה שותף למאמץ.

אם המאמץ שלך זה להמשיך בשגרה ואתה ממשיך, אתה שותף למאמץ.

אבל אם להמשיך בשגרה זה לא מאמץ ואתה מחפש דרכים להצדיק את חוסר העשייה שלך, כדאי שתחשוב פעמיים.

כל אחד שיחשוב עם עצמו בכנות מה כן ביכולות שלו כרגע. לא ברגע זה ממש, אבל כן מתישהו במהלך התקופה של האתגר הלאומי המשמעותי שאנו מתמודדים איתו.

המצפון תפקידו לעורר אותנו לשאלה אם אנחנו בכיוון הנכון. לפעמים אנחנו כן ולפעמים אנחנו לא ואפשר לעשות אחרת.

לא צריך להשתיק את המצפון באופן אוטומטי כן כדאי לפני כן להפעיל חשיבה ביקורתית.

אבל כן חשוב לתת יד או כתף למצב.

תחשבי מה את יכולה לתרום שיעשה לך טוב.

את לא חייבת שזה יהיה בגזרת משפחות המגוייסים.

למשל אם את טובה באומנות או בציור אולי תכיני ציור לפצוע?

אם את טובה בגרפיקה, יש מלא יוזמות למשל אתמול ראיתי מישהו שעיצב לוגו לתחנת משטרה בארץ שביקשה, משהו מרגש ועוצמתי ברמות אחרות.

יש סבתא בת 90 שסורגת כובעי צמר לחיילים.

אני חושבת שלתרום במצב הזה זה win win.

רק שאין דרך אחת נכונה.

לי למשל העזרה הכי משמעותית זה לאפשר לילדים שלי לשחק בגינה של שכנים ביום שישי כשאני שוטפת את הבית.

זה לא באמת מכביד על השכנים כי יש לי ילדה בת 9 ששומרת על הקטנים רק שהיא מפחדת לצאת איתם לגינה במרחב הפתוח.

אבל מי שלא מתאים לה בכלל משהו שקשור לילדים, יש מספיק דברים אחרים.

תנסי לחשוב מה תחומי העניין *שלך* שאת אוהבת וילהיב אותך להתעסק עם זה, ואז תחשבי מה אפשר לעשות עם זה לטובת הכלל.

כל דבר הוא משמעותי. גם פרוייקט חד פעמי.

אנשים שגמככה מרגישים חלשים

לא מעט אנשים לא מסוגלים נפשית להירתם לעזרה בשל המצב

אני ביניהם, אגב.

לא מסוגלת לשמור על אף ילד, בקושי על שלי

אין לי חשק לבשל

אני גם לא יוצאת מהבית

ומאגרי הנתינה שלי סגורים לגמרי

כל יום הוא מאבק נפשי. על כל טיפת סבלנות. על כל דקה של עבודה. על כל שעת שינה אפילו.

ולכן, גם אם זה חשוב לתת יד או כתף - חשוב גם לגלות הבנה כלפי אלו שלא מסוגלים. וכל הצעת ייעול כזו או אחרת לטובת עשייה בשם "חשוב לתת כתף"  בעיניי מקטינה את הקושי.

ואני יודעת שעכשיו מלחמה, וערבות הדדית היא חלק מהלחימה, גם בעורף, ושהנתינה היא לא סימטרית בין חלקי האוכלוסייה, ואלמלא הייתי במצב הזה, אולי הייתי מסכימה איתך.

אבל מאחר ואני מאוד מבינה את הפותחת ונמצאת בדיוק באותו מצב - אני מרשה לעצמי לכתוב את הדברים הללו.

(אני מניחה שלא כתבת חלילה כדי להקטין את הקושי, רק היה חשוב לי להגיד איך זה יכול להצטייר מבחוץ כשאדם אומר שהוא מתקשה נפשית להתנהל עקב המצב ומרגיש אשמה על משהו שלא בשליטה שלו בכלל, ובתגובה אומרים לו: חשוב לתת כתף, כשהוא בעצמו צריך הושטת יד)

ולפותחת - זה לא פינוק בעיניי. זה קושי אמיתי ומוחשי שהרבה מאיתנו חווים פה במדינה. נשים ואנשים כאחד.

אני כן מתנחמת בזה שיש הרבה אנשים אחרים שמסוגלים לעזור ו'למלא' את המקום שלי ובכך שאם בעלי היה רוצה להתנדב בחוץ או היה צריך להיות במילואים אז לגמרי הייתי תומכת

אבל פה זה נגמר. וכל תחושת אשמה מחלישה אותנו ומוסיפה. לדעתי זה מיותר.

דווקא את דוגמה נהדרת איך את תורמת פה בפורום.

לפעמים רק לחייך לשכן שקשה לו זו עזרה.

אני לא מדרגת את העזרות ולא אומרת מה טוב יותר או פחות, כי זה תלוי הרבה בנתוני הפתיחה.

לא כולם במצב נפשי קשה, אני קוראת מהפותחת שהיא מרגישה מצפון על זה שבעלה בבית והיא לא מצליחה לעזור למי שבעלה לא בבית.

אז הצעתי לחשוב אחרת, כי אם שם יש לה חסימה הכל טוב, לא חייבים דווקא שם.

ולפעמים משהו שבעינינו לא נראה בכלל עזרה, בשביל האחר זו עזרה עצומה.

גם מי שיש לה קושי נפשי יש בזה דרגות, ולפעמים הדרך לעזור לעצמך, זה לצאת מהמקום הזה ולעשות משהו.

כמו שעני לא פטור מהצדקה, וגם אם יש לו רק שקל הוא צריך לתרום 10 אגורות, אז גם פה.

עני שתורם 10 אגורות עוזר לעצמו לא פחות ממי שקיבל ממנו את הכסף.

לדעתי דווקא הגישה של להגיד אם בעלי יגוייס אתמוך בו צובעת את ההתגייסות בצבעים עזים מדי שלא נכונים לכולם ויכולים להחליש את מי שעוזר בצבעים רגועים יותר.

לפעמים להגיד בוקר טוב לשכן עושה את העבודה גם כן.

לפעמים לוותר בתור לסופר למרות שגם אני מאוד לחוצה לחזור, זה המאמץ שלי. לפעמים לשתוק ולא להוציא את החוסר אונים על הילד שלי/ מישהו אחר, זה המאמץ שלי. עדיין אני חלק מהמאמץ. כי כולנו חלק מהמאמץ. להגיד למישהו אל תהיה חלק מהמאמץ כי יש אחרים שהם חלק, זה לדעתי האישית יותר קשה להכלה.

אבל לא חייבים להסכים, לאנשים שונים נוח לשמוע דברים שונים.

לוקחים בו חלק'

זה להגיד - כדי שנוכל לקחת חלק במאמץ אולי בהמשך, צריך לרכז את הכוחות כרגע בלעזור לעצמנו.

ורגשות אשמה לא יקדמו אותנו לשם.

חלק ממאבק נפשי שקורה בזמן אמת זה לנסות לשחרר שליטה ולתת לזה לקרות לפעמים בלי להילחם בזה. לא סתם יש פוסט טראומה.

ואני מסכימה עם כל מה שאמרת לגבי זה שכל אחת ונתינה שונה וגם חיוך וכו', ומודה על כף הזכות כי באמת הדבר היחיד שאני מסוגלת לעשות כרגע זה לכתוב פה, אבל זה לא סותר את זה שלאנשים מסוימים יותר נכון כרגע לא לעשות כלום ולהתמקד בעצמם כי אנשים אחרים עוזרים. זו לא אגואיסטיות, זה מיקוד אנרגיה במקום הנכון. חוסן נמדד לטווח ארוך במערכה ארוכה. מי שעוזר היום אולי יצטרך עזרה מחר, צריך שיהיה מי שיעמוד שם בשבילם.

אני מאוד מקווה להצליח לעבור את זה בקרוב ולהיות בצד הנותן בעוד תחומים, אבל גם אם לא - זה חלקי וזה בסדר. בבית, בפורום, מול אחותי היקרה שבעלה מגויס. וברצון לתרום גם אם רק ברצון זה מסתכם.

ומצטערת אם זה נשמע חסר התחשבות, אבל כל דבר אחר מעבר לזה שזה בסדר חוטא לקושי העצום. כי היכולת להתאושש ממשברים נגזרת גם ממתן לגיטימציה. זה נותן הרבה מרחב להתאוששות בעוד אמירות כמו 'חייב להירתם' מכווצות ומחלישות כי לא רק שלא בחרנו בזה, ואיבדנו שליטה כביכול על החוסן הנפשי שלא ברצוננו, 'להכריח' להיות בסדר ולתרום כשאי אפשר כי זה צו השעה, לא משנה מה,  זה איבוד שליטה נוסף.

ומי שלא חווה לא יכול להבין את זה.

(ואל דאגה, אני מטפלת בעצמי)

כי לעשות מאמץ ולא לעשות כלום זה שני הפכים.

גם אם המאמץ הוא כרגע פנימי, גם זה המאמץ.

לא לעשות כלום, כלומר לא להתאמץ בשום תחום זה להוציא את עצמך מהכלל.

להמשיך בעבודתך החיונית, לעזור לאחותך, לעודד בפורום ולרצות לעשות עוד- זה המון המון המון!! גם אם היית עושה רבע מזה זה מאוד משמעותי.

את אומרת שמחליש אותך שאומרים לך תתאמצי לעשות משהו, ואת מעדיפה להגיד לעצמך שזה בסדר לא לעשות כרגע.

סבבה.

אני מציעה הסתכלות אחרת, במקום לצייר שתי רשימות בראש של מי שעוזר ומי שלא, ולשים את עצמי במי שלא עוזר, ולנתב את המחשבה שאני בסדר,

אני אומרת שבמצב מלחמה כולם צריכים להיות ברשימה של חלק מהכלל. להרגיש שייכות ורצון.

לרשום את השם שלהם ברשימה הזאת ולעשות מה שביכולתם, לא טיפה אחת יותר.

לפעמים להסתכל החוצה מה אחרים עושים יכול לגרום לתחושה של לא עושים כלום ולכן ההסתכלות צריכה להיות פנימה- מה אני מסוגל ורוצה ויכול לעשות בנתונים שלי.

נכון שלפעמים העזרה לעצמי זאת העזרה הכי גדולה שיכולה להיות כי ככה אני בונה את החוסן האישי שתורם לטובת הכלל, אבל לפעמים לעשות מעשה אחד פשוט לאחר, יכול לתת לי תחושת משמעות וסיפוק ולכן זה מצב של win win.

כי דרך הנתינה אני מקבל.

אני לא חושבת שהקריאה לתת יד ולהיות חלק מעודדת האשמה.

יש עדיין אנשים שמצפים שאעזור להם מסיבות מוצדקות לגמרי.

אבל בסטרס שאני נמצאת בו, כיום אני עונה אין לי אפשרות לעזור כרגע.

וככשואלים אותי מתי תהיה לי אפשרות, אני דוחה את לזמן שאולי יתאפשר. אם מתאפשר יופי ואם לא אני שוב מסבירה שאני לא יכולה.

גם אני צריכה לשמור על הנפש שלי. 

אז נכון שאת התרומה הזאת הייתי תורמת גם בלי מלחמה, אז מה? אני מוותרת על בעלי לארבע שעות נוספות בערב וזה בהחלט בגלל המלחמה, אבל גם בלי זה...

מסכימה עם @המקורית

את לקחת את זה לכיוון של המלחמה.

אני מפונקת לעומת נשים שכבר 18 יום לא ראו את הבעל שלהן.

והמצפון הוא כי מצופה ממי שבעלה נמצא לעזור למי שבעלה לא נמצא.

אני חושבת שזו מחשבה סובייקטיבית שלך

כאשת מגוייס אני שמחה בכל עזרה שמתאפשרת.

ואם אשה שבעלה לא מגוייס תגיד לי שהיא לא יכולה לעזור כרגע אני לא מצפה בכלל!! זה קשה בטירוף לכולן!

במשפחה שלי אני יכולה למנות לך משפחות שהבעל לא מגוייס אבל הם חיים על מזוודות כבר שבועיים מי יותר ומי פחות, זו גלות לא פשוטה וחוויה קשה.

על בנות משפחה עם בעל בבית שמתמודדות עם ילדים עם חרדות או בעלי מוגבלויות זה סופר קשה!!!!

ובכלל נשים עם בעל בבית שבעצמן מתמודדות עם טראומה/פוסט טראומה ונתקפות במצבי גוף ונפש לא פשוטים שהם לא יכולות כרגע לעשות דבר ולא הכי קטן עבור מישהו אחר ונכון יותר שיפעילו כוחות בכדי לעזור אך ורק לעצמן כי לשמור על שפיות בימים האלו זו המטרה פשוט ממש לשמור על מקור חיים פעיל!!

אל תטרידי את עצמך בדברים האלו, הכי חשוב שתעשי רק מה שבכוחות שלך, לעולם גם עכשיו וגם בכלל אל תשווי את עצמך למישהי/ו אחר שעושה יותר ממך לכל אחד יש כוחות ספציפית למה שהוא צריך יש שיש להם כישרון לתת יד בפרוייקטים יותר מורכבים ויש אחרים שהם עצמם הפרוייקט ויותר חשוב שישמרו על גחלת חיים!!

מקווה שנתתי לך קצת כוחות, תרימי ראש תתרכזי בכלי שלך ורק כשאת בטוחה שאת יכולה להרחיב אבל מבלי לזלול לעצמך אנרגיה תתני גם עבור אחרים 

באמת מי כעמך ישראל, מלא אנשים רוצים לעזור, אבל אצלינו בשכונה הרוב מגוייסים, אז לכן הרגשתי לא נעים שאני כאילו מהמיעוט שפחות קשה לו ואני לא עוזרת לאחרים.

אף אחד לא אמר לי משהו, כן שלחו שאלון מי צריך עזרה ומי יכול לעזור אבל לא חייבים למלא את השאלון ולא מנדבים אותי לשום דבר שלא ביכולתי.

זה רק תחושות שלי

גם אם קשה לשמוע את זה

המדדים ליכולת הם אחרים בתקופה זאת

יש מי שנדרשה להתעלות ולתת המון המון המון מעבר ליכולת שלה

ויש שרק קצת מעבר

אבל זה מהלך כללי ולא חושבת שמישהו יכל כרגע להתנהל אך ורק לפי הכוחות שלו ולא מעבר

לא בקטע מתאבד

לא מתוך כעסצודריהשה

לפתח רצון כשה שנותן גם כחח ומשמעות מהשותפות

איך בדיוק היא תתבצע?

בזה אין חוקים

ולכן זה מאוד מאפשר לכל אחת מקום

אם את לא מסוגלת נגיד לעזור עם הילדים של מגוייסות או לבשל צהרים

אז זה לא הדרך היחידה

מה עם לשלוח הודעה לכאלה רק להתעניין?

מה עם להציע רק שבעלך יעשה קניות או יזרוק את הפח

מה עם לקנות אחת לשבוע איזה פינוק קטן ולשים לה עם פתק ליד הדלת?

זה לא דורש הרבה ממך

אולי כן קצת לצאת מהבועה של עצמך

ובעיני בימים אלו ה חובה אפילו אם אין חשק

כי לך ב''ה יש את זכות הסחירה איך להתנהל מול הכוחות שלך ומול מציאות חייך

לנשים רבות רבות פשוט אין

ולפעמים הזה לא קצת מעבר לכוחות זה כמעט בלתי נסבל

והחיילים גם נרתמים ומוסרים נפש

כולנו יחד בסירה

בפרקטיקה אינספור דרכים

אפילו להוסיף בתפילות עבור עמ''י ועבור החברות שה' יתן להן כח ועבור החיילים שיצליחו במשימתם

זה גם משהו

אפשר לחשוב יצירתי

אבל בעיני

להגיד שקשה לי אז אני פועלת רק כפי יכולותי זה אמירה נכונה

אבל לא לזמן מלחמה

לא בהכרח נמצאות במצב שצריך יותר עזרה מאשר אישה שבעלה לא מגויס.

יש עוד קשיים בחיים גם בזמן מלחמה.

נכון שלהתנהל לפי הכוחות זו פריווילגיה כרגע, אבל כשמתנהלים שלא ע״פ הכוחות יכולים לקרוס, בעיניי צריך קודם כל לדאוג לא לקרוס ורק אם המצב טוב ואפשר, כדאי לעזור לאחרים.

בעיניי הדבר הכי חשוב זה לשמור על שגרה כרגע.

כל אחד ומה שזה אומר אצלו

וזה שלי יש קושי כי נקלעתי לסיטואציה שבה בעלי מגוייס ואני עם הילדים, לא אומר שיש לי ציפייה שאחרים יגייסו את הכוחות שלהם מעבר למה שהם יכולים.

אנחנו צריכים לצאת מזה חזקים בנפש

וחשוב שכל אחד ידע מה הכוחות שלו, ויפעל לפיהם.

כי מה יעזור אם נשחק את עצמנו ובסוף לא יישאר לנו עוד כוח?

אז מי שאין לה / לו ברירה כי זו המציאות, אין ברירה אלא להתעלות מעל עצמנו (וזה בסדר גם אם לא)

אבל דווקא הייתי שמחה אם מי שיכול להמשיך בשגרת חייו, יעשה את זה כמה שיותר ויישמור את הכוח שלו כדי להמשיך. כי זה מה שאנחנו הכי צריכים עכשיו

צריך לזכור שאנחנו לא אשמים בכלום, אנחנו לא עשינו רע לאף אחד, זו סיטואציה שאשמים בה האויבים.

לא באמת צריך לעשות משהו, אלא לפעול או לא ע״פ מה שיכולים/ רוצים/ מרגישים ולהשאיר את תחושת האשמה בצד, היא לא נכונה ולא רלוונטית.

וסתם לידע כללי, בעלי מגוייס וגם חוזר הביתה בתשע עשר בערב, הוא בוודאי לא יכול לעשות דברים בשביל שכנות וגם אצלינו אני עושה הכל (מה שאני יכולה, ומה שלא לא נעשה, נניח הסוכה שלנו מפורקת רק חצי)

אז למה קראתי לעצמי מפונקת? כי אין לי דאגה לגורלו, כי אני רואה אותו כל יום, יכולה לפרוק לו גם את הקשיים שלי והוא מכין לי כוס קפה או שוקו כשהוא מגיע. כי שני בקרים בשבוע הוא אפילו לוקח את הילד כשאני צריכה לצאת מוקדם לעבודה. כי בכל השבתות הוא איתי (עם פלאפון בכיס אבל סיכוי קלוש שיקפיצו אותו) ואני יודעת להעריך את זה.

ואגב, גם אם הוא לא היה חייל, סתם חוזר הביתה רק בלילה (שאת זה כתבתי בהודעה הפותחת) זה היה נכון.

איך אפשר להיות מפונקת כשיש יצורים קטנים שכל הזמן צריכים אותך?

כשאת מעניקה כל כך הרבה מעצמך בגוף ובנפש

ובטח לא עם בעל שבקושי בבית

ובמצב כזה

ממש ממש תחזקי את עצמך

שום טוב בעולם לא צומח מא'מה

גם המקום לש נתינה ועזרה יצמח כשתהי טובה לעצמך ולא בכעס ואשמה

שאני בדיוק באותו מצב. קהילה שכמעט כולם מגוייסים. בעלי לא מגוייס, אבל עובד בכוחות הביטחון אז הוא מגיע ממש מאוחר כל יום.

אני גם מרגישה את האשמה הזו, שאני לא מסוגלת להציע עזרה לאחרות. אפילו שמצבי טוב לאין ערוך כי בעלי לא בחזית והוא חוזר כל לילה. שבתות הוא בבית עם טלפון וסיכוי נמוך להקפצה.

הוא אפילו הצליח לעשות קניות השבוע.

אני עם שני קטנטנים ובהריון ועדיין מרגישה שהייתי אמורה לעזור יותר. כי בעלי בבית לפעמים. כי לאחרות קשה יותר. כי התחושה היא שכולם עוזרים ותורמים ורק אני לא.

אז תדעי שאת לא לבד

גם בעלי לא מגויס, אבל עובד במשהו בטחוני ולא באמת נמצא בבית. היה ערב אחד שהוא אמר לי בשעה 21:00 שהוא יוצא, ואמרתי לעצמי שזה מוקדם..

תכלס, אני בעצמי מרגישה שאני צריכה טיפה עזרה, בעיקר עם הילדה, אבל אני לא רוצה לקחת מקום של נשות המגויסים.

לא מרגישה מפונקת. עשה מה שאני יכולה, בעיקר מול השכנה שבעלה מגויס ולא דורש ממני יותר מידי, כמו להזמין לארוחה בשבת (שלא הייתי צריכה להכין משהו מיוחד) או להגיד לה שבעלי בדרך הביתה עובר בסופר ולקנות לה כמה דברים. לא מסוגלת כרגע ליותר מזה. ובסופו של דבר, בעלי הוא היחיד שיודע מה אני עוברת בתקופה הזאת

מלא בתעניינות ושאגה וערזרה ופינוקים

זה אולי נכון למי משפונה במלונות או בריכוזים משותפים

אבל אני בטוחה שאני לא היחידה שממש לא מרגיהשה ככה

לא פינוקים ולא בתעניינות יתרה וקם לא עזרה בהתנדבות

אפילו בקוישי מהמפשפחה

קיצר באמת מבינה את הקוישי לשלך

פשוט רציתי לנפץ את האליה

שאת המגוייסות בטוח רואים ועוטפים ועוזרים.

הלוואי שכל זה כבר יגמר.

אני גם קיוויתי בסתר ליבי שהמגוייסות מליאות בעזרה, וממש עצוב לישמוע שאת לא מקבלת מספיק תמיכה מהסביבה

אצל משפחה

אז יוצאים מנקודת הנחה שדואגים לך ועוברים לאלה שנמצאים לבד בבית

או לנשים שהבעלים מגויסים ופונו מבתיהם למלונות בגלל המצב

זה די מבאס שזה ככה

אבל אני מודה שאם מישהי שאני מכירה הייתה אומרת לי שהיא מתארחת אצל משפחה גמני הייתי יוצאת מנק הנחה כזו

אני לא מאשימה

והאמת לא מצפה לכלום

היו רגעים שהתאכזבתי

נגיד עד שפניתי לאחראית על העסרה והעזתי לבקש קצת עזרה עם הילדים מדי פעם

מבאס לקבל-

טוב ר ק אם יהיה לך מממש קשה אז תגידי

ואגב הדיבור פה על עזרה-

דוגמא קטנה שחושבת שבכלים של עולן

הולכת יום יום לגן שעשועים או לפעילויות לילדים שהיו

זה יישוב כולם מכירים את כולם

ואני יושבת לבד בספסל

לפעמים חצי דומעת

וכולן יחד מפטפטות

ורק אני לבד

לא מצפה שיצרפו אותי למעגל שיח

אבל

אם מישהי רוצה לעשות טוב

בלי מאמץ

רק חגשת

לשאול להתעניין

עושה תחושה טובה

לא להיות שקופה

תודה שכתבת ושיתפת.

באמת לפעמים שרק חיוך קטן, רק טפיחה על השכם, רק מבט מבין כזה שאומר "תהיו חזקים", אנחנו מעריכים...

רק ויתור קטן על התור אחרי שבמסירות נפש הצלחתי לצאת לקניות,

תציעו עזרה רק בלהעלות את הקניות הביתה.

משםחית שהבעלים בבית, אתם כ"כ עמוסות ברמה שלא יכולות לבקש מהבעל שלכן עשר דקות להתנדב לסחוב קניות מהאוטו?

למה אישה מותשת צריכה לסחוב קניות ביחד עם ילדים קטנים?

יודעת מה אפילו רק שיעצרו בנחת במעבר חצייה כשאתם רואים אמא עם כמה קטנים.

בגלל שהייתי שם אני כ"כ מבינה, ותאמיני לי מנסה לחפש בעיניים את הילדים והאמהות.

להציע טרמפ, להזמין לשחק אצלנו, אפילו סתם להתעניין מאיפה הם ואם הם צריכים משהו...

הלוואי והיית קרובה לידי הייתי מפנקת אותך, עושה כל מה שרק חלמתי שיעשו בשבילי כשהייתי זקוקה לזה.

הלוואי והייתה לי דרך משמעותית לעזור מרחוק.

לגבי הקניות מהאוטו, אני ממש הסתבכתי עם להעמיס את האוטו לפני נסיעה לשבת

לשבתות נסעתי להורים ועם הבן שלי שאיתי (בימי שישי) היה ממש קשוח להעמיס את האוטו ולהוריד את הזבל. וזה משהן שבאמת לוקח פחות מחמש דקות

זה ממש משמעותי ומחזק התשומת לב הקטנה לרגעים קטנים אפילו

וממש תודה על ההנה והחיזוקים

ופה ושם במקומות אחרים, לא יודעת מעבר לזה.

פה יש עטיפה ממש גדולה.

יכול להיות שזה לא בכל מקום ואולי בגלל שאת מתארחת, אז חושבים שאת מסודרת..

חיבוק, זה באמת לא קל!

בכלל לא..

ובכללי משתדלת בכל הכח שליצלהתרכז בחיים שלי כרגע ולא להשוות או לבדוק מה קורה אצל מיהשהי אחקת.

מסכימה

ופה איפה השהתארחתי באמת התתגייסות היא לחיילים ופחות לנשים

או שיש ואני לא יודעת כי אני לא מכירה

בכל מקרה

באמת עמ''י מדהים ועוזר ומחבק במלא דרכים בתקופה הזאת

הם בדיוק, אם לא יותר כמו משפחות מגוייסים.

כל מערכת הביטחון עובדת עכשיו בפול טיים.

אם יש לכם רשימות של משפחות מגוייסים את לגמרי יכולה לרשום את עצמך.

חיילי צה"ל ואנשי כוחות הביטחון וההצלה זה אותו דבר גם אם התפקידים שונים לגמרי.

אולי אם תרשי לעצמך להיכנס לסטטוס תרגישי הקלה כי הנה את מקבלת לגיטימציה והכרה בקושי שלך.

להזמין לארוחת שבת זה ממש למתקדמים, בטח עבור משפחה צעירה.

את אלופה! תרימי לעצמך...

גם משפחות מגוייסים עוזרות אחת לשניה, זה לא חד צדדי. אני מקבלת במקום שזקוקה לו, ונותנת במקום שאני יכולה. ויש גם שותפויות שזה בכלל מקסים.

אולי תנסי לארח/ להתארח עם הילדה אצל משפחה בסטטוס שלך? כלומר אמא עם ילד/ ילדה בגיל דומה, זה יכול לעבוד? גם לילדים תהיה קצת חברה וגם אתן תוכלו לשתף ולתת הכרה למקום אחת של השניה.

נראה לי הכי קשה זה הבדידות. תאכלו יחד ארוחת ערב.

את אומרת שבעלך הוא היחיד שיודע מה את עוברת, אולי תוציאי את זה החוצה קצת? תפתחי איזה פתח שתוכלי למשוך אלייך את השפע.

בהצלחה!

את ההכרה הזאת. כי באמת כל הדיבור זה רק על מגויסים, לא על כוחות הביטחון באופן כללי. והרגשתי שאני קצת שקופה כזאת, בגלל שבעלי עובד בזה, ולא גויס לצו 8, אז כביכול הוא בבית, למרות שלא באמת.

בהתחלה גם לא הרגשתי צורך מיוחד, כלומר, היה קצת קשה, אבל בסדר. הקושי הגיע עכשיו, דווקא שאני חזרתי לעבוד והבת שלי חזרה לגן. פתאום מצאתי את עצמי מתמודדת ומטפלת במלא דברים במקביל, והכל כ"כ מתסכל..

אין לי יותר מידי עם מי לדבר על זה, בעבודה של בעלי הכל מאוד מסווג, גם מה שכתבתי פה זה רק בגלל שאני אנונימית, אחרת לא הייתי כותבת את זה פה. מעט אנשים יודעים מה הוא עושה, קצת יותר יודעים בגדול, אולי חלקם מנחשים. אבל אי אפשר כ"כ לדבר על זה.

בכל מקרה, דיברתי כבר עם רכזת הקהילה שלנו, וכבר נרשמתי למשהו הערב שנתן לי הרבה אוויר לנשימה 

גאה בך ממש שדיברת עם רכזת הקהילה ונרשמת למה שרצית..

הלוואי וזה ייתן לך כוחות ותפגשי שם נשים שתרגישי איתם באותה התמודדות.

זה לא משנה מה בדיוק בעלך עושה, מספיק שהיא נמנה עם כוחות הביטחון, ממש לא משנה מה התפקיד ובאיזה ארגון בדיוק. אני מכירה כמה כאלו וכולם עובדים נורא נורא קשה.

בהצלחה בהמשך!

שאני ממש ממש מעריכה אותך

על המגויסות התמידית למען הכלל

עכשיו מבינה כמה זה לא מובן מאליו

ומעריכה פי כמה את כל נשות כוחות הבטחון והצבא לכל סוגיהם

וממש שמחה שלא התביישת לבקש עזרה

זה ממש צו השעה בעיני

וזה לא קל

אבל שמחה בשבילך ומקווה שתמצאי עוד דרכים להקל מעליך

ממש מגיע לך

שהקב"ה נותן את הכוחות לכל אחד לפי הסיטואציה בה הוא נמצא.

ואני לגמרי חושבת שגם היום, משפחה ומשפחה, אשה ואשה עם מה שקורה אצלן,

הקב"ה נותן את הכח לכל אחת לפי מה שהיא צריכה.

לחשוב על מה היה לו בעלי היה מגוייס ולא חוזר הביתה כל יום ושזה היה דורש יותר כוחות אז את ההפרש הזה אני צריכה לתת לטובת הכלל - זה פשוט לא נכון.

לך יש את המצב שלך, הימים הקשוחים האלו שלך,

ואת לא צריכה להסתכל החוצה ולהתנצל על זה שיש לך קשיים ואתגרים ביומיום שלך עכשיו. זה הכי מובן בעולם!

נשות חיילים אחרות - הקב"ה אב רחמן, דואג להן וישלח להן את השליחים שיעזרו להן, 

ואיך שאת מתארת - זה לא צריך להיות את עכשיו. ובלי מצפון על זה...

אני מסכימה מממממש

עם כל מה שכולכן כתבתן

א. תראו כמה אתן משקיעות מתמודדות גיבורות! גאמת! כולכן

אז נכון למי שהבעלצמגוייס כנראה יותר קשה לרוב

אבל זה לא סיבה להמעיט במאמץ שלכן

וגם להשוואות אין סוף

גם אני שבעלי מגויס ואני עם ב''ה עם הרבה ילדים ובסוף הריון ובלי בית שלי או של אמא

עדיין מרגישה מפונקת שקשה לי

כי הרי יש נשים שילדו והבעל לא הגיע ללידה או חזר מיד לחבא

ויש נשים שהבעל ממש בחזית שעומד להכנס לעזה ולא בא לביקור ולא מתקשר

ויש כאלו מהעוטף שעברו מה עשעברו

ויש ויש ויש

ולידן אני מרגישה כאילו אין מקום לקושי שלי

וזה סתם סתם מיותר ולא עוזר ורק מתיש ורק מחליש

אז מחזקת את כולנו להתנזר מהשוואות מיותרות

לעשות את שלנו

וזהו

אבל

כן חייבת לציין שהמשפט שה' נותן לכל אחד כפי כוחו

הוא לפעמים תרוץ להשקיט את מצפון

כי מהצד נח להגידצאת זה.אבל מול הנשיון שלך

זה לא מרגיש ככה בכלל לפעמים

ואז גם מעצבן למשמוע שאנשים אומרים עליך- שאם בעלך מגוייס יש לך כנראה את הכח

וואלה

אין לי!

אז זה לאצשאני לא מתאמצת למצוא אותו בטרוף

אבל אין לי

מנסה לייבא מחו''ל או משהו חח

וזה מממש לאצבכוחות

אז סתם מציינת שאולי נחמד לומר לחברה את זה כשזה רק את והיא

אבל כשיש עוד נשים במצבים אחרים שקוראות את זה

זה כן צובט במובן מסויים

קודם כל חיבוק לך

ומסכימה איתך שזה לא שיש לנשות מגוייסים כוחות על שאין לי. וגם הפוך, יש מצבים בחיים שבהם יש הרבה יותר כוחות ממה שהאתגרים מצריכים ואז בהחלט אפשר ורצוי להסתכל החוצה ולנתב את הכוחות האלה למקומות שצריכים אותם.

והזוי שגם את עם כל הקושי מרגישה מפונקת ליד נשים אחרות, כנראה זה באמת אחת התכונות הנשיות שלנו

עם כמה שקשה לי מאוד מאוד, אני נזכרת כל פעם שגם בקורונה כשבעלי היה איתי היה לי מאוד קשה..

כל אחת והנתונים שלה והקשיים שלה ומי שיכולה לתרום ולעזור- תבורך, אבל זה ממש לא מצופה.

מה שכן, לפעמים רק הודעת התעניינות פעם בכמה ימים זה ממש מקל ונותן תחושה שחושבים עלייך ואת לא לבד.. (ושוב, גם משהי שבעלה מגוייס יכולה להתעניין בשכנה שנשארה לבד.. זה בדיוק 2 שניות ולפעמים אפילו התחושה שאני עם כל הקושי שלי הצלחתי לעודד שכנה שבמצב שלי, כבר עושה טוב!)

להורים סיפרנו בהריון הראשון מיד בבדיקה החיובית, בשני אחרי אולטרסאונד עם דופק

אחיות שלי ראו עלי ממש בהתחלה, הרבה לפני שסיפרתי. מצידי הייתי מספרת כנראה בחודש שלישי- רביעי כזה

לחברות בחודש רביעי- חמישי

להורים סוף שלישי

לאחים חודש חמישי

מרוב שהייתי בחרדות שזה יגמר לא העזתי לספר

להורים סיפרנו אחרי סקירה ראשונה

ואח"כ לאט לאט לאחים

לחברות קרובות

בעבודה

לא חושבת שיש בזה נכון ולא נכון (חוץ מבעבודה שיש חוק),

אתם צריכים להרגיש בנוח

ואני תוהה מתי לספר

נגיד בעבודה מתחשק לי למשוך עד שבוע 20+

אבל מסביב אני מתלבטת 

בגדול הייתי מספרת למי שחשוב לי לפני שרואים

כי אז זה כבר מתחיל להיות קצת מביך

החלטות טובות!

בהריון ראשון לאמא שלי ממש ממש בהתחלה, קצת אחרי שגיליתי, ביתר ההריונות קצת יותר מאוחר סביב שבוע 10, לחמותי טיפה אח"כ, ולאחים מתי שהסתדר.

לחברות טובות מתי שהתחשק לי, לרוב מוקדם מאוד, בהתאם לתמיכה שהייתי זקוקה לה. לחברות פחות טובות מתי שראו, לא טרחתי לספר.

בעבודה- ממש מוקדם, הרבה לפני שצריך.

לגבי 1, אין לי ניסיון. אולי כדאי לנסות להניק בתנוחות שונות, ולמצוא איך הכי נח לה.

2. תמשיכי בשעה הרגילה.

3. לא שמעתי שיש קשר לזמנים הנקה ושאיבה.

אני יודעת שזמן לקחתי הגלולות יכול להשפיע.

לי אישית לא היו כתמים, גם כשלא הקפדתי על השעה. וגם עם הנקות ושאיבות לא דווקא בשעות בלי קשר לזמנים.

לי למזלי היו כמה וכמה הנקות מוצלחות לפני כן, אז ידעתי שה"בעיה" לא בי...

אני לא יודעת אם באמת היה לה רפלוקס סמוי או לא (הרופא לא שלל ולא אישר, וגם לא נתן תרופה) - רק יודעת לומר לפי הרופא שצריך להיניק כשהתינוק כמה שיותר בישיבה (לא יודעת איך עושים את זה תכל'ס🙄 אבל אולי תנסי), ואחרי ההאכלה להניח אותו באלכסון (בטרמפולינה זה הכי טוב. הוצאנו מהמחסן את הטרמפולינה שקיבלנו בילד השני ולא באה לידי שימוש, והבת שלי חצי גרה שם...)

עוד דבר שכדאי לבדוק הוא לשון קשורה. לבת שלי הייתה מסתבר לשון קשורה, שאף אחד (מהרופאים בבית החולים ועד לרופא הילדים) לא זיהה רק יועצת הנקה שהגעתי אליה בגיל עשרה חודשים זיהתה את זה...

ואם גם בבקבוק היא מסתבכת - מציעה לנסות את הבקבוק של לנסינו. זה הבקבוק היחיד שהבת שלי הסכימה לקחת.

בהצלחה יקרה! זה באמת קשה ומתסכל❤️

לשים בטרמפולינה לישון פשוט?

בסהכ מה שהיא עושה רוב היום זה לאכול ולישון הרי.

ולגבי הבקבוק

חשבתי שזה הגיוני שגם עם הבקבוק לא נעים לה לאכול, כי זה כואב /צורב במידה דומה להנקה, לא? היא אוכלת מהבקבוק ותוך כדי מתחילה להתפתל אז לא חשבתי שזו בעיה עם הבקבוק דווקא כי אנחנו משתמשים בכמה סוגים.. אבל אולי אני טועה?

בהמשך היא תתחיל גם קצת לשחק שם.

ולא יודעת לומר בקשר לבקבוק, בעצם... יכול להיות שאצלנו היא לא הסתדרה עם בקבוקים אחרים בגלל הלשון הקשורה, וזה לא קשור לרפלוקס שאולי היה לה ואולי לא.

בכל אופן, את יכולה לנסות להאכיל אותה בבקבוק כשהיא שוכבת בטרמפולינה, אני חושבת שזה גם יכול לעזור.

כדאי להתייעץ עם יועצת הנקה ברמה גבוהה, יכולה לעזור למצוא פתרונות 

אבל לעניין הזה בינתיים לא מצאתי פתרון

כי גם אם אני מניקה בתנוחה זקופה, אם היא לא נינוחה היא פשוט זורקת את הראש אחורה ומקשיתה את הגב וצורחת מרעב וכאב

מה לעשות אם זה לא עוזר?

נראה לי שצריך לחזור אליו, לא? 

לא עברתי הפלה

אבל

הכי נורמלי בעולם להקשיב למה שאת מרגישה ולרצות לחזור לשגרה

אף אחד לא אמור להגיד לך איך את מרגישה

זה הגוף שלך

את עברת את זה

אחרים עברו את זה יותר ממרחק

שלא יתערבו לך

ואם הם כן מתערבים

תבקשי מהם שלא

אין שום ספר הדרכות איך להרגיש אחרי הפלה ולכן כל אחת יכולה להרגיש ולחוש איך שמתאים לה.

אני גם לא חושבת שכולן חוות הפלה בצורה כל כך קשה כמו שנראה לך.

פשוט מי שחווה את זה בצורה מאוד קשה אז נוטה יותר לשתף את זה כאן או בחיים האמיתיים.

אני ראיתי את אחיות שלי שמאוד קרובות אלי שעברו הפלות בשבועות מוקדמים יחסית

אצל אף אחת זה לא היה טראומטי במיוחד, כן עצוב וכואב אבל נורא מהר חזרו לשגרה.

(רק אחת מהן שעברה הפלה אחרי שחיכתה הרבה שנים להריון אז זה באמת היה ממש ממש כואב ועצוב)

כנראה יש לך חוסן אישי מאד גבוה וזה מעולה.

תקשיבי ללב שלך ותהי הכי כנה עם עצמך (נראה שדוקא במקרה הזה לרצות אחרים יהיה להיות שבורה "בכח").

לפעמים גם האסימון נופל באיחור והעצב מגיע אחרי כמה שבועות/חודשים וזה גם בסדר, תמשיכי להיות קשובה לעצמך.

אגב, פה בפורום הכי טבעי שהנשים שלקחו את זה יותר קשה יכתבו פה בניגוד לנשים האחרות. מי שלא לקחה את זה קשה פחות תרגיש צורך לשתף ולחפש תמיכה.

הייתה לי הפלה בעבר, בשלב קצת יותר מוקדם ממה שתיארת. הצטערתי, התבאסתי, ועברתי הלאה. ממש לא חוויתי את זה באופן דרמטי.

ולגבי לקחת חופשת מחלה, תעשי מה שטוב לך! אני יכולה לספר לך שעברתי בעבר הפלה בשלב מאוחר בהריון וקיבלתי חל"ד מלא וניצלתי רק 9 שבועות במקום 15 ומלא אנשים העירו לי שזה טעות, אבל עבורי זה היה הרבה יותר מתאים.

אין נכון או לא נכון, על אחת ומה שמתאים לה, זה לא אומר עליך שום דבר רע!!!

(היו לי תחושות קשות אחרות, שנבעו מהטראומה שצפה לי מבתי חולים)

אבל העובר הפסיק להתפתח בשלב מוקדם מאוד, וממהתחלה הייתה הרגשה שההיריון לא תקין. והוא גם הגיע קצת בהפתעה, שנה וקצת אחרי הולדת תאומים, ובדיעבד אני שמחה שלא נולד לי אז תינוק, כי זה היה צפוף מדי עם התאומים.

אז לא יודעת מה לומר עלייך, אם התחושות שלך כרגע נורמליות או לא. יכול להיות שהן נובעות מבריאות נפשית - של עיכול והבנה שאם כבר אין, אז אין מה לבכות, כי זה לא יעזור.

אבל יכול להיות גם שזו מעין הדחקה, ולכן אני חושבת שכדאי לך לשים לב לעצמך בהמשך, כי אולי תחושות האבל יצופו פתאום בעוד חודש-חודשיים, ואז תצטרכי לתת להן מקום אף שלכאורה כבר התקדמת הלאה...

בשורות טובות❤️

הריון לא מחייב תסמינים וההיעלמות שלהם לא מחייבת כלום.

בע"ה מאחלת לך הריון ארוך ומשעמם ולצאת בידיים מלאות 🧡

תלוי גם אם את יודעת מתי הביוץ, וזה תואם לתאריך ווסת אחרונה.

או שיכול להיות שההריון בעצם יותר צעיר.

עדיף לחכות קצת, או להיבדק מתוך ידיעה שיכול להיות שזה מוקדם מדי.

אתר מתכונים לתינוקות. אפשר לחפש לפי גיל, מרקם, רגישויות וכו.

מפעילה אותו תזונאית תינוקות וילדים. 

אני התחלתי עם מרק טחון (ירקות ועוף והודו)

ואחכ גם מנה של פירות טחונים

בננה מעוכה

אם היא אוכלת סלמון אז אולי טונה מתאים

זה לפי התגובה שלה... שאת רואה שהיא לא צריכה השלמת הנקה/תמ"ל אחרי הארוחה....

טונה

אבוקדו

חביתה/ביצים קשות מעוכות עם מלח ושמן זית

פשטידות

דייסת קוואקר (עם מים, כך אני תמיד עושה)

מרקים

קציצות טונה וקינואה

לק"י

חתיכות קטנות של לחם עם אבוקדו/ טחינה/ חומוס. עם זה אפשר גם חביתה.

לחם מטוגן

החלק הפנימי של המלפפון מגורד. או לתת לה רצועות מלפפון עם הקליפה, שתכרסם את הפנים שלו. רק לשים לב שהיא לא חותכת חתיכות גדולות.

ירקות מעוכים. אפשר להוסיף עם עוף או קציצות רכות.

אני מועכת הכל במזלג.

יש לי ילדים שבגיל הזה אכלו רק גרבר, והתינוק הנוכחי למשל כבר אוכל הכל כמעט..

בבוקר- חתיכות לחם קטנטנות טבולות בטחינה וחביתה

צהריים- אורז וקציצות מרוסק גס, קוסקוס ומרק (בגדןל מה שאנחנו אוכלים אא"כ זה לא מתאים עדיין אז משתדלת שיהיה לו מרק טחון)

ערב- משתנה. מרק/ לחם מטוגן/ פנקייק מקמח מלא/ שאריות מא. צהריים/ ביצה קשה מרוסקת עם טחינה/ פשטידה כלשהיא/ אבוקדו

השנה לקחנו דירת איירביאנד בי

היו גם שנים שנשארנו בבית אבל כל יום יצאנו לאנשהו (מעין, מוזיאון וכו).

זה באמת עבודה קשה עם קטנים אבל אנחנו מאד נהנים בכל זאת.

כילדה יצאנו כל שנה ל3 ימים,

שינה בבית ספר שדה בעיקר

והתוכנית היתה מסלולים...

ההורים שלי תמיד אמרו שדווקא כשהיינו קטנים היה יותר קל כי הלכנו יפה וכשגדלנו התחלנו להתלונן  😅

אני היום כאמא פחות אעשה את זה כי מסלולים זה פחות בשבילי ואז אם הילדים לא מתרגלים זה באמת לא הכי מתאים...

עדיין אפשר לחשוב על מקומות לא יקרים מדי (למרות שאולי עכשו זה שלב די מאוחר) - בית ספר שדה, אנא, מקומות אירוח אולי לא במקומות קלאסיים של הצפון שמבוקשים מאוד ולבנות תוכנית באיזור - ים, מעין, מסלול קטן... תלוי מה האופי שלכם.

מניסיון משפחתי בשנים האחרונות (כשיוצאים עם ההורים שלי ואנחנו כבר נשואים עם ילדים אז זה נהיה שבט) - באמת המקומות הפשוטים באיזורים לא מבוקשים מאוד הופכים את המחיר לריאלי יותר - הבית הארחה בהר ברכה, בסוסיא וכאלה... זה לא צפון כמו שמדמיינים קיץ אבל מאפשר.

וגם לצאת לימים בודדים זה פתרון.

אני חושבת שכדאי לעשות תכנון של הקיץ ככה שלכם ולילדים יהיה מול העיניים למה לצפות.

בעיקרון כל עוד הרכב הכיל את כולנו - יצאנו כמעט כל שנה לצימר. היו פעמים שהיה מוצלח, והיו פעמים שפחות...

אחר כך עשינו הפסקה ארוכה בנופשים העצמיים שלנו (כן הצטרפנו למשפחה שלי לנופש משפחתי מורחב, שלפעמים בכלל היה אצל ההורים שלי בבית), ולפני שנה הרגשנו שהמשפחה האישית שלנו חייבת את זה, ויצאנו שוב לנופש משלנו בצימר. (בחרנו מקום נגיש בתחבורה ציבורית, כדי שנוכל לנסוע וגם להתנייד במהלך הנופש)

היה לנו טוב מאוד, אבל גם מתיש... כך שאני מבינה את בעלך ומבינה גם אותך.

השנה אנחנו חושבים לצאת לקמפינג, גם מבחינת המחיר וגם כדי שלא נצטרך להתארגן על זה מראש יותר מדי. נקווה שיהיה טוב...

אני חושבת שיש בזה משהו שמאוד מאחד משפחתית, לצאת לנופש משותף. מצד שני, אפשר גם ליצור חוויות משפחתיות מאחדות אחרות, שכוללות לינה בבית... (אנחנו למשל כמה פעמים הפכנו את הבית לבית מלון, וזה היה כיף מאוד לילדים ומגבש)

ארבעה ימים של רגשות מעורבים וטלטלה שנבעו משטות של אנשים משועממים

ולחשוב שאם לא הייתי עולה על זה הייתי כל חיי חושבת שזאת היתה הפלה

ועוד ניסית להוריד את ההתקן... 🙈

לק"י

ואז מגלים שזה לא.

ואז הבנתי שהם מוכרים את זה לאנשים שרוצים לעבוד על אחרים. אבל זה גם מגעיל... זכותם למכור, אבל זה ממש רעיון חסר גבולות באנושיות.

אני בשוק שדבר כזה קיים

הכי לא מצחיק שיש 

ד"א, למה בדקת הריון אם יש לך התקן?

הזוי להשתמש בזה בתור בדיחה.

איזה נס שלא הוצאת את ההתקן!!

חיבוק , איזה חוויה מטלטלת!