בימי אחשוורוש
וּבָאִילָן:
הָאוֹג, וְהֶחָרוּבִין,
וְהָאֱגוֹזִים, וְהַשְּׁקֵדִים,
וְהַגְּפָנִים, וְהָרִמּוֹנִים,
וְהַזֵּיתִים, וְהַתְּמָרִים —
חַיָּבִין בְּפֵאָה.
(קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)
לרפואת תמר בת אסתר מלכה
הרע"ב כותב: "ולאו דוקא אלו שמנה התנא חייבים בפאה ולא מיני אילנות אחרים, אלא אלו ודומיהן קאמר". הקהתי מבאר יותר: "המשנה מונה כאן אילנות שהיו מצויים בתקופה ההיא בארץ ישראל, והוא הדין לאילנות אחרים, שאם יש בהם התנאים שהוזכרו למעלה (משנה ד), חייבים הם בפאה"
הר"ש במשנה הקודמת מביא מחלוקת הראשונים במה נוהג פאה מדאורייתא: "ויש מפרשים טעם משום דפאה נוהגת בכל דבר מדאורייתא כדדריש בתורת כהנים... ולא יתכן כלל כדפרישית דפאה נמי מדאורייתא דגן תירוש ויצהר."
זה מעניין לפי שיטת הר"ש עצמו שרק דגן, תירוש ויצהר חייבים מדאורייתא, במשנה שלנו לא מצויינת חלוקה בין גפנים וזיתים לשאר האילנות אלא הם מובאים ברשימה אחת מעורבבת.
יכול להיות שהרשימה של המשנה מתחילה עם ארבעת האילנות שמפיקים מהם פחות תועלת, ואז כשעוברים לארבעה שהם שבעת המינים אז הם מוזכרים כסדר הפסוק בדברים ח, ח: "ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש". (כמובן תאנה לא כלולה בפאה כי לקיטתו לא כאחת).
נראה שהשיטה שאומרת שפאה נוהגת בכל דבר מדאורייתא כי זה דין בשדה עצמו. מניחים פאה בשדה. ואילו בתרומות ומעשרות זה דין בתבואה ובפרות עצמם, כי מפרישים אותם כשהם מנותקים מהקרקע. מכיוון שפאה זה דין בשדה אין הבדל בין איכות התבואה והפרי וזה נוהג בכל דבר.
ויקרא רבה (כז, ב): "פאה עד שלא נתתי לו שדה מי הפריש לי תרומה עד שלא נתתי לו גורן מי הפריש לפני".
פאה זה מתנות עניים, ולכן הסברא נותנת שאפשר להניח להם מכל דבר, והעניים מוצאים בזה תועלת. תרומות ומעשרות זה דין בעיקר הכוהנים, לויים ועלייה לירושלים ורק מתלווה לזה מעשר עני, ולכן מדאורייתא בוחרים את המיטב מדגן, תירוש ויצהר, וגם יש מצווה לתת להם בכבוד או להעלות לירושלים: "ראשית דגנך תירשך... תתן לו". (דברים יח, ד)
התנחומא שמיני (ח) דורש: "את הארנבת זו מדי שעשתה את ישראל פאה והפקר להשמיד להרוג ולאבד את כל וגו' ".
כמובן זה היה בעיקר בימי אחשוורוש והמן כמבואר במגילת אסתר.
השאלה למה התנחומא משתמש בלשון הכפול 'פאה והפקר'? גם מה הקשר לארנבת?
יש כמה תכונות בארנבת שקשורות למעשה מדי. ארנבות פועלות בחושך ובסתר, כפי דרשת הבראשית רבה (לך לך מד, יז): "חשיכה זו מדי". הארנבת חופרות מנהרות מתחת לקרקע, שזה סמל שהן עובדות בחשאי. יש גם עוד תכונה חשובה שהארנבות מאוד מדקדקות בנקיות שלהן. אז הכוונה של אחשוורוש היה לפעול בסתר מאחורי הקלעים להרחיק את עם ישראל. הוא התכוון רק להפריש אותם כפאה שלא יהיו מעורבים בתוכו: "בין העמים". הוא רצה לשמור על נקיון כפיים ולא להשמיד אותם בעצמו. אבל הוא נתן כח להמן שהיה עמלק שרצה לעשות אותם כהפקר ולהשמיד את עם ישראל לגמרי.
הגמרא במגילה יד ע"א אומרת: "משל דאחשורוש והמן למה הדבר דומה לשני בני אדם לאחד היה לו תל בתוך שדהו ולאחד היה לו חריץ בתוך שדהו בעל חריץ אמר מי יתן לי תל זה בדמים בעל התל אמר מי יתן לי חריץ זה בדמים לימים נזדווגו זה אצל זה אמר לו בעל חריץ לבעל התל מכור לי תילך אמר לו טול אותה בחנם והלואי ויסר המלך את טבעתו".
מבאר המהר"ל באור חדש: "פי' אחשורוש היה מתנגד לישראל כמו שהם שאר ד' מלכיות שהם מתנגדים לישראל ובשביל כך דומים ישראל לאחשורוש כמו תל שיש לאדם בתוך שדהו שהתל הוא דבר תוספת שאינו שייך לו שאין ישראל שייכים למלכות האומות לכך ישראל הם דומים לאחשורוש כמו תל שהוא בתוך השדה ומצד כי הוא מלך אשר הכל הוא תחתיו ובפרט מלכות כמו אחשורוש שהוא היה מולך בכיפה אשר מן הש"י אליו המלכות שאין השכל נותן שיהיה בא ממנו האבוד אל האומה של ישראל כי המלך הוא להעמיד הכל לכך אין למלך לכלותם והמן הוא היה מוציא אותם מרשותו של אחשורוש כמ"ש הכתוב (תהלים קכד, ב) לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם. ולא מלך כי המלך הוא להעמיד הקיום ואין מצד המלך כליון מה שאין באדם כי האדם אדרבה רוצה לכלות האחר כמ"ש למעלה ואצל אחשורוש קרא ישראל תל שהתל אינו מזיק לבעל השדה רק שהוא תוספת והוא כנגד בעל השדה אבל החריץ הוא הבור שנחשב העדר שהרי הבור הוא דבר חסר ולפיכך אצל המן נחשבו ישראל בור שהבור יש בו חסרון והעדר אבל אצל אחשורוש לא היו נחשבים בור שיש חסרון בבור והעדר ואין נחשבים ישראל רק תל שהוא דבר תוספת ולפיכך שקלי המן הם לקנות ישראל לרשותו מן אחשורוש להוציא מתחת רשותו שלא יהיו בעולם".
