בתמורה אני מקבלת תגובות מאמא שלי שאני צריכה להתחנף לאחים כי קשה להם שיש עוד מישהו בבית שלהם

בוכה הרבה ועם גוש ענק בגרון כל הזמן

אני לא בטוחה שהייתי מוכנה למשוך ככה עוד

יש הרבה נזקים ארוכי טווח מהשהיות הארוכות האלה, כשנותנים לאנשים הרגשה שהם לא רצויים

אולי תשקלי לעבור למקום אחר?

כשמצד שני אני יכולה להבין באמת שזה קשה.

אנחנו כבר 3 שבועות לתוך הלחימה, זה המון זמן. וזה הגיוני שזה מעיק, במיוחד מעיניים של מתבגרים שמאוד מרוכזים בעצמם

אולי כפתרון ביניים תחפשי אירוח אחר לשבוע ואז תתחזרי כשכולכם מאווררים? זה יכול להקל

וגם חשש מבחינה ביטחונית קצת..

הסיפור פה שונה כי חזרו המסגרות וגם אין אזעקות... אבל הרעיון שפשוט טוב להיות בבית.

בפועל- הילדים הרבה יותר שמחים פה! (גם כי חזרו המסגרות, אבל ממש לא רק) הסביבה המוכרת, החברים,ההרגלים, הכללים, אפילו התזונה (יחסית.. כי כח החלטתי להכניס לבית כל מיני דברים שבשגרה לא כדי להקל עלי) חזרו למסלול וזה ממש יישר אותם. לי הרבה יותר פשוט ונוח להיות פה. הגעתי לשלב שאני מרגישה יותר בבית בבית שלי מאשר בבית ההורים..

אני יודעת שאין פה מישהו אחר שיתפקד - אז אני יותר מתפקדת. אני בקהילה מהממת ונעזרת כשצריכה. ושמחה שחזרתי הביתה. (אתמול באו נערות בהתנדבות לעזור לי לנקות. היום באה נערה בתשלום ולקחה את הילדים שאני אוכל לישון קצת...)

זה הרגע לחפש מקום אחר!

לפעמים עדיף לבד- בגבורה

מאשר עם משפחה- ולבד..

לק"י

כנראה שלעזור לחיילים הרבה יותר מלהיב אותם מאשר לעשות חסד "פשוט" יותר.

איך היחסים ביניכם בדרך כלל?

אם הם טובים, אולי את יכולה להגיד משהו בהומור שיעורר אותם.

וקייטנות בשביל הילדים שלהן

היחסים בסדר אבל הם ילדותיים ממש בתחום הזה אז אין טקט

ממש כמו בסיפור איילת מחפשת מצווה או האוצר מתחת לגשר.

אצלנו כשאני מחפשת בייביסיטר זה בתעריף של פי 1.5 ממחיר רגיל וכולם מציעים עקרונית מכל כיוון אבל כשאני צריכה באמת כולם מתנדפים. משאירים אבק. בטענות ללימודים, תהלוכות, התנדבויות והכל..

מתבגרים זה מתבגרים אבל כשזה אחים שלך זה חירפון של ממש!

לדעתי אל תבני עליהם יותר מדי.

מה שהם יכולים לעזור תודה, ומה שלא תקחי מישהי אחראית בתשלום וזהו.

אם באיזור של ההורים שלך יש אוכלוסיה חרדית בד"כ המנטליות של הבייביסיטריות זה לקחת אחריות ולא להתנדף ברגע האחרון והם גם לא מאוד יקרות אז אולי עדיף לחפש מישהי טובה משם.

את מרגישה שאת נטל גם על ההורים או רק על האחים? אם זה רק האחים אולי שווה ליצור שיחה רגועה, אולי גם לשתף את ההורים ולספר להם שאת פה להישאר עד סוף המלחמה ומי שלא טוב לו שישמור את זה לעצמו.

מה שכן איך היחסים עם חמותך? שייך לנסוע אליהם לשבת? יש לך אחים נשואים? דודים שאת בקשר קרוב? חברים?

זה יכול לעזור לבני המשפחה אם תוכלי להחליף כוחות במקום אחר מדי פעם בשבת.

כבר מזמן אני לא מחפשת מהם עזרה ומנסה להסתפק בלשרוד את היחס המשפיל שאני מקבלת

היחס עם חמותי טוב אבל הוא במרחק נסיעה גדול ואין להם מרחב מוגן

אם אין הרבה לדעתי עדיף לנסוע אליהם קצת. כרגע את משלמת מחיר וודאי גם אם לא יקר,

שם המחיר כמעט וודאי שלא יקרה. גם אם תהיה אזעקה תתפנו לאיפה שהם.

גם אני עם הילדים מסתובבת הרבה בחוץ ונוסעת מרחקים. ולביה"ס כבר חזרתי לשלוח באוטובוס עירוני למרות הסיכון כי המחיר של להימנע מהסיכון היה לי גבוה יותר.

יכול להיות שאם תמצאי איפה להיות יום יומיים זה יאפס אותם והם יכילו את המצב הרבה יותר מאשר המצב כרגע שנשמע מאוד כואב ואפילו מצלק.

אני האמת הפעם לא נעזרת בכלל בהורים שלי, למרות שברגיל אנחנו ביחסים טובים, לא מסוגלת להכיל את המחשבה שכשהייתי צריכה הם לא היו שם בשבילי ואמרו לי התחתנת בעיה שלך תתמודדי. לא במילים האלו אבל כן בהרגשה. אז הנה עכשיו אני מסתדרת לא צריכה טובות...

אבל אולי לך יהיה טוב לחזור אליהם אחרי הפסקה קטנה. אם הנטל הוא גם על ההורים, לא חושבת שיש הרבה ברירות למשוך עוד הרבה כאילו הכל זורם.. ברוב הארץ המצב הביטחוני די סביר. מה יקרה מחר אף אחד לא יודע, אבל לפחות עכשיו אולי תקחי הפסקה קטנה, זה יכול לשנות המון גם לך וגם להם.

חיבוק גדול על התחושה ❤️

אני ממש מפחדת להיות לבד

אין מסגרות ואין ממד

ואני חלשה בהריון 

תגידי לה שאת רוצה לדעת בכנות אם אתם רצויים או לא. תגידי לה שהמשפחה ממש מקשה עלייך.

אז את רוצה לדעת באמת אם לאור הנתונים היא חושבת שעדיף שתישארי או תחזרי לביתך.

את יכולה להציע שהיא תדבר עם אבא והם יחליטו יחד.

שתי האפשרויות קשות.

לפי זה שאין מסגרות לילדים אני מבינה שאתם גרים באיזור יחסית טעון בטחונית.

אבל להמשיך ככה שאת קובעת למשפחה עובדה שאת שם, והם לא מסוגלים להכיל את זה לא יכולה להמשיך.

תני להם לבחור.

הכי קל מבחינתם זה להגיד את מוזמנת להישאר, אבל לא להתאמץ לממש את זה.

אם ההורים שלך חושבים בכנות שעדיף שתישארי, אם תתני להם לבחור הם יתמכו בך. וישדרו את זה לאחים גם.

כל עוד את משדרת תלותיות וחולשה, הם נמנעים מלבחור.

הם ההורים שלך והם אוהבים אותך, אבל לכל אחד יש את קצה גבול יכולת ההכלה שלו.

זה שהיית אצלם שלושה שבועות מראה כמה אכפת להם ממך. המון משפחות טובות ואוהבות אחרי שבוע כבר היו לקראת פיצוץ.

שלושה שבועות זה יפה מאוד. עכשיו תני להם לבחור. הבחירה היא לא בהכרח בין אפס למאה, תנסו לגבש מתווה שהם יוכלו להכיל.

לדעתי שיחה כזאת תהיה הרבה יותר יעילה אחרי שתתני להם 24 או 48 שעות בלעדייך, אבל אם זה לא יקרה אז תעשי אותה ביום ראשון.

זה לא קל כשהחיים נותנים לך בעיטה, אבל הבעיטה הזאת תוביל אותך למקום גבוה יותר.

אנחנו לא בוחרים את הניסיונות שיש לנו בחיים, אבל אנחנו בוחרים איך להתמודד איתם.

שתהיה שבת שלום שקטה ורגועה!

בעיקר כי אני יודעת איך זה נראה מהצד השני וזה באמת לא פשוט

וזה לא פוליטיקלי קורקט להגיד שקשה להכניס אנשים לבית גם אם הם היו גרים בו לפני כן, אבל זה באמת קשה. בטח לתקופה ככ ארוכה. גם אם זו מלחמה. זה ממש זועק ממה שאת כותבת.

בשורה התחתונה, לדעתי לפחות - גם בלי העניין של הממד - עם הילדים יותר קל כשאת בבית שלך. את יכולה לבלגן ולסדר בזמן שלך, להסתובב איך שבא לך, והילדים ירגישו חופשי להיות ילדים. בעלך גם חוזר בערב לבית ולא לבית של ההורים שלך. זה הרבה יותר נוח

זה נותן חוסן לא פחות מממ"ד. ורגשית זה יותר טוב לכולם

ואגב ממד, גם חדר מדרגות מציל חיים. לפני יומיים היתה נפילה בראשון לציון, רואים במצלמות שכמה רגעים אחרי שהם יצאו למדרגות וירדו קומה -  הרקטה פגעה ממש בסמוך לדלת הבית וחייהם ניצלו.

אני מבינה שיש פחד, גדלתי בבית בלי ממד במקום די מטווח. עד לא מזמן גם לנו לא היה מרחב מוגן במקום מגורינו.

אבל אני חושבת שכדי שתוכלי להיעזר בהמשך, כדאי לקחת הפוגה ולתת לך ולהם להתאוורר.

הפחד שלך לא בהכרח גובר על תחושת הנוחות של כולכם ועל הנזק שנגרם ליחסים שלכם.

זה לא אומר לקום וללכת בכעס,אבל צריכה להיות הבנה שזה באמת לא קל. ומאחר וזה עוד יימשך תקופה - הכי חכם בעיניי זה להתרחק קצת. לכולם.

ייתכן וזה פחות מתאים לך הדברים שכתבתי, אבל אני באמת חושבת שפשוט להישאר שם מזיק לך. וגם להם. שגרה בזמן מלחמה שומרת עלינו.

ואני כותבת את זה אחרי ש3 שבועות לא יצאתי מהבית ואתמול הרשיתי לעצמי לחזור קצת לשגרה, וזה עשה לי ממש טוב.

אז כמובן השגרה שלי זו לא השגרה שלך וזה לא אותם תנאים, אבל הרבה אנשי מקצוע מעידים על כך. 

זה לא עוזר לי חדר מדרגות מתפרק אם חס וחלילה יש חדירה!

איזה אמא בדיוק אני אהיה ואיך תהיה לנו שבת סבירה אם אני אמורה להיות לבד ימים רצופים כולל שבת?! איך בדיוק אני אמורה להספיק לבשל?!

אמא שתבכה כל היום וכל הלילה זה לא בדיוק מה שיתן את השגרה

אני לא רואה מנוס האמת משיחה בוגרת 

לרצוח הם רוצחים ביומיום, הפעם הם רצו שנתפרק מפחד.

קחי את הזמן,

זה לא שחס וחלילה זורקים אותך מהבית.

ותתעלמי מההערות של המתבגרים.

חכי שיהיו לך מתבגרים משלך...

ברור שהם לא רצויים, לא צריך לומר אחרי התנהגות כזו.

זה מאד עצוב שהורים לא תומכים בשעת מצוקה, זה קורה הרבה ומוכר לי מאד.

לפני המלחמה הייתי בתקופה קשה עם ילד חולה ואישפוז ארוך, בכלל לא בקשתי עזרה כי אני מכירה את המשפחה שלי ושל בעלי.

רק מישהי אחת מכל המשפחה הציעה עזרה וקבלנו את העזרה שלה בשמחה. אני קרסתי פיזית ונפשית מהתקופה הזו ואז גם מהמלחמה, אני בשיקום עצמי.

אי אפשר להכריח הורים/ משפחה לעזור.

לכל מי שזקוקה לעזרה ולא מקבלת

יכול להיות שהפסקה תחזיר להם את הנשימה שהם זקוקים לה.

אני מפרידה בין ההתנהגות האחים לקושי של ההורים.

דווקא נשמע שההורים שלה מנסים לתמוך, אבל זה קשה. זה באמת מאוד מאוד קשה. כרגע לי לפחות נשמע שההורים נמנעים מלבחור ונגררים אחרי המציאות.

מצד אחד אומרים לה שהיא יכולה להישאר, מצד שני מתקשים לשלם את המחיר של זה.

האמת, בכנות, לא יודעת אם אני כאמא הייתי מסוגלת להכיל את זה.

סביר שהייתי שמחה יותר אם היו מוצאים פתרון נוסף ולא מצפים להתארח אצלי 24/7.

לארח משפחה עם ילדים לתקופה בלתי מוגבלת, אבל בגלל שזה ילד שנמצא במצוקה, הייתי עושה את כל המאמץ לארח בשמחה.

לא הייתי נותנת למתבגר לנהל את השיח על האירוח.

הורים שבאמת רוצים לעזור רותמים גם את המתבגרים.

הרבה הורים פחות רוצים, הם מצפים שהילד יסתדר בכוחות עצמו. ברגיל זה נכון, במצבי מצוקה כמו עכשיו זה לא נכון ומאכזב.

הם לא יפסידו מפיצוץ

נראה שההורים מנסים להכיל

אולי שהמתבגרים יתנדבו לשומר הצעיר? להציל את החקלאות? זה עזר לנו בזמן הקורונה 

צריך להכווין אותם.

כשההורים משתמשים במתבגרים כדי ל׳חנך׳ את המתארחת, זה מראה שהם מסכימים איתם.

מתבגרים שמתעצבנים על אחות גדולה שבאה להתארח, משקפים את הלך הרוח של ההורים בבית.

כשמתבגר אצלי מתעצבן על אח שחוזר מהישיבה בחופש ומציק לו, אני עוזרת לו להבין את היתרונות כשהאח נמצא ואת הבעייתיות בשיח כזה.

ומן הראוי שחעשו שיחה עם המתבגרים

אבל ההורים בעצמם נראה לי כבר רוויים. ולכן צריך לשוחח אותם

אולי הם לא מבינים את מצוקת הפותחת

אולי לא יודעים שהיא בהריון

אולי באמת כבר קשה וצריך בכל זאת לאוורר רגשות

לא מודעים.

את לא יודעת מה היא משדרת כלפי חוץ וזה לגמרי עניין של תקשורת כמו בכל מערכת יחסים בעיני

לא להגיד כלום, להיעלב וללכת זה נטו אגו שיגרור כעס ורגשי נחיתות להמשך

חושבת ששיחת יחסינו לאן תעשה טוב לפותחת כשהיא מסבירה איך היחס שלהם כלפיה משפיע עליה לרעה

את זה לא ראיתי שהיא כתבה, היא רק כתבה שזה לא יעזור

זה נקרא לתקשר בעיניי

שלהבין את הקושי שלהם במילים גם יעזור לה לדעתי

היא כתבה שאמא שלה אמרה לה שקשה להם. זה מובן בעיניי.

זה עניין דו צדדי שיעזור לכולם בעיניי

מגוייסים ואני כבר עומדת להיות כבר שבת שלישית לבד...

אבסורד

אבל אני כבר לא מצפה

אין ציפיות - אין אכזבות

ממליצה לך להנמיך ציפיות ולסמוך בעיקר על עצמך

חיבוק גדול ומקווה שיעבור לך מהר

לצידך ברגעים קשים. לכן זה כואב לך ולכן האכזבה גדולה

לדעתי כן כדאי לך לחשוב על מקום חלופי

אולי מהצד של בעלך יש איזו גיסה שאת מרגישה איתה בנח?

אולי אפילו לאח שלך?

אחותי התארחה אצלי כששתינו לבד עם הילדים וזה ממש נתן כוחות...

אפשר גם חברה שגרה באזור רגוע יותר... 

וגם אם בעלך איתך בשבת

לפעמים זה כיף לבעלת הבית אם היא לא צריכה לנסוע ויש גיס שמרגישים איתו בנוח יחסית והוא אבא של שבת

חיבוק גדול!!

מה שכן, נשמע שיש שם באזור הרבה מיזמים של התנדבות. אולי תוכלי לפנות לאחד המיזמים האלו ולבקש מתנדבים לעזרה עם הילדים?

(אולי על הדרך זה גם ינער את האחים שיראו שחברים מגיעים לעזור לך במקומם...)

בעלי יחסית חוזר

למרות שאני רואה גן הרבה כאלה פה שחוזרים הרבה

וזה שבעלך חוזר זה לא אומר, אם את קוצה את יכולה לציין שהוא חוזר ומקסימום יגידו לך שאין מספיק מתנדבים.

בהרבה מקומות יש יותר מתנדבים מצורך..

אני ברחתי הביתה אחרי שבוע ועם האירוח הכי טוב בעולם. פשוט אין כמו הבית.

יש לך חדר מדרגות שאפשר להסתתר? את מהדרום?

חם וחמות יותר נחמדים? 

של התנדבויות שמקלות מאוד.

לדוגמא באה אלי כל יום בייביסיטר לשעתיים שלוש.

קניות עושים לי ומביאים עד הבית.

ארוחות כנל.

לא נעים להיעזר אבל אם זה מה שישאיר אותי שפויה אני אקח את זה. 

אבל בסוף מתרגלים. מה שדחף אותי זה ההבנה שזה לא קצר ואני לא יודעת מתי זה יסתיים..

ממה את פוחדת? 

הם יעזרו עם הילדים

את תרגישי פחות לבד

אם יש אזעקה הם יעזרו לך עם הילדים

לא?

מה ההפסד שלהם מזה שאת נמצאת שם? ספציפית האחים, לא אמא שלך.

אני האמת הייתי מוכיחה אותם. באה בכאב ואומרת להם מה שאת מרגישה- שבמקום לעשות למשפחה שלהם יותר קל להם לראות אחרים ולעזור להם כשממש פה יש מישהי שזקוקה להם. לשקף להם כמה לא פשוט לך. שאת מרגישה לא רצויה. שזה פוגע. שאין שום ערך למצוות שהם מנסים להשיג אם זו הדרך שלהם. אלא אם הם עושים את זה רק כדי לטפוח לעצמם על השכם.

לדעתי אין לך מה להפסיד מלהגיד את זה ככה בפנים. אם במילא הם מתייחסים ככה.

וחיבוק. מכירה את ההרגשה מקרוב. אני הוכחתי אותם על זה ממש. בהתחלה נפגעו ואז ראיתי שעשו סוויץ' בראש והבינו שאמנם זה לא הכי "מגניב/מצטלם טוב לפוסט בפייסבוק' לעזור לי, אבל שבסוף בתכלס אני שם. 

וזה די מובן אפילו

כי זו תקופה ארוכה

אבל אני חושבת שהרעיון שלך טוב מאוד

קצת פרופורציות לא מזיקות לאף אחד

אבל אלמלא הייתי מכירה את זה מקרוב, לא הייתי מדברת

ברגע שיוצאים מהבית והמיקום בחדרים משתנה - זה קשה לחזור אחורה. זה גלות עבורה ועבורם. ומתבגרים הם אנשים שמאוד מרוכזים בעצמם

הלוואי ששיחה כזו איתם תעזור. שמחה שעזר לך 

עם מתבגרים לא לדבר דוגרי, ללכת על קצות האצבעות כי מפחדים שיפגעו או יתפוצצו.

להפך, דברי איתם כמו מבוגרים. כמו עם אנשים שיקרים לך. יכול להיות שהם לא יקשיבו- אבל אז לפחות זה יצא מהלב שלך וזה פחות יושב. 

שאני גם הבת של ההורים שלי! הם אפילו מצליחים לשכנע את אמא שלי!

הם משתגעים כי יש לי בית משלי

ש@באורות הציעה זה רעיון מעולה

ואולי עוד הצעה שתועיל - אצלנו במקום שאחיות שלי יבואו להורים, המתבגרים שלנו הולכים אליהן

עוזרים להן בבייביסיטר, הסעות למי שיש רשיון, משחקים עם הילדים, לוקחים להן אוכל

ממש כמו שעושים בחוץ. זה חמל משפחתי שלנו

אולי כדאי לשקול ויהיה יותר קל

ואז תוכלי להגיע פחות 

ששיחה עם אמא שלך מלב אל לב תעזור לכך

וגם איתם

לא רואה מנוס מזה

אתם על סף פיצוץ ממה שאני רואה וחבל להגיע לזה.

הם פינו לנו חדר

מתלוננים שאני מכינה אוכל או שאני לא עוזרת במטלות הבית

שאני חושבת שאני בבית מלון

שאני קיימת עם כל ההורמונים שלהם

שהילדים מלכלכים

להמשיך?

זאת אומרת כן, יש לי בית בלי מקלט

אני מפחדת ואני לבד עם הילדים

ולהסביר להם איך את מרגישה.

תוציאי הכל.

שאמנם את כבר "מבוגרת" אבל גם לך יכול להיות קשה. להסביר את הקושי של להיות לבד עם הילדים.

להסביר להם את החלופה- לחזור לבית שלך ולהיות לא מוגנת ואיך הם ירגישו אם חס וחלילה יקרה לך משהו בגלל שהם רוצים שתלכי. (כן, זו מניפולציה רגשית והכול טוב- הם אלופי ה מניפולציות הרגשיות בעצמם;))

אני כן חושבת ש תאפשרי להם זמן להגיב- איך אתם מרגישים? מה נוכל לעשות ככה שנרגיש כולנו יותר בטוב ביחד? כשאת מדגישה שנקודת המוצא היא שאתם משפחה, ו"תקועים ביחד" תמיד, שאתם העוגן הכי חזק שיש אחד לשני. 

אין להם טיפת מצפון

ויש לי עוד אח שנשאר בבית שלו ולא מגיע להורים אז אם הוא יכול גם אני יכול מבחינתם

הוא לא מגויס ונמצא עם אשתו. זו סיטואציה שונה לחלוטין. אבל אם אין עם מי לדבר אז אין..את זה רק את יכולה להגיד.

השאלה מה יעשה לך טוב? מה היית רוצה שיהיה?

קשה לארח לתקופה ככ ארוכה אותך ואת הילדים...גם אם את הבת שלהם הקמת משפחה נפרדת

ששאני התארחתי אצל ההורים שלי בגלל המצב שילמתי על הקניות חצי חצי יצאתי בעצמי לקניות בישלתי כל יום ארוחה 1 (בוקר צהריים או ערב) שטפתי כלים בקיצור לקחתי חלק פעיל...אם את גרה לטווח הרחוק את צריכה בעיני כן לתת יד

אין אמת בטענות שלהם?

נכון, את בהריון וחלשה,

אבל את כן מצפה לבית מלון - אין לך כוח למטלות הבית ואת עוד צריכה מהם עזרה

הילדים מן הסתם מלכלכים כי הם ילדים

את שוטפת את הכלים אחרי שאת מכינה אוכל?

אולי לנסות להראות שאת כן עוזרת במשהו, אפילו אם הוא קטן?

ולהגיד תודה על מה שאת כן מקבלת?

אני חושבת שאם תראי רגע את הסיטואציה מהעיניים שלהם. את ההתלהבות לעשות מצווה ולעזור בהתנדבות

ותשמחי שיש לך אחים כאלה,

ותהיי בעין טובה על המשפחה שלך,

התחושה הפנימית תשתפר

ואז תוכלי לדבר על הצורך שלך בעזרה...

הם יודעים שאת בהריון?

וסליחה אם התגובה שלי לא מתאימה לך. בבקשה תתעלמי ממנה לגמרי יכול להיות שאני טועה אני לא יודעת מה הדינמיקה המשפחתית שלכם.

שבת שלום ומבורך שבת ממלאת כוחות💐💐💐

גם פה זה ככה

הנוער אוסף תרומות לכל מה שתרצי

ומכין ואורז וקונה שמפואים

אבל למצוא בייביסיטר או טרמפ לילד זה ממש קשה

וזה כואב לי אפילו שזה לא משפחה...

אז לך בטח פי אלף

עצוב שזה ככה.

למה יש לנו ( לכולנו!! גם לי ולך!) נטיה לעזור למישהו חיצוני? ולא לעניי ביתנו?

בגלל שמעריכים אותנו!!!

אז תתני להם את ההערכה שהם מחפשים בחוץ ותראי איך פלאי פלאים תשתנה האווירה!!!

תקני משהו אישי להורים ולכל אחד, תכתבי בפתק אישי-תודה רבה על האירוח, שאת מעריכה שפינו לך חדר למרות שזה כבר תקופה ארוכה, שמארחים אותך וכו' וכו' וכמה מילות סימפטיה-את יודעת שזה לא קל, שיש קטנטנים בבית של גדולים, הרעש,הלכלוך ,השעות שינה אחרות. ואת מעריכה אותם שככה הם תורמים למאמץ המלחמתי.

בהצלחה💗

למעוך את הרגשות שלנו זה לא יעיל - בסוף זה מתפרץ בצעקות. מניסיוני..

אם שוקולד אז לעצמך... יעזור קצת למצב הרוח. וגם בננות יש בהן סרוטונין.

חיבוק.

לא נעים להרגיש בלתי רצויה את גם ילדה של ההורים

נפגעת- זה עובדה.

השאלה אם להישאר פגועה ולהרגיש רע או לנהל את המציאות לטובתך תלויה כבר בעיקר בך.

ב"ה שנתן לנו את היכולת לבחור ולהשפיע על אחרים, ובדרכים נעימות זה יכול הרבה יותר להשפיע מאשר בכעס.

וזה לא משנה בכלל-מה סיבת הכעס.

גם כשאת צודקת 100% שווה לך- לטובתך לפעול "אחרת" ותגיעי לתוצאה הרבה יותר טובה - בשבילך!!

טבע העולם הוא שבכעס לא מגיעים לשום תוצאה!

( אפשר ללמוד את זה מהדרכת חז"ל במסכת אבות - "וקנה לך חבר",

יכולנו לשבת לחכות עד שנמצא חבר שיכיר בערכנו וירצה להתחבר איתנו, אבל חז"ל מדריכים אותנו לפעול ולעשות בשביל שיהיה לנו חבר)

אז ב"ה ששוקולד פותח לבבות, ובמאמץ קטן אפשר להשיג בעזרתו הרבה דברים טובים!

אם את לא יכולה לצאת עם כל הילדים למכולת, אולי אפשר לתת לאחד האחים להיות "שותף" שלך ולשלוח אותו עם כרטיס אשראי שלך ורשימת קניות, כמובן שבתמורה תציעי לו עוד שוקולד

ואם המכולת כבר סגורה, את יכולה לשבת עכשיו עם הילדים להכין פתקים עם מילים טובות, ולהחביא מתחת לחלות משהו להורים, ולכל אחד בצלחת משהו אישי.

באמת באמת שהראשונה שתרוויח מזה זו תהיה את!!!

ככה היה גם אצלנו.

עושים פרצופים מעירים לילדים.

הבאתי את הויזה שיקנו גם ממני ולא הסכימו.

שטפתי כלים

הכנתי אוכל.

מה שצריך עשינו.

היה קשוח ביותר אז חזרנו.

יום לפני שחזרנו אחד מהם התרכך וזה. אבל התעקשנו.

ומהרגע שחזרנו אני בחרדה.

כי אין לנו ממד.

אז השוואה זה מול זה עדיף את תחושת הביטחון שיש ממד

אין מה לעשות

אני אישית משותקת. מהרגע שנחתנו פה אני כמעט שבוע לא ישנה.

לא מביאנ לילדים להוציא את האף מהבית. בעצמי לא יוצאת. ובפעם העלובה שיצאתי תפסה אותי אזעקה בחוץ לקח לי כמה שעות להתאושש.

מחר אנחנו חוזרים אליהם בחזרה בע"ה. החרדה גדולה עלי.

שיתמודדו איתנו. אין מה לעשות.. 

רק באנו ישר אני על הכלים

מה נעשה.

ואחים שלי יושבים כמו מלכים

רק אבא ואימא שלי עובדים בבית.

מבינה אותך מאד.

אגב אנחנו לא היחידות.

אתמול דיברתי עם חברה, היא מדברת ככה אחד לאחד.

אומרת מה היא לא עושה

היא משתיקה את הילדים שלה כל היום במסכים.

קונה צעצועים ודברים

ועדיין חוטפת

והיא בעלה לא בבית אז בכללללל

יש לך מספר חזיתות להתמודדות- המלחמה, הגיוס, בית ההורים, הילדים שלך והאחים שלך

לפי ההודעות את נשמעת מוצפת

תני לעצמך את הזמן הזה

כמו שכתבו לך תפנקי את עצמך במשהו מנחם

חשוב שקודם כל את תראי את עצמך

ואני מקווה שאז יהיו לך הכוחות לחשוב מה את עושה עם עצמך הלאה, ועם מה את מוכנה להתמודד ואיפה את מוכנה לראות את המשפחה שלך (ואני בטוחה שאת מנסה אבל כרגע נשמע שאת נגררת אחרי ה'אין ברירה')

כל החלטה שתקחי תבני אסטרטגיה- אם את נשארת אצל ההורים אלו שינויים את מוכנה לעשות בשביל לתת תחושה נעימה

ואם לחזור הביתה אלו דברים יכולים להקל עלייך ולעזור לך

להמשיך במצב הזה ולקוות שמישהו יראה אותך זה נשמע כמו קרב אבוד מראש (נשמע שהם מלאים עלייך ואת מרגישה בהשרדות..) אותם לא תוכלי לשנות אבל את נקודת המבט שלך יש לך אפשרות לראות אחרת.

לפעמים הדברים הקטנים יכולים להוביל לשינוי אבל צריך לעצור ולחשוב ואת זה לדעתי, תוכלי אחרי שתפני לעצמך זמן להתפרק ואז תתפני רגשית לחשיבה מחודשת על המצב

בהצלחה וכוחות!

ורוצה שאני אקנה להם אחד חדש

אחרי שביקשתי שיעלו את המשחקים גבוה כדי שלא תגיע לשם כי כבר התחילה להרוס לפני.

סליחה שניסיתי לנמנם ב6 בבוקר ולא ראיתי. כשראיתי מיד פיניתי, כמו תמיד.

אבל אני מבקשת שמה מהמשחקים שעלולים להיהרס שיהיה גבוהים

אני שוטרת אבל גם חוטפת

גם ככה קשה לי שעכשו בעלי אמור לא לחזור להרבה יותר זמן מהרגיל

❤❤❤

מצטערת על ההרגשה הרעה. כולם מתוחים 

קראתי את כל השרשור ובעיני אין לך שום אפשרות להישאר שם.

זה מזיק לך ולהם.

עם כל החשש הייתי חוזרת הביתה או מנסה למצוא מקום אחר.

מאיזה איזור את בארץ?

אם את גרה בעיר מעורבת במקומך הייתי נשארת אצל ההורים.. ובולעת את הדמעות בלילה... אז חיבוק חזק! כל כך מבינה אותך!!! הייתי מזמינה לעצמי חבילה נכבדה של שוקולד דה קרינה עם משלוח עד הבית ונותנת לעצמי ולילדים.

מה זה לא לתת לך לטעום מאוכל שהם מבשלים את בהריון המתח משבש פה לגמרי את שיקול הדעת של כולם. גם את שלי. אחרי יומיים של כאבי ראש מרוב חרדות, נרדמתי תודה לה' והבוקר אני יותר נעימה

יש חנות בירושלים שמוכרת ושולחת עד הבית. אז יעלה 300 שקל. הבריאות חשובה יותר. 🍫🍫🍫🍫🍫🍫🍫🍫🍫

וזה לא טוב לאף אחד. עוד רגע יתפוצצו.

לא הייתי נשארת איפה שלא רוצים אותי.

אותי רצו והעדפתי את הבית ויש חסרונות! אני בקושי ישנה בלילות. זה לא פשוט בכלל. אבליש הרב יותר יתרונות, מנקה מתי שאני רוצה, הבית יכול להיות הפוך, בקיצור מעדיפה את הבית.

במקומך הייתי חוזרת.

אולי תנסי לפרט ממה בדיוק את חוששת? אזעקות? לילה? מחבלים? 

גם אם את נשארת אצלם-אם זה איזור שקט הייתי יוצאת עם הילדים, הייתי מבררת על עזרה מהקהילה.

וגם בודקת אם יש עוד אופציות שיותר יקלו עלייך...

וואלה? הייתי נפגעת ברמות. אבל ממש.

נכון שזה קשה לארח וכו' וכו' וכו',

אבל בואו- יחס אנושי בסיסי לאחותכם ולבת שלכם!
לדעתי ההורים היו צריכים לתפוס את המתבגרים לשיחה צפופה ולהגיד להם שאין מצב בעולם שהם מדברים אלייך ככה.

עם כל זה שהם מרוכזים בעצמם ומחפשים הערכה בחוץ והכל-

היא אחותכם. אז לפחות תסתמו.

וזה שהיא לבד במערכה מולם, וצריכה לצאת מהבית בבושת פנים,

זה כשל רציני.

זה לא להבין שההתגייסות הבסיסית היא בשביל בני משפחה.

ואם ההורים לא מצליחים להנחיל את זה לילדיהם- מצופה ממנה שעוד תחנך אותם?

אני חושבת שלו הייתי מקומך הייתי חושבת על איזה סידור יצירתי בבית שלי.

שתתחלקו ביניכן כמה אימהות ביישוב ותתארגנו על בייביסיטר משותף.

ככה שעומס הילדים לא יהיה עלייך בלעדית (נראה לי שזה הקושי העיקרי שלך, לא?)

ותוכלי לנשום.

וללכת לחברה קרובה כשיש אזעקה.

יש לנו כיפת ברזל ואת הקב"ה אז אפשר להירגע מעט...

למרות כל החששות.

כרגע את מפורקת נפשית, את לבד. במקום שאת מרגישה לא רצויה, לא מקבלת תמיכה נפשית

ובעצם אין לך שום שליטה על בחיים שלך..את מובלת ולא מובילה

וזה כשלעצמו מגביר מאוד את הפחד והחרדה.

זה באמת מציאות מפחידה, זה לגמרי הגיוני לפחד.

אבל הגעת למצב שהפחד משתק ומנהל אותך ולא שאת נותנת לו מקום מוגדר אבל ממשיכה בתםרוד כל שהו.

ברור שבמציאות כמו שהיא עכשיו את יוצאת בשן ועין ועלולה להפסיד כל כך הרבה...

המחשבה שצריך לבלוע הכל ורק לשרוד גורמת לך בעצם לא לשרוד.

אם היית גרה במקום שזה באמת סכנה קיומית להיות בו אז הייתי נשארת בכל מחיר

אהל את מתארת סיטואציה של התמודדות עם פחד וחרדה, לא על סכנה קיומית

ולכן צריך בעיני להתמקד בהתמודדות עם הפחד והחרדה.

אני מאמינה שאם תפני כוחות שאת מפנה כרגע להתמודדות עם המשפחה שלך להתמודדות עם הפחד- תגלי אולי שזה עדיף

ואם אני מבינה נכון- גם ההורים של בעלך זו אופציה..  ושוב גם שם זה יותר התמודדות נפשית. יכול להיות שתגלי שלהיות במקום רצוי, שאת לא צריכה לצמצם את עצמך, להתנצל כל הזמן, לחשוב 8 פעמים מה את עושה, כמה ואיך עדיף גם אם זה אומר שהוא בלי מרחב מוגן.. .

קחי את המושכות. תובילי. תהיי במקום המחליט

זה כל כך מחזק

ותכיני תוכנית פעולה... סדר יום קשוח,

זה הזמן להוציא את התותחים הכבדים ולהיעזר במה שזמין.

תעצרי במקס סטוק- תקני תעסוקה לילדים.

תכיני תוכנית ארוחות- מה אוכלים כל יום- וכן. ג'אנק פוד זה גם אוכל

לברר על משחקיה במקום עם מרחב מוגן זמין שאפשר לבלות בו- שתצאו קצת מהבעת

את יכולה!

והילדים ממש קטנים

ההורים שלו זה לא אופציה לצערי

תראי, הם כבר לא צעירים

אין להם כוח לרעש ובלגן של ילדים,

הם סה"כ פינו לך חדר לא זרקו אותך לישון בסלון,

בזמן מלחמה,הרצון לתרום לגברים בחזית חזק הרבה יותר מהרצון לפנק אשה בהריון,

גם לאחים המתבגרים יש קשיים לישון יחד ומבוכות משליהם והם מעייפים את עצמם בהתנדבות מבורכת.

ואם יש לך אח מגויס אז בכלל אין ספק שכל המחשבות סביבו עכשיו.

אם יש אפשרות לשפר את האווירה זה יהיה המאמץ שלך לטובת כלל עם ישראל.

כואב לקרוא את התיאור שלך והוא נוגע ללב. מקווה שתמצאי דרך לרכך את היחס כי זה באמת תיאור קשה

את רוצה למצוא את מה שיכול לעזור לך?

או שכרגע את המקום שרק רוצה שיכילו את הקושי שלך?

יש רגעים בחיים שכל מה שאנחנו רוצים בחיים זה להישען על מישהו. לתת לו את החבילת הקשיים שלנו ולהגיד לו, תחזיק לי את זה לרגע... אני כבר חוזרת

אבל צריך להסתכל למציאות בעניים.

את מנסה להישען על קנה רצוץ

הם לא יחזיקו לך את החבילה.

אם לא תעזרי לעצמך- החבילה תיפול ותתנפץ

את מסוגלת כרגע לעזור לעצמך?

כי יש פתרונות! צריך לרצות לראות אותם

לא כדאי לה לעזוב ברגשות שליליים.

ולא חושבת שהיא צריכה לבחור בין לבין כמו שאת כותבת.

סביר מאד שניתן לשפר את האווירה ושווה לנסות

אבל לא אני לא מנסה להישען עליהם

אני רק רוצה מקום מוגן להיות בו ורוצה שההורים שלי יתנו לי יחס אוהב וחם כבת שלהם

באמת שאני מבינה את הקושי.

אני בעצמי לבד עם 2 ילדים קטנים ובהריון.

ברור לי שאת רוצה להיות במקום מוגן.

ברור לי שהתנהלות פה מול ההורים היא פוגעת

מה שהתכוונתי זה שיש רגעים בחיים שכל מה שאנחנו רוצים זה תמיכה.

לא טכנית.

תמיכה אמיתית שנרגיש אנחנו בידיים טובות ואוהבות. שיש לנו רשת ביטחון להישען עליה

ובגלל שהקושי הוא בעיקר מטלי

כל פתרון טכני- הוא רק טכני

ז.א. - הוא לא עונה על הצורך האמיתי הפנימי

ולכן יש נטייה לשלול את כל הפתרונות הטכנים

אבל לפעמים, אם נטפל בכל הדברים הטכנים הנפש תתפנה להתמודד עם האתגר האמיתי- שזה הצורך הרגשי.

אבל בשביל זה צריך להיות במקום שרצה את זה. שמבין את זה

וזה לוקח זמן

זה דרך עוקפת ועקומה

אבל לפעמים זו הדרך היחידה

קודם כל שברת לי את הלב...

איזה קשה!!! להרגיש לא רצויה ולא אהובה על ידי המשפחה הכי קרובה, ואם זה לא מספיק, זה בזמן כל כך רגיש של דאגה, של פחדים וחרדות... קשה מממש פוגע בטירוף.

כמה דברים שעלו לי שלא ראיתי שכתבו לך -

1. להתפלל על זה, ממש לבכות לה', שייתן לך חיבוק וכי ויעזור לך.  מנסיון-, תפילה מעומק הלב תמיד עוזרת.

2. למצוא דרך לפתור את הפחדים שלך, אני לא מבינה בזה, אבל איזשהו טיפול או לא יודעת מה, את חייבת להשתחרר מזה ולחזור הביתה. 

או פשוט סליחה שאומרת..לוקחים מהצ'קים שהביאו לכם מראש

אפשר להתיעץ עם עו''ד מה אפשר לעשות אבל ברור לי שאתם לא יכולים להמשיך ככה לספוג זה מממש מתסכל

מממש

תמיד צריך לקחת את כל הצ'קים מראש!

וכמו שכתבו לך למטה, יש עוד כללים שצריך להקפיד עליהם מראש כמו לקחת ערבים ותלושי משכורת. לפי החוק אפשר לקבל את הכסף ישירות מהמעסיק שלהם.

מציעה לכם להתיעץ עם עו"ד לפני שאתם משכירים את הדירה בפעם הבאה…

ולבטח את עצמכם. יש סיבה שדורשים ערבים או ערבות בנקאית וכדו'.

שווה התייעצות עם עו"ד אם אתם לא מבינים בתחום.

מקווה שיסתדר במהרה על הצד הטוב ביותר!

ואגב, לא מבינה בזה אבל צ'קים חוזרים הם לא סיבה לערב הוצאה לפועל? 

זה מאוד מסבך את בעל החשבון, עוד לפני ההוצאה לפועל

הם לא יכולים במשך שנים להחזיק כרטיסי אשראי, לקחת הלוואות בנקאיות ועוד

ולהשכיר רק עם ערבות + הוראת קבע

אתם צריכים לבטח את עצמכם.

בחוזה הבא תקחו עורך דין שיקח את כל הפקדונות הדרושים.

יש חברות כמו ויצ'ק שעושות בדיקות מקיפות על הדיירים ומבטחות אותכם במצב שלא משלמים שכירות.

צ'קים שחוזרים אפשר לקחת להוצאה לפועל אחרי התראה. תגידו להם שאם לא ישלמו עד תאריך מסויים אתם פונים להוצאה לפועל.

להשכיר פחות ממחיר השוק. לדעתי גם לפחות שיכסה את המשכנתא

קודם כל גשו לדירה לשוחח איתם ותראו לאן הרוח נושבת

בנוסף להבא תבקשו תלושי שכר + ערבות בנקאית

ותכתבו בחוזה שבמידה ולא ישולם שכד יותר מחודש אחד,יש לכם זכות לפנות את הדירה (לא יודעת כמה זה חוקי אבל ירתיע)

והאמת, אם לא משלמים - הייתי מפנה להם את החפצים ומוציאה אותם.

שיסתדרו על חשבון מישהו אחר

זה דטרש מידה מסוימת של אכזריות, נכון, אבל אתם מפסידים מזה. אז הייתי שולחת את בעלי לפנות את הדירה ולהחליף מנעול כשהם לא נמצאים. ושיסתדרו עכשיו.

לא ישלמו שילכו להורים

תופעה שצריך להוקיע

שוב, כתבתי מה אני הייתי עושה

הפותחת לא חייבת לקיים אבל זו דעתי

אפשר לפתוח בקשה לפינוי צושכר אבל זה יימשך נצח. רק בכח לפעמים זה עובד🤷

מהקיץ הם לא משלמים כבר.. יכלתם כבר לפתוח הליכים לפינוי

חבל שאתם מחכים עם הדברים האלה. ברגע שלא משלמים חודש אחד, ישר לטפל בזה ולא להאמין לטוב ליבם של אנשים. מי שחשוב לו לשלם פונה מעצמו לבעל הדירה ומבקש ארכה ומתנצל

נראה לי שהם נקלעו לסיטואציה שקשה להם להתמודד

אבל

זה עדיין לא אומר שאתם צריכים לרחם עליהם ולנהוג כלפיהם בסלחנות

כואב הלב

מקווה שתסתדרו איתם במהרה ושיעזבו את הדירה

לשוכרים הבאים תדרשו:

1. תלושי משכורת - 3 חודשים אחרונים

אם השכר נמוך פשוט אל תשכירו להם.

2. דירוג אשראי של השוכרים, אם הדירוג נמוך כנראה שהם לא עומדים בתשלומים ובהתחייבויות

3. צ'קים לשנה קדימה

4. צ'ק ערבות של קרוב משפחה בגובה 3 חודשי שכירות

בהצלחה!!!!

תמיד הייתי רזה בלי להתעסק עם זה בכלל

ממש מבאס וגם מבלבל אותי האם לעשות שינוי במניעה או לא

מניחה שקשור להורמונים.

אבל בהחלט יכול להיות קשור לגיל וריבוי הריונות

האמת שתמיד מנעתי בלי הורמונים

פעם ראשונה שמונעת עם הורמונים (בתחילת הנישואין כן לקחתי קצת הורמונים אבל לא תקופות ארוכות ככ)

אני מצטרפת לבאסה שלך על המשקל

גם אצלי אני חושבת שזה תוצאה של שינויים הורמונליים (הפסקת הנקה)

ובלי שום שינוי באורח החיים פשוט עליתי ועליתי ועליתי

וכמה שניסיתי לעצור את העליה לא הצלחתי.

ועכשיו תקועה במשקל גבוה ולא יודעת מה לעשות עם זה...

יש שם מלאאא עדויות מנשים שעלו ועלו ועלו בגלל ההתקן

הרופאים מכחישים קשר (מעניין למה... 🤨) אבל נשים מספרות שהורידו את ההתקן ותוך זמן קצר ירדו שוב

אני קיבלתי החלטה להוריד

יש לי תור ביום ראשון

והולכת להעיף את זה ממני בעז"ה (אלא אם כן בעלי ישכנע אותי שלא במהלך השבת 😉)

ההתקן מעולה לי בכל בחינה אחרת

אבל המשקל זה ממש משמעותי

במיוחד שאני רוצה בבוא היום להוציא ולהיכנס להריון

לא יכולה להתחיל הריון באובר משקל!!

אצטרך לחשוב מה לעשות בתקופה הקרובה

לא כ"כ באלי לשים התקן לא הורמנלי בגלל ההסתגלות וגם המחיר

אבל אולי אין ברירה..

לי היה תקופה והיה די סבבה

הדבר היחיד שהתבאסתי זה מחזורים קצת יותר קשים וכואבים.

לדעתי זה שווה

בכללי אני נמנעת מאוד מהורמונים מלאכותיים

ניסיתי תקופה גלולות הורמונליים ופשוט הפכתי להיות מפלצת בלתי נסבלת

אז הפסקתי.

ואגב לגבי מניעה,

אם יש מחזור קבוע אני חושבת ששווה לנסות שמ"פ

היה בסדר גמור

רק היה קשה לי המחזור כל חודש למרות ההנקה

לכן הפעם שמתי את מירנה ואין מחזור

הוא כבר בן שנה וחצי ולא יונק

המחזורים שלי מאוד קבועים ובעיקרון אני יכולה למנוע בשמ"פ כי אני מאוד מודעת לגוף ויודעת בדיוק מתי אני פוריה

הבעיה שזה מקצר מאוד את הימים שאפשר להיות יחד

ואם כל חודש יש וסת ועוד כמעט שבועיים עד למקווה ואז זהירות עד הביוץ וכמה ימים אחרי.. כמה ימים נשארו..?

למשל אם לקחת אנטיביוטיקה? זה משפיע על מיקרוביום הקיבה וגם בין היתר על משקל ...

האם את חיה בסטרס לאורך תקופה ארוכה זה גם משפיע ועוד ועוד

צריך להבין יותר רקע בשביל להבין למה זה קורה לך

באמת שאני לא יכולה להצביע על שום שינוי שעשיתי בתקופה

מעבר לזה שאני כל שנה עולה בגיל 😉

ועשיתי בדיקות דם מקיפות והכל היה תקין

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

מאוד תלוי בכל זוג

כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות

יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.

ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים

בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה

השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה

בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה

רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים

וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה

בלי לעשות משהו מיוחד

זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי

תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.

לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת

וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב

וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.

או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".

הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.

לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו. 

האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת

היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות

(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)

אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭

אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית 

כוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים

ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.

ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.

נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.

בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.

וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.

נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.

אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.

זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.

אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ. 

לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום

זה ממש מעט

זה לא בהכרח קצת.

זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".

למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.

חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.

ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית

גופנית כמובן, אבל בעיקר רגשית.

מה שקורה בין בני זוג במערכת נישואין זה פתיחות וכנות, באופן שאין עם אף אחד אחר בעולם. היכולת להיות פגיע, כנה ולהביא את עצמך עד הסוף.

וזה דבר שלא קשור לכמות הזמן שמבלים ביחד או לסוג הפעילויות שעושים. כל השיח בזוגיות הוא שונה באופן מהותי משיח בין חברים. זה שיח נטול מסיכות, נטול אגו וריצוי.

כמובן שאם יש הסתרה של רגשות / תחושות / מחשבות וכל אחד מנסה לרצות את השני או מפחד להביא את עצמו אז האינטימיות נשחקת עד נעלמת. ושוב, בשונה מתגובות אחרות פה, לא חושבת שהזמן הוא הנקודה כי זה לא בהכרח הגורם שהכי משפיע על האינטימיות הרגשית.

כנה עם הרבה אנשים שאני בקשר

והשיח שלי איתם הוא שיח נטול מסיכות נטול אגו וריצוי

זה לא חייב להיות רק בזוגיות

בעיניי זה נכון וטוב לכל קשר

להיות בשיח כזה עם מחוייבות וברית נצחית. גם לי יש מערכות יחסים קרובות ומיטיביות, ועדיין, יש חלקים והיבטים ששמורים לזוגיות.

זה כמו להגיד- מה ההבדל בין להיות מורה ללהיות אמא. גם אם תהיה המורה הכי טובה בעולם אוהבת ואכפתית ומסורה, בסוף למחוייבות ולאהבה שיש לנו לילדים ולבן הזוג אין תחליף

ברור שהם שונים בזוגיות

אבל

השיח לא חייב להיות שונה

אם רגילים לדבר בכנות בפתיחות ובזרימה

זה יכול להיות עם הרבה אנשים אותו דבר

לי לפחות

בקשר ההבדל

במגע ויחסים

במחויבות

בחלק שלו בחיים שלי

כמו @תהילנה, השיח שלי עם בעלי הרבה יותר פתוח מאשר עם הסביבה שלי וגם עם החברים הקרובים ואפילו עם המשפחה וההורים. יש דברים שלא אגיד לאנשים סביבי ,לפעמים דווקא בשביל לשמור על המרחב שלנו לבד.

תודה על התגובות, העלה לי נק' למחשבה טובה 

שהתשובה בגוף השאלה ..

שותפות מול זוגיות.

לדעתי כל עוד אנחנו רק שותפים יש שלי, שלך

כשאנחנו זוג זה שלנו.

אני חייתי במשך חצי שנה עם חברה - שותפה, בילינו יחד מבחינת זמנים הרבה יותר מאשר בעלי ואני כיום.

גם עבדנו וגם גרנו יחד, כולל שבתות וחגים (הייתי איתה בשליחות בחו"ל). ועדיין זה לא מתקרב לחיים עם בן זוג. הדאגה, השותפות, ההתעניינות באמצע היום אחד בשניה.

גם מבחינת המשק בית, הכל שלנו ביחד אין תחום שלי ותחום שלך.. כמובן כל הנושא האינטימי..

בקיצור, יש יותר הבדל מאשר דימיון 

כמה פעמים ועלו לי נק' למחשבה.

בינתיים עוד שאלה בהקשר -

מרגיש לכן שיש פער בין האווירה וה'זוגיות' שהאישה רוצה שתהיה ביומיום לבין מה שהאיש רוצה?

לדוגמא עלה פה כמה פעמים לגבי לשבת יחד על כוס תה/קפה או מחוות קטנות במהלך היום. מרגיש לי שלי זה חשוב הרבה יותר מלבעלי, לא בקטע רע, פשוט זה לא חסר לו. הוא לא צריך את ה'דייט' הזה בסוף יום כששנינו עייפים ואם אני מבקשת ישב איתי כמובן אבל לא ביוזמתו. כנ''ל מחוות קטנות במהלך היום. כמה אתן מצפות מהאיש שלכן שיעשה משהו כזה ואולי בכלל זה בסדר שזה בא רק מצד אחד..?

אתם שני אנשים שונים שמביעים ומרגישים אהבה בדרכים שונות.

בעיני זה בסדר גמור שזה מגיע רק מצד אחד, ואם יש משהו שאת מרגישה צורך שיהיה מצידו פשוט לבקש...

וחוץ מזה כשהם קטנים זה יותר קשה

כשהוא יגדל אפילו קצת זה כבר יותר קל

ולדעתי בילדים הבאים קצת יותר קל כי קודם כל הגדול קצת מעסיק את השני

וגם יש לך יד נוספת, נגיד את צריכה משהו מהשולחן את מבקשת עזרה מהגדול שיביא לך (כמובן אם הוא זורם חח)

אז לא נהיה יותר קל, אבל זה לא הקושי הנוכחי כפול שתיים.

אבל- גם כשהם גדלים הקושי פוחת, וכשהגדולה הייתה בת שנתיים הרגשתי שאני מסוגלת לעוד הריון

וגם עשיתי תהליך מאוד משמעותי עם ההורות שלי, לקבל את זה שהחופש שלי הלך ושהורות זה אתגר ועכשיו עם שניים הרבה יותר קל לי ממה שהיה לי עם אחת לפני התהליך שעשיתי...

לכל אחד יש כוחות אחרים, וגם התינוקות שלהם אחרים.

יכולה לומר לך שאם הבת השמינית שלי הייתה הבכורה - הייתי מרגישה כמוך... אבל ה' בירך אותי בילדים רגועים בהתחלה וגם בלידות קלות בהתחלה.

אם את מרגישה שאת קורסת, כנראה שהילד שלך יחסית קשה לגידול, אז אל תשפטי את עצמך❤️

ובינתיים תנסי לבדוק איך את יכולה לא לקרוס ואיך אפשר גם לעזור לילד שלך, שיהיה קל וכיף יותר לגדל אותו...

נראה גדול מאוד,

ואם הקושי גדול, לא נראה שאפשר לעבור את זה שוב.

תזכרי באתגרים שהיו לך פעם, תנסי להיזכר בתחושות.

הפעם הראשונה שנסעת בתחבצ לבד

הפעם הראשונה שעשית בגרות

הפעם הראשונה שעלית על ההגה..

כרגע הקטן שלך תינוק ממש, כדאי להשקיע את האנרגיות בלהבין האם ניתן, ואיך ניתן להקל עכשיו, ולא להתעסק באיך עושים זאת שוב

זה שיש כאלה שיולדים צפוף, זה לא הסטנדרט, רוב העולם החופשי שמתכנן ילודה, לא בוחרים ללדת במרווחים קטנים וזה מעיד שאכן לגדל ילד דורש הרבה משאבים ולא מהר נכנסים להרפתקה הזו שוב.

הבדל נוסף הוא כשיש כבר גדולים אז גם מקבלים הרבה פידבק על חווית ההורות מעבר לחיוכים וזה גם נותן כוחות לעוד.

(למשל תהליך שעושים עם ילד והתהליך מצליח, זה מאוד מחזק)

להרגיש קושי ענק עם תינוק קטן

חלק מהאנשים שמביאים ילדים צפופים קורסים/ חיים בהשרדות

יש נשים שמוכנות להיכנס לסחרחורת של חיים סביב ילדים ולידות

ויש שלא

הסטנדרטים והציפייה מהחיים

יכולים להיות שונים מאוד מאישה לאישה

כדאי לך לתכנן את החיים ככה שיתאימו לרצונות והצרכים שלך ולא לפי מה שמתאים לאנשים אחרים 

שילד ראשון היה קשה מאוווווד

זה שינוי כל כך גדול מכל מיני בחינות

וגם התינוק שלי לא היה תינוק הכי קל ונוח

היום עם 5 ילדים אני לא מרגישה ככה!

לעיתים נדירות אני מגיעה לקצה אבל זה בדכ בשילוב הרבה דברים יחד.

למדתי להתאים את החיים שלי למצב הזה, אמא לילדים

זה לוקח זמן אבל אפשרי.

גם אני הייתי בתהייות האלה

והייתי עם יחסית ילד נח מאוד, הרבה עזרה ועדיין הרגשתי חנוקה ממש וקורסת גם פיזית ונפשית

לקח עבודה עצמית להבין שאני לא כמו אלה שמביאות צפופים  ( אולי בעתיד, מי יודע ) ואולי גם יהיה לי פחות ילדים ממה שחשבתי

בפועל רק שהוא היה בן שנתיים יכלתי לחשוב על עוד הריון ולקח עוד כמה חודשים עד שהיה לי אומץ להפסיק מניעה.

לדעתי המעבר לילד ראשון קשוח ממש

גם פעם ראשונה שהגוף עובר את הכל וגם פתאום את כבר לא "חופשייה" וצריך להסתגל לאמהות.

לא ציינת דכדוך וכו' אבל יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?

לי היה התפרצות אחרי הלידה של חרדות וגם דיכאון קל וזה היה חלק גדול מהקושי ( אומרת את זה במבט לאחור )

את עובדת?

מניקה?

ישנה טוב? מתאווררת?

תנסי קודם כל לחפש את הנקודה של הקושי ולתת לה מענה. יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?

אם מאוד קשה לך לא חייב לחשוב על זה עכשיו. אפשר להשאיר את המחשבות האלה לזמנים אחרים

אני יכולה לומר שלא סבלתי בכלל ב"ה בילד הראשון. אז יש גם חוויות כאלה. ואיך עוד? כי באמת רציתי מזה עוד, אבל אז כן הגיע קושי ועצרתי

ממרחק של שנים יכולה לומר שהשנים הראשונות באמת הכי קשות אבל בדיעבד במחשבה שלי היה לי עדיף הקושי בשביל שניים ולא להישאר עם אחד כי הגיע שלב שהם מעסיקים אחד את השני וזה משמעותי אבל באמת רציתי את זה. וגם הקלתי על עצמי ככל הניתו

חיבוק❤️

לרעש אפשר לקנות אטמי אזניים

כי אם כן, אז מן הסתם האחים שלה הולכים לישון לפניה, ואז לכאורה אמור להיות לה שקט...

בכל אופן, נשמע שהצעתם לה את כל הפתרונות האפשריים, והיא סירבה. אז נשמע שיש כאן משהו עמוק יותר מזה...

עשיתם לה אבחון מסודר למחוננות ובכלל? יש לכם עם מי להתייעץ עליה?

אבל יש לה הרבה מאפיינים ושני ההורים שלה מחוננים, כך שזה מאוד סביר.

איבחון יתן משהו בגיל כזה?

יש הרבה חפצים/ צבעים?

צורך ב"שקט" זה בעצם צורך בהפחתת גירויים,

לאפשר למוח לבצע עיבוד נתונים בלי העמסה של עוד ועוד מידע.

כדאי להציע לה להקשיב להרפיות ודברים מהסוג הזה, זה גם ממסך את הרעש, וגם מאפשר שחרור.

מה יש מתחת למיטת גלריה? אולי אפשר לסגור שם עם וילון ולשים שטיח עם פוף שהיא תוכל לקרוא שם ואז זה סוג של "לקרוא במיטה"

אפשר לנסות לארגן לה באחד החדרים פינת קריאה משלה, עם נוחות של מיטה, גם בלי לישון שם את שנת הלילה (לישון לבד יכול להיות מפחיד בגיל הזה, זה לא אומר שאין לה צורך ב"שקט",

אלא שזה לא הפתרון הנכון לה כי זה מתנגש עם עוד צורך שקיים אצלה)

וגם כמו שהגבתי בשרשור ההוא,

לשקף לה מה היא מרגישה.

לאמירה "הם עושים לי רעש" לא לענות בסגנון של "אבל זה החדר שלהם מותר להם"

אלא לענות, אנחנו מבינים שזה מעמיס עליך ואת רוצה שקט מצד אחד, מצד שני לא רוצה להיות לבד/ רוצה להיות במיטה. זה באמת קשה כשרוצים גם שקט וגם להיות במיטה ואין שקט בחדר. אבל זה החדר שלהם גם והם צריכים להתלבש.

יש לך רעיון מה יעזור לך?

אם היא מתעקשת אז לומר, אני מכבדת את הבחירה שלך לקרוא במיטה. אני מצטערת אם יהיה לך רעש.

אם תרצי לדבר על זה/ לחשוב יחד על פתרון, אני כאן בשבילך. (ולהמשיך את השגרה עם האחים כרגיל. ההבנה לסיטואציה לא מנהלת אותך מבחינת ויתור על הצרכים של השאר, אבל כן מאפשרת חיבור לתחושות שלה)

פתרון שכדאי לשקול אם לא מפריע לך,

לאפשר לה לקרוא במיטה שלך/ בחדר שלכם על פוף או משהו, יש משהו מאוד מנחם ועוטף להיות קרוב למשהו של ההורים, גם אם הם לא בחדר באותו זמן.

אפשר גם שמיכה/ בגד שלך.

כן גם בגיל 5 יש בזה משהו מנחם, לא רק בגיל שנה..

בזמן שהאחים שלה הולכים לישון בחדר, מן הסתם את איתם, לפי הפתרון שהצעת היא אמורה להיות לבד בסלון?

אם כן אני חושבת שאני יכולה להבין למה היא לא התחברה לרעיון, אל תשכחי שזה שהיא יודעת לקרוא לא אומר שהבשלות שלה היא כמו גיל 7,

ובגיל 5 זה הגיוני שפחות אוהבים להיות לבד בשעות החשיכה.

אפשר להקדים את ההתרגעות לשעות האור. כלומר לאפשר לה חלון זמן אחרי הגן שבו היא נרגעת, ואז בשעות הערב היא כבר פחות מוצפת מכל ענייני היום.

בכל אופן, אם היא מתעקשת להיות איתכם בחדר ילדים, אפשר להציע לה להניח עלייך ראש, או להתכרבל עם אח קטן במיטה שלו, אם זה לא מפריע להרדמות,

אוקסיטוצין יכול לסייע לשניהם.

(לה להירגע, לו להירדם, לא תמיד זה עובד, לפעמים זה מפריע, אבל כדאי לבדוק)

בכללי (בלי קשר למה שתיארת) תזכרי שהיא עדיין ממש קטנה.

לפעמים קל לשכוח את זה כי היא חכמה מאוד ומבינה דברים לעומק וגם יש לה שני אחים שקטנים ממנה אז התחושה היא שהיא ממש כבר גדולה.

זה באמת מרגיש כמו שקט במובן של פחות גירויים.

המיטה שלה בצבעים רגועים ואני משתדלת לסדר לה, אבל היא אוהבת לשמור בקצה המיטה חפצים שלה (יש לה מגירה ובכל זאת היא אוהבת) אז המיטה לא לגמרי ריקה מגירויים.

הרפיות זה רעיון טוב, ננסה

ניסיתי לסגור מתחת לגלריה, הילדים לא התחברו. אני אנסה באמת לסדר לה פינת רוגע שוב.

נתת הרבה רעיונות טובים, תודה

באמת חשבתי שהיא לא תרצה להיות לבד, אבל אלה הםתרונות שחשבתי עליהם כדי לתת לה שקט.

ואני תמיד מזכירה לעצמי שהיא רק בת חמש 😅 אז מקווה שאנחנו נותנים לה את המקום להיות קטנה

אולי לקנות לה אוהל?

אולי היא יכולה להיות בשקט בחדר השני ואחר כך לישון בחדר עם האחים?

אולי צריך משחה אנטיביוטית וחבישה

ולא הייתי עושה שום דבר בבית כדי לפוצץ לה את המוגלה. זה יכול חלילה להזדהם

כנראה זה זיהום. טוב וחלילה שלא יתפשט.

(לבעלי היה זיהום ביד ואישפזו אותו כמה ימים כדי שיקבל אנטיביוטיקה דרך הוריד)

בבית כמו מופירוסין. אם אין לך אופציה לראות רופא בקרוב תתיעצי עם רופא טלפונית ושיתן לך מרשם.

חשוב מאד לטפל בזיהום לפני שמחמיר ומתפשט חלילה.

ו-בשום אופן לא לפוצץ מוגלה!!! זה ממש עלול להחמיר את המצב במיוחד שהיא עם היד על הרצפה

היינו איתה אצל הרופא לפני כשבוע וחצי כי חשבנו שאולי זה הזדהם, והוא אמר שלא אבל שליתר ביטחון נשים לה פולידין/יוד.

קנינו את זה באמת, אבל הרוקח אמר שזה רעיל במאכל, וקצת נלחצנו שהיא תכניס את היד לפה אחרי שנשים לה, אז בפועל שמנו לה פעם אחת בלבד...

יעזור אם נשים עכשיו?

לא נראה לי שנצליח היום להגיע לרופא...

נקווה שישתחררו משם מהר עם הוראות מה לעשות...

(יש לי נקיפות מצפון שלא אני הלכתי איתה, אבל רציתי לסיים לארגן לשבת...)

מצפון. עשית בדיוק מה שנכון לעשות במצב הזה.

בשורות טובות