חמותי אישה מקסימה יש בה המון טוב , אישה זהב שאוהבת לעזור לתת, דואגת אכפתית, חמה כלפי הילדים הנכדים וכו.
מצד שני אישה מאוד מאוד אינטנסיבית, אפשר לומר אפילו אוהבת שליטה , אוהבת שכולם תמיד קרובים אליה ולצד שלה , יש לה איזה סוג של חרדה כשהנכדים (הילדים שלי ועוד) נמצאים אצל הצד השני. לצורך העניין אם אנחנו הןלכים למשפחה שלי ליותר מכמה ימים היא מדובבת את הגדול שלי איך היה ומה קנו לך וכו , ושם אין סוכריות כמו אצלנו , ודברים טיפשיים כדי להחדיר לו שבבית שלה הכי כיף. בדרך כלל אני מתעלמת וזה לא אכפת לי (למרות שאנחנו גרים בעיר שלהם ואת המשפחה שלי רואים פעם בחודש). בתחילת המלחמה יצא ש״נתקענו״ אחרי חג שני אצל המשפחה שלי למשך שבוע וחצי כי חששנו לחזור הביתה (לא משנה שכרגע כבר פינו אותנו כמו שציינתי בשרשור קודם).. אבל מה שקרה שהיא פשוט התקשרה אז כל יום לשאול מתי נבוא ולמה אנחנו עוד אצל המשפחה שלי. וכל פעם התקשרה להציע חדרים בפנימיות כאילו שאנחנו לא נמצאים בבית של המשפחה שלי (שהיה לנו מאוד טוב שם וגם הרגיע אותי נפשית להיות שם עם פרוץ המלחמה והייתה לי עזרה ). בקיצור , כל מיני הערות לא נעימות ועכשיו יצא מצב שאנחנו כבר שבועיים לא מדברות ככ כי כל פעם שאני מרימה טלפון היא במקום מתקרבן ומתמסכן שהיא זאת שדואגת לכולם ואף אחד לא דואג לה (קיבלה שיבוץ לבית מלון קרוב לשלנו ולא רוצה להתפנות כי נמצאת במלון אחר בעיר אחרת), וכאילו מרגיש שפשוט כואב לה שאנחנו מנסים לשמור על הקן שלנו באיזה מטר וחצי של חדר במלון ולא רוצים לבוא למלון איפה שהיא נמצאת (שהוא פחות טוב וגם בעיר שיש בה פחות היצע לילדים, פה יש לפחות פעילויות לגדול וכו ואנחנו איכשהו מנסים לשמור לו על שגרה של תעסוקה כי גם ככה הוא בלי מסגרת). וגם אם לומר את האמת אין לי כוח להיות קרובה אליה, מספיק המצב מלחיץ ואני אחרי לידה ואני ובעלי ממש מנסים לנצל את הזמן לשיעורי תורה לאיזושהי שגרה בעיר אליה התפנינו, לתמרן עם הילדים, להתאפס שנייה על עצמנו . ולא מתאים לי להתחיל להיות קרובה אליה ושהיא תנהל לי את סדר היום (יש לה את זה לקבוע לאן הולכים ואיפה מטיילים ואם אני רוצה למשל לחזור הביתה להרדים את הילדים ושילכו לישון אז אני לא יודעת לזרום וכו). בקיצור חפרתי אבל הבנתן את הטיפוס, עכשיו מהצד שלה באמת כואב לי שהיא מרגישה כאילו שהבנות והבנים שלה לא ככ איתה אבל זה כורח המציאות שכל אחד קיבל שיבוץ למקום אחר וגם מרגישה שזה טוב לי למשפחה שלי (לצורך העניין אני יכולה ללכת לגור אתל ההורים שלי במרכז ולקבל כסף ליום במקום מלון ואנחנו בוחרים שלא כי קודם כל שיהיה פרטיות למשפחה שלנו ולזוגיות בתוך המציאות המשוגעת ממילא). אז אני מעדיפה לגור בחדר עם שני ילדים ולא להיות תלויה באף צד אפילו שאצל המשפחה והאחים שלי יש לי עזרה מטורפת (אבא שלי כל יום מתקשר שנבוא לגור אצלם).
עכשיו נהיה איזשהו נתק ומרמה שהיינו מדברות בכל יום (שוב אני מזכירה שהיא באמת אישה טובה סהכ ואנחנו חברות טובות) אני לא מרימה טלפון וגם היא לא כי זה פשוט הופך לשיחה לא נעימה של עקיצות משלה כמו ״תודה שאתם חושבים עלינו ״, ״תודה שאתם באים לבקר״- אנחנו במלחמה אני לא יוצאת לבקר בין ערים עם אזעקות ושני ילדים קטנים. מה אני אגיד לכן בנות תודה למי שקראה וסליחה על החפירה . בשורות טובות לכל עם ישראל אמן.
לא כי הוא לא טןב בלימוד, אלא מכיוון שהוא 'מוזר'. היום אנחנו יודעים שהוא אוטיסט, ויכול להיות שאם היינו יודעים אז, אז היו מוכנים לנסות לשלב אותו. ואולי לא... בכל אופן, הוא נאלץ ללכת לישיבה תיכונית. בדיעבד זה טוב לו, אבל קשה לו מאוד עם זה שהוא צריך לעשות בגרויות...)
ת'אמת- לא חוויה הכי