מבולגן, אבל רציתי לשתף אתכן בכל זאת.
"למה נמשלו ישראל לגפן? אלא מה הגפן כשבעליה מבקשים שתשביח, מה הם עושים? עוקרים אותה ממקומה ושותלים אותה במקום אחר והיא משבחת, כך כיוון שביקש הקב"ה להודיע ישראל בעולם, מה עשה? עקרם..."
לפחות האצבע עוד מצליחה לנוע על המסך. גם כן סוג של ספורט.
נכנסת כמו מתוך הרגל לקבוצה המשפחתית.
הילדים של שירה צוהלים על המסך ברכבת ארוכה ארוכה על המגלשה המסתלסלת.
רחלי והבנות מחייכות ליד תמונת נוף ילדותית, צבעונית ועליזה שמורכבת מרצועות של ירקות.
גפן משיטה סביבה מבט כבוי.
לגינה הם לא יצאו כבר יותר מחודש. חבל, תכף מתחיל להתקרר ולא יהיה אפשר לצאת גם אם היא תרצה.
ומה הם אכלו לארוחת ערב? בטח מרחו לעצמם שוקולד בפיתה. היא מקווה שהם לא הלכו לישון רעבים.
היא עוצמת את עיניה בחולשה. ופתאום, כמו משום מקום, בועה קטנה מתפוצצת לה בבטן. עדינה עדינה. נוגעת ולא נוגעת. ליבה של גפן מחסיר לרגע פעימה.
זה הוא? הקטן שבפנים שולח לה דרישת שלום?
היא נושמת נשימה עמוקה וגל נוסף של בחילה מציף אותה.
איך הוא כבר בועט, הקטן הזה? ממה הוא נוצר בכלל?
היא הרי לא עשתה כלום בשבילו. נעה כמו מכונה מקולקלת בין מטלות החיים, התכופפה מתחת לגלי בחילה חונקים, אפילו לא הביאה לו אוכל וויטמינים כמו שצריך. כמו שאימא אמורה לדאוג לבן שלה.
איך הצליח משהו חי כל כך להתרחש בגוף הקורס שלה, שלא מצליח לעבור בשלום את מהמורות החיים שבחוץ?
אבל כן. בשקט בשקט, בהתפרצות חיים בלתי מובנת, הצליח התא הבודד להתחלק, ולהתחלק עוד. מליארדי פעמים.
וכשהיא נחה על הספה וערימות הכלים התגבהו בכיור, נוצרו בתוכה עוד ועוד רקמות של חיים. ולב חי ופועם דרש את יניקתו ממנה, וידיים דקיקות נשלחו ובעטו ברחמה, מאותתות על קיום, מבשרות על צמיחה.
***
מצב המתנה.
המילים כבר לעוסות, שוחקות את המורל שכבר הצליח להמריא.
עוד יום שבו היא לבד עם הילדים, מנסה לייצר שגרת יום יום מרגיעה, כשהלב מתחנן – תעשו כבר משהו, תנצלו את הרגע, תראו להם את הכוח האמיתי שלנו.
האסון גדול כל כך, הכאב עמוק ונורא כל כך, ובתוך החידלון הקשה, שעלול להרפות את ידינו – ההמתנה מורטת את העצבים.
למה אנחנו מחכים?
המלחמה הזו נועדה להצמיח משהו גדול. לכונן את קיומנו המוחלט בארצנו.
וכמו האימא, שבמבט מבחוץ נראה שהיא לא עושה כלום, ולפעמים נראה שהבכי והכאב ממלאים את כל כולה, אבל בפנים כל מערכות הגוף שלה מגויסות לדבר הענק הזה – לייצר חיים חדשים, לברוא עולמות, כך גם עם ישראל.
מבחוץ הוא נראה לפעמים רופס, כועס, מסוכסך, נרפה, אבל בפנים הכול רוחש חיים, הכול אומר התקדמות, התקדמות לקראת הופעת מעלתנו האמיתית בעולם.
