עכשיויש שטף של תרומות ועזרה, אבל הצורך ישאר גם בעתיד. אולי פחות בסיסי או מיידי, אבל יהיה.

עכשיו את לא יכולה לתרום אז תודי לה' שבזמן הזה הוא שולח הרבה שליחים אחרים, ובעה כשתוכלי תתרמי להם.

גם בעונות הבאות הם יצטרכו ציוד ובגדים למשל.

כשיכנסו לבתים במקום המלונות יצטרכו ריהוט וכלי בית, וכו..

לצערנו רבים מהם יצטרכו עזרה לתקופה ארוכה

- אם זה מפונים- אז אפילו להשאיל מטפחות או שמלות זה ממש נחמד! אני לבתשי 3 בגדים וכמעט כלום מטפחות וזה ביאס אותי ממש

-לשלוח הודעות להתקשר פשוט להתעניין ולאפשר מקום לשתף

במיוחד בערב כש'שקט

-להציע שהבעל יעזור בקניות

או בלהוריד את הפח

- לשלוח אחת ל.. איה פינוק קטן קנוי עם פתק חמוד

-להשאיל ספר קריאה מעניין או מהשהו אחר שיסיח את הדעת בערב מהלבד

- ובעיקר להתעניין ולפרדן זה הכי חשוב

לדעתי הכי חסר זה הפונקציה הגברית בבית.

אז אם את יכולה לגייס את בעלך לעזרה זה יכול להיות מדהים.

יש מלא דברים קטנים על הדרך שיכולים להציל מצב!

למשל:

למלא דלק (על חשבונם כמובן) לנסוע לתחנת דלק עם רכב מלא ילדים זה מעצבן.

לקחת את הרכב למוסך/ לטסט- כנ"ל.

להעלות ולהוריד דברים מלעלה למטה והפוך. תדפקו כל יום בשעה קבועה תשאלו אם יש מה להוריד/ להעלות.. בהתחלה זה לא נעים לבקש אבל אח"כ במהלך היום כשצריך להעביר דברים ואני יודעת שיש גבר שיכול לעשות את זה זה יכול לחסוך כ"כ הרבה מאמץ פיזי כשאני צריכה לשמור כל טיפת אנרגיה לילדים!

להזיז/ לקבע רהיטים. במיוחד לפני שטיפה אבל לא רק.

להוציא כסף בכספומט. זה יכול לקחת לו דקה וחצי על הדרך. בשבילי זה לצאת עם 4 ילדים ברכב. כל דבר כזה, זה פרויקט!

נגיד עכשיו אני צריכה להטעין את הרב קו של הבת שלי.

בד"כ בעלי עושה את זה מהפלאפון שלו, אני צריכה עכשיו לנסוע במיוחד למכשיר לעשות את זה. לא יודעת איפה יש ולא יודעת איך מתעסקים עם זה.

לא בזבוז משווע של אנרגיה ששכן יכול לעזור לי בזה כמעט ללא מאמץ?!?

הכי טוב זה פשוט לשאול. לפעמים עזרה קטנה יכולה להציל המון.

השכנים שלי מהדלת ממול כל הזמן מציעים עזרה והאמת שלא ממש היה לי מה להגיד להם כי גם יש קשיי שפה ותרבות וגם לא כ"כ יודעת מה מתאים לבקש מהם (הם עולים חדשים, בסגנון דתי שונה מאיתנו, בגילאים לגמרי אחרים..)

בקיצור היום נגמר לי החלב כי אחד הילדים לקח מנה נוספת של קרונפלקס עם חלב בלי רשות למרות שהזהרתי אותם שמעט החלב שנשאר נועד לבקבוק של הקטן.

כשגיליתי שאין לי טיפת חלב לשים לו והוא צרח מעייפות כבר הייתי שניה מלצרוח על הילדים, ואז נשמתי שניה וחשבתי קודם לבקש מהשכנים שמציעים תמיד עזרה להציל מצב ואח"כ להמשיך לתכנן לצאת לסופר איכשהו.

אז תראי איך כמה טיפות חלב מהשכנים בזמן הנכון יכולים להציל מצב, ולא לאבד עשתונות.

עצם זה שמציעים זה מעולה, כשיצטרכו כבר יבואו לבקש. אנחנו נהיה בזה עוד תקופה ארוכה.

כל המחוות הקטנות האלו יכולות להשפיע מאוד.

וגם אם המצב הכלכלי בכל זאת מאפשר, אז להביא פעם בשבוע שוקולד קטן עם ברכה יפה ומושקעת.

לא יותר מ5 שקלים לשבוע.

אפילו תעשי הרגל כל חמישי/ מוצ"ש. זה הזמנים שפינוק קטן אישי ליד הקפה ממש יכול להרים את המצב רוח.

יישר כל גדול על הרצון לסייע!

ואני עצמי בעלי מגויס וגם עובדת וגם כמעט 0 עזרה משכנות.

רכזת הקהילה דאגה לי לבייביסיטר וגם למקפלת כביסה אז אם יש לכם כזו זה מעולה, כדאי לדבר איתה.

בכל זאת חשוב לי שתדעי שכדאי מאוד בשבילך ורק בשבילך להיות יותר בפיוס ובהשלמה עם זה.

יש הרבה הרבה א.נשים שעוזרים במלחמה בלי שאת יודעת, ויש אנשים שיש להם קושי אישי בלתי נראה לעין ולכן אין להם את היכולת לעזור.

אם מישהי התגברה ולא אמרה לשון הרע - זה סיוע עצום למלחמה,

אם מישהי הספיקה לומר פרק תהילים,

תפילה משהו לזכות החיילים,

זה עזרה עצומה.

אלו הדברים שמסייעים לבעלים שלנו לחזור בשלום וזה המון המון המון.

והריון בכלל זה מצב רגיש.

ולא בהיכרח יהיה נכון להקשיב למשל לסיפורים קשים.

בעיניי בסיטואציה כזו, זה לא הזמן להרגיש את המצפון והלא בסדר.

אפשר לראות את האחר גם בלי התחושה הזו.

ולא צריך לשמוע סיפורים קשים.

דוגמה?

למשל כשאני הייתי בהריון בסיכון לא הייתי מרותקת למיטה.

אז בהנחה כזאת, למשל אם את מסיעה את הבת שלך ליום הולדת/ פעולה/ מפגש,

אם תקחי את הבת שלי על הדרך זה יכול להציל מצב. זה כזה קשה לתת טרמפ לחברה שאבא שלה כבר כמעט חודש לא בבית?

בשבילנו זאת הצלה. והרבה פעמים זה יהיה ההבדל בין שהיא תוכל להשתתף לבין לא.

ולמה זה כ"כ קריטי שהיא כן תשתתף?

כי הילדים שלי כבר חודש מוותרים על המון המון דברים שאי אפשר לספק להם בשל המורכבות של להיות חד הורית בפתאומיות כמעט חודש. הם סופגים בין השאר עונשים וקנסות בגלל כל מיני מקרים של חוסר רגישות ובזה אי אפשר לעזור להם. זאת ההתמודדות שלהם והם יתמודדו איתה. אבל לאפשר להם להשתתף במפגש חברתי יכול לרפא את הפצעים שהולכים ומעמיקים. וזאת רק ההתחלה שלנו. האתגרים הגדולים עוד לפנינו. אז ממש מעט. מעט.

תנו רק את ההרגשה שאם ידפקו לי בדלת אוכל להגיד בלב שלם שההקרבה הזאת הייתה ראויה לעם הזה.

אולי אנשים נמענים מלהציע עזרה כי הם חושבים שעזרה זה משהו גרנדיוזי. שעכשיו יבקשו מהם להרים הפקה.

אז ממש ממש לא. אני לא צריכה שישרתו אותי ברמת בית מלון ויביאו לי ארוחות פאר.

העזרה האמיתית היא בדברים הקטנים.

הבן שלי בחנוכה מתחיל מיונים לישיבות לשנה הבאה. בתחילת שנה הבהירו להם כמה הלמידה בתקופה הזאת כ"כ משמעותית. הדגישו שמאחרי החגים ועד חנוכה לומדים בקצב שהם לא הכירו עד היום ולכן חשוב מאוד מאוד לעקוב אחרי הלימוד. לוודא שהילדים מעורים בכיתה ושמבינים איך לגשת ללימוד גמרא. הדגישו שכל שבוע המיומנות נסמכת על שבוע קודם.

כל שבוע צריך להביא חתימה על הדף קשר.

אז אני חותמת כל שבוע למרות שאין לי מושג על מה אני חותמת. בסדר.

אבל כשהבן שלי רץ עם הדפים לאבא שלו בכמה שעות שהוא בא לבקר, ובעלי פשוט לא מצליח להרים את הראש ולהתעניין בלימודים שלו, והבן שלי במבט מאוכזב ושבור נכנס לחדר שלו בטריקת דלת ואפילו לא אומר לאבא להתראות כשהוא יוצא מהבית, זה שובר. זה ממש ממש שובר.

אבל מה שהכי שובר, שזאת סיטואציה שהייתה יכולה להימנע, אם קצת רצון טוב של הורים מהכיתה שלו!!

מתוך 25 ילדים יש רק שני אבות מגוייסים. יש הרבה אחים וכו', אבל רמת הקושי של להיות תקופה כזאת ארוכה ללא דמות אבא, לא משתווה לאח מגוייס.

אז מתוך 23 ילדים, אין משפחה אחת שיכולה להציע עזרה? אחת?

מה יקרה אם אבא של חבר יציע ללמוד גם עם הבן שלי ביחד עם הבן שלו? באמת אני מנסה להבין זה כ"כ לא ריאלי?

בסדר מבינה שלימוד אבא ובן זה גם קשר אישי.

אבל לבן שלי אין קשר אישי עם אבא שלו כבר חודש. כל האבות רואים את הילדים שלהם כל יום.

אי אפשר ערב אחד או שבת אחת להזמין גם את הבן שלי ללמוד איתם?

שמישהו שקצת מבין בלימודים גמרא יוכל לבדוק מה הכיוון שלו בכלל?

לא ציפיתי שיציעו לי עזרה של להיות לו מורה פרטי. רק ללמוד איתו פעם אחת להבין את הכיוון. אפשר גם בזום אם קשה לצאת מהבית או להזמין אליהם.

זאת ציפייה ממש מוגזמת מהסביבה?

לי נשמע שזה פשוט חוסר מודעות וחוסר ראיית האחר בצורה מבאסת ומאכזבת ביותר.

נכון שזה יכל לקרות לנו גם בשל אירוע משפחתי פרטי. אבל זה לא אירוע פרטי. אנחנו סופגים כ"כ הרבה בשביל עם ישראל.

אז פשוט תהיו טובים ותעזרו במה שאתם כן יכולים.

פשוט תראו את האחר.

אני כן רוצה לציין שיש אנשים מדהימים מדהימים שכן קולטים את הסיטואציה בשניה. אנשים זרים.

אתמול מיהרתי עם הבן שלי מחנות הייתי צריכה לאסוף את הילדות מאיפשהו.

והבן שלי (בן שנתיים וחצי) פתח בהפגנה שהוא לא רוצה שניסע, בעט, השתולל וכו.

התנהגות תואמת גיל.

רק שאני אחרי כמעט חודש בלי אוויר. וזאת סיטואציה שיכולה לפרק. כי זה נמאס וקשה להיות חד הורית כל הזמן. במצב רגיל בכלל לא הייתי נוסעת איתו את כל הסידורים האלו.

ומי שקלט את הסיטואציה היה בחור צעיר על אופנוע. הוא ירד מהאופנוע, ניגש לילד ושאל מה קרה. הילד לא כ"כ שיתף פעולה, אז הבחור הושיט לו את הקסדה והראה לו. לאט לאט הילד הרים את הראש. הבחור הראה לו את האופנוע והסביר לו. שאל אם הוא רוצה לשבת. הקטן שלי כמובן סירב, אבל הבחור רק אמר לו אתה ילד מקסים, תקשיב לאמא.

וואלה בבת אחת חיבר לי בלון חמצן שלם לנשמה.

גם פרקטית הוא עזר בזה שהוא הוציא את הילד מההיסטריה, אבל בעיקר החיוך הגדול והרצון לעזור, לא להרגיש שההתמודדות שלי שקופה עשה את זה ממש.

מנגד גם אני מנסה לעזור איפה שיכולה. גם סיפור מאתמול, היינו בתהלוכת דגלים, הצטרפה משפחה שאני לא מכירה, לא הספקתי אפילו להתעניין ולשאול מי הם ולחזק, אבל כן קלטתי את העיניים של הילד עורגות לדגל שהחזקתי. מיד הצעתי לו את הדגל.

הילד היה מאושר. אבל העיניים של האמא זה הסיפור האמיתי.

אמאלה, המבט של האמא, היא הייתה מאושרת!!!

לא הספקתי ממש לדבר איתה אבל בסוף התהלוכה היא חיפשה אותי במיוחד להחזיר לי את הדגל ולספר כמה הבן שלה שמח. (כן ראיתי שהוא שמח 😆)

הדגל בכלל לא היה שלי אלא של המארגנים.

וכן גם אני הייתי עמוסה עם ילד על הידיים ובנות שמקטרות. אבל זה העניין, שזה ממש לא דורש הרבה לקלוט את המבטים של האנשים שמסביבך.

כל מה שצריך זה פשוט לא להשתבלל בתוך עצמך ולספר לעצמך שמספיק קשה לך.

כן גם לי קשה, אבל זה מחייה אותי שעוזרים לי כשצריך ואני משתדלת מאוד לעזור לאחרים ולראות גם אותם בתוך כל הקושי.

השבוע פעם ראשונה הצלחתי לשלוח הודעות לכל המגוייסים בעבודה שלי. להתעניין באמת, לשאול על המשפחות שלהם ואם צריך לעשות משהו במקומם בעורף ולהשאיר את האפשרות לפנות אלי אם עולה איזשהו צורך. זה לקח לי שלושה שבועות אבל בסוף הגעתי גם לזה.

אין לי מה להוסיף

שולחת לך חיבוק ענק

ולוקחת את המילים האלה גם אליי

אבל לא מתוך מצפון של "אני לא בסדר".

כן. קודם כל היא כן עושה משהו.

יכולה לעשות עוד, נפלא.

נותן נקודות למחשבה איך לעזור לשכנים שמצבם "יותר קשה" משלי

אפשר לבקש בקשה קטנה?

תכתבי בווטסאפ של ההורים של הכיתה של הבן שלך שאם יש הורה שלומד עם הבן שלו תשמחי שהבן שלך גם יצטרך

או תפני בפרטי לכמה הורים

ממש הייתי רוצה שהשכנות שלי ידעו לבקש מה הן צריכות

את רובן שאלתי והן אמרו שמסתדרות..

אחת ענתה לי באמת ועזרתי לה למצוא נערה שתבוא לטפל בכביסות שהצטברו לה

צריך גם ללמוד לבקש עזרה. זה לא קל

תודה רבה לך על התגובה 

מה שאת עושה זה בדיוק מה שנותן את הכח.

להציע.

רוצים יופי, לא רוצים גם יופי.

כשאת מציע עזרה, את רואה את האחר, וזה מה שהכי חשוב.

אני לא מצפה מאף אחד שיהיה נביא וידע להציע את העזרה הספציפית המתאימה ברגע הנכון.

אבל כן להציע משהו כללי כזה לפתוח את הפתח. זה מרחיב את הלב.

כדאי להציע שוב אחרי תקופה מסויימת.

אולי תקחי יום קבוע אחת לשבוע או שבועיים שבו את שולחת למי שאת מכירה הודעה של:

"מתזכרת שאנחנו עדיין פה לכל דבר שצריך".

עצם זה שהצעת עזרה, בין אם השתמשו בה ובין אם לא, זאת העשייה שלך והיא מדהימה!

יישר כח שירבו כמותך,

זה ממש נותן כח, הלוואי והיית יודעת כמה השיתוף הזה חיזק אותי עכשיו.

למרות שגם אני לא יכולה לעזור בהרבה דברים אז גם יש את החשש שאגיד לה שלא יכולה לעזור בזה או שאקח על עצמי ולא יהיה לי פניות לילדים שלי באותו זמן

אבל את זאת קראתי ונכנסת לי ללב. חיבוק גדול!🤗

ואני רוצה לומר- ב"ה אני משתדלת להציע עזרה לנשים המדהימות סביבי. וגם עזרנו כמה פעמים, בקניות וילדים וכאלה, אבל אני מרגישה שזה ממש מעט, ופשוט מרגישה שבטוח יש מה לעזור אבל אני לא יודעת במה.

נגיד הדוגמאות שנתת, הייתי שמחה לעזור אבל לא הייתי מנחשת בעצמי. הייתי מאוד שמחה שהחברות יגידו במה אפשר לעזור... אני רואה שכשאני מציעה דברים פרקטיים (כמו קניות) אז יותר נענים אבל אם אני שואלת אם אפשר לעזור לא תמיד יגידו קניות. ואם היית שכנה שלי, הייתי מאוד שמחה שתגידי באמת במה אפשר לעזור.

שוב חיבוק גדול❤️

רציתי לשלוח לך ולבן שלך חיבוק.

הסיטואציה שאת מתארת עם הלימוד קרעה לי את הלב, וניכר שאת כותבת מתוך כאב עמוק וסערת רגשות.

אני לא נכנסת לעצם הדיון, נראה לי שכבר כתבו מספיק מכל הצדדים,

רק מתחננת אליך שבבקשה תפני למישהו מההורים בבקשת עזרה ללמוד איתו, אפילו באופן חד פעמי. אני בטוחה שיש כאלה שיסכימו להתנדב לכך בשמחה ופשוט לא מעלים על דעתם כמה זה נצרך. והם לא אשמים. כשאת בתוך הסיפור זה נראה כזה מופרך איך אף אחד לא חושב על זה (כמו שאחרי לידה אני לא מבינה מי חושבת שאני מסתדרת בלי אוכל, אבל אז כשמישהי אחרת יולדת לא כל פעם אני שולחת... ואני חושבת שהיא תסתדר, שמישהו אחר ישלח וכו'), אבל מהצד זה לא כזה מובן מאליו שמישהו יעלה על הצורך הזה.

מחבקת אותך ומתפללת יחד איתך לבשורות טובות בקרוב ולגאולה שלמה!

מחווה שבשבילם יכולה להיות 5 דקות, בשביל האחר זאת הצלה גדולה.

פשוט להסתכל.

להיות שם בזמן הנכון כשצריך ואפשר.

מן הסתם זה לא יקרה כל יום. אבל מי שמחפש, בסוף מוצא.

הדברים שאת אומרת באמת יפים ונכונים ופרקטיים

אבל מי שלא נמצאת בסיטואציה לא תחשוב על זה שאת כן

לא כי היא מרוכזת בעצמה ולא אכפת לה, אלא כי באמת אין מושג. עד שלא נתקלים בקיר לא מזהים שיש שם קיר פשוט כי זה לא במודעות.

וכאן כן נכנס התפקיד של הנעזרים- להציף. וכמו שאת עושה פה אפשר בעדינות לעשות בקבוצת הורים של הבן שלך למשל. בטוחה שכמו שכתבת יהיה הורה שיתאים לו ללמוד עם הבן שלך גם, אבל הוא לא ינחש- ויותר מזה, אנשים גם חוששים שהצעות עזרה לא במקום יהיו בוטות מידי.

לי מאוד עזר ששכנה אמרה לי שאם אני הולכת עם הבן שלי למשחקיה היא תשמח שאקח גם את שלה, אם מתאים. זה דייק לי צורך ספציפי רלוונטי שאני יכולה לעזור בו בלי להרגיש נדחפת.

וגם מהצד השני יצא לי לבקש עזרה ספציפית(גם עכשיו במלחמה אבל גם לפני, כמו שיודעים פה אני מטופלת פוריות- וכן היו פעמים שהייתי צריכה עזרה, למשל לקחת את הילד מהגן כי אני מפורקת.. אבל אם אני לא אבקש אף אחד לא ינחש שאני צריכה)

וכן קשה לי הטון הדורש שלך. שדורש מכולם להיות מפוקסים בטירוף על האחרים. לא מצפה מאף אחד שישים לב לבד. לכולם יש לב ענק וכולם מנסים להתמודד איכשהו, מגויסים ולא מגויסים.

הריון בסיכון בתקופה הזו זה גם מאוד מאוד קשוח. מאוד. אפילו אתן לך דוגמה קטנה- אני לא ממש מוגדרת סיכון אבל יש לי כמה עניינים שמצריכים מעקב והתייחסות, ואין לי רופא עכשיו! כי הוא במילואים.. ואין מה לעשות, עם ישראל צריך אותו ואני מבינה את זה ומקבלת לחלוטין.... אבל בסוף אני נשארת עם הלחץ והפחדים והסיטואציה המורכבת בלי כתובת....

וכשמישהי בהריון בסיכון שואלת איך אפשר לעזור, אציע רעיונות איך לדעתי היא יכולה לעזור.

מה שהיא יכולה שתיקח מזה. אם אין שום דבר רלוונטי שאפשר לעשות, אז לא.

ברור שלא על חשבון הבריאות שלה, לא הנפשית ואני הפיזית.

אבל זה מגיע אחרי חשיבה ולא באוטומט של "במצבך מה שאת עושה לעצמך זה מספיק"

אם מתוך 50 אנשים בסיטואציה של האופנוען, אחד הציע עזרה אז זה סטטיסטיקה של 2%.

98% היו עסוקים בעצמם מאלף ואחד סיבות וזה ממש בסדר גמור. כי אי אפשר כל הזמן להיות רק על האחר, ברור.

אבל אם כל אחד ייתן 2% מעצמו אז השלמנו את המשימה הזאת לדוגמה.

ולקחת את הילד של השכנים למשחקייה זאת עזרה עצומה. זה בדיוק הדברים הקטנים שיכולים להשפיע.

אבל אם היית אומרת אני במצבי לא מסוגלת לעזור בכלום, אז לא היית מציעה עזרה ולא היית לוקחת את הילד.

זה בדיוק ההבדל הגדול. וזאת הציפייה שלי.

אולי בכתיבה שלי זה נשמע הרבה יותר דורש, בפועל זה בדיוק בדיוק זה.

האם לדעתך המחשבה על השכנה, הצעת העזרה ולקחת את הילד שלה נחשב ללהיות מפוקסת בטירוף?

כי לזה בדיוק אני מתכוונת, גם אם זה נשמע שאני מתכוונת ליותר מזה.

נתת דוגמה מצוינת.

כאילו חצי כן..

יצאנו והם היו בחוץ אז שאלתי אם הוא רוצה להצטרף, באופן חד פעמי

ואז בערב היא שלחה לי שאם מסתדר עוד פעמים היא תשמח מאוד שאקח אותו. כלומר הבקשה הגיעה ממנה, בתור משהו שיקל עליה אבל שלא בהכרח הייתי עושה מעצמי.... זה מה שהתכוונתי.

אנשים רוצים לעזור. כולם. גם הפותחת. וכולם מלאי מצפון שהם לא עוזרים מספיק.

אבל הם באמת לא יודעים איך- והתפקיד של הסביבה הקרובה שלהם הוא להציף את הצרכים. למשל בדוגמאות שלך את מצפה שההורים של הכיתה יחשבו בעצמם על להזמין את הבן שלך ללמוד איתם... אבל זה לא יקרה. אנשים לא יודעים לעשות את זה, חוששים שזו תהיה הצעה לא במקום ותפגע וכו..

ולכן כאן בא התפקיד שלך- להציף צורך אצל מי שרלוונטי. כדי שיוכלו לנתב את הכוחות(המוגבלים) למקומות שבאמת יקלו.

והגעת למסקנה שזה מה שאת יכולה לעשות אז יופי,

אני לא אומרת שצריך "לצאת מגדרי".

השאלה אם מתוך קהילה, כולם עם בעל מגוייס בהריון עם שני קטנים או בסיטואציה מאתגרת אחרת?

אולי בקהילות צעירות ביישובים זה ככה, יש קהילות גדולות מאוד (מן הסתם בעיקר בעיר) שזה לא המצב אצלם.

והמטרה שלי היא להמחיש איך דווקא העזרות הקטנות, כשהבעל בבית כל יום ממשיך בשגרה שלו,

יכולות לסייע מאוד גם בלי לצאת מגדר הרגיל.

לצאת מגדרם.עובדתית הרי ביום יום לא ישלחו לי עוגה סתם כך. וגם אני לא אקח ילדים של אחרות אלי ואשמור עליהם שלוש פעמים בשבוע סתם כך. אז זה כנראה לצאת מגדר הרגיל. עצם ראיית האחר היא יציאה מגדר הרגיל, בדיוק כמו שהעדת על עצמך שביומיום את מרוכזת במשפחה שלך.

ואת גם משתמשת במשפטים צינים כדי להוכיח על זה. "לראות את האחר זה לא כואב, מבטיחה". אז זה צובט בלב וגורם לנשים להרגיש רע עם עצמן. זו המטרה? מניחה שלא, בטוחה שזה נובע מתוך הקושי שלך, אבל צריך לשים לב למילים בהם משתמשים. כי זה מעורר אנטוגניזם בעיני שזה בדיוק ההפך מהמטרה כנראה...

הרעיונות שלך לאיך אפשר לעזור מצוינים. פשוט לאורך השרשורים אני מרגישה שאת מוכיחה נשים שוב ושוב על זה שכולם לא עושים מספיק כדי לעזור לאחרים. ואני חושבת שזה טוב ויפה שיהיו ציפיות אבל אני כבר מזמן למדתי לשים אותן בצד. כל דבר שנותנים לי מעבר לשגרה-מדהים, מבורך. מה שאני צריכה מעבר- מבקשת, או משלמת על עזרה.

האם הסתכלתי עקום על שכנה לידי שכביכול מצבה "כרגיל"? ממש לא. לכי תדעי מה היא עוברת. וברור שזה לא בר השוואה למה שאת עוברת כשבעלך מגויס. וברור שמה שאת עוברת לא בר השוואה לאנשים שאיבדו את כל עולמם רכושם משפחתם ואת בריאות הנפש שלהם. לכן במקום להסתכל סביב בתוכחה על אחרים וכמה הם לא מרוכזים במאמץ המלחמתי אלא רק בעצמם, אני חושבת של בריאות הנפש שלך מה שאפשר תבקשי, מה שאת לא יכולה לבקש- תשחררי. בלי ציפיות. זה רק גורם לכעס לבעור בפנים ולמרמור להצטבר.

אחרי שבשבוע הראשון הייתי כועסת על כל מי שמסביבי כמה שלא רואים אותי ואת הקושי וכמה שלא מנסים לעזור יותר מהרגיל. שחררתי... עשה לי ממש טוב.

שולחת לך מלא כוחות בהתמודדות הבאמת לא פשוטה הזאת שאנחנו נאלצים לעבור. 

בין לשמור על הילדים של השכנה שלוש פעמים בשבוע,

לבין לשמור עליהם אחת לשבועיים או פעם בחודש.

זאת בדיוק האמירה שמוכיחה את מה שאני טוענת.

אם מישהי אומרת לעצמה אני לא יכולה לשמור שלוש פעמים בשבוע על ילדי השכנים אז לא אציע עזרה כי זה לא ביכולת שלי, אז פספסנו בגדול.

כל אחת במינון ובדרך שמתאימה לה.

יש אחת שבשבילה להכין עוגה לשכנה זה טיפה להגדיל את הכמויות שבבלילה ולחלק לאינגליש קייק, חלק לעצמה ואחת לשכנה, במקום לשפוך לתבנית אחת גדולה. זה עוד כמה דקות עבודה והרבה רצון טוב,

בשבילי לאפות עוגה זה לצאת מגדר הרגיל.

מעולם לא אמרתי למישהי שמה שהיא עושה זה לא מספיק. אני אומרת תפתחו את הראש, משם זה כבר כל אחד לפי מה שהוא מכיר את עצמו ואת היכולות שלו.

שציפיתי שישאלו האם יש משהו שאפשר לעזור ומתוך זה אוכל לבקש את הצורך הספציפי.

הצפתי את הקושי בשבוע הראשון מול הרב שלו, הוא אמר שידבר על כך בכיתה. אבל אני לא חושבת שנעשה עם זה משהו מעבר.

לבקש עזרה בעצמך

קשה לי להאמין שיסרבו לעזור

כמו שהעלאת מודעות בהצעת עזרה תוכל לעזור גם בדברים שלא חשבנו עליהם

כך בקשת עזרה תוכל לעזור, ואפילו יותר. כי היא ממוקדת. מדויקת לצורך שלך. 

האחריות מוטלת גם על כל אחת ואחת לבקש כשצריך,

אני הייתי בסיטואציית קצה והיה לי ממש קשה לבקש עזרה, אזרתי אומץ וביקשתי, וזה המקום לעודד את אלה שמתביישות, לרוב התגובות תהיינה חמות ונכונות לעזור.

מדגישה שוב, מצד שני, על כולנו מוטלת עכשיו החובה לדאוג למי שצריך. 

המטרה שלי הייתה להמחיש איך עזרה שיכולה להיות יחסית פשוטה לקבוצה, (כקבוצה, אני מחפשת מתנדב אחד מתוך קבוצה) בשביל האחר יכולה להיות משמעותית מאוד.

לא התכוונתי להאשים, ומצטערת מאוד על הטון התוקפני שיצא (אם כמה העירו, כנראה שזה נכון אז אני מבקשת סליחה מכולם זה ממש לא היה במטרה לתקוף)

זה היה נשמע שאת מלאת כעס (אולי בצדק) על הקהילה סביבך אז שזה יוצא פה על נשים כאן.

אני ממש במקום שכל אחד יעשה מה שבמסוגלות שלו. ולבקש עזרה בדברים שאת צריכה, כמו שכתבו לך כאן יפה, אנשים מבחוץ לא מבינים את הקושי. אז כמו שאחרי לידות עושים בחלק מהמקומות רשימה ליולדת ומבשלים לה, אבל כנראה שבלי זה אנשים לא היו מבשלים. אז צריך לדעת להגיד מה בדיוק את צריכה. זה קשה.  

יש פה קהילה מדהימה עוטפת ועוזרת.

נתתי דוגמאות למה שהייתי שמחה לקבל עזרה ונתתי דוגמאות גם למצבים שקיבלתי עזרה.

המשותף היה שזה דברים שלדעתי הם יחסית פשוטים בשביל הנותן שהמצב שלו היום לא שונה הרבה משגרה רגילה, אבל הם עוזרים המון.

אני יוצאת נגד הלגיטימציה לומר למי שרוצה לעזור, מה שאתה עושה לביתך הוא מספיק.

יכול להיות שזה נכון, ואי אפשר להכניס עוד קיסם אחד כי אז כל החבילה תקרוס, ואנחנו כחברה רק נפסיד מזה.

אבל יכול להיות שיש עוד מקום לעשות מחוות קטנות רק שלא מחפשים מספיק טוב את המקום הפנוי או שחושבים שהחבילה של האחר גדולה מדי ואין לה מקום.

כי בד"כ יש נטייה לצרכים שלנו לתפוס את כל המשאבים שברשותנו, ועד שלא נכנס צורך חדש לא זיהינו שהיה פה משאב פנוי.

לכן אני אומרת תבדקו.

נכנס- יופי

לא נכנס- גם יופי.

זה כבר כל אחד יכול להעיד רק על עצמו.

וזה נורא מרגש ליקרוא את כל מה שעוזרים לך ולעוד נשים פה.

אז למה זה בא בתרוניה ותכחה שזה לא מספיק?

למה את חושבת שחייבים לעזור לך יותר?

את כותבת:

אני יוצאת נגד הלגיטימציה לומר למי שרוצה לעזור, מה שאתה עושה לביתך הוא מספיק.

ובמקביל את גם כותבת שאת נעזרת המון.

למה לך מותר לאמר לעצמך שמה שאת עושה מספיק, ועוד לבקש ו*לידרוש* שיעזרו לך, ולאחרים שאולי הם במצב יותר קשה ממך אסור?

ואת גם כותבת שבעיניך מה שאת מבקשת זה דבר קטן, אז את כניראה במצב טוב ברוך ה, כי להרבה נשים במצב הנוכחי זה דברים כימעט בלתי אפשריים אפילו בשביל עצמן, אז קל וחומר לאחרות.

וזה מאוד כואב כותבים את זה בתור "רק תכניסו לעצמכם למודעות"
ברצינות????
אין בעם שלנו מודעות לעזור אחד לשני?

אפילו בימי שיגרה אני מקבלת אינספור עזרות מהסביבה שלי. ומקווה שגם נותנת.
ועכשיו בזמן כזה אני כל הזמן שומעת סביבי על עזרות והתנדבויות.

אני מחפשת גם במצב שלי איך אני יכולה לסייע.

השניה הזאת הצעתי רכב לבת של שכנה שקרתה לה תקלה ברכב.

אני יש לי את הבעיות שלי, לה יש את שלה, אבל יש לי רכב שבשבילי הוא לא ויתור מאוד דרמטי, אותה זה יכול להציל כרגע.

אני לא מתכנסת בתוך הקושי שלי, אני מחפשת את הדרכים שאני כן יכולה להשפיע ולעזור בהם, דווקא כי אני מבינה איך זה מרגיש להיות בצד השני.

איפה דרשתי שיעזרו לי?

הדגשת את זה אז בבקשה תוכיחי איפה ראית דרישה.

להיפך, בנות פה כותבות שאני צריכה לבקש, אז תראי לי איפה דרשתי לעצמי עזרה.

ביקשתי שיסתכלו גם על אחרים ולא רק על הקשיים האישיים.

לא כולם יכולים, סבבה.

את לא דרשת, לא יודעת למה כל בצורת כתיבה גרמה לי להרגיש לי כאילו דרישה וגם כאילו תוכחה.

אבל בסופו של דבר את צודקת, ואני מסכימה עם הדברים שאת אומרת.

אני חושבת שזה רק היה הצורה שזה ניכתב.

אני מתנצלת כי ניראה לי שההודעה הקודמת שלי היתה תוקפנית וקצת פוגעת.

סליחה 

וחיבוק על התקופה הלא פשוטה הזאת.  ❤

היא כתבה שיש לה מצפון על זה שהיא לא תורמת.

על זה הגבתי שהיא בהחלט תורמת.

אם אפשר יותר? יכול להיות. אבל לדעתי לא עוזרים לאחר בגלל ייסורי מצפון.

גישה שממשיכה את העקרונות שמנחים אותנו בשגרה רגילה

את עושה מלא את מגדלת את דור ההמשך

את צריכה לפעול רק לפי הכלים והכוחות שלך

מי שאין לה ברירה תסתדר כנראה לה י ש את הכוחות

זה יפה לזמן רגיל

לא למלחמה

בעיני כל אחד מעמ''י צריך לחשוב איך הוא שותף

יש פה מצבים קיצוניים

יש משפחות שחיות בייסורים משאגה לחטופים מהמשפחה

יש משפחות לפצועים שאם מישהי פים התנסתה יןדעת כמה זה מטורף להתנהל על ציר בי''ח-בית ובמיוחד עם ילדים בבית ובמלחמה

יש פה חיילים שכפשוטו מוסרים נפש וישנים כמעט חודש באוהלים ונותנים את כל כולם

ויש את הנשים שלהם שמתנודדות במלא חזיתות שמחילה מי שלא שם לא מדמיינת מה זה אומר. זה המון מעבר לעזרה במקלחות או כל דבר טכני אחר

יש משפחות שאין להן בית

שנותקו מכל ההקשר הרגיל של החיים שלהן

וכו וכו

אין לאף אחד פטור לחיות חיים כרגיל

בלי לחשוב מה הוא נותן מעצמו ואיך הוא שותף

ה'איך' הוא אינסופי

ובהחלט לא צריך לבחור מעשים שלא אפשריים כרגע

ומותר להתחשב גם במגבלות ובכוחות

אבל העניין זה התודעה

זה לא זמן לחיות לעצמינו

זה לא זמן לפעול רק בתוך הכלים

אם כל אחד יצא קצת מעצמו בעיקר בחשיבה

בפועל זה יכל להיות הכי פשוט

הודעה

התעניינות

עזרה טכנית קלה

פינוק קטן

אפילו תפילות

משהו

כל אחת לעצמה מה נשנכון לה

אבל גישה שמעודדת חיים כרגיל

וחשיבה רק על עצמי

מאוד צובטת.

ובכנות

אני נגיד לא מצפה מאף אחת ספציפית לשום דבר

באמת

מצד שני וואלה יש דברים שאין לי מושג איך אסתדר בלי עזרה

אני בהריון אם לא יעזרו לי בקניות אסור לי לסחוב(יש לי מיד צירים ) ואיןצפה אף סופר אונליין

אם לא יעזרו לי בהקפצות למסגרות אין לי איך כי אין הסעות ואין לי רכב

וגם נפשית

אם אף אחת לא תתעניין או תתמוך אני אהיה בדכאון

אז ברגיל אני האדם הכי לא נזקק שיש

לא מעיזה כמעט לבקש ביצה מהשכנה

וגם עכשיו לא מצפה ולא מבקשת כמעט כלום

אבל כשאני קוראת גיה כזאת שממש מפרגנת לעל אחת לחשוב רק על עצמה

אז זה צובט

כי בסוף זה תקופה ארוכה

וזה המון נשים שלבד

ויש גם עוד התמודדויות שמבחוץ לא יןדעים

אז בלי תחושת תמיכה  זה נורא קשה להסתדר לבד בעולם לאורך חודשים.

מצד שני ככ אי אפשר לשפוט בתקופה כזאת כל אחד עובר אחד פיזית אחד נפשית

אני בטוחה שכל אחד משתדל לתרום את המקסימום שהוא יכול לכולם

העיקר שנשאר חזקים ומאוחדים

לא נשפוט נתו אחד לשני מה שאפשר ונאהב כל אחד מכל הלב

אמרתי שאני לא מצפה מאף אחת באופן ספציפי לשום דבר!

אבל כגישה כללית אני כן חושבת שצריך שהל אחת כפי יכלתה תחשוב לא 4ק על עצמה.

ומה לעשות עם זה- לא מתערבת ולא שופטת

אני לא שופטת אף אחד ספציפי,

אבל כשיש הודעות תמיכה כאלו שזה בסדר להשתבלל בתוך עצמך, אז לא.

ובניגוד למה נאמר פה, אני ממש לא בטוחה שכולם עושים ככל שביכולתם.

לדעתי זה הרבה עניין של תודעה לוקה בחסר. שגם זה לא באה בטענות, אבל כן מנסה להסביר איך בשינוי בתודעה אתה יכול למצוא את ההזדמנויות שלך לעזור.

מן הסתם יש קהילות צעירות שיש בהם הרבה מגוייסים ולכולם קשה, אבל יש קהילות שזה לא המצב אצלם. לכולם קצת יותר קשה מהרגיל מן הסתם, אבל יש משפחות שהרבה יותר קשה להם מהרגיל, אז תחפשו אותם. אתם לעולם לא תוכלו באמת לחלוק איתם שווה בשווה בקושי. אבל כן אפשר להקל טיפה. ממש טיפה.

פשוט להכניס לתודעה.

מילה בול במקום.

בדיוק זה מה שכל פעם גורם לי לכתוב את זה ההודעות האלו

מרגישה שהתודעה חייבת לקבל צורה קצת שונה מהרגיל.

זה בדיוק ואהבת לרעך כמוך

לשים את עצמך רגע במקום מישהי אחרת

לדמיין מה היית עושה אם אף אחת לא היתה חושבת עליך בכלל וכל אחד היה חי לעצמו

ויש גם אשליית אלפי מתנדבים וארגוני התנדבות וכו

מתוך השטח- מעידה שלא את כולן הם פוגים

פניתי לכמה ואין באזור שלי

חלק לא נענו רק בתשלום מלא

והשאר פשוט לא הגיעו לפה משום מה

נגיד עכשיו

שבת מתקרבת

אני לבד

עם לא מעט ילדים

אף אחד ברגיל לא מזמין אותנו כי ב''ה אנחנו לא מעט

אבל עכשיו

הלב דרוך

יזמינו

או לא

לבקש- לא אבקש.(אני מבקשת דברים קטנים

לצפות- לא מצפה מאף אחת כלוםם

לשפוט- לא שופטת.

אבל זה תחושה מוזרה.. תדמיינו רגע..

אז אני מתכננת שאם לא יזמינו לחפש אולי אורחים שיבואו. אני לא נאשרת במסכנות.

אבל זה לא שבת אחת כזאת

זה עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת ומי יודע עוד כמה

אז מה אם כל שבת אף אחת אף פעם לא תציע עזרה קטנה או לא תמזין אף פעם

תחשבו שניה איך זה מרגיש?

ועכשיו שעון חורף

השעודה נגמרת מוקדם

ולבד עם ילדים קטנים עוד יותר מוקדם

ואיך ב מרגיש לשבת בליל שבת בשקט בחושך לבד על הספה

אז אני אקנה משהו טעים ואקרא ספר

אבל איך זה ירגי ש בלב? ככה שבת אחרי שבת?

סתם ניסיתי לתת רק דוגמא אחת

כדי קצת להמחיש

שלצאת מעצמך זה בעיני צו השעה עכשיו

איך? איך שטוב לך ומתי שטוב לך.

אין פה ישיפוטיות.

שוב ושוב אגיד

בתודעה

להגיד: ׳ממש לא בטוחה שכולם עושים ככל שביכולתם׳ זה לשפוט אנשים. אין לך דרך לדעת מה כל אחד עובר ולכן אין אף אחד שאפשר להגיד עליו את זה.

ואני מציבה את זה בסימן שאלה ולא בסימן קריאה.

ועובדה שהרבה אמרו פה על הדוגמה של הדף קשר למשל, שכדאי שאפנה להורים.

מה זה אומר?

שיש את היכולת אבל אין את המודעות.

אז זה לא נקרא "ככל שביכולתי"

זה אומר שיש עוד יכולת לציבור (כציבור, לא כאדם בודד) לעזור והיכולת הזאת לא מנוצלת עד תומה וצריך להבין למה.

אם אני צריכה לבקש או אחרים צריכים להציע, זאת שאלה אחרת כבר.

ברור שיש כאלה מתוך הציבור שלא מסוגלים לעשות כלום, אפילו לא להציע עזרה, בין אם בגלל קושי פיזי או נפשי.

אני גם לא אבקש ולא אשפוט קבוצה קטנה של אנשים. כי אולי דווקא אלה נפלו על הסטטיסטיקה שהחיים שלהם מספיק קשים ממילא.

אבל מתוך קהילה די גדולה, לא מהדרום, לא מגוייסת, במצב סוציואקונומי גבוה, זה כן מעלה שאלות.

ברור שחלקם מתמודדים עם דברים שאין לי מושג, שה' ישמור ובמצבם הם צריכים את העזרה שלי ולא אני את שלהם.

האם כולם? אני משאירה את זה בסימן שאלה. מספיק אחד כדי לסתור את האמירה של "כולם".

אולי אני טועה וכולם עושים ככל שביכולתם.

יודעת מה? הלוואי.

הלוואי שאין שום בעיית מודעות ופערים כאלה ואחרים, שנובעים מסיבות כאלו ואחרות.

הלוואי שהצלחנו כחברה שבכל חלקיה כולם עושים ככל שביכולתם.

האמת זה אפילו לא בציפייה שלי. זה יהיה הרבה מעבר לציפיה.

לא מצפה מאף אחד לעזור ככל יכולתו, כן מצפה מהרוב, ושהאווירה הכללית תהיה לעשות משהו מתוך היכולת. לא כל היכולת, משהו מתוך זה. במינון ובדרך הנכונה לכל אחד.

לא כולם יכולים זה ברור ומובן ואני לא שופטת את מי שכפרט לא יכול לעשות שום דבר בכלל כי אין לי את היכולת להיכנס לנעליו וזה לא ענייני מה קורה אצל האחר כפרט.

עם ישראל נלחם על קיומו. זו מלחמ מצווה פר הגדרה. מלחמה שבה חתן יוצא מחדרו וכלה מחופתה.

ואם אשה כל כך מאורגנת ומתוקתקת כמו אמאשוני כותבת שקשה לה, אז התגובות היחידות שצריכות להיות הן הצעות קונקרטיות לעזרה.

התיאור של הנער הנאבק ללמוד גמרא ומתוסכל עד כדי כך שלא מסוגל להפרד מאביו היוצא לקרב כאב לי.

באמת אין אף אשה כאן שבעלה לא מגויס ויכול לקחת על עצמו את המצווה הזו, לעזור לנער לעמוד בכבוד במבחני הכניסה לישיבה?

בקהילה של אמאשוני או שהאבות מגויסים או שהם עצמם להורים למגויסים! זה נטל נפשי עצום.

אמאשוני, אם בא לך לכתוב לי בפרטי כתובת, אשלח לך בלי נדר חבילת שוקולד להמתיק לך את החיים💓

עבר עריכה על ידי כמהה ליותר בתאריך ט"ז בחשון תשפ"ד 09:43

גם בשיגרה יש לי שכנות ומכרות שהן גרושות או אלמנות ונימצאות לבד, וכולן מגוייסות לעזור.

גם בשיגרה יש מישפחות שנעות בין הבית חולים לבית, וצריכות עזרה.

גם בשיגרה יש נשים שבעלן משרת כקבע וחוזר רק בסופי שבוע או אפילו פחות מזה.

גם בשיגרה קורא שלשכינה חסר חלב דחוף, ובעלה בעבודה, והיא עם הילדים וממש יציל אותה שאקנה לה חלב.

גם בשיגרה צריך לפקוח עיניים, כי יש מסביבינו המון אנשים שצריכים עזרה.

וזה בדיוק מה שכולנו עושות בשיגרה. בשיגרה כולנו מליאות בחסד ועוזרות אחד לשיני.

ודווקא עכשיו במילחמה, אני רואה שיש הרבה ביקורת ושיפוטיות. אבל רגע, מי אמר שהמצב של השניה טוב יותר?

המצב כרגע שם אותנו בסיטואציה שכולנו כימעט לא מסוגלות לתפקד, מי פחות ומי יותר.

ברור שיש כאלו שהמצב אצלן קשה יותר, ובדיוק לכן יש אירגונים, והתנדבויות מיוחדות של אנשים שכן בתיפקוד שיעזרו להן.

אבל אני חושבת שהחובה הראשונה היא עניי עירך.

מה החכמה שאת טיפת הכוחות שאישה מצליחה לגייס, היא תנדב לאחרים, כשהיא לא מתפקדת.

אם יש לה טיפת כח, עדיף שתכין אוכל לילדים שלה מאשר לשכנה, אם יש לה טיפת פניות הדעת, ויכולת להכיל עוד רגש חוץ מרגש ההישרדות, עדיף שתדבר עם הילדים שלה, שתראה מה המצב הנפשי שלהם.

לפעמים אפילו בשביל לישלוח הודעה או ממתק קטן, צריך כוחות נפש, שלא תמיד יש.

ואני אישית ממש מודה לה שיש לי את האפשרות כן לעזור קצת, ושאני במסוגלות וביכולת לעזור. (לא הרבה לצערי, אבל כן יכולת לעזור קצת)
אבל בטוח לי שיש כאלו שבאמת לא יכולות,וחייבות קודם כל לידאוג לעצמן.
חבל שדווקא בזמן מילחמה, שכולנו עוזרות הרבה יותר ממה שבשגירה, דווקא עכיו יש כל כך הרבה ביקורת כלפי מי שלא מסוגל.

בעיני אין לאף יהושי עולם פטור מלהתגייס בנפש להיות ושותף במהלך שעמ''י עוברים

אני מדברת ושימו לב שוב ושוב-

רק על תודעה!!!

מעשים- לא שופטת ולא מתערבת ולא מבקשת ולא מצפה

כתבתי את זה מאה פעם

תועה שיש בה קצת הרחבת הדעת קצת חשיבה ורגיושות לסביבה.

אולי פשוט תפילה בלב- ה' אני רוצה להיות שותפה .

אם זה נמצא בתודעה

מאמינה שזה אולי גם יתבטא איכשהו.

ולא משנה איך.

ואם את מדברת על מקרה ספציפי שאישה באמת במצב נפשי קהשה או פיזי מורכב או משהו אחר ואפילו להחיק בתודעה קשה לה

סבבה אז שלא

לא נכנסת לאף אחת לחיים הפרטיים שלה

פשוט קוראת פה ושוב ושוב ושוב

ננשים שמתיעצות איך אפשר לעזור בתוך מציאות חייהן

ושוב ושוב כותבים להן משמספיק הן חיות לעצמן ומגדלות את דור ההמשך ושזה בסדר להמישיך פשוט ככה.  

אז על הגישה אני משברת

על התודעה

לא על התרגום המעישי

ולא על אף אחת ספציפית

אם מישהי מרגישה שאין לה מקום לכלום

זה בסדר . שתרגיש טוב עם עצמה.

הכל טוב.

אם בעלי נלחם ברגע זה ממש במחבלים ארורים ואני לא יכולה לדבר איתו כמעט שבוע כי לקחו להם את הפלאפונים, ואם יקרה משהו אדע על כך רק מדפיקה בדלת,

אני רוצה לדעת היום, עכשיו, ברגע זה, שהעם שלי ראוי לכך.

זה מה שנתן וייתן לי את הכח לומר לו צא לשלום, שמור על עמ"י.

לא מבקשת שישמור על עצמו.

לא מבקשת שישמור על הקן הפרטי שלו.

מבקשת שישמור על עמ"י.

ויכול להיות שנשלם מחיר יקר מאוד על זה.

וזה בסדר. אני שלמה לגמרי אם הסיכון.

בתנאי שיש פה עם שמבין ומעריך שאנחנו לא במצב שגרה. שמבין שברגע זה ממש בעלי נלחם באויבים, בשבילו.

אז נכון שהוא יכול להיפצע או חלילה גרוע מזה גם בנסיבות אזרחיות לא על אף אחד, אבל באזרחי אין את המימד של ההקרבה בשביל האחר. פה יש. וזה קורה עכשיו ולא ביקום מקביל. בעלי קם בבוקר מאיפה שהוא נמצא, לובש מדים לוקח נשק ומבצע את המשימות שלו בשביל כל אחד שחי פה במדינה.

כשהבן שלי לא יכול ללמוד עם אבא דף קשר, הוא יודע שאולי לא יוכל ללמוד עם אבא אף פעם יותר את דף הקשר. ואם נחשוב על עצמנו אז נוכל למזער מאוד את הסיכון הזה.

אבל אנחנו לא חושבים על עצמנו.

אז תעזרו לו עכשיו להיות חזק ולא לבקש מאבא לחזור הביתה, בזה שתלמדו איתו את הדף קשר. שתתנו לו את הגב שאפשר לתת לו על מנת לשמור על איזה שפיות.

במצב אזרחי אנחנו לא צריכים את הגב הזה כי אנחנו לא בשליחות של עמ"י.

במצב אזרחי אני חושבת רק על טובת המשפחה הפרטית שלי ונעזרת רק במשאבים הפרטיים שלי.

פה זה לא המצב.

אני לא אומרת לא לעזור בשגרה, אבל זאת פשוט לא אותה סיטואציה בכלל.

במצב אזרחי אני חושבת רק על טובת המשפחה הפרטית שלי ונעזרת רק במשאבים הפרטיים שלי

במצב אזרחי כלשונך אנחנו בתור יהודים מחוייבים לעזור אחד לשני, אמנם זה לא חירום כמו עכשיו אבל עדיין צריך.

כתבת שכואב לך שלא שמים לב, תראי, אם את תמיד דואגת רק למשפחה שלך אנשים רגילים שאת  תמיד מסתדרת וככה"נ את יוצרת פחות קשרים שיכולים לתת לך מענה בזמן אמת.

כנראה שאנשים רואים אותך כאישה חזקה ועצמאית.

חוץ מזה, נכון שעכשיו מלחמה, וצודקת שצריך להעלות מודעות. הבאת רעיונות יפים ונכונים ואני בטוחה שיקחו את זה מפה הלאה ליישום.

אני חושבת שבשביל החוסן הלאומי והאישי התגובות שלך צריכות להיות קצת יותר עדינות כלפי נשים פה שבחלקן הגדול הורמונליות מהריון, בעליהן מגויסים, ואני בטוחה שרובן עושות את המיטב במצב הנתון.

אני כותבת בתור אחת שמגוייסת להתנדבות בקהילה כל השנה ועכשיו גם מחוץ לקהילה. 

ויש ערבות הדדית, אין ספק.

גם כשהייתי בחודש תשיעי בישלתי לשבת למשפחה שחלתה בקורונה וכו'.

ויצא לי לבשל לא מעט לשבעה וכו.

גם בשגרה מנסים לעזור,

אני מתכוונת שבשגרה בד"כ ההסתכלות היא יותר פנימה ופחות החוצה.

בוודאי שגם בשגרה צריך לעזור,

אבל עכשיו על אחת כמה וכמה.

אשתדל להבא לכתוב יותר בעדינות או לא לכתוב בכלל כי נראה לי הנושא מוצה וכל אחת תעשה כראות עיניה.

אהבתי את התגובה שלך.

מי שקשה לה וצריכה עזרה ספציפית - בודאי שתבקש, אם לא תבקש- לא ינחשו צורך ספציפי.

נכון שיותר נעים שמציעים עזרה מאשר לבקש אותה...

וללמד זכות על מי שעונה שהיא לא יכולה, שכנראה באמת איננה יכולה.

למען החיילים שמחרפים נפשם בעזה כדי שיהיה לנשים בעם ישראל בארץ ישראל דור המשך.

ראיתן מה עשו לדור ההמשך בעוטף עזה!

עכשיו נפלו לנו שני קדושי עליון בעזה.

במקום לבזבז את הזמן פה, בכתיבת תגובות ובויכוחים. אנא אנא תפתחו ספר תהילים🙏🙏🙏אפילו  כל מי ששוכבת במיטה ואסור לה לזוז, הרי תהילים היא יכולה לקרוא!

וסליחה שעניתי בשרשור אליך. זה לא ספציפית אליך זו רק תגובה לרעיון

אפשר לראות איך לעזור גם בלי המצפון.

אני מעדיפה הודעה עם הזמנה להתקשר

כי לא ץמיד יש לי כח מפשי לדבר

ולא עם על אחת

תלוי מי בעיקר ומתי

זה ממש ממש מקל

וגם להציע עזרה בקניות

לצערי לפחות פה כבר רואים ירידה בשטף העזרה...

להציע לעזור - להוריד את הפח, לקנות חלב ולחם.

דברים קטנים

יש משפחות קרובות אליכם שאפשר ללכת אליהן להציע עזרה? בלזרוק את הפח, לסחוב את הקניות, לתדלק רכב. כל הרעיונות הנפלאים ש@אמאשוני העלתה באחד השרשורים

אולי את יכולה להרים טלפון להגיד שאת חושבת עליה ולתת לה הרבה כח מרחוק

תעשי לזכותם הפרשת חלה

תקבלי על עצמך לא לכעוס היום והזכויות למענם

הרבה יותר משצריך עזרה בחומר, צריך עזרה ברוח...

תתפללי עליהן שהקב"ה ישמור עליהן בריאות בגוף ובנפש, חזקות ומתפקדות, ושכל החיילים והשבויים ישובו לשלום...

❤❤🇮🇱🇮🇱❤❤

@אין כבר כח ו @אמאשוני

בזכות מה שכתבתם פה בשרשורים אז התחלתי להציע עזרה בהודעות ופעמיים בערך להכין כמות כפולה ולשים קופסאות של אוכל ליד הדלתות של כמה אמהות.. זה לא נשמע הרבה אבל הם כתבו לי שממש שימח אותם

זה מה שאני מצליחה כרגע

והאמת שזה בזכותכן שעודדתם לעשות אפילו קצת

כי גם זה בקושי הצלחתי..

אבל האמת שממש ממלא ומספק להרגיש שעזרתי למאמץ..

מדהים שככ הרבה אנשים הלכו למילואים, בלי לשאול שאלות

והבעלים שלהם לא בבית בשבילי ובשביל הילדים שלי..

אז כן חשוב לעשות מה שאפשר..

ובאמת כמו שאמרתן הרבה פעמים לפעמים זה משו קטן שמאוד מקל!!

וכמובן שכל מי שכתבה שהיא לא יכולה ולא לשפוט אותה אני מבינה (ובהריון בסיכון בכלל לדעתי לא שייך  לעשות משו כדי לא לעבור את הגבול אבל כן אפשר לשלוח הודעה ולבקש מהבעל שיעזור.. ) ממש אבל ממש ממש ממש חשוב להשמיע את הקול הזה שאתן משמיעות , תודה רבה!!!

בזכות נשים צדקניות נגאלנו וניגאל בע"ה!!

עברתי היום בסופר אז קניתי 4 חבילות שוקולד כדי שבחמישי אשים להם על הדלת עם פתק לכבוד שבת...

זה באמת קשה בלי הבעל כ"כ הרבה..

ולפעמים נראה לנו שאין לנו איך להשפיע הרי לא נאמץ את הילדים שלהם לתקופה הזו..

אבל דברים קטנים שמביעים הערכה זה כבר יוצר תחושה טובה...

היום נאלצתי ללכת עם הבת שלי לקנות שמלה לאירוע.

הייתי בחנות אחת שהרגשתי כ''כ לא נעים, המוכרת עשתה לי פרצוף שהיא נגעה בשמלות (ילדה נקייה סה''כ, שלא הקשיבה לאמא שאמרה לה לא לגעת🫥)

ובחנות שנכנסתי מיד אחרי זה המוכרת חייכה אלייה, שאלה אותה לשמה, אמרה לי ''איזה כיף שהבאת אותה, היא ממש משמחת אותי'', התלהבה ממנה שהיא נוגעת בבגדים😅

פשוט הרגשה שונה.

אבל אני לא חושבת שזה קשור רק למלחמה...

פשוט במלחמה זה יותר בא לידי ביטוי.

בכללי בחיים אפשר להיות נחמדים, לראות מי מסביבנו צריך עזרה, להציע אותה...

האמת כשאותי שואלים אם אני צריכה משהו אז ''הכל בסדר'', עצם המחשבה משמחת.

אם אני צריכה משהו- מבקשת אותו (בייביסיטר, להוציא מהגן), אבל מה שחסר לי זה פינוקים משמחים.

הלוואי מישהו היה קונה לי שוקולד או מביא עוגה😅

אבל הוא מתחיל לצאת מפרופורציות ולרדת לפסים אישיים. לכן החלטנו לנעול אותו, כדי לשמור על אווירה נעימה.

בשורות טובות לכל עם ישראל🙏