למה זה נכון?

זה כבר 25 יום, הבנתי שהעלות כבר עברה את ה-100 מיליארד שקל, כל יום כמעט יש הרוגים, פצועים ובעיות מסוגים רבים.

כלומר - לכאורה צבא כמו צה"ל אמור לעשות כזאת פעולה תוך שבוע-שבועיים מקסימום.

למה אנחנו אוטוטו כבר בחודש ימים?

ומן הסתם ככל שנהרוג להם יותר מפקדים ונהרוס להם מנהרות באמצעות חיל האוויר כך זה יקל על כוחות הקרקע לא?

לגבי סימנים לכך שהמטרה היא ריבוק מוחלט של החמאס לא אפרט.

אם עדיין חיים בעזה 2 מליון ערבים תומכי טרור טרוריסטים בפוטנציאל ובמעשה?!?!

זה טוב להשמיד את חמאס, אבל זה פתרון זמני בהחלט. יכול להיות שיקח להם כמה שנים להתאושש אבל בסוף הם יצליחו לבנות את הארגון מחדש או לבנות ארגון טרור אחר. זה יקח זמן אבל מתישהו הם יתחזקו ואנחנו נרדם קצת, שוב אנשים יהיו שבויים באיזו קונספציה של כסף תמורת שקט, התרעה או שלום.

אחרי מתקפת פתע כזאת בטוח יהיו חקיינים נוספים שינסו את מזלם. וזה לא חייב להיות רק מעזה, גם ערביי ישראל והחיזבאללה ראו מה קורה כאן ויש להם פחות מה להפסיד ממנו.

הסיבוב הבא באופק, ויכול להיות שהוא יהיה קטלני לא פחות. 

חומת מגן היתה לפני 20 שנה.

עדיין הארגונים שם לא הצליחו להשתקם ברמה שהם מפוצצים לנו אוטובוסים כמו שהיה באינתיפדה השניה.

ישראלים רצחו את האבות והקרובים שלהם כדי לשלוט בהם ולדכא אותם. הם יהיו צמאים לדם הרבה הרבה יותר.

מלבד כבר עכשיו שתודעת הג'יהאד מרקיעה שחקים בלבבות ועל פי דרך הטבע זה יתפרץ. ה' יגן.

הפתרון היחיד לגרש אותם כליל מארצינו.

נמנע מהם ללמד את זה נשים שומרים בכל כיתה? הם יכולים ללמוד את זה גם בבית או במחתרת..

אי אפשר למנוע באמת

וזה תמיד יהיה קיים כי תמיד עשיו שונא ליעקב

זה נקבע ככה מאז ומועלם

משנה מה תחנך, זה ענין של זהות. רוב הערבים גם בתוך ישראל רואים את מדינת ישראל ככובשת, והמלחמה עכשיו רק מחזיקה את תודעת ההתנגדות שלהם.

אתה לא תוכל לשלוט על עם אחר שמתרבה במהירות כל הזמן ומתנגדת בזהות וברעיון לעצם המדינה שלך.

זה גם לא הגיוני, זה גם מסכן את העתיד שלנו.

על כל פנים גם הערבים שאתה מדבר עליהם שנגד חמאס, זה לא אומר שהם גם לא נגד ישראל, הם פשוט חושבים שהשיטה צריכה להיות אחרת.

ולקבל עליהם שבע מצוות בני נח.

כל תרבות השחיתות, הרצח ו"ידו בכל" ישתנה.

אתם חיים בהזיות.

את יהודה שומרון ועזה. יהיה בערך חצי יהודים וחצי ערבים במדינה (2.2+3.2+2 מליון זה בערך כמות היהודים אם לא קצת יותר). אתה חושב שזה יחזיק מעמד?

אי אפשר לברוח מפתרון התורה. כמו שאתה לא אומר תניח 3 בתים של תפלין או תחגוג שבע ימים חנוכה או תהרוג חצי עמלק וכדומה ככה לא עושים פתרון חצוי במצוות התורה. צריך לגרש את כולם שהם לא גרי תושב. בפשטות אי אפשר לקבל גר תושב היום, גם אם כן הוא חייב להאמין ב7 מצוות מכח תורת משה ולא דת אחרת שחוצצת, חוץ מזה שהם לא מקיימים אפילו 7 מצוות, והם לא משועבדים לחוקי המדינה וסכנה אליו.

להגיד פיתרון אחר זו כפירה במצוות התורה.

מבחינתך זה הכל או כלום

אני חושב ש"להרוג חצי עמלק" עדיף מכלום, ובמקביל להמשיך לשאוף לשלמות.

כמו שלהקים מדינה על חלק מא"י עדיף מלא להקים בכלל.

השאלה למה מנסים להגיע. יש חולשות אבל תמיד צריך להעמיד מול עצמינו את מה שצריך להיות.

יכול להיות.

כמובן לא באופן ישיר על ידי הספרים.

אבל אולי בין השורות של דברי המורים 

מדברים על שלטון של האו"ם או של כמה מדינות מהאזור. נראה לי שרה"מ או מישהו אחר אמר בפרוש שאין עניין לספח את עזה.

וגם אם כן, יהיו לזה מחירים תמידיים של רצח חיילים ואזרחים שיצבו בעזה כחלק מהשליטה. כל אחד יכול לקחת סכין וגם נשק יכול להגיע מכל מיני מקומות כמו שיש בערים המעורבות בארץ. הם שונאים אותנו, ואם נשלוט ברצועה הם ישנאו יותר.

אי אפשר לחיות איתם לצידנו, להעסיק אותם בתוכנו. הפתרון היחיד הוא טרנספר. 

לא בגלל שאני סומך על מחנה הקונספציה כמובן,  אלא בגלל שנראה שמתרחש פה תהליך גדול הרבה יותר שאחריו דברים יהיו אחרת.

נשמח לגאולה ניסית, ואנחנו מתפללים עליה,

אבל ההתנהלות בפועל צריכה כמובן להיות לפי גאולה בדרך הטבע, שלוקחת זמן והניסים בה נסתרים.

יתכן מאוד שבקרוב תהיה מלחמה משותפת באיראן וגרורותיה שיכוסחו בעז"ה, ויחד עם דעת הקהל של העולם השפוי שמתחיל להבין מיהם הפלסטינים (ואולי גם ההסכם המסתמן עם סעודיה קשור)- יגיע בהמשך מצב שנוכל בהסכמת העולם (ואולי אפילו ברצונו) להחזיר לידינו את השליטה בהר הבית. וכשההר יהיה בידינו נוכל להתקדם לשלב הבא בגאולה.

ב"ריסוק מוחלט" של החמאס??

כל כל כואב לראות את השמות שעכשיו מתפרסמים, ולהשתגע מדאגה למי שנמצא שם.

השמדת חמאס בלבד, זה אומר לא לפגוע ב"בלתי מעורבים", זה אומר להלחם בפינצטה, על קרקע בוערת, ולאבד את טובי בנינו בגלל תתי האדם הבזויים האלה.

זה לא שווה את זה!! אין שום סיבה בעולם לתת לחמאס ותומכיו לשיר את שירת הברבור ברצח חיילנו.

הההומניות איבדה את משמעותה ב7 באוקטובר. צריך לעשות את זה אחרת.

זה ממש לא הייתה כוונתי.

אני אומרת שאם לא יהיה ערבים בעזה אז לא יהיה שם חמאס וגם לא טרור. לא היום ולא עוד כמה שנים.

אחרי שעזה תהיה מפורקת ומופצצת בצורה קטלנית, אחרי שיהיה מצור מוחלט, אחרי שגבול למצרים יהיה פרוץ. אז כל עזתי חפץ חיים יקח את רגליו ויברח מכאן, רק אז החמאס וכל העזתים יהיו מורתעים. ואז יהיה אפשר להכניס כוחות קרקעיים עם מינימום פגיעות בנפש.

לא יודעת איך אחרי 7 באוקטובר זה לא ברור שחיי חיילינו קודמים לחיי אזרחי האויב.

לצערי אף אחד חוץ ממך לא שואל אותי מה אני אומרת, אז נאלץ להמשיך לדאוג ולהתאבל.

וזה לא בגלל מגבלות טכניות.

כואב, פשוט כואב, לאבד חיילים בגלל זה.

לדוג' לשנות את נהלי הפתיחה באש במצב חירום של מצור על ישובים (גנץ מתנגד בגלל שיקולים פוליטיים). וכן לדאוג לציוד מתאים לכיתות הכוננות שבאחריות משרד הבטחון- יו"ש וצמודי גדר (גלנט מתנגד להעברת ציוד מהמשרד לבטחון לאומי בגלל שיקולים פוליטיים). וכן להפסיק להעביר כספים לרשות הפלסטינית (הקבינט אמר להעביר. סמוטריץ חוסם), ולהתנהג למתיישבים בצורה אוהדת והגונה מתוך הבנה אחרי מה שקרה בעוטף עזה שהם היו ויהיו העוטף של המרכז והשרון.

בגלל שנאת חינם וחוסר רצון להודות בטעות שלהם כרמטכ"לים ופוליטקאים, גנץ ואייזנקוט דרשו (וביבי מן הסתם קפץ על המציאה) שסמוטריץ ובן גביר יודרו מהקבינט המצומצם, למרות שהם אלו שקראו וקוראים את המציאות נכון, ולמרות שמהציבור שבחר בהם יש הרבה חיילים נופלים ומשפחות שכולות והאלף בית זה להראות אחדות ולא להדיר את נציגיהם ומהקבינט.

אז אני לא בטוח שההתנגדות לכתוש בעזה מבלי להבחין בין חמאסניק לאזרח (כלומר אבא, אח או בנדוד של חמאסניק בסבירות גבוהה) נובעת רק מלחץ בינלאומי ולא מהשקפת עולם. ויתכן שעם השקפת עולם תקינה דברים היו נעשים אחרת (לדוג'- לדחוף חזק הרבה יותר להגירה של כל העזתים, כתנאי לכך שלא נפציץ בלי הבחנה כל מקום שיש שם טרור).

בעז"ה שבקרוב הקב"ה יבוא בחשבון עם כל אלו והדומים להם, כולל דרעי הנבל, וכולל שופטי בג"ץ הפרוגרסיבים.

יו"ר איגוד הרבש"צים לערוץ 7: "רק בן גביר נענה למצוקת כיתות הכוננות"

פשוט לפוצץ את עזה.

שום בית ספר/בית חולים/גן בעזה לא שווה לחייל אחד שלנו

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

אני בוחרת 2.

במשמעות 2: "האיש שבחדר ישב ברישול, בוהה ניכחו, וניכר שמחשבותיו בל עמנו"

במשמעות שונה: "האיש היה לבוש באופן כל-כך משונה! לא הצלחתי שלא לבהות בו, על אף חוסר הנימוס"

כלומר, זה לא בדיוק להסתכל בדבקות ובעניין, זה להסתכל בהשתוממות \ בפליאה \ בהערצה (תלוי בהקשר, יכול להיות גם רגש שלילי של דחיה), הרבה פעמים בניגוד לשיקול הדעת שלא מופעל באותם רגעים.

אבל היא בשימוש)

שהתכוונתי להכניס את המשמעות שהצגת באפשרות 1.

כלומר, החלוקה בעיני היתה בין יחס פעיל למראה, לבין מעבר שלו על פני התודעה.

תוכלי לחדד את ההבחנה הנוספת שאת מציגה? אשמח.

ההגדרה הראשונה שלך נשמעת מתאימה ל"התבוננות", שהיא בנחת, בתשומת לב לפרטים.

אבל בבהיה אין תשומת לב לפרטים, אין בחינה מדוקדקת, ואין נחת ומודעות. אלא הסתכלות לפרק זמן ממושך מהמקובל שמגיעה מתוך רגש חזק פתאומי שהתעורר ממה שעליו מסתכלים. מקווה שהצלחתי להבהיר יותר את כוונתי.

(באתי להצביע 2, אבל בעקבות ההודעה שלך חשבתי שאולי לבהות זה בעצם 'להסתכל בנקודה מסויימת בקיפאון, בלי לזוז או להזיז את המבט'. ככה זה תופס את שתי המשמעויות - גם לבהות באוויר, וגם לבהות במישהו מפתיע או מטיל אימה וכדומה)

מה שמתאים למילה 1 שתיארת זה "התבוננות".

"לבהות" זה להסתכל מבלי להתמקד מנטלית בשום נקודה באופן ספציפי. שים לב, העיניים לא מתרוצצות אלא כן "נמצאות" באיזו נקודה אבל המוח לא ממש מסתכל על הנקודה עליה העיניים נחות. מה שאתה עושה עם עיני הבשר שלך בזמן כשאתה חולם בהקיץ זה נקרא "לבהות".

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

אף אחד כמעט לא התקרב ללהבין אותי ברמה שהם מבינים .

אולי ניקים ספציפיים בפורום

שהכל מותר להם?

אגב, מציאות בלי גבולות בכלל - היא מציאות מאוד אבודה. יש היום שיטת חינוך (או יותר מדוייק: חוסר חינוך) שמנסים שילד לא ישמע אף פעם 'לא', אף פעם לא ידברו אליו בתקיפות, אף פעם לא יציבו גבול. אז מאבטחים את כל השקעים בבית, נועלים את האסלה וכו'. והנה מתברר שילדים שגדלו כך, אינם יותר בריאים בנפשם - אלא פשוט לא מסוגלים להתנהל בעולם.

אחרי שמקבלים שהמציאות היא כזו שבה "בוקר ויודע ד' - גבולות חלק הקב"ה בעולמו..." (רש"י פרשת קורח), יש הזדמנות להעמיק בהבנה למה דבר ד' הוא "לטוב לנו לחיותנו כל הימים".

זה סתם אשליה שהגשמת החלום שלך תשמח אותך...  זה לא קורה אף פעם.

כשמגיעים לשם לא מרגישים וואו כמו שדמיינת, חוזרים למציאות עצובים ומחפשים חלום חדש... זה לופ של ריקנות שלא נגמר.

אם נשארו "חלומות"? כן, אבל הבנתי שזה סתם חרטא.. לא צריך לשתות את כל הים כדי להבין שהוא מלוח

תסמוך על הקב"ה שיש סיבה טובה שהוא לא מסכים לך.

אנחנו רוצים להניח שכולם רוצים רק טוב, אבל היו כבר מקרים גם כאן בפורום וגם בכלל בעולם.

אל תיתן שפכטל בלי מילה טובה לפני זה. כי אתה גם לא יודע מי אני, נכון??

מי שלא גבר

זה ששניכם גברים לא עוזר. גם גברים ניצלו ניקים בכל מיני צורות.

נכון לכולם בין אם ניק מוכר או לא,

וגם לא בהכרח מי שמציג את עצמו כגבר הוא גבר והפוך. (רוב האנשים בסדר ורוב ההצגות בסדר, אבל זהירות מומלצת תמיד)

שה' לא רוצה שתרגיש ככה.

אתה צריך לברר על מה יושבים הרגשות הקשים האלה, לפעמים אנחנו בטוחים ואוחזים בסיבה מסויימת לכאבים שלנו בזמן שהסיבה היא בכלל אחרת.

התורה והאמונה כשלעצמם הם שיא החופש החיבור והשמחה, כנראה שמשהו במפגש שלך איתם נעשה בצורה לא נכונה, שלא מתאימה למהלך הנפש שלך.

התיקון הוא להסכים להפגש עם הפחדים והמקומות הקשים והכואבים שלך ולעבור בהם תהליך של ריפוי. ואולי בדרך גם תתן לעצמך לפרוץ גבולות שגדלת איתם כחלק מהתהליך, אבל התיקון הוא במפגש שלך עם עצמך. לא במעשים מסויימים או בחוץ.

קוראים לזה "צידוק הדין". אתה לא מבין, אתה לא מסכים, אתה לא מקבל - אבל אתה מאמין. במה? בכך שאם אלוהים אומר לך שזה רע, אז זה רע. הוא קבע שאסור, אז אני מקבל את פסק הדין שלו. אני מאמין לו, לאלוהים.
 

ייתכן וזה יוביל אותך לשאלות אחרות על עצמותה של האמונה, ואז במצב כזה צריך ללכת ללמוד על זה. אם זה המצב, הייתי ממליץ בחום לא נורמלי על הספר "המצוי הראשון" של הרב מיכאל אברהם. ואפשר לשלב עם למידה מתוך האתר של מכון ידעיה.