אני סוגר היום 36 שנים על הכדור הזה.
ונדמה לי שמאוזן (ברגישות) יותר מאי פעם. להרבה דברים שחרפנו לי את המוח והלב והגוף במשך שנים יש תשובות ובאופן כללי העולם קצת יותר רגוע.
היו שנים שהיו לי התקפי חרדה סביב התאריך הזה. בדרך כלל ביום חמישי בלילה (עבודה וזה) שבוע או שבועיים לפניו. תחושה של לא הספקתי ושל לא מספיק טוב או לא מסוגל/רוצה לקדם משהו ש"צריך". אני חושב שוויתרתי על הדברים האלה. אני עושה את מה שאני יכול ומבחינת הרגישות - אם אי אפשר זה גם בסדר. לא חייבים להילחם חזיתית בכל אנרגיה ובכל דבר.
ומזל טוב!!
לא יודע אם "שלם עם עצמי". אני לא. אבל אני בדרך לשם והרבה יותר קרוב לשם מאתמול או משבוע שעבר. וזה מספיק...
(אני לא יודעת מי את/ה אבל יש לי הרגשה שלא ממש מכיר/ה את הפורום והרוח בו..)
בנקודת הזמן הזו אני לא יכול להיות יותר טוב ממה שאני. יש רשימה של התקדמות וזה בסדר.
צלחת את משבר גיל הארבעים בשלום
אני אמנם יותר קרוב לשם מאשר ל30 ובטח מאשר ל20, אבל תמיד עוד אפשר להפתיע אותי.
הרבה טוב ושפע! ונחת!
זה יפה שאתה מרגיש הבדל, ורואה שהתקדמת
בסוף הכול זה תהליכים שהחיים מלמדים אותנו, ושנזכה להתהלך בהם ולהגיע ליעדים טובים, ושנתקדם.
תודה על השיתוף
מגניב כי אני כבר כמה חודשים לא כאן (ולא בפורומים בכללי) ובדיוק היום נכנסתי
משהבהצלחה בהמשך הדרך!!
מעניין מה תגלה לנו בעוד שנה..
שיהיו בעז"ה עוד הרבה שנים טובות, פוריות ושמחות!
מה מפחיד אותך שם? מה מציף אותך?
זה לא סתם. יש לזה סיבה. וצריך עם לב רך לחפש אותה.
אני לא מכיר אותך בכלל אבל יש לי כמה רעיונות. הראשון שבהם זה שאת "חייבת להצליח". כלומר אם את עומדת בצד את מרגישה מוזרה ותקועה ו"נכשלת" או משהו דומה לזה. ואז את נלחצת עוד לפני שזה מתחיל.
זה קורה המון.
מפגשים חברתיים הרבה פעמים יוצרים תחושה לא נעימה.
זה להבין שאנשים לא באמת רואים כמוני את כל הניואנסים שאני רואה ומפריעים לי כל כך.
הרגשתי מוזר, או משועממת או הבחנתי במה שהם מרגישים והייתי בטוחה שכולם רואים את זה.
כשהם למעשה בכלל לא שמו לב.
אנשים רגישים מאד שמים לב להרבה יותר דברים ממה שאנשים אחרים שמים לב אליהם וכשיודעים את זה, זה יותר קל.
(ומעבר לזה, אני עדיין לא מתה על מפגשים)
מהמפגש החברתי, מרגיש ברמה זו או אחרת, אותו דבר. א ת היא שבוחנת אותם לא הם אותך (ללכת עם הרגשה הזו).
זה משהו ששווה לעבוד עליו.
לחקור מי הולך להיות במפגש, מה מעניין אותו, מה הוא ישמח לספר לך.
לדמיין את עצמך, מה את עושה כשהשיחה נתקעת או כשאת מוצאת את עצמך מחוץ למעגל.
להחליט מראש מה נחשב הצלחה ומה כישלון מבחינתך. תבואי עם ציפיות נמוכות אבל עם דרישה מעצמך.
לבקש מהצ'אט טיפים לשיחות במפגשים כאלה - על מה כדאי להתעניין, איזה דברים כדאי לספר.
וגם... לא להתכונן יותר מדי, כי המטרה היא שתצליחי להשתלב בשיחה בטבעיות ואפילו תגידי משהו שלא התכוונת כל כך. שתרגישי שייכת. הלוואי שנרגיש שייכים...
מה עושים לכם מעברים באופן כללי?
עברתי לא מזמן מלעבוד מהבית ללעבוד במרחק דקות בודדות. אם לפני כן היה לי יותר קל לעשות דברים קטנים בבית ולחזור למשרד. אני מוצא את עצמי נשאר פה דקות ארוכות (בעשיה פרודוקטיבית) גם כשכבר החלטתי שצריך ללכת. רק כי לא בא לי לשנות מצב.
זה תמיד היה שם. אבל זה יותר בולט עכשיו.
לקום מהספה זה קשוח
לעזוב את הגלילה בטלפון
לקום מהמיטה
אבל לצאת מהעבודה קלל
לחזור לגלול אחרי משימה
אפילו לצאת להליכה קל ופשוט
טוב, תלוי מה בעבודה.
למה זה כזה כבד??
עונה לעצמי 😅 - כאילו ברור לי שאין אופק כרגע במקום הנוכחי. אני כבר מקבלת ב"ה הצעות. יש לי מה לתת ולהציע ואני רוצה להשקיע. אז מה נשאר? אין וודאות שזה יסתדר וההסתגלות תהיה טובה. אין ערובה שיהיה לי טוב שם (מצד שני גם היום לא טוב לי ככ). אני קצת מטילה ספק במקצועיות שלי כרגע (נורמטיבי? תקין?). יציאה מאזור הנוחות היא לא נוחה
כתבו לי קצת
משהאבל בתחושות הגוף זה אמיתי ומחזיק את המערכת. צריך לדעת "להסתכל מהצד" כדי להבין את זה.
"ראבק, פגעו בי!" פגעו בי שוב ושוב ושתקתי.
והגעתי נמוך, נמוך מאוד.
ואני לא מספר
ומרגיש שקוף.
כן רואה מסביבי אנשים מתבגרים
ומתחילים לחבר עוד ועוד נקודות עוד ועוד סימנים.
ומבינים שקרה שם משהו רע.
שיש שם משהו דפוק בעבר.
שמלווה ורודף אותך.
אני בעצמי מתבגר ועושה את התהליך הזה.
ושותק פחות.
אבל עם התהליך והזכרונות המציפים
והתמונה המתבהרת
אני מזועזע
כמה שקוף הייתי
וכמה אני עדיין שקוף
כי אני לא מסוגל להוציא את המילים
להסביר לאנשים שאכפת לי מהם
לאנשים שפגעתי בהם
לאנשים שאכפת להם ממני
ואין לי לאן לברוח
ואין באמת נחמה
כי אף אחד לא יודע את האמת כפי שהיא
ולי כבר כבד להחזיק אותה לבד
כבד
כבד
משא
נטל
וכל מה שיש להם רק נקודות וסימנים,
ולא סיפור.
ואם אמות מחר בבוקר
והוא לעולם לא ישמע
אני אשאר חייב להם...
שקשה לך להשתחרר ממנו והוא עדיין כובל אותך... (גם לי יש סיפור כזה)
ממליצה לאמץ מבט נייטרלי על עצמך, כמה שיותר אובייקטיבי. עם עצמנו אנחנו משוחדים, קל לנו להתבוסס ברגשות ולטבוע בהם... אבל זה לופ שפוגע בנו. נסה להפריד רגע בין הקולות בתוכך ולהיות השופט מלמעלה, זה שעושה ביניהם שלום, המבוגר האחראי. לשמוע את קול הרגש, את קול השכל, ולתווך בחמלה.
אם אפשרי, באמת עדיף ללכת לטיפול. באמת באמת. זה לא חולשה זה חוזק.
אתמול בשבת, רפרפתי מעט ב"עד שליבך יתנגן" - אלומה לב המביאה באופן יוצא מהכלל את
שיטתה של הרבנית ימימה, שהיתה פסיכולוגית וגם , עד כמה שהבנתי, קשורה לתדר רוחני.
ממליצה. יש סדנאות עם מדריכות (אולי גם מדריכים) בשיטה שלה. יש גם מישהי ביוטיוב
שמלמדת. וגם מישהו. איני זוכרת את שמותיהם. מאוד כדאי. מאוד נוגע.
ריגשת, מזדהה איתך, מרגיש את מה שעברת. גם אני עברתי את זה.
וכן, הצהריים קיבלתי תזכורת, אחת מני עשרות, מאז שזה (וזה וזה וגם זה) קרה. אף אחד בעולם לא יבין אותך. אף אחד לא יידע מה אתה מרגיש, מה מניע אותך לפעול, איזו מילה בדיוק מזכירה לך משהו - שאף אחד לא היה חולם בכלל שקרה...
וזה שורף את הלב ואת הנשמה כל פעם מחדש. וה"נחמת שוטים" היחידה היא שכמעט כולם עברו איזה משהו כזה. אז לפחות אני לא חריג. (ובכל זאת הם לעולם לא יבינו אותי).
אז כן, נגעת בי, אחי. (והפעם בהסכמה)
אני יכול להגיד לך שיש משהו שאין לאנשים אחרים.
אתה היית שם ואתה יכול להדריך אנשים איך לצאת מהצרה הזו.
זו דרך מצויינת להפוך מנטל לנכס.
ואני משוכנע שאתה גם לא באמת נטל, גם אם אתה רואה בעצמך ככזה, יש לך מה להביא לעולם.
