אני מעלה פה סיטואציה שבשבילי- כואבת מאוד. אני מקוה שגם לאחרים.
הקב"ה נתן לנו מתנה שלא הכי ורודה אולי. לא הכי מושלמת. פשוט לא מה שהכי רצינו לקבל. אבל הוא נתן לנו את האפשרות לתקן אותה, לשפר ולשאוף שהיא תהיה- כמו שאנחנו רוצים.
אז איך למען ה' אפשר להמשיך באדישות ולא להעריך?! לא להודות? לקבל אצבע ולרצות יד שלמה?? לפני מעל 60 שנה לא חשבו כך.. הם חלמו.. ולנו- נותר רק לחשוב על המצב האבוד, שמלא רע ושחיתות.
אם קבלנו מאבא פאזל כל כך יפה ליומולדת, אז למה שאני אכעס עליו שהוא לא נתן לי דבר שלם?! אני אתלונן מבלי להביט במתנה הכל כך יפה, שא-נ-י יכול לבנות ולעשות בעצמי?!
היום אנחנו לא מבינים. לא מביטים ורואים שהכל בא מטובו של הקב"ה.
אם אני לא מרוצה מהממשלה,שלא הולכת בנתיב הנכון, מאחינו, שלא כולם שומרים תורה או בכלל אז אני אוציא לשון בהפגנתיות כלפי המדינה כולה? המתנה של הקב"ה?? איך אפשר?... איך אפשר להיות כפוי טובה כלפי... אבא?
אה. אז אם אני עומדת ב'התקוה', ב'תפילה לשלום המדינה' ובצפירה שיכול להיות בשביל אדם שגירש יהודי, אז אני מרוצה ממה שיש?!?!
או שאני עומדת ב'התקוה', ב'תפילה לשלום המדינה' ובצפירה כי אני מודה לקב"ה שזיכה אותי להיות חלק מהמתנה הזאת. מהמתנה שלי יש את האפשרות לעשות ולשנות.
יש לנו עם לאחד, ארץ לשמור על, ותורה להפיץ באהבה. למי יש זמן לבכות על מה שאין?
אם חשבתם שמהחלון שלי הכל כל כך יפה וטוב- אז כדאי שתקראו שוב פעם.
בואו נביא את הגאולה כמו שצריך, כמו בני מלכים, מבלי לסובב גב לעצמנו ויותר חשוב- לקב"ה.
ביום שלישי אני שמה דגל כתום על האוטו. ובצד השני דגל יפה של כחול ולבן. רק כדי להגיד תודה לאבא על הפאזל שלי. לא לספר לו על החלקים שלא הצלחתי לחבר או להרכיב עדיין, רק על מה שכן ושזה עוד לא גמור...
אני אשמח לראות עוד כאלה השנה...
בציפייה לגאולה שלימה במהרה בימינו!
יום עצמאות שמח!
