גמגום קבוע הוא גמגום שנובע מעניין פיזיולוגי לחלוטין ולא קשור למצב רגשי.
אם הוא התחיל לגמגם בעקבות המצב זה יעבור לו בע"ה.
גם כמו שאמרו, זה מאוד אופייני לגיל.
(יש לי ילדה מגמגמת ואני מכירה את הנושא טוב)
בלי קשר לגמגום כדאי להציע רעיונות איזה פעולה יכולה לעזור לו להתמודד עם הפחד.
למשל חיבוק, בובה, לשים מטבע בקופת צדקה.
קראתי דרך מרכז חוסן שילדים שהיו צריכים לדאוג לאחרים בזמן מצוקה פיתחו יותר חוסן מילדים שהיו צריכים לדאוג רק לעצמם.
לכן אפשר להגיד לו שהוא אחראי לתת חיבוק לבובה שלא תפחד או לאחותו הקטנה.
וגם לחזור על הסבר קצר מותאם גיל שאפשר להגיד גם 30 פעם ביום.
נגיד: שמענו עכשיו בום, הרגשנו קצת פחד, הלב התחיל לדפוק מהר, שמתי מטבע בקופת צדקה, קיבלתי/ נתתי חיבוק ונרגעתי.
הבום עבר ואני ממשיך לשחק.
מניסיון אישי, לא זוכרת אם שמעתי על כך מבעל מקצוע, אבל מצד אחד אני נותנת מקום לפחד, מדברת על זה ומציעה פעולה, מצד שני אנימחא מפסיקה את הפעולה שהתחלתי לעשות. כלומר לא נותנת לפחדים לנהל לנו את שגרת היום.
במצב של אזעקה זה אחרת כי כן עוזבים הכל והולכים למקום מוגן, אבל כשיש במים ממשיכים את אותה הפעולה.
אצלנו למשל זה התבטא מפחד מסירנות של משטרה/ אמבולנס.
אז אני מרימה, שמה ידיים על האוזניים שלו (ככה ראינו שעוזר לו) אומרת את ההסבר.
(משטרה עברה ואתה פחדת מהרעש, ונצמדת לאמא, אמא מרימה ושומרת על האוזניים, המשטרה עברה ואתה נרגע וממשיכים בדרך)
אבל אני ממשיכה בכיוון ההליכה המקורי שלי, אני לא מנסה לברוח מהמשטרות.
אז אותו דבר אם את שוטפת כלים או שותה קפה, את יכולה לתת מענה לפחד, אבל לא לעצור את הפעילות שלך כי זה מה שמשדר הכי חוסן. אם אמא ממשיכה כרגיל אז הכל בסדר.
וזה ככה מלא פעמים בערב שאנחנו הולכים לישון מאוחר יותר ממה שתיכננו כי שנינו עייפים אחרי היום אז רק נחים קצת עם המחשב ואז מגלים שכל הערב נגמר וכבר נהיה מאוחר ממש...