כשאני שומעת סיפורים כאלה אני לא מבינה איך הנשים האלה מצליחות להתרומם ולחזור לחיות..

דבר ראשון חיבוק על התחושות האלה

אני זוכרת טיפה את השאלות שלך ואני כן יכולה להבין על מה זה יושב לך חלמת על בית וגבר מסויים ובפועל החלום התנפץ ואת נעה הרבה פעמים בין תחושות של אני אלך לטיפול לבין עדיף לי בלעדיו

אני באמת לא יודעת מה הנכון לגבייכם ומה עשיץ במשך הזמן בין השיתופים שלך

אני כן חושבת שבית צריך להיות מקום שאוהבים בו וזה חשוב לא רק בשבילך אלא גם בשביל הילדים שיראו אמא ואבא שאוהבים

וכן יש אהבה בזוגיות נכון יש זמני משבר יש עליות ומורדות בכל זוגיות אבל אהבה חזקה מאוד יש! וגם לך יכולה להיות

אהי שולחת לך שוב חיבוק ומקווה שתמצאי את הדרך הנכונה לאהבה הנכונה בשבילך

אם את מקנאה זה כי בעומק את רוצה יחסים וקשר שיש בהם אהבה.

מזמינה אותך לנסות להבין למה אצלכם זה לא ככה,

ומה עושים כדי שתהיה לך זוגיות טובה קרובה ואוהבת 

ולמה?

כשהכל בסדר אז אני אדישה כלפיו, אני משתדלת לא להראות את זה כלפי חוץ. כשהוא מרגיז אותי אני כועסת.

לא להביא ילדים כרגע.

דבר שני, תנסי לזקק לעצמך מה השתבש. מה הם הדברים שבגללם את מרגישה כמו שאת מרגישה והאם זה בר תיקון.

ותזכרי, גם אם זה לא בר תיקון, גירושין היא לא מילה גסה. חבל סתם למתוח את הזמן בסבל כזה.

אני אמנם לא מתגרש כרגע אבל זה בגלל שאצלי המצב הוא לא קשה כמו שאת מתארת. 

או ללכת לטיפול זוגי לא ראיתי אם כתבת משהו לגבי זה

את יודעת להגיד לעצמך למה לא אוהבת אותו?

ככה היה תמיד או שהיה משבר שגרם להתדרדרות עד למצב כזה?

מצד אחד נראה שיש בך רצון לאהבה, ומי לא רוצה כזאת? מצד את לא מאמינה שיש דבר כזה... זו גם התנגשות שלא נותנת לך מנוח

מצד שני יש לו גם הרבה מעלות.

מעולם לא התאהבתי בו וקיוויתי שאצליח לאהוב עם הזמן, אבל זה לא קרה. 

את רוצה להתאהב בו?

ומה הוא אומר על המצב בינכם? ובכלל, איך התקשורת בינכם?

כי ככה בדיוק נראית זוגיות נורמלית

לא מה שמוכרים לנו בסרטים ההוליוודיים

זוגיות נורמלית היא כבוד הדדי

תקשורת טובה

הכלה

לא נצנצים באוויר ולא שירים ברקע

כלומר, אפשר, אבל זה לא משהו שנשאר כל הזמן. וצריך לדאוג לתחזק וליזום.

אפשר תמיד ליצור רגעים שלכם. וזה נושא מאוד נפוץ אצל זוגות רבים לדעתי. קוראים לזה - שגרה

והשגרה שוחקת

והנישואין והעבודה והילדים והעומס..

אתם יוצאים לחופשות יחד?

שוברים שגרה?

מפתיעים במתנות/ מחוות אחד לשנייה?

משקיעים בזמן זוגי?

הוא יודע שזהחסר לך בכלל? כי אם לא, אז התקשורת לוקה בחסר, וזו בעיה גם שלך. כי זה חסר ואת לא מנסה ליצור את זה

ממליצה לך לנסות לדיעק את הצורך שלך מול מה שקיים, יש הרבה לעשות מרגע שעלית על הנקודה
 

ואם יש פרידה זמנית מבן/בת הזוג מרגישים הקלה, שחרור וחוסר רצון לחזור?

אנחנו לא ממש מבלים, כן נותנים מתנות ועושים מחוות אחד לשני, והוא יודע שאני חושבת שאנחנו צריכים טיפול אבל הוא לא ממש בעניין.

כי כשחווים שגרה ככ הרבה זמן, הוא מתקהה

אבל וודאי שצריך אותו

רק שהענין הוא,שבזוגיות יהודית הרגש נבנה עם הזמן. וצריך ממש לעבוד עם הרבה אנרגיות לשם כך. וייתכן ויש הרבה זוגות שלא מרגישים 'התאהבות מטורפת של פרפרים'. אבל בסיס כמו שלכם הוא יותר חשוב מהפרפרים, כי הם באים והולכים, ואנחנו מתבגרים, מתרחבים ומצטמצמים, ומתקמטים, ומסתובבים עם בגדי בית, ומתנהגים כמו בני אדם אנושיים שמח להם בבית שלהם, אז כן- הבסיס יותר חשוב

ואני חושבת שאתם צריכים לבלות יותר. לשבת אחד עם השנייה לבד, בלי טלפונים, להסתכל אחד לשנייה בעיניים, לצחוק ביחד ולפתח הומור זוגי משותך, שפה משלכם, יציאות שוברות שגרה, שניכם מתארגנים ומתבשמים והולכים לערב כיף במסעדה.. מאיפה יתחיל הריגוש אם אתם כל היום בבית אחרי יום עבודה, עייפים.. שגרה.

ואני מסכימה עם מה שכתב @נהג ותק

את מרגישה מסופקת מהחיים שלך בלי קשר לזוגיות?

מרגישה משמעות? בעלת ערך? חשובה?

יש לך חוויות לעצמך, עולם פנימי משלך שאת מפתחת?

כי הזוגיות היא ברוב הפעמים מראה שלנו לעצמנו

ואם לא מעוניין - מציעה לך ללכת לבד. זה מועיל מאוד מאוד מאוד

אני כן חושבת שניסיתי באמת ליצור רגש בהתחלה ונכשלתי. עכשיו אני כבר מיואשת מלהרגיש כלפיו משהו.

אני חושבת שיש לי כעס כלפיו על זה שבהרגשה שלי הוא כביכול כפה עליי להתחתן איתו ולא ממש נתן לי אפשרות לסרב לו. כמובן בצורה מעודנת ועקיפה, אבל בפועל לא הייתי מסוגלת להגיד לו לא למרות שרציתי להגיד. ואני די אוכלת את עצמי על זה. 

אני מניחה שהתפכחות זה דבר כואב

אבל אני לא חושבת שהוא הכריח אותך

אלא השם סיבב ככה שתראי את הדברים בצורה מסוימת והם יקרו בדרך מסוימת,  ועכשיו גדלת ב"ה, הנפש התייצבה יותר ואת יותר מודעת לעצמך ואת יודעת מה חסר לך וגם,שבדרך שנהגת בה עד עכשיו זה לא היה נכון

מכאן צריך לקחת את זה למקום פרקטי ולקבל כלים. איך כן לעשות נכון

איך לא לאבד תקווה

הרבה אנשים מתגרשים בגלל חוסר בדברים בסיסיים כמו שיש לכם ואת מתארת

את הניצוץ אפשר לנסות להדליק גם בדרכים אחרות, יותר מעשיות, שעוברות דרך הכרה בסיסית שלך עם עצמך ושלך עם בעלך.רק ככה זה מדויק. וזה דברים שלוקחים זמן..

אבל צריך לנקות את הלב

והפעם - תהיי את זו שבוחרת בצורה מודעת ולא פאסיבית.

ושהכל בהשגחה פרטית

אבל זה לא ממש מעודד אותי ואני לא באמת מצליחה לקבל את זה 

לא התכוונתי שזה בהכרח הזיווג שלך ופה תתקעי כי ככה השם רוצה

ממש לא!

אנחנו לא יודעים מה עומד מאחורי כל מהלך אלוקי. זה שהייתם צריכים להתחתן זה וודאי. הרי זה קרה

מה יהיה הלאה? זה רק את והוא

אבל בכנות - אני חושבת שזה ראוי לעוד ניסיון אמיתי עם ליווי מקצועי

כדי שתוכלי לדעת איפה את עומדת

אם יש םוטנציאל לשינוי, אם יש מה לשנות, אם יש עם מי לעבוד, אם את מסוגלת לכך

וגם להישאר נשואה לו ככה ללא אהבה זו בחירה, אבל אני מאמינה שזו צריכה להיות בחירה מושכלת אחרי שמיצית את האופציות הקיימות והעומסות לפנייך, ולדעתי לפחות לא מיצית

כשאת כותבת שהתחתנת איתו כי פחדת שיקרה לו משו וכו' - זה כבר מעיד על זה שנכנסת לקשר ממקום לא מאוזן בנפש, מאויים, מעורער

עכשיו את רואה שבכל סאת ולמרות זאת יש דברים טובים כמו כבוד הדדי וכו'

ייתכן וניצן למנף את זה וייתכן ולא, אבל אני לא בטוחה שיצאת מהמקום המעורער הזה לגמרי, הגם שהתפכחת

והכעס שלך ככ מובן. זה כנראה כעס של הצטברות והתעוררות כזו, של אבל ממש.

אחרי שתסיימי להתאבל על מה שהיה - תדעי שיש את היום שאחרי

וביום שאחרי, את לא לשכת הסעד והרווחה של אף אחד. רק של עצמך

ומשכך, ראןי ללכת לטפל הםצע הזה ולראות אם יש לכם תקומה יחד כזוג אוהב

ופחדתי מההשלכות של מה שיקרה אם אני אסרב לו.

גם פחדתי ממנו. היום אני יודעת שלא היה באמת בסיס לפחד הזה אבל אז לא באמת הכרתי אותו חוץ ממה שהוא סיפר לי ומה שראיתי. 

מהתיאור שלך שאתם כמו שני שותפים, כנראה בהצלחה של שותפות, וחסר הרגש והחיבור בין איש ואישה נשואים.

והוא מצידו טוב לו כך אבל לך זה חסר. הוא מודע לזה? דיברתם על זה?

כמו ש @המקורית כתבה יפה אצל הרוב השגרה נראית באמת ככה והיא שוחקת וצריך לתחזק אותה, אם לך זה יוצר חשוב כדאי להציף את זה, כדאי אולי להתייעץ, לקחת עזרה ואפילו רק לרעיונות. יש לכם זמנים משותפים?

ואם תמצאי אותם בחיים שלך

דווקא תשמחי בבעלך שהקשר איתו יציב

שיחסית מסתדרים. אבל אין לי שום עניין לחיות עם שותף ואני מעדיפה לבד.

הרגש חסר רק מצידי. לו יש רגשות כלפיי. בהתחלה ניסיתי לייצר רגש בכח ולזייף את זה בתקווה שזה יהפוך לאמיתי מתי שהוא, אבל זה לא קרה

לבד ממנו או לבד בכלל? כי נכון, אנחנו לא רוצים לחיות עם שותף אלא עם מישהו שיש לנו רגש וחיבור איתה/ו.

את רוצה זוגיות ?

בעבר, בתקופת האירוסין, היה לך רגש אליו?

אני אוהבת להיות לבד. אם כי היו בעבר גברים שרציתי להיות איתם בזוגיות.

בתקופת האירוסין לא היה שום רגש. אבל התנהגתי כאילו כן יש לי רגש. הוא היה מאוהב מאוד. 

זוגיות את רוצה, רק שלא מצליחה לראות אותה איתו.

השאלה אם מוכנה לנסות לעבוד על זה?

מה כבול בך כשהוא נמצא?

נראה לי שאת, לטובתך ולטובת הבית, צריכה 'לחתוך' לכאן או לכאן. להחזיק בית כשאין אהבה, אין רגש ואין רצון לעבודה - זה כואב מאוד ובסופו של דבר, פוגע בך ובילדים יותר מגירושים רשמיים.

אם את רוצה להציל - זה הזמן לתת צ'אנס לטיפול זוגי או אישי, לברר מה כן מחזיק אתכם ביחד ולמה התחתנתם. יתכן שתגלו הרבה מאוד אהבה חיבה ושייכות. אם לא - כדאי לחשוב ולהתייעץ מה כן הצעד הנכון בשבילך ובשביל הבית.

מה זה??

אם יקרה לו משהו לא איכפת לי

נורא ואיום

אולי בדיכאון אחרי לידה?

אני חושבת שהדמיון השתלט לך על המציאות

לא בקטע שאת מדומיינת חלילה בקטע רע, אלא בקטע זאת לא חיה את ההווה, אלא את מה שאת רוצה שיקרה,וכתוצאה מכך זה משפיע על חיי היומיום שלך

בצורה הכי מעשית שיש,.

ברור שאף בן זוג הוא לא מושלם ועם זאת, לחיות במצב תודעתי שבו את לא מחוברת להווה כי בדמיונך את רואה מערכת יחסים שאמורה להיראות אחרת, זה ממש קשה.

ולכן לא מפתיע אותי מה שאת אומרת האמת

את לא מחוברת רגשית לבעלך לדעתי. יותר מרוכזת מאוד בקושי שלך, שזה אופייני לאדם שסובל

יותר מרחיקה את עצמך ממנו ככל הניתן, עד כדי כך שאילו הוא לא היה -  זה לא היה משנה

אני חושבת שאם לא הלכתם לטיפול זוגי - זה הזמן. ואם לא זוגי, אז עת חייבת לעצמך אחד כזה אישי כדי לעשות בירור. הגיע הזמן לעשות בירור של המקום שלכם אחד בחיי השנייה

של המקום הרגשי שכל אחד תופס או נמנע מלתפוס בחיי זולתו

של ציפיות למול מציאות

ולהכריע. לבחור.

אין מצווה לסבול, יש חובה לעשות ככל הניתן כדי להיות מאושרים למרות.

מקווה שתצליחי

האם תתגרשו בהסכמה?

כי אם תהיה תביעה חד צדדית, ממילא יהיה הליך גישור מטעם המדינה שנוהג כיום. אז אני חושבת שעדחף לעשות את הבירור בנחת בזמן שלך עם מישהו שאת בוחרת, לבד ולא מתוך תהליך כזה. לפחות לא בפעם הראשונה

הלוואי שלא יפרדו עוד בתים בעם ישראל

מי שמאחלת לעצמה שבעלה ימות בקרב כי משעמם לה איתו,

נראה לי היא מהשנאת חינם שהורסת הכל

מרגישה אותו דבר רק שלפני החתונה הייתי בטוחה שאנחנו מאוהבים ואחרי גיליתי אדם אחר לגמרי שבכלל לא אהב אותי מעולם. פשוט לא היה לו נעים שיצאנו שנה אז הציע לי והתחתנו..

לצערי לקח לי הרבה זמן להבין ובגלל הילדים אין מוטיבציה לגרושין. זה לא שרע, זה פשוט להעביר את הזמן עד שהילדים יגדלו במינימום חיכוכים ומקסימום אדישות

אני מניחה שכל אחד והזיווג שלו..

כותבת בקצרה כמה נקודות:

א. לענ"ד הפלטפורמה הזו של הפורום לא יכולה להתחיל ולגעת ולהגיע לעומקים שמתחוללים בתוכך ובכל המתרחש במציאות חייך,

ב. מצטרף לסעיף הראשון - כתבת בעבר כמה פעמים על ההתמודדות בזוגיות וקיבלת תגובות רבות, אני מאמינה שמגיעה לך בהחלט הרגשה של בהירות, של שלמות, של ודאות, יציבות ביטחון ואהבה.

נסי לראות כיצד את מגיעה לשם בעולם האמיתי.

ג. הדבר אולי הכי חזק שעולה לי כשאני קוראת אותך - הוא "ובחרת בחיים"

יכולת הבחירה.

הבחירה שמבדילה אותנו בני האדם משאר היצורים החיים.

הבחירה שמבטאת בתוכה את החלק אלו-ק ממעל שלנו, את הנשמה שלנו.

ונשמע שבנקודה הזו, בבחירה,

יכולה להיות לך עבודה מתגמלת ב"ה שתוכל להביאך לסגירת מעגל וגם לגדילה והתפתחות וצמיחה ב"ה.

אני מדברת גם על הבחירה בהווה,

כל יום ויום,

לראות מהי הבחירה שלך?

מה יוביל אותך לחיים, ל"ובחרת בחיים"?

וגם על עיבוד נכון ומסודר של כל מה שקרה בעבר ובעת ההיכרות, האירוסין, החתונה עם בעלך -

כי נשמע שחבויים בתוכך הרבה מאוד תחושות ורגשות קשים של אולי מקח טעות, של בילבול, של חוסר בחירה, של הבאת גורמים חיצוניים להחלטה ולא החלטה אישית ועצמאית, של לקיחת החלק שלך שבוחר בכל המקום הזה של הכניסה לחיי נישואין, שכל החלק הבוחר כאילו ניטל ממך,

ויכול מאוד להיות שיש שם המון כעס לא מעובד,

המון מטענים,

המון כאב,

תחושה של אשמה, עצמית או זוגית או גם וגם,

המון תסכול

וצריך כאמור לראות איך לעבד את הכל

בצורה מסודרת שתיתן לך חיים, שתיתן לך נשימה

ועם אותו עיבוד ואותה נשימה תוכלי ב"ה להביט גם קדימה

ולבחור מה הלאה

מה את רוצה לעשות ב ועם חייך

מה יכול לקדם אותך

מה יכול להביא לך כמה שיותר טוב

כמה שיותר חיים

ובאמת לבחור בחיים.

מאמינה שיש בתוכך את הכוחות לכך

והקב"ה תמיד תמיד איתך

המון הצלחה, ברכה, בהירות ושלווה שלמה

ורק בשורות טובות יקרה 🙏❤

אלא אם כן יקרה או שתקומו ותעשו (שניכם) משהו חריג שיעיר אתכם. אבל זה לא נראה ככה. קראתי חלק מהתגובות כאן ונראה שהפתרונות המוצעים כמו כוסות רוח למת. השאלה כמה זמן את רוצה למשוך את זה וכמה ילדים את רוצה שיכנסו למערכת יחסים הזאת.

הלוואי שאתבדה.

אני משתף בצורה קיצונית.

זה העלה את הזוגיות שלנו עשרות מונים למעלה,

פתר הרבה מאוד בעיות שהיו לנו (בעיקר לי),

ושחרר הרבה מתח וחרדה.

אבל זה הגיע עם השנים, לא חושבת שהיינו בנויים לזה בשנים הראשונות.

צריך ביטחון עמוק אחד בשני ובמקום שלנו, חוסר שיפוטיות וקבלה, לא רק בתחום הזה.

צריך המון נפרדות והבנה שלא כל מעשה שהשני עושה קשור אלי. 

לפני שבוע העלית פוסט על כך שחברה טובה שלך מתחתנת, ולך זה קשה כי את עדיין רווקה.

ועכשיו תוך מספר ימים את כבר מתחתנת בעצמך...? 

 לא מילאת 101 והורידו לך 47% מס במקור?

אני מכיר כאלה שעושים את זה בכוונה לקבל עם ריבית והצמדה. זה המקרה?

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד