העקוב מדם, שנמשך רשמית מאז 1860 (מאז מונים את חללי פעולות האיבה, המספר שמפורסם מידי שנה לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות הביטחון ופעולות האיבה) - 2 מדינות לשני עמים.  

פתרון דמוקרטי במיטבו. וכל צד יבחר את מנהיגיו ושליטיו.

לא מסוגלים להפנים שזהו סכסוך דתי ולא טריטוריאלי.

אני לא חושב שאין פתרון שלא כולל גירוש / השמדה המונית

אבל כל פתרון בהחלט יצריך צעדים מרחיקי לכת שהממשלה פשוט לא מוכנה אליהם

באשר לפתרון שתי המדינות, בראיון עם סקיי ניוז רון דרמר ניסח את זה ממש יפה, מה הכוונה ל"מדינה" בפתרון שתי המדינות? מדינה עם צבא? האם יהיה פיקוח על הגבולות? של מי?

לדעתי מה שבסוף יהיה זה שעזה תהפוך לרש"פ 2 או משהו בסגנון

ואת המפלגה הנאצית

הגרמנים אלו שבחרו את מנהיגם

כנ"ל היפנים

וזה מה שהם.מתכוונים

אלא שיש עוד שלבים בדרך לשם שצריך לבצע ואני חא חושב שאנחנו מוכנים

הם בחרו את מנהיגיהם, רק אחרי:

* כניעה מוחלטת ללא תנאי.

* תקופה של שלטון צבאי של המנצחים, שכלל העמדה לדין והוצאה להורג של כל המנהיגות הקודמת.

* ויתור טריטוריאלי על כל השטחים שהיו במחלוקת לאומית היסטורית (אלזס-לורן בגבול צרפת, הסודטים בצ'כיה, בגבול פולין וכו' וכן חבל מנצ'וריה בגבול רוסיה שהיה בשליטה יפנית) - כולל גירוש כל הגרמנים שדורות רבים גרו בטריטוריות הללו.

אגב, כמובן, כל זה רלוונטי למערב-גרמניה, בגרמניה המזרחית, למרות שרשמית נחשבה בהמשך מדינה עצמאית - עד תשנ"ב, כמעט חמישים שנה מהכניעה, שלטה המפלגה הקומוניסטית הגרמנית, שלגמרי הייתה כפופה לקרמלין.

הירושימה ונגסקי היו כשכבר היו בצמרת היפנית דיבורים על סיום המלחמה. פצצות האטום הוטלו כדי לכפות כניעה ללא שום תנאי.

https://www.google.com/url?sa=t&source=web&rct=j&opi=89978449&url=https://he.m.wikipedia.org/wiki/%25D7%2599%25D7%25A4%25D7%259F_%25D7%2591%25D7%25AA%25D7%25A7%25D7%2595%25D7%25A4%25D7%25AA_%25D7%2594%25D7%259B%25D7%2599%25D7%2591%25D7%2595%25D7%25A9_%25D7%2594%25D7%2590%25D7%259E%25D7%25A8%25D7%2599%25D7%25A7%25D7%2590%25D7%2599&ved=2ahUKEwi9upnvqcGCAxWXTmwGHcmtDlYQFnoECAkQAQ&usg=AOvVaw3fF2l9nWcpAQCNo3yrsXew

הכניעה כללה:

*החרמת כל החרבות שהיו חלק מהלבוש המסורתי,

*פירוק המשפחות המורחבות,

*פירוק כל תעשיית הנשק היפנית, *כפיית חוקה ליברלית כולל סעיף מפורש האוסר על יפן להתערב במלחמות, *הוצאה להורג של כל בכירי השלטון, פיטורי כל שאר מערכת השלטון והעמדת דור פקידות חדש.

רק אחרי שש שנות שלטון כיבוש, שאכף את כל הנ"ל - נתנו להם לבחור בעצמם מנהיגות וגם זאת - בתנאי שאת החוקה לא משנים.

בכל סיפור של כיבוש יש גורם של מדיניות כיבוש וגורם של מאפייני האוכלוסיה האזרחית העוינת

כמובן יש מיליון אפשרויות למדיניות כיבוש - שימוש בכוח או סובלנות, ממשלת בובות או הנהגה מקומית, השקעה בפיתוח אזרחי או השמדה טוטלית

אבל התוצאה תלויה במידה רבה באוכלוסיה עצמה ובערכים שלה 

בגרמניה הנאצית לצורך העניין דבר ראשון האוכלוסיה האזרחית (ברובה) לא הייתה מוכנה להתאבדות לאומית בשביל האידיאולוגיה הנאצית מה גם שהרוב לא היו "נאצים כבדים" (בערך 10% היו רשמית חברי המפלגה הנאצית), כן הם שנאו יהודים ותמכו ב־Lebensraum והיו מוכנים להעלים עין מהרבה דברים, אבל בלי שום עתיד אזרחי לגרמניה אחרי המלחמה מבלי שיתוף פעולה + מכה קשה לאידיאולוגיה הנאצית (שסבבה סביב הפיהרר) + דמורליזציה בעזרת תעמולה של בעלות הברית (למשל מה שהיו מראים לאזרחים את הזוועות ממחנות ההשמדה; בסוף הגרמנים הממוצעים היו יחסית "מתורבתים" כלומר זאת הייתה מכה משמעותית עבורם להיחשף לאותם דברים קשים, גם למשל בעדויות מהסרט "שואה" ומהתמלילים שלא נכללו הרבה שומרים במחנות לא התלהבו מה־gore, לא שזה הופך אותם לטובים יותר פשוט זה מאפיין תרבותי שאפשר היה להשתמש בו)

ביפן חלק מהמאפיינים דומים וחלק פחות, אני חושב שמה שתרם שם הרבה זה א' השאיפות האימפריאליסטיות היו תלויות מאוד בקיסר (ע"ע האקו איצ'יו) וכיוון שהקיסר התקפל אז כולם מתקפלים ב' הם ממש שנאו את האמריקאים וחשבו שהם קניבלים אוכלי אדם או משהו כזה ובסוף גילו שזה לא כזה נכון - השפיע די חזק

///

מצד שני בעיראק ובאפגניסטן זה לא עבד בינתיים לאף־אחד, בשנייה שהאמריקאים יצאו מאפגניסטן לא משנה כמה מודרניזציה הם הביאו עם ממשלת הבובות שלהם האוכלוסיה המקומית פשוט חושבת טליבאן ואלה שלא לא מוכנים להתנגד לה ואני חושב שיש הרבה יותר דימיון בין עזה לבין האוכלוסיות האלה, ברור יש לך אנשים שרוצים לחיות בשקט אבל א' כיוון שהם רוצים לחיות בשקט הם לא הולכים להתאבד כדי להילחם בחמאס ב' האידיאולוגיות האיסלמיות (או הלאומניות) הן שונות בכל־מיני מאפיינים, למשל ביפן אם הקיסר מתקפל אז כולם מתקפלים ואם העפת את הפיהרר אז זאת וואחד מכה אבל כאן נפטרת ממוחמד אחד מביאים מוחמד אחר זה באמת לא משנה להם

נושא סופר ארוך בכל מקרה לדעתי זה לא הולך להיות כזה פשוט

רוסיה הצליחה אמנם עם צ'צ'ניה אבל אני לא חושב שישראל מוכנה באמת ללכת רחוק בשביל להשיג את היעד הזה

ממילא - לענ"ד אין פתרון לעזה, מלבד טרנספר מוחלט של הערבים לארצות מוצאם או לכל מקום אחר שהוא מחוץ לארצנו.

ואני הייתי שמח לראות אותו קורה

בפועל הוא לא ישים

1. אין שום מדינה בעולם (כולל המדינות הערביות) שמוכנות לקלוט 2 מיליון פליטים חסרי מעוף תקווה ורצון לשפר את מעמדן וכל מה שעומד להם בראש זה רצח בשם אלוקים.

2. נגיד והצלחת, שתרצה לשכנע את מצרים (שזאת כנראה תהיה האופציה ההגיונית ) לקבל אותם, תצטרך לשלם הרבה כדי ששלטון סיסי האויב המושבע של האחים המוסלמים, לקבל 2 מיליון עזתים שמאמינים שהדרך האחים המוסלמים היא הפתרון לכל הבעיות (חמאס הוא סניף מקומי של האחים המוסלמים) 

לשלם הרבה הכוונה נגיד... לאפשר להם להקים כורים גרעניים. כך שברמה טקטית תנצח את המערכה מול עזה, אבל אסטרטגית תפסיד בכך שיש למצרים נשק גרעיני (ומי יודע אם מחר בבוקר לא יתחלף משטר והם יתהפכו עלינו)

3. נגיד ופיזרת אותם בכל מדינות הערביות. מצרים, ירדן ערב הסעודית וכו' (אין סיכוי, אבל נגיד שכן)

הם יפתחו לך בסיסי ג'יאהד על הגדרות, ושהם בתוך מדינה ריבונית אחרת הרבה יותר מורכב לתקוף אותם או לכבוש אותם (ראה ערך חוסר הלחימה של ישראל מול חיזבאללה)

ובניגוד לעזה שהיה צריך להבריח לשם אמל"ח במנהרות. במדינות ריבוניות אחרות הם יקבלו משלוחי נשק סדירים מאיראן (חיזבאללה כבר אמרנו.?)

4. ונגיד והכל היה בסדר, והצלחנו לנטרל את כל האיומים שנכתבו למעלה

עדיין לפי אמנת ג'נבה, הגליה של אזרחי אויב (טרנספר) היא פשע מלחמה

כך שסיכוי סביר שיוטלו על ישראל סנקציות

וישראל עם סנקציות לא ממש יכולה להתקיים

לדוג'... לא ימכרו לנו נפט/פחם וכו'

נוכל להתקיים?

וזה סנקציה יחסית קלה

לישראל אין "חברות" שלא בגוש המערב, כך שבניגוד לסוריה/איראן לא נוכל לפנות לרוסים/סינים כדי שיספקו לנו את הדברים בדרך חלופית

אז נכון,

הלוואי שהיה ניתן לגרש את כל הפלסטינאים בכאן

רוב רוב אזרחי ישראל היו שמחים בזה (גם רוב ה"שמאלנים")

 בפועל זה לא אפשרי

וכמובן, חזרה לגוש קטיף (שאני אישית הייתי שמח מאוד אם היה קורה) לא יכולה להתקיים כל עוד יש פלסטינאים בעזה

כי חזרה כזאת תהווה הכבדה בטחונית ברמה לא כדאית

מה לדעתי יקרה, זה שיהיה שליטה בטחונית סטייל שיש ביו"ש 

שימוטטו את חמאס ואחר כך נכנסים מדי פעם לפעולות מיגור טרור נקודתיות נגד טרור קשה שמרים את הראש

 נכון, זה לא הפתרון הטוב ביותר

אבל הוא הכי טוב שאפשר להשיג

וזה פתרון גרוע, כי המצב ביו"ש, שבו כל יום יש 'כמעט פיגוע' ופעם בכמה שבועות נרצחים הי"ד, הוא מצב גרוע מאוד שעם חפץ חיים לא אמור להכיל.

מבחינה משפטית - אין בעזה חפים מפשע, הם בחרו בבחירות דמוקרטיות את שלטון הזוועות הזה:

הקבינט צריך להכריז על שטח עזה כ"יעד צבאי"

עם המשפט אפשר להסתדר ואם צבועי העולם יטילו סנקציות - שיטילו, הסתדרנו בתקופות קשות מאלו. גם אם לטווח הקצר נצטרך להסתדר בקושי - לטווח הארוך התנהגות של 'בעל הבית השתגע' כעת, תביא אותנו למצב בטחוני וממילא כלכלי הרבה יותר טוב. הוצאות הטיפול בפוסט-טראומה ירדו, הסבביב שעולים כל אחד מליונים ליום יפסקו, הצורך בפתרונות מיגון שרק הולכים ומתייקרים - יתיתר וגם הצבועים בעולם, יגלו שהם צריכים אותנו מהטפטפות ועד הדיסק און קי, לא פחות ממה שאנחנו צריכים אותם.

לא חשוב מה יאמרו הגויים - חשוב מה יעשו היהודים

אם תרצו - אין זו אגדה!

עם סנקציות עלינו.

אנחנו מהר מאוד נהפוך למדינת עולם שלישי. (ואז הדרך להשמדיתנו תהיה מהירה יותר)

אין לנו משאבי טבע. עומק אסטרטגי. בעלות ברית שיפרו את הסנקציות וכו'

ואל תתבלבל. ימשיכו לצאת פיתוחים וסטארטאפים מהיהודים. רק שהם כנראה לא ישבו בישראל ולא ישלמו מיסים למדינה.

לא היה לנו עומק אסטרטגי, לא היינו "סטארטאפ ניישן" ולא היו לנו מאגרי גז בים התיכון.

ותתפלא, גם אז ניסו להשמיד אותנו והדרך לא היתה מהירה במיוחד.

נכון, עברנו תקופה של צנע ורמת החיים היתה נמוכה בהרבה,

אבל בכל זאת עשינו "נכבה" והבסנו עם פליטי שואה ולוחמי מחתרות (ואוכלוסיה מצומצמת למדי) כחמישה צבאות סדרים,

תוך כדי הקמת מדינה וקליטת עליה אדירה.

האמנו בצדקתנו והעולם נאלץ לקבל זאת.

תלמד קצת היסטוריה.

מצטרף לכל מילה. אף אחד לא אומר שלא יהיו מחירים, בוודאי שיהיו. אבל, המחירים שאנו משלמים כעת על התלות המעשית ובעיקר על התלות הערכית בערכים הצבועים של המערב  - גבוהים הרבה יותר.

הציונות בשום שלב לא היתה ראלית, לא כשיצאו מהחומות לחסדי השודדים וחיות הטרף, לא כשהקימו את פתח תקווה על גדות הירקון וקברו ילדים שמתו ממלריה, לא כשהרצל דיבר על מדינה ליהודים ולא כשהכריזו על מדינה מוקפת אויבים.

אם תרצו (ובעיקר - תאמינו בצדקת הדרך!) - אין זו אגדה!

גם זכינו לתמיכה מרשימה מצד מדינות העולם.  כי היינו אנדרדוג מול מדינות ערב ו ובעיקר כי היינו הצלע המערבית במלחמה הקרה במזרח התיכון. ולכן זכינו לחימוש וכו'

עם כל האהבה לצדקת הדרך,

גם הפלסטינים באים בצדקת הדרך. זה לא עוזר להם.

אין מה לעשות, אנחנו מדינה קטנה שתלויה מאוד מאוד בעולם.

וגם כרגע, התמיכה בנו לא נובעת בגלל שמזדעזעים מה חמאס עשה לנו.

אלא כי יש אינטרס לתמוך בנו.

אבל העולם גם יכול להפוך את פניו. ואז זה יהיה פחות נחמד.

רק בהמשך כשגרמניה המערבית רצתה לקבל 'הכשר' מהעולם, התחילו השילומים ותמיכה מסויימת. בהמשך צרפת תמכה, משיקולים פנימיים שלה, התמיכה האמריקאית הגיעה רק טיפין טיפין אחרי מבצע קדש ובעיקר אחרי הנצחון הגדול בששת הימים.

שבמלחמת העצמאות נהרגו כ־5K חיילים (מתוך יישוב של 600K) 

אני לא רואה איך הציבור (או ההנהגה, היינו הך) באמת מוכנים ללכת עם זה עד הסוף ולעשות את הויתורים הכלכליים והאחרים שנדרשים כדי ליצור מציאות אחרת מבחינה מהותית

השאלה היא שוב, האם אנחנו רוצים?

אני בהחלט מאמין בעם ישראל, שברגעים גדולים מתעלה על עצמו ובנחשוניות קופץ למים. רואים את זה באחוזי הגיוס, במאות אלפי החוזרים מחו"ל (כנגד כל מנגנון השרדות טבעי) כדי להלחם, בתמיכה של כל שדרות העם בעניין.

ובפעל - ממש אין סיבה שיהיה כזה סדר גודל של אבדות. בשונה ממלחמת השחרור, אנחנו ביתרון מספרי וביתרון מקצועי על האויב. בעזרת ד' ובהשתדלותנו הכנה - ננצח בגדול והייסורים יתמתקו לרחמים גדולים.

ברמת השטח בהחלט יש התעוררות גם רוחנית וגם מעשית מאוד משמעותית ב"ה

אבל בסוף התוצאה תלויה בפוליטיקה ובמדינאות ובבירוקרטיה המפלצתית ולצערי אין לי תקוות גבוהות

כוונתי היא שבמלחמת העצמאות הייתה מוכנות לנצח בכל מחיר - כלכלי, בינ"ל, גם אבידות בנפש, אבל לא נראה לי שאנחנו מוכנים ללכת מספיק רחוק הפעם (הגם שכמו שאמרת - לא צריך - יש לנו כבר כלכלה, יש לנו יתרון צבאי ומקצועי, צריך פשוט רצון). אכן יש התפכחות משמעותית (האמת - יותר מעניין אותי התהליך הרוחני מאשר השינוי בהשקפות הפוליטיות) אבל לא לגמרי

לוּ יהי כדבריך פשוט אני לא כל־כך רואה את זה קורה

ימים יגידו

גם היום זקוקים לנו כי אנחנו הצלע המערבית במזרח התיכון.

גם מדינות ערב שחתמו אתנו על הסכמי אברהם עשו זאת מאותן סיבות.

הבעיה הפלסטינית לא מעניינת אותן והיא לא צפויה לעניין אותן בקרוב

(מניח שגם לא היית מאמין שיאפשרו לנו לעשות מה שאנחנו כבר עושים בעזה).

האינטרסים שלהן לא צפויים להשתנות בקרוב. גם לא של מדינות אחרות.

מקור ראשון (הכתבה "לאן הולכים מכאן", בה מרואיינים בנושא ד"ר יעקב בן שמש וגיטה חזני-מלכיאור).

אשתדל להעלות בימים הקרובים קישור נוח יותר לקריאה.

"אני לא קורא לזה טרנספר": שלושה הוגים בשיח על פתרונות היום שאחרי - מקור ראשון

ב. טרנספר לא באמת אפשרי.

שלא תבין לא נכון.

אני הכי בעד טרנספר.

אבל זה פשוט לא באמת אפשרי 

יש הרשמה פשוטה שלא עולה שום דבר ואפשר לקרוא (הם לא מציקים בכלל).

בקישור שבהודעה הקודמת אפשר לקרוא גם בלי להירשם לאתר (הקריאה הרבה פחות נוחה).

כדאי שתקרא קצת מה אומרים שמאלנים לשעבר בנושא - - צעירים מעל עשרים

אבל בשבילך, ישבתי לפדף עמוד אחרי עמוד ולמזג אותם לקובץ אחד (חסר לך עכשיו שאתה לא קורא! ).

20231124030517.pdf

ב. הוא אפשרי יותר ממה שאתה חושב. זה בדיוק מה שהם מסבירים שם.

מתנחלים פשוט ממש טובים בלספר שכל מה שמעניין אותם זה אידיאולוגיה ולהתעלם מכל מה שהם מרוויחים ממנה

אמר שבשביל לגור ביו"ש אסור להנות ובגליל מותר להנות? יו"ש זה כמו כל מקום אחר בארץ וכל אחד יכול לגור שם גם אם עושה זאת בשביל תאוות בצע. דין קדומים כדין כפר שמריהו. גם תושבי פריפריה מקבלים מענקים גם אם הם עשו כסף מההתישבות שלהם בפריפריה

אני מתנחלת, גרה במקום בורגני ומעולם לא התיימרתי לחשוב או להציג את עצמי כאילו שרק ארץ ישראל בראש שלי. זה שהיה לך משהו בראש… זה שלך.

אני חושבת שבלי איכות חיים, מפעל ההתנחלויות היה מצליח פחות וזה דוקא היה בעוכרינו.

עבר עריכה על ידי נקדימון בתאריך ד' באייר תשפ"ו 11:53

בעבר בכל מקום זה היה אידיאולוגיה צרופה, כי המחיר היה אדיר (בטחונית, חברתית, גאוגרפית, תקשורתית, איכות חיים וכו).

היום יש מקומות שבהם ברוך השם המטרה הושגה ויכולים לגור בהם גם מטעמים נוספים, כי המקום כבר מוסדר ומפותח ויציב ובטוח.

ויש אנשים שגם בחינם לא יסכימו לבוא לגור ביהודה ושומרון, אז מה אכפת לי אם מי שבא יש לו גם אידיאולוגיה וגם מחשבות נוספות?

אם אתה מכבד את ההורים גם כי אתה אוהב אותם וגם כי זה מצווה, אז יש בזה בעיה?

אם אתה לומד תורה גם כי אתה מקיים מצווה וגם כי אתה נהנה מהלימוד, אז יש בזה בעיה? האגלי טל דן על זה בתחילת ספרו כידוע, והמסקנה ברורה: אשריו.

כמובן שיש ערך בדברים שכתבת. אבל זה חייב להיות משולב באידאל של ישוב הארץ.

אז אין בתים פרטיים/צמודי קרקע במחיר כזה.

(מי שגר בהתנחלות בחור רציני כנראה באמת הגיע לשם מתוך אידיאולוגיה)

והישובים הדתיים שהם לא ביו"ש מלאים עד אפס מקום.

לצורך העניין גם מודיעין עילית מעבר לקו הירוק.

בגדול רוב האנשים לא מסוגלים לחיות רק על אידיאלים, זה מאד מאד קשה. זו מסירות נפש גדולה מאד מכל הכיוונים. כל שבכל ציבור יש קבוצה יחסית קטנה של אנשים כאלו. גם בציבור הדתי לאומי יש קבוצה כזאת והיא אילו שגרים בחוות ובגבעות מתחילות (רובם). אנשים שחיים צמוד לערבים, בסיכון תמידי עם כל רעיית צאן, השב"כ, הצבא והמשטרה רודפים אותם בין אם הם עשו משהו ובין אם לא ויכוחים להתעלל בהם בלי שאף אחד יעשה משהו ובלי זכויות בסיסיות. אנשים כאלו באמת מוסרים את הנפש בצורה יוצאת דופן על ארץ ישראל.

ב"ה שהגענו למצב שאנשים רגילים ופשוטים שלא יכולים רק למסור את הנפש, וצריכים פרנסה כמו כולם ומקום לגור בו מגיעים לגור בישובים. בעבר היה מסירות נפש לגור במקומות כאלו, זה נהדר שהיום זה גם נוח. יש פה הקרבה מסויימת עדיין לרוב, הרבה יותר נוח לגור ליד קופת חולים ובתי חולים, ליד סופרים זולים, בתי ספר וישיבות/אולפנות, במקומות שיש בהם תחבורה ציבורית טובה ולא חייבים להחזיק רכב ובעיקר להיות קרוב לעבודה ולא לנסוע שעה או שעתיים כדי לעבוד בעבודה מכניסה. זה עדין לא קל לגור במקומות כאלו ורוב הישובים כאלו. ואין ספק שמי שגר במקומות כאלו מקריב בשביל ארץ ישראל. אבל טוב מאד שזה כבר לא מסירות נפש כמו שהיה פעם וכמו שיש בגבעות ובחוות, זה הדבר שמחזיק את ההתיישבות שתהיה ברת- קיימא ולא תהיה מעורערת מכל דבר.

כדי שארץ ישראל תהיה מיושבת חשוב שיהיו גם אידיאליסטים מאד וגם אנשים רגילים שמוכנים להתאמץ קצת אבל קשה להם להקריב מאד.

(אגב, גם בצפון ובנגב יש חשיבות מאד גדולה לגור)

נ.ב.

כשכותבים אומרים\ות כדאי לכתוב קו נטוי ולא נקודה. מאחורי הנקודה עומדת אידיאולוגיה פרוגרסיבית שלא לפי רוח היהדות.. 

כל מי שגר מעבר לקו הירוק?

ברור שיש עוד שיקולים כשאנשים בוחרים מקום מגורים

כמו יוקר הדיור הארץ.

קיץ 2005 גירוש מגוש קטיף, יכלת לקנות בית ביו"ש בכלום כסף, דיברו אז על תוכנית ההתכנסות של אולמרט מיו"ש.

2006 החלה העליה המטאורית בנדלן

קיץ 2011 עם ישראל כולו יוצא לרחובות כי דירה ממוצעת בישראל חוצה את המליון שקל

2026 דירה ממוצעת 2.4 מליון שקל, חצי מליון יהודים ביו"ש ניכרת התמתנות במחירי הדיור.

זה לא כאילו הם ידעו שזה מה שיקרה

הקרבה מסוימת. סתם נעים לחשוב שהכל מתוך אידיאליזם טהור.

הכי בריא זה שלא חייבים לגור רק בגלל אידאליזם, זה הופך את זה לנורמלי ורגיל מוחזק את האחיזה בארץ. זה כמו שבעליות הראשונות היה צריך מסירות נפש רק כדי להגיע לארץ והיום זה אולי לא קל אבל ממש לא אותה מסירות נפש. ככה בונים עוד שלב ועוד שלב.

ועדין יש הרבה מאד אידיאליסטים שפועלים רק מתוך אידיאליסטיות, לכי לבקר בחוות ובגבעות החדשות ותראי (אגב, היום מאד יקר לגור בישובים וקשה מאד למצוא דירת קרקע, למרות המרחק מהמרכז, זה לא שהיתרון כל כך מובהק)

גם מתוכננים לנשיא ארגנטינה פגישות גם עם גדולי הדור הליטאים, הרב דב לנדו והרב משה הלל הירש.

למיטב ידיעתי, הציונות הדתית אינה חזקה בארגנטינה.

ייתכן שהוא נחשף יותר ליהדות החרדית, כמו שרבים חוזרים בתשובה נמשכים ליהדות החרדים מכל־מיני סיבות.

ההתבדלות החרדית היא לא רק מהמדינה באופן ספציפי, אלא קו כללי.

ייתכן שלעיני הגוי, אוסטיודן מעניינים יותר מאשר בחורים בפולו.

שמישהו מגיב לתגובה שלי. 

העיגולים האלה, באלכסון או ישר...משהו כזה.

תודה!

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"נער הייתי גם זקנתי"

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

ומה ההבדל בין להגשים בגדול לבין להגשים בקטן?

אפשר ורצוי ומומלץ לחיות כל יום בפני עצמו אבל לחיות אותו טוב. למצות אותו היטב ונכון.

מה בדבר התנדבות? יודעת שלא נשמע אטרקטיבי , במיוחד לאנשים צעירים, אבל זה

כן נותן סיפוק; להעניק משהו למישהו. ויש המון תחומים; כל אחד ומה שמתאים לוץ

עשית המון דברים אמנם. להנאתך. אולי הנפש שלך משתוקקת להעביר ידע/נסיון

כל כישור שיש לך - לאחרים?

סיזיפי, אבל נותן תחושה נחמדה (לאו דווקא עצם ההתנדבות, אלא התוצאה שלה)

ונראה לי שאני יחסית עוזר לאחרים, לא יודע? במה שאני יכול?

איני מרגיש "ריק" או משהו, פשוט אדיש ושָלֵו.

הרי כתוב: כל מי שיש לו מנה רוצה מאתיים....נכון?

אין כזה דבר, עד כמה שאני מבינה, להספיק הכל; אולי במבט לאחור בגיל

119. החיים זורמים. כל נשימה. כל דקה. 

שיעמום מתמשך ....אי סבל....יש אולי סוג של אדישות-דיכאון

כזה במעמקים. 

אם יש שמחת חיים, ציפייה לעוד, תקווה - ואת זה מכנים בונוס, זה נשמע

בסדר. 

אגב, אולי הגיע הזמן להסיר את הזמני מהחתול?

אולי לא הספקתי את כל מה שיש לחוות בעולם, אבל זה לא שאני רוצה לחוות את כל מה שיש בעולם. מה שרציתי, הספקתי. מה שאיני רוצה, איני רוצה.

אין לי ממש ציפייה לעוד כי זה לא משנה לי. אפשר כך ואפשר כך.

אני בהחלט אדם אדיש מאוד. יש בזה גם יתרונות מסוימים.

לא יודע, זה פשוט כמו להרגיש שבע. כשנכנסים שבעים לסופרמרקט, רוצים לקנות פחות דברים. אם יש לי כל מה שאני צריך בבית, אני לא קונה כלום.

החתול הוא זמני לנצח.

א. עד כמה כל הדברים הנחמדים שהעולם מציע לנו, מתמצים לנו. במוקדם או במאוחר. דווקא

במחשבה שניה, אפשר לראות בכך דבר חיובי.

ייתכן שבגלל שלך הם התמצו מהר, יש לך תפקיד אחר, או משהו אחר שעשוי למלא אותך.

משהו רוחני אולי? הדבר היחיד שלא מתמצה זו התורה וקיום המצוות - איזו מצווה חביבה

במיוחד. לא?

אולי ללמוד יותר? אולי ללמוד אפילו כדי לקבל תפקיד רוחני איזה שהוא, משרה רוחנית

ששכרה הרוחני, הסיפוק שתביא - בצידה?

אולי לחלק את היום כך שיהיה מגוון לך - ללמוד (כל אחד עד כמה שהוא מסוגל)

היכן שליבו חפץ, מה שליבו חפץ  וחלק עזרה איזו שהיא לזולת?

ואולי, או בנוסף (או בינתיים במקום ולפני), כן לנסות לתהות על הרגשת האדישות?

אולי זה יושב על משהו מטריד או כואב שקשה ל התמודד איתו, אז עושים כל מיני

דברים כדי להבליע? או חוסמים את הרגש המטריד ובכך חוסמים גם את ההרגשות

הרעננות, סקרניות, חיוניות יותר?

אמרת שהיית "דלוק" על מישהי; ז ה  לא אדישות!

ואולי אתה עדיין איתה במחשבה, בלב, מתאבל ולא מוכן ולא רוצה

להתנער, לשכוח ולהמשיך הלאה?

 אנו לא הכי אובייקטיבים לגבי עצמנו, כידוע. תמיד עדיף חברותא

שישקף לנו, שיסייע לנו להבין את עצמנו....אפילו אם זה בשכר.

סליחה על הפסיכולוגיה בגרוש. כסבתא, יש לי מעט נסיון עם

כאלה (זה לא אומר שזה פתור ואני מתמודדת עם זה טוב, אבל מהצד -

ובאופן שכלי, יותר קל לראות את זה), וגם כאשה;

נשים יותר פותחות זו בפני זו קשיים, התלבטויות, כאבים,

אכזבות, תקוות נסתרות....במיוחד חברות כנות וטובות.

גברים פחות עושים זאת, אני חושבת. לא?

,

סתם מעניין, אם הקשר עם ההורים, המשפחה, חי יותר?

משמח יותר?

תמיד זה מגיע לסוף, לכל הרוחות - מה עם לבקש

ולהתחנן להשם? שיראה לך כיצד לפתוח חודה

של מחט בתוך שוויון הנפש הזה?

וכמובן כמובן, אולי אני טועה ומשליכה עליך

משהו....

שבוע טוב וחג שמח!

ב"ה אני עושה חיל בחלקה הקטנה שלי, וגם היום שלי נכון לעתה ב"ה מחולק מצוין בין הדברים האלה.

משרה רוחנית אינה מתאימה לי הייתי שם והרגשתי שזה לא בשבילי בכלל.

לגבי המקור לכך אני מניח שחלק מזה טמון בחוויות מהעבר, חלק בפילוסופיה, וחלק מזה פשוט באופן שהמוח שלי פועל מבחינת דופמין או משהו כזה. לא יודע, אני לא ממש סקרן. זאת אומרת, אני כן לומד הרבה דברים חדשים, אבל אני יכול גם בלעדיהם, זה לא שזה ממש משנה לי כך או כך.

לגבי ידידתנו, נע, זה לא ממש ככה. מזמן כבר המשכתי הלאה. הפוך: דווקא התחושה שלי היא תחושה של מיצוי (לא ש"נמאס" => אלא שכבר "מיציתי" ונהניתי מהידידות הזאת כפי שרק אפשר).

הייתי הרבה אצל אנשי מקצוע, התחושה שלי הייתה שאני די שונה ממה שהם רגילים אליו... אבל המסקנה הכללית היא שכל־עוד לא רע לי עם מי שאני, אין טעם לחשוב שאני חולה יותר ממה שאני.

לגבי המשפחה, לא ממש, אני חי לבד ולא נוטה ליזום שיחות או להתעניין באחרים, נחמד לי מאוד בשקט של עצמי.

איני יכול להתפלל על משהו שאיני רוצה... אני מתפלל על דברים שאני צריך, כמו פרנסה, שלווה, שמירה וכן הלאה. איני יכול להתפלל "ריבונו של עולם, עזור לי שתהיינה לי המון תאוות ורצונות ותחושות חוסר, ביחס לדברים שלא רציתי עד עתה"...

לא יודע לגבי גברים ונשים, הכרתי כאלה וכאלה...

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

התנדבות. למרות שזה לא נשמע מושך. זה נותן הרגשה של

אני שווה. עושה משהו נכון וטוב.

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

ת'אמת אני רוצה להזכיר את צאלה ורביד חיים גז הי"ד.

זה נגע לי בלב כמו לכל יהודי. כשהודיעו שגם התינוק נפטר [אחרי כמה ימים, מי שזוכר] הרגשתי שאני חייב להיות בלוויה.

להפתעתי היו שם לא יותר מ50 איש סה"כ. הרגשתי שנותנים לי רגע אינטימי להתייחד עם התינוק הקדוש הזה.

היה מצמרר.

רק לראות חבילה לבנה קטנה, עטופה. סבתות, דודות, מחבקות. חיבוק אחרון. ובוכות...

התפרקתי.

זה היה למעלה מיכולת ההכלה שלי. ולא הייתי היחיד.

אבל היה רגע שבו כמעט לא נשמתי. כשפתחו את הקבר הטרי של צאלה, כשאילו קיבלה בזרועות פתוחות את בנה, ממנו נפרדה במותה לפני כמה ימים.

והנה שוב הם מחובקים ביחד. בשמים.

גם עכשיו אני בוכה.

איזה נשמות קדושות.

הנחמה היחידה היא שאנחנו לא מסוגלים להבין בכלל מה הסיפור של הנשמות הקדושות האלו.

סיפורו המרגש של דוד יהודה יצחק ז"ל - והמחברות שנמצאו בחדרו - ערוץ 14 | C14

אתר יזכור כותב עליו יותר טוב ממה שאני יכול לכתוב.

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

בסוף המקור הרוחני לקלקול הוא המקור הרוחני לתיקון.

מעניין למה הקלקול תפס יותר מהתיקון

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

אף אחד כמעט לא התקרב ללהבין אותי ברמה שהם מבינים .

אולי ניקים ספציפיים בפורום

"המקום" - לחרדים עובדים.

כלומר, זה נכון לגמרי.

אבל כשזה הופך להתמכרות זה כבר לא הבנה אלא תהליך בעייתי שמסכן את שני הצדדים.

הרבה דברים יפים וטובים ואלטרואיסטים כביכול, הובילו לנזקים ולתסבוכות הכי גדולות...

אבל גם ספונטני זה לא מדוייק.

כן אני חושב שהגעתי לאיזו נקודת סבל שחייבה אותי באופן קיומי לעבור תהליך בדבר הזה, תהליך מתמשך וארוך.

חלק ממנו גם היה בטיפול מסויים

וחלק ממחשבות ותהליכים שעברתי עם עצמי

יש משהו בהכרח, שעושה אותנו גם מאוד גיבורים ואמיצים (ללא קשר לכמה אנחנו חזקים) וגם מאוד מדויקים.

זו חוויה מדהימה וחשובה מאוד!!

אם מתאכזבים קצת, זה לא לגמרי וצריך להתנער ולחשוב שגם לצד השני

יש את הקשיים שלו, או מצבי הרוח....

היחד שמבין באמת זה השם. אבל כדי להרגיש זאת, צריך כנראה

המון עבודה. ולדבר איתו תוך כדי עשיית דברים, במיוחד כשלא

מסתדרים, אבל עדיף, תמיד. ממש לקשקש איתו. הוא אף פעם

לא אומר: די, די, אני עסוק עכשיו, או: רדי ממני כבר, או:

את עושה לי כאב ראש, או: לא מבין מה את רוצה...

העניין הוא שהעולם הזה, תפקידו כנראה, לחסום את ההידברות

הזו. להשכיח את מי ששלח אותנו הנה. ולצערנו הרב, הוא עושה

זאת לא רע בכלל...

להיות במצב של עוררות רוחנית. כמה שאפשר במשך היום.

בדברים הכי קטנטנים ולא משמעותיים.....

(לו רק הייתי מיישמת את מה שאני כותבת....אבל זה נכון.

אני בטוחה. ואני לא ברסלבית).

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!

ואיך כתוב בסליחות:

"שואגים בתפילה ומבקשים רישיון"

שנזכה