זה לא רק למי שהמצב שלו קשה, לדעתי זה מאסט לכל זוג

וגם - שנה ראשונה. למה הוא יוצא עד מאוחר עם חברים ככה בחמישי? כאילו אני בעד לפרגן, אבל אם זה מבאס אותך ובא על חשבונך אז פחות. שנה ראשונה זה זמן לחשוב לבנות בו הרגלים להמשך

שיצא באמצע שבוע ככה שהוא יהיה מחויב לקום מוקדם למחויבויות שלו, במקום לאחר לך בשישי

דבר ראשון- אל תדאגי. הכל שוכחים בסוף. לך זה נראה הכי דרמטי שהערת לו ליד כולם וכו'.. מה את חושבת, שכל הזוגות הנשואים שם לא חוו דברים כאלה בעצמם? באותו רגע אולי קצת הרגישו לא בנוח, מבטיחה לך שעוד שבוע כבר לא יזכרו שקרה.

דבר שני- אתם בשנה הראשונה שלכם. רק רוצה להגיד לך שזה טבעי.

טבעי שיש אי הבנות, וטבעי שיש דרמות, וטבעי שכל אי הבנה הופכת לאיזה פיצוץ.

ככל שעובר הזמן לומדים לנהל את הוויכוחים, חוסר ההסכמות וכו' בצורה טובה יותר.

דבר שלישי ואחרון- אולי זה לא עונה לגוף השאלה שלך, אבל נשמע שאתם גרים ליד שני ההורים ושווה לעצור רגע ולחשוב האם המינון של הביקורים שלכם שם נכון לכם ולזוגיות שלכם.

אולי דברים יראו אחרת כשתקחו יותר ספייס לעצמכם (ואולי לא.. רק מציעה לחשוב על זה)

גרים מרחק הליכה מההורים שלי ושלו

בגלל תקופת המלחמה ובכללי כי היה תקופה שבעלי עבר ניתוח אז הכל היה סובב סבבינו . דאגו לנו הרבה, עזרו היינו הולכים הרבה להורים והם התרגלו (ברור שיש שבתות שאנחנו לבד) נניח מיום הכיפורים היו כמה אבדות מהמשפחה של בעלי ואז מלחמה ולא יצא שעשינו שבת לבד (ישנים בדירה אבל ארוחות מחוץ לדירה) שבת שעברה היינו לבד סוףסוף

וחמתי אמרה לנו כזה לא באתם אלינו לא הלכתם גם להורים שלך

ואמרתי הרבה זמן לא היינו שבת בבית (חמתי מדריכת כלות היא אמורה הכי להבין לפעמים לא מבינה למה היא אומרת את זה גם שזה בצחוק) בקיצור הם התרגלו.

אנחנו אוהבים את הלבד. אנחנו נחזיר את השקט אלינו

תודה על הארה

טוב שאת נותנת מקום לרגשות ולכל מה שהתחולל בך בשישי שבת הללו.

עצם הכתיבה שלך והשיחרור של כל מה שעברת בצורה מסודרת יכול לעשות לך סדר בראש, ואח"כ בלב ב"ה.

קודם כל חשוב מאוד לזכור שכל מה שקרה וקורה לנו, הוא הזדמנות נפלאה ללימוד.

כי זוגיות היא לימוד.

וככל שאנחנו יותר לומדים אותה, ככל שאנחנו יותר מתמקצעים בה ומתנסים - כך יש לנו יותר כלים ויותר תובנות לצלוח את הדרך המשותפת יחד בשמחה, בנחת ובאהבה ב"ה.

לכן כל ההתייחסות גם למה שאתם עברתם כלימוד,

איך להיות גדולים יותר,

איך לא להיבהל ממקומות עם פערים או קונפליקטים או ריחוק -

אלא להיפך, להבין שהם כאן כדי לזמן לנו הזדמנות לצמיחה מחודשת ומעמיקה עוד יותר,

הזדמנות לעלות עוד שלב ועוד קומה בביחד שלנו וביכולת להרחיב את כוחות הנפש שלנו.

כעת מנסה להתייחס בנקודות לדברים שכתבת, ולראות איך הם עצמם הם הלימוד שאתם ממש בתוכו :

א. לגבי מה שכתבת: "ומיום שישי בבוקר הייתי ממש מבואסת על בעלי, 

קבענו שיום שישי בבוקר נצא לטייל קצת.

בעלי ישב עם חברים ביום חמישי 

והלך לישון מאוחר

יום שישי הוא קם מאוחר (עייף בלי כוח לכלום) 

ושאל לאן את רוצה שנלך? 

אמרתי לו שלא משנה עוד כמה שעות כבר שבת."

בכוונה סידרתי את דברייך לפי שורות -

כי כל משפט מתאר שלב נוסף בהתנהלות שקרתה, וכל אחד חשוב בפני עצמו עבורנו ללימוד הזה

יכולים להיות כאן כמה וכמה לימודים מדהימים, 

כמו - קבעתם לצאת בשישי בבוקר יחד.

זה נפלא.

ובלימוד שאתם לומדים כעת תוכלו לראות שאולי לכם מתאים להבא להוסיף דברים נוספים,

למשל - ניתן להרחיב אפילו עוד יותר את תיאום הציפיות ביניכם ולקבוע מראש - מתי יוצאים? לאן יוצאים? עוד לפני, ובכך לחסוך בילבול/עוגמת נפש לשני הצדדים.

- עוד לימוד - לפתוח שיחה על היציאות האישיות של כל אחד מכם,

כלומר מה עושים אם חזרנו מאוחר?

האם נקום מאוחר בהכרח?

אם כן, האם זה יתנגש במה שתיכננו?

איך נוכל לעשות שלא יתנגש?

אולי נבחר לישון פחות ובכך גם לחזור מאוחר וגם לקום מוקדם ולהרוויח גם יציאה אישית וגם יציאה זוגית כמתוכנן?

אולי נחשוב על משהו אחר?

- עוד לימוד הוא בתוך הדינמיקה והתקשורת ביניכם -

כאשר בעלך שואל כאשר קם "לאן את רוצה שנלך?"

מאוד יכול להיות ש*עבורו* הוא באמת רצה ללכת איתך וכל היציאה אתמול והקימה עבורו לא ביטלו זאת כלל.

וכאן בתשובתך "לא משנה" אולי הוא הבין שזה באמת לא משנה לך,

בעוד את אמרת זאת אולי בעקבות כעס ותסכול שהשעה מאוחרת ותיכננת לצאת יותר מוקדם.

שיכלול התקשורת עצמה וכל הניואנסים בתוכה (שמשפיעים גם על הרגשות שלנו וכל המתחולל בנו ויש בהם הרבה מאוד עומקים שגם חשוב ללמוד), היא מתנה נפלאה שניתן לדייק את עצמינו יותר ויותר.

לשמוע מה באמת השני התכוון

לשמוע מה באמת השני צריך

להשמיע מה באמת אני התכוונתי

להשמיע מה באמת אני צריכה

וכן הלאה

ב. לגבי מה שכתבת על ההתנהלות בשולחן השבת -

ניתן לדייק עוד את הצרכים שלך *בזמן אמת* ולא לחכות/לצבור תסכולים, דבר שיכול להוביל גם לתקשורת נכונה בזמן אמת ולהפחית מתחים עכשווים או מריביות עתידיות.

למשל, לומר לבעלך בצד: "מאמי אני עייפה מאוד. אשמח אם נוכל להזדרז ולהגיע הביתה בהקדם" - יכול לגלות גם לבעלך שאת עייפה ולרתום אותו יחד איתך למשימה המשותפת *של שניכם* לדאוג לכך.

ג. מאוד מובן גם איך שאת הרגשת וגם איך שבעלך הרגיש,

וזה בסדר גמור לחוות גם רגשות לא קלים בתוך זוגיות

מותר לכעוס לפעמים

מותר להרגיש הכל

זה *לא* סותר את האהבה שלכם אחד לשנייה

זה *לא* אומר דברים נוראיים עליכם או על הזוגיות שלכם

אלא מה זה כן?

זה *כן* אומר שאתם אנושיים

שמותר לטעות

ש"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"

ורק הקב"ה לבדו מושלם. אנחנו בני אדם. בשר ודם.

ובסדר גמור גם להביא למרחב הזוגי שלנו יכולת להיות פגיעים ולומר את זה. בפשטות ובנתינת מקום גם למקומות הכואבים והמכאיבים.

זו אפילו דרגה מאוד עמוקה גדולה וחשובה בזוגיות.

ואתם ממש שם ובדרך להעמיק עוד שם וזה נפלא!

לאט לאט הלימוד והניסיון שלכם יתן לכם גם יותר ביטחון שמתוך הדברים הללו גם תצמחו.

שהם לא הרי אסון.

שמותר לכעוס 

ואז לסלוח

שמותר להתרחק

ואז להתקרב

שמותר להביא כאב

ואז לצמוח ממנו יחד.

ובאמת לאט לאט.

תנו לעצמכם את הזמן והמקום והמרחב לכך.

הכל בסדר

וגם אם פגעת בו בלי כוונה

וגם אם הוא לא הכי שם לב -

הכל יסלח

אתם אוהבים אחד את השנייה ואף אחד לא התכוון לפגוע,

אלא אתם פשוט אנושיים ולומדים וזה קורה, לכולנו ❤

ד. מאוד משמח ומרגש ולא מובן מאליו לשמוע

שכפי שכתבת -

יש לכם קשר מאוד טוב ב"ה

אתם ממש פתוחים ומספרים הכל 

ומעולה גם לקבל הדרכה כפי שציינת.

ומסכימה עם כל מילה שכתבה @המקורית היקרה,

וגם בעיניי *כל זוג* יכול להיתרם מלימוד על זוגיות בכלל ועל הזוגיות שלו בפרט, וכולנו בתוך הלימוד הזה של החיים

ה. ציינת שאתם נשואים 7 חודשים ושאתם בעצם בתוך השנה הראשונה לנישואיכם ובנקודה הזו רוצה גם לכתוב

שהשנה הראשונה יכולה להיות קשה ומאתגרת להרבה מאוד זוגות.

יש בה, בשנה הזו, שלבים כמעט מובנים שרובנו נעבור.

אם בשלב הראשוני, שלב ה"אחד באחד" - כלומר שלב של ההתאהבות, ה"היי", הפרפרים, הכיף, החדש, האהבה שמעל לכל, גם לקשיים - הזוגיות מדומה כמו עיגול בתוך עיגול. כלומר אני ואשתי / אני ובעלי ממש אחד בתוך השני/ה.

השלב השני, שמגיע לרוב ממש בתוך השנה הזו, הוא שלב מאבקי הכוח.

זהו שלב שאם נדמה אותו לציור - יהיה שני עיגולים שנפרדים לגמרי אחד מהשני.

זה השלב שבו מתחיל "לרדת" כל ה"היי" של ההתחלה, השיגרה מגיעה, הקונפליקטים צפים, הפערים מועצמים ופתאום נראים כצובעים את הכל. הויכוחים, חילוקי הדעות, הריבים,

הן בדברים הקטנים כמו איפה נעשה שבת/חג, והן בדברים המהותיים יותר כמו איך אנו רוצים שהבית יראה.

זהו שלב לא פשוט, כי הוא גם מגיע אחרי "נפילת הורמונים" של הזוגיות (הכוונה אותה ירידה מההיי הגדול של ההתחלה) - עצם הדבר הזה יכול מאוד להבהיל. יכול לגרום לנו לחשוב מחשבות קשות ביחס לקשר שלנו ו-"למה בכלל התחתנתי איתו/ה?!"

השלב הזה גם לא פשוט כי מצד אחד מגיעים הרבה קונפליקטים כאמור וצפים, ומצד שני עוד לא רכשנו את הכלים לתקשורת נכונה ומטיבה גם בעת אתגר או משבר או ויכוח. ואז זה יכול להיות כואב שבעתיים. גם התוכן, גם הצורה, גם הלפני, גם האחרי, גם התוך כדי - הכל יכול להיראות ולהידמות כמו בליל שלם של איכסה בלב...

ועוד סיבה שהשלב הזה קשוח היא כי בסה"כ אנחנו נשואים טריים. ז"א עדיין את את הקרקע היציבה מאוד הזו, את החוסן הזוגי שנבנה לאט לאט בעמל ויזע, אפילו לעיתים אין את הידיעה הברורה שאנחנו נשרוד את זה, שזה בכלל זה!

ועצם סימן השאלה הזה, עצם הבהלה הזו, בתוך כל אינספור ההתמודדויות הללו - יוצרים תקופה מאוד מאוד מאתגרת!

בשלב הזה צריך להבין ממש לעומק מה בדיוק קורה כאן.

כי לא דומה זוג שמתמודד עם אתגרים כאלה ואחרים, אבל יש ביניהם אהבה, כבוד, רצון להיות יחד, ועוד הרבה דברים שצריך לברר,

לזוג שחווה דברים מהותיים שיכולים לאותת על נורות אדומות (הכי קיצוני זה ל"ע אלימות או זוגיות רעועה מהשורש, חוסר אהבה מוחלט, חוסר התאמה מוחלט, זלזול בעצם האישיות של האדם שנמצא איתי וכו') - ואת כל אלה ועוד צריך להבין ולברר האם הם שם, כמה, איך ומה עושים עם זה.

וזו שאלה מאוד משמעותית. להבין מה המציאות של כל זוג בפני עצמו. בלי "סכמות" או "כללים" כאלה ואחרים, שיכולים להיות יפים על הנייר או הכתב, אבל כאשר הם פוגשים את המציאות עצמה של אותו זוג עצמו - זה יכול בכלל לא להיות שייך אליהם! לכן מאוד מאוד חשובה ההיכרות האישית והעמוקה. לא הייתה מוותרת על זה בדרך להבין כיצד לצמוח ולהגיע לאושר ולרווחה הנפשית השלמה ב"ה.

ועכשיו חוזרת לשלב השלישי - השלב השלישי מדומה בציור כמו שני עיגולים צמודים זה לזה, כאשר חלק מהם אחד בתוך השני וחלק מהם נפרד בפני עצמו.

לשלב הזה קוראים איזון.

והשלב הזה הוא בעצם השאיפה שלנו. להגיע לזוגיות טובה, בריאה, יציבה, מיטיבה.

להגיע למצב שגם יש לנו את הביחד שלנו, והוא טוב ומשמח ומפרה,

וגם יש לנו את הנפרדות שלנו.

ממש למצוא את הנפרדות בתוך הביחד ואת הביחד בתוך הנפרדות. זו עבודת חיים והיא כ"כ חשובה ויקרה! ממש ממש!

יש בתוכה המון מפתחות לאושר הזוגי וגם האישי ובכלל...

וזו מלאכת מחשבת עדינה ועמוקה איך עושים זאת נכון וטוב.

בהצלחה רבה יקרה וב"ה שתראו הרבה אור וברכה בביחד המיוחד שלכם ❤

אני עם הכוס קפה וקוראת ונדהמת מהעומק

כתבת וסידרת לי הכל בראש

לגמרי אקרא שוב, לעומק, ואקח משם כלים

תודה רבה אהובה

שבוע של אור ❤️

ובאהבה ❤

תדעי לך שמלא מלא זוגות עוברים דברים כאלו בתחילת חיי הנישואים.

וזה לא קל אבל זה מעצים ובונה את הזוגיות.

לצורך הדוגמא אולי את למדת עכשיו שמאוד מאוד רגיש לו שאת מעירה לו לפני המשפחה שלו.

והוא למד שלך לא מתאים לשנות תוכניות ולהתעכב בלי סוף.

וזה רק דוגמא.

הרעיון הוא שככה לומדים ומכירים אחד את השני לעומק.

וקחו את זה כהזדמנות לשבת לדבר ולנתח מה הפריע לכל אחד מכם.

וככה לומדים ובונים זוגיות עמוקה ומיטבית.

ואין מה לעשות הדרך לפעמים לא פשוטה אבל היא שווה בסוף...

מה שקרה פה הוא שנפגעת מזה שהוא ישן כשקיוית שתצאו,

אבל בלעת את זה ולא פתחת ועיבדת בצורה מסויימת.

לרובנו ככולנו יש נטיה לעשות את זה, וגם

להרגיש מאד גיבורות ש'בלענו'.

הבעיה היא שהכאב והתחושות הקשות לא נעלמות, הן פשוט נשארות עד שיפתח להן פתח.

ואחרי עוד פעם ועוד פעם שניסית לבלוע, זה בסוף התפרץ.

ומה שיכול לעזור, הוא ללמוד ולדאוג

להאיר את הלב נקי ככל האפשר

להיות במודעות גם לגלים הקטנים האלה של האכזבה והכאב,

לעבד אותם ולתקשר אותם, וכך לא להגיע למשקעים והתפרצויות❤️

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

מאוד תלוי בכל זוג

כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות

יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.

ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים

בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה

השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה

בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה

רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים

וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה

בלי לעשות משהו מיוחד

זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי

תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.

לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת

וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב

וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.

או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".

הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.

לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו. 

האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת

היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות

(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)

אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭

אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית 

כוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים

ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.

ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.

נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.

בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.

וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.

נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.

אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.

זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.

אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ. 

לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום

זה ממש מעט

זה לא בהכרח קצת.

זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".

למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.

חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.

ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית

גופנית כמובן, אבל בעיקר רגשית.

מה שקורה בין בני זוג במערכת נישואין זה פתיחות וכנות, באופן שאין עם אף אחד אחר בעולם. היכולת להיות פגיע, כנה ולהביא את עצמך עד הסוף.

וזה דבר שלא קשור לכמות הזמן שמבלים ביחד או לסוג הפעילויות שעושים. כל השיח בזוגיות הוא שונה באופן מהותי משיח בין חברים. זה שיח נטול מסיכות, נטול אגו וריצוי.

כמובן שאם יש הסתרה של רגשות / תחושות / מחשבות וכל אחד מנסה לרצות את השני או מפחד להביא את עצמו אז האינטימיות נשחקת עד נעלמת. ושוב, בשונה מתגובות אחרות פה, לא חושבת שהזמן הוא הנקודה כי זה לא בהכרח הגורם שהכי משפיע על האינטימיות הרגשית.

כנה עם הרבה אנשים שאני בקשר

והשיח שלי איתם הוא שיח נטול מסיכות נטול אגו וריצוי

זה לא חייב להיות רק בזוגיות

בעיניי זה נכון וטוב לכל קשר

שהתשובה בגוף השאלה ..

שותפות מול זוגיות.

לדעתי כל עוד אנחנו רק שותפים יש שלי, שלך

כשאנחנו זוג זה שלנו.

אני חייתי במשך חצי שנה עם חברה - שותפה, בילינו יחד מבחינת זמנים הרבה יותר מאשר בעלי ואני כיום.

גם עבדנו וגם גרנו יחד, כולל שבתות וחגים (הייתי איתה בשליחות בחו"ל). ועדיין זה לא מתקרב לחיים עם בן זוג. הדאגה, השותפות, ההתעניינות באמצע היום אחד בשניה.

גם מבחינת המשק בית, הכל שלנו ביחד אין תחום שלי ותחום שלך.. כמובן כל הנושא האינטימי..

בקיצור, יש יותר הבדל מאשר דימיון 

סביר להניח שיביאו אנט', ואח"כ יטפלו בשן.

לדעתי

אפילו פרטי אם יש אופציה 

חשוב לפנות בהקדם כי זה עלול להחמיר ממש

אגב זה לא ממש כואב לו כי זה נפוח.כרגע שמתנפח זה כבר פחות כואב

הייתי מדברת על רופא אונליין או קופצת מיד על הבוקר לעזרה ראשונה לצילום וקבלת אנטיביוטיקה לפני שבת

רפואה שלמה!

ממה שאני מכירה

לא לחכות לביקורת רנדומלית. הילד סובל וצריך טיםול. הייתי הולכת איתו לחירום האמת

זה מיועד בדיוק למקרים כאלה, ורק רופא שיניים. זה מה שכואב לו ורופא משפחה לא מטפל בשיניים..

ולא הייתי מעבירה שבת בלי לראות רופא האמת. לא בשביל להלחיץ אני אומרת, כי שוב, סביר להניח שזו דלקת, אבל חבל שהילד יסבול כשאפשר שלא וכאבי שיניים זה סיוט

נראה לי שכל קופה אמורה לספק תורים מהרגע להרגע לעזרה ראשונה ברפואת שיניים

זה לא חייב להיות מקרה חירום

אם יש כאבים כלשהם לא צריך לחכות לתור מסודר אלא נותנים תור לאותו יום או מקסימום יום למחרת

לשבת קצת אחורה לא לרכון אליו שהזרם יהיה איטי יותר?

אני בסרטיםנשיש לו בעיה כלשהי חלילה

למרות שכשאוכל בבקבוק זה לא קורה

שאת שוכבת ושמים את התינוק עליך ליד השד והוא 'מאכיל' את עצמו לבד ואז הוא שולט בזרם. 

ואז השד מקביל אלין ולא מעליו

והזרם פחות

שובר לגלידה שיכול לצאת עם חבר

אם הוא בקטע אז אולר

אם יש לו תחביבים אז משהו שקשור אליהם

אחים שלי עונים להגדרה הזו

מה ישמחו לקבל- וואו מלא.

משקפי שמש

ארנק

שובר ליציאה לאוכל (רק לשים לב שזה בכשרות המקובלת אבל בירושלים נניח יש המון מבחר)

פעם קנינו לאחים שלי מתנה כניסה לחדר בריחה הם נהנו ברמות! זה קצת יקר, לא כתבת תקציב..

אפשר שובר לאטרקציות שונות ומגוונות

אגב סוודר יפה גם יתקבל בברכה (אבל צריך להכיר גם את הטעם וגם את המקובלות)

בקבוק טרמוס איכותי (ששומר על חום באמת יותר משעה-שעתיים)

מקציף חלב לקפה.

חפתים (בחורים שאוהבים אלגנט מחזיקים קולקציה יורת גדולה מאוצר העגילים שלי)

עניבה

צעיף/כפפות

נעלי בית חמות

פיז'מה חמה

גאדג'טים לפי תחומי ענין, צריך להכיר את הבחור המדובר.

לידיעה- חרדים לא כל כך קונים ספרים.

ספרי לימוד- בחור ישיבה אז יש לו בישיבה

ספרי קריאה- לוקחים מספריה

ספרי עיון- זה יכול להיות שכן, אבל מאד אינדיווינדואלי כל אחד לפי טעמו מה יקנה.

אנחנו לא חרדים, אבל אפשר לומר שקרובים לשם (חרד"ל/דת"ל תורני), ואין דבר שישמח יותר את הבנים שלי מאשר ספרים חדשים (ספרי קודש, הכוונה, אבל גם ספרי קריאה) וגם את בעלי, בעיקרון, אבל הוא כבר למד למנן את עצמו, כי הספריות אצלנו מתפוצצות...

מה שכן, צריך לדעת מה בדיוק הם רוצים וצריכים. בעבר הייתי קונה לבעלי ספרים ולא קולעת לטעם שלו🙈 אז למדתי לתת לו לקנות לעצמו...

אבל אצל הבנים שלי - המתנות הכי שוות שקיבלו לבר מצווה היו שוברים לקנייה בחנות ספרים. הם התלבטו שעות אילו ספרים לבחור, כמו שנשים מתלבטות איזה בגד לקנות...

בעלי והילדים (חרדים) לא קונים כמעט ספרי קודש

יש להם מספיק ממה שקבלו/ קנו בעבר

יש לי ילד אחד שקונה ספרי קריאה וילד שני שלא אוהב לקרוא

אז לא יהיה לו מה לעשות עם שוברים לספרים

והמתנה הכי טובה בעיניי לבחור ישיבה חרדי היא כסף מזומן שיקנה מה שהוא רוצה

או שוברים שאפשר לקנות בהם הרבה סוגי דברים

כי זה גיל שהטעם האישי מאד ספציפי וגם אם מכירים אותו

לא בטוח שקולעים לטעם

הבנים שלי ממשיכים לקנות אף שהמדפים שלהם מתפוצצים מספרים🤭

בכל אופן, הפתרון שהצעת בסוף הוא טוב לכל מי שלא יודעים מה לקנות לו🙂

וגם בילדות

אבל ספר זה מהדברים הלא שווים לחובבי קריאה

תמיד גמרתי את הספר ביום או בלילה שקניתי אותו.

כן היה לנו מנוי לכל ספריה אפשרית..

לק"י

ספרים טובים. כאלה שאני קוראת הרבה.

חבל רק שאין הרבה כאלה...

(ואוהבים לקנות ספרים זה לא בהכרח כל חובבי הקריאה).

לא יילך לחדר בריחה או מסעדות

מאוד למדן

לא יסתובב עם משקפי שמש

חגורה, סוודר, מחברת, מנורת לילה  

גאדג'טים שקשורים לתחביבים שלי כמו ציור/ נגינה / קריאה 

תלוי מה התקציב

אבל הייתי משקיעה בבקבוק תרמי טוב (בשביל שתיה קרה/חמה/גם וגם). אם תרצי אשלח לך המלצה.

תקני בצבע בנאלי. נגיד שחור.

משהו שלא מסובך גם לנקות.

כיף לקחת ללימודים, ולא צריך בשביל זה טעם אישי מי יודע מה.

את יודעת איזה כיף זה שהשתיה החמה לא מתקררת בגלל שהתרכזת שעה? ואפשר להביא מהבית קפה טעים ולא את הקפה-חדר-מורים שבישיבה.

או משהו אחר שקשור, לא מספיק יודעת מה מותאם לבחור ישיבה:

תיק ללימודים (צריך לדעת איזה גודל בערך הוא צריך)

סטנדר נוח ללמידה עצמה?

אם הוא מסכם/כותב לעצמו הערות אז מחברת מעולה עם עטים טובים.

בעצם, אם אוהב קפה או תה אז אפשר להביא מגוון של תה/קפה שווה. (משהו איכותי)

לספרים.

אין מצב שיוצאים לקניות ולא חוזרים עם ספרים....

וזה ככה ברוב המשפחה שלי.

וזה בנוסף כמובן להשאלה מהספריה של 9 ספרים לשבוע

זה פשוט לא מספק אותנו...

אין  כמו ספר חדש טרי מהחנות

ולפותחת-

הכי טוב זה להביא סכום כסף או שובר מתנה כמו גיפטא

אם דווקא מתנה

אז:

ארנק

מברשת לכובע- אפשר לחרוט שם

עט עם חריטה

צעיף

אוזניות בלוטוס

מה הוא אוהב לעשות בזמנו הפנוי?

זה לא קשור רק למגזר, גם בתוך מגזרים לכל אינדיבידואל יש העדפות משלו.

סוודר שווה

פיג'מה חורפית

סטנדר

לעסות את הגושים תוך כדי הנקה, יתכן שזה סתימות , זה שהיא רוצה לינוק הרבה זה טוב לשחרר את הגושים.

להתייעץ

ושתראה איך את מניקה ואיך התינוק יונק