הבן שלי בן 6 ולאחרונה הוא אוהב להזמין חברים. עליי זה מכביד אז זה לא קורה לעיתים קרובות, אבל לאחרונה זה קרה פעמיים, וב2 הפעמים יצאתי עם הרגשה רעה.
אתמול הגיע אלינו חבר והם השתוללו מאוד ביחד, לא הקשיבו ועשו כמה דברים, בעיניי חמורים, שנוגדים לכללי הבית (נכנסו לחדר אחד, ביקשתי מהם לצאת משם ואמרתי שאני לא מרשה להיכנס וסגרתי את הדלת, ואחרי 2 דקות הם נכנסו לשם שוב. קפצו לתוך הלול של התינוק, והלכו ביחד לשרותים אחרי שאמרתי בפירוש שהולכים רק אחד אחד). אז כמובן שלא אזמין את החבר הזה שוב, ודיברתי עם הבן שלי על מה שקרה.
לפני שבועיים הגיע חבר שגדול מהבן שלי בשנתיים, אבל הוא רצה לבוא אלינו והסכמתי. הוא דווקא התנהג יפה והם היו רגועים ביחד, אבל הציק לי ממש שהוא כל הזמן שאל אותי שאלות. אחרי שבוע ביקרתי אצלם בבית עם הילדים (אמא שלו חברה שלי), וגם שם הוא הרגיש מאוד בנח להתערב בשיחה שלי עם אמא שלו ולשאול כל מיני דברים. האם זה פשוט אופי? או סגנון של משפחה? מרגישה שאני מגיעה ממנטליות אחרת וזה מציק לי. בתור ילדה אף פעם לא דיברתי עם החברות של אמא שלי. אני ביישנית יותר באופי שלי, אבל גם אחיות שלי שפחות ביישניות אף פעם לא נדחפו לשיחה של נשים מבוגרות יותר כאילו שהן בנות גילן. וגם הילדים שלי לא יעשו את זה... והם לא ילדים סופר מחונכים 
פשוט יש דיסטנס טבעי בין ילדים ומבוגרים. לרוב אם הם רוצים משהו הם יבקשו מהחבר לבקש מאמא שלו. (סתם הרגיש לי מציק וקצת קריפי שאני והחברה מפטפטות על הנקה, וילד בן כמעט 8 תלוי עליה וחוקר אותנו איך ה' יודע כמה חלב התינוק צריך, ומתי החלב מפסיק, ועד איזה גיל הוא ינק, ואיך החלב יוצא... אולי הציק לי גם שהוא לא נותן לנו לדבר נורמלי, והוא לא ילד כזה קטן, הייתי מצפה שהוא לא יפריע לנו כל שניה)
טוב לא יודעת מה אני רוצה מכן... אולי סתם לפרוק, ואולי לשמוע איך זה אצליכן והאם זה באמת חריג או שזה אופי נורמלי של ילדים ששונים מהילדים שלי, ואם זה לא מתאים לי אז פשוט נפחית את התדירות או נזמין חברים שיותר מתאימים לנו.
