אני לא יודעת מה איתכם,
אבל בכל שנה היום הזה שובר אותי לגמרי.
כל כך הרבה חיילים שמתו למעננו, בשביל שאנחנו נוכל לשבת בבטחה על הכורסא מול הטלויזיה.
22,684. מספר בלתי נתפס יחסית ל62 שנות עצמאות. בלי לספור את כל הנופלים לפני קום המדינה.
למה אלוקים?! למה צריך לשלם מחיר כל כך כבד בשביל לשבת בבטחון בארץ המובטחת שלנו?!
זה כל כך לא צודק.
אבל מתוך כל העצב והכאב - אני חושבת שהבנתי משהו:
בשביל לקבל גאולה וחופש בארצנו - אנחנו צריכים להראות אמונה והסכמה לכל מחיר, גבוה ככל שיהיה.
ואז, מתוך המוות והדם - תצמח הגאולה, מתוך ההקרבה של אלפי הנשמות שמתו על קידוש הארץ וה'.
וכך הגאולה תהיה עוצמתית יותר מאשר אם נקבל אותה כל כך בקלות.
כל חייל שאני רואה, זקוף, גאה ולבוש במדים - גורם לי לתחושת גאווה והערצה.
תמצאו לי עוד מדינה שתושביה מוכנים להקריב כל כך הרבה למענה כמו מדינת ישראל,
תמצאו לי עוד מדינה שהארץ שלה כל כך חשובה לה כמו מדינת ישראל,
מצאתם? לא.
אז הלוואי וישמור עליהם הקב"ה ויצליח את דרכם.
