התינוקת שלי בת שלושה וחצי חודשים תכף, רוצה ידיים מלאאאא.
בהתחלה סבלנו חודשיים של גזים התקפים עזים צרחות וכו, ברוך השם הם עברו והיא רגועה (בידיים), אבל לא בידיים היא פשוט בוכה .
גם בזמן שעירנית- משחקת אולי אולי אולי חמש שש דק על משטח פעילות (גם כששמה מוזיקה וגירויים סביבה)- לעיתים נדירות אולי רבע שעה. ואז בוכה שוב לידיים. היינו אצל רופא ואצל אחות וברוך השם הכל תקין היא גם עולה במשקל יונקת יפה מתפתחת תודה להשם, כך שאני יודעת שזה נטו הצורך במגע.
וכאן מגיע החלק שלי, אני מרגישה שאני מאבדת את זה לפעמים- משתדלת להרים באהבה (אני גם לא בעד לתת לה לבכות עד שתתרגל לעגלה בכוח, ניסיתי לראות אם זה עניין של בכי של דקה או שתיים וזה לא , זה מגיע לרמת צרחות איומות שנפסקות רק כשהיא מרגישה אותי ונרגעת), כשהיא ואני לבד הכי כיף לי בעולם להרים אותה גם אם זה לא נותן לי לעשות כלום אבל יש לי ילד בן 3 תכף, ובעל, ואישיות - וכל אלו פשוט לא מוצאים מקום.
הבן שלי זוכה להיות עם אמא רק כשאחותו ישנה, וגם אז אני כבר מפורקת פיזית מההרמה ועוד צריכה להעסיק אותו (אנחנו מפונים מהבית כבר חודש וחצי ואין צפי לחזרה לשגרה ולבית אלא רק מאריכים עוד ועוד את השהות ), אז משתדלת אבל לא תמיד יש לי סבלנות כבר או כוח.
על זוגיות אין מה לדבר אנחנו נטחנים עם הילדים מצאת החמה עד צאת הנשמה בעלי בעיקר על הגדול שבעצמו עוד קטן ודורש, ואני על הקטנה. בלילה פשוט קורסים מעייפות. רבים גם מלא - לא יכולים אפילו לשבת לאכול ביחד - בעלי מאכיל את הגדול ואני בינתיים עומדת איתה, ואחכ בעלי מחזיק אותה ואני יושבת לאכול בחטף (שכחתי לציין שהיא גם לא אוהבת שיושבים איתה אלא רק כשעומדים ).
היום היינו בקניון (כי בכל זאת אני מנסה לצאת קצת ) הזמנו לאכול והיא פשוט רצתה לישון אבל לקח לה שעות בידיים עד שכבר וויתרתי על לאכול יצא לי החשק ו הייתי עצבנית רצח בעלי והילד אכלו ועפנו משם .
ואני מרגישה שנהייתי רק בתלונה ולא במקום של תודה להשם ואני שונאת את עצמי על זה אבל עייפתי. מרגישה אמא עצבנית ורעיה גרועה (לא חושבת על בעלי בכלל ורק מתפרצת עליו)
תודה אהובה