קצת לפני הלידה התקשרנו לרב שלנו לשאול על מניעה, ובאמת לא ידענו מה לשאול..

הוא אמר שלכל אישה הוא אומר למנוע חצי שנה, ואז להתקשר שוב...

אני לא הייתי מסוגלת למנוע.

הנקתי הנקה מלאה עד לא מזמן, וסמכתי בגדול על המניעה של ההנקה. באמת זה מנע לי ביוץ חצי שנה. אבל מיד כשהתחלתי מוצקים התחלתי לקבל מחזורים.

גם מפחדת מהתערבויות.. וגם מאוד רציתי לראות איך הגוף שלי מגיב באופן טבעי להנקה ואחרי לידה...

ואני מאוד מאוד מאוד רוצה עוד ילדים, ומשפחה גדולה ושמחה.

וכמו שאת אומרת, אנחנו בכל מקרה כל היום סביב הילדים.

אז שכלית אני יכולה להבין למה למנוע, כי הגוף צריך להתאושש, כי צריך מרווח נשימה לגדל את הילד לפני שמצטרף עוד אחד למשפחה ועוד הרבה סיבות...

אבל אני גם לא יודעת כמה אני דוגמא, כי ההריון שלי היה ממש קל ב"ה. חוץ מעייפות בהתחלה, וכבדות וכאבים קטנים בסוף, הכל היה לי ממש בסדר ב"ה.

אני מאמינה שמי שההריונות שלה קשים מאוד, אז לעבור הריון עם תינוק זה ממש קשוח.

בקיצור, נראלי שלא עזרתי לך כלום...

אבל שיהיה בשעה טובה ובשמחה ובריאות! והחלטות קלות ונכונות...

אז אני רק בלידה האחרונה הנקתי מלא (בעל כורחי) ובאמת מנע לי, אבל לא בטוחה שאני מעוניינת בהנקה מלאה גם עכשיו אחרת זה כן היה קצת מרגיע אותי.

(וכן, אני יודעת שלא סומכים על הנקה למניעה ושאם זה מנע פעם אחת זה לא אומר כלום לגבי הפעמים הבאות)

מסתכלת על זה בדיוק הפוך

לא יודעת כמה זה יעזור לך

שאלה ראשונה:

האם אנחנו רוצים עכשיו ילדים?

שאלה שנייה:

האם אנחנו מצליחים להיות פנויים לילדים שיש לנו עכשיו?

שאלה שלישית:

האם אנחנו מוכנים לכך נפשית?

שאלה רביעית:

האם אנחנו מוכנים לכך זוגית?

שאלה חמישית:

האם אנחנו מוכנים לכך כלכלית?

רק אם יש כן על כל השאלות האלו, אני לא מונעת.

זה תקציב להחזקת משפחה.

הכוונה האם המצב הכלכלי שלי מאפשר לי לדאוג לכל הצרכים שיהיו למשפחה עם עוד ילד?

על כל המשתמע מכך

גם בהווה הקרוב (אוכל, טיטולים, מטרנה ועוד)

גם בהווה הקצת יותר רחוק (מעונות למשל)

וגם בעתיד (מסגרות חינוך, בגדים, טיפולים רפואיים)

וכל מה שמשתמע מעתיד כלכלי

לטווח כלכך רחוק

מי שיצטרך לאדאוג לזה מראש - אולי לא יביא בכלל ילדים

לדעתי, צריך לדאוג ליכולת השתכרות של ההורים. פונציאל השתכרות אם תרצי 

מעבר לזה - זה רחוק מדי 

כמו- טיטולים, מגבונים, מטרנה שזה לבד כבר יוצא כמה מאות שקלים בחודש.

אחרי 3.5 חודשים צריך להתחיל לשלם גם על מעון/משפחתון/מטפלת- עוד כמה מאות או אלפים.

לכן משפחה שיודעת שבקושי סוגרת את החודש, לא יודעת איך זה אחראי להביא עוד ילד כשבוודאות זה הוצאה של עוד כמה מאות ואלפים בחודש.

אני בכלל לא מדברת על הטווח הרחוק שהוא גם חשוב אבל לא הכל אפשר לתכנן קדימה, לטוב ולרע..

מכירה את הגישה שאומרת לסמוך על ה' שיביא את הכסף, וילד בא עם פתו בסלו וכל אלה.

וואלה אם רק נסמוך על ה' ולא נעבוד - הכסף כנראה לא יצנח מאיפשהו. אנחנו צריכים לעשות את ההשתדלות שלנו ולעבוד וה' יעזור.

אני בדיעה שכסף צריך להיות במכללל השיקולים של להביא ילד.

הן טוענות שכסף זה לא שיקול וה' דואג לזה.

ואני מתפלצת לראות משפחות שאין להם כסף, באמת שאין, ברמה שחיים מארגוני צדקה וממשיכים להביא עוד ועוד ילדים.

ובואי, למה על זה סומכים על ה' ושאר הדברים לא?? אפשר להגיד על הכל שה' ידאג. גם על מצב פיזי ונפשי. אבל יש עניין של השתדלות.

אבל יכולה להגיד שזה שונה בסטנדרטים של כל משפחה

לדוגמה, לאחת חשוב שיהיה כסף לרישיון ורכב ראשון, לימודים, חתונה, הון עצמי לבית לטווח הרחוק

ולטווח הקרוב - כל מיני דברים לא יודעת

זה שונה מאחת לאחרת

אני גדלתי בבית שבו לא היה את כל זה למשל וב"ה הכל בסדר. כולנו עם רישיון, רכב, לימודים אקדמאים וגם בית.

(זו לא הייתה כוונת המשורר לכתחילה, אבל בכל זאת כך יצא עקב כל מיני נסיבות. ועדיין זה יצא בסדר גמור. אני לא מייחסת את זה ליד המקרה אגב)

אני מדברת על כאלה שבאמת אין להם כסף.

שחיים מצדקה

מידיעה שלי שהם חיים ככה, לא מהשערה

רוב האנשים ששומעים שצריך להתכונן כלכלית מדמיינים רכישה של רכב, הוצאות ביגוד, אוכל וכאלה בסטנדרט שהם רגילים אליו,

בזמן שבפועל אפשר להוריד רמת חיים ולהביא עוד חיים לעולם.

בעייני, כל עוד ילד חדש שווה ירידה ברמת חיים באופן שהוא מתקבל אצלנו בשמחה תמורת חיים חדשים, אז אעשה את זה.

לרוב האנשים ילד נוסף לא יגרום לפשוט יד, אלא לצמצם בבונוסים.

ובאמת אין לנו בונוסים משוגעים, ובחסד ה' טוב לנו. נניח אנחנו לא אוכלים בשר כל השבוע, לפני שבת אנחנו מחשבים כמה שניצלים לטגן, לא נצא לחופשה, אין רכב, וכו.

אבל זה עניין של רמת חיים,

באמת הרמת חיים שלנו נמוכה מהרגיל.

זה לא אומר הרבה על האיכות חיים-

איכות חיים זה השמחה לקום בבוקר, האושר מהילדים, החיוכים שיש בבית, האווירה.

זה לא תלוי בכסף. 

בזה אנחנו משתדלים מאוד,

לפני המותרות אנחנו חוסכים,

כלומר את הביטוח לאומי שמקבלים אנחנו ישר מפקידים להם בחסכונות, ויש לנו פקמי"ם לרכב, לתואר וכאלה.

ולפני הילד הבא אני כן חושבצ רגע איך לממן מעון, אבל שולחת גם למטפלות זולות או שמחליטים לעבוד יותר. 

על דבר כזה ויכוח וחבל בכלל להיכנס לזה

זה קוד חברתי, יש קהילות שזו הנורמה החברתית וסתם חבל לנסות 'ללמד אותם לקח' זה מה שהם רגילים.

אגב אני מכירה כאלה שעובדים קשה לפרנסת המשפחה חיים סביר ועדיין מקבלים מידי פעם צדקה... זה שאת יודעת דברים לא אומר אם זה טוב או לא.. אין לך מושג מה קורה בעו'ש שלהם.

ונכון, לא ראיתי את החשבון בנק שלהם בעיניים שלי, אבל אני יודעת מה שהן עצמן סיפרו לי.

לקבל גם את ההגדרה שלך

כתבתי קצת סכמטי כי ככה היה לי נוח. ברור לי שזה לא כל כך קשיח.

אבל בהחלט צריך להיות שיקול כלכלי, גם לטווח הקרוב וגם לטווח הרחוק. עד כמה בדיוק, זה כבר עניין אישי

כמובן, בגדול. לא יורד לפרטי פרטים כמו לכמה חוגים הילדים ילכו.

אבל -

לעתיד הרחוק - כל ילד שנולד אנחנו בעז"ה נפתח לו קופת גמל עם סכום מסוים שעליו החלטנו + קצבת הילדים מביטוח לאומי שתעבור ישירות לשם.

ובטווח הקרוב יותר, אני מתכננת כמות כסף פנויה במשכורת...

מוכנה לזה..

פיזית לעבור עוד הריון ולידה או שיש צורך לתת לגוף מנוחה? לרדת במשקל? בדיקות רפואיות שאי אפשר בהריון והנקה? 

כי אם את מאמינה שאץ עושה את ההשתדלות וה' יתן כל מה שצריך אין בכלל שאלה.

ואם כרגע מרגישים טוב ואין חלילה בעיה כלכלית חמורה או זוגית.

לפעמים אין ברירה וצריך למנוע אבל יחד עם זה צריך לדעת שזו לא תוכנית כבקשתך ולא בטוח שכשרוצים זה יקרה מיד. וככל שההורים צעירים הסיכויים להריון תקין ובריא גבוהעם יותר

לשכנע. היא שאלה מה מנחה אותנו,ועניתי.

אני מאמינה שמוכנות בדברים האלו, זו ההשתדלות שלי.

אני לא חושבת שזו תוכנית כבקשתי כמובן

אבל מאמינה שהאחריות שלי היא לוודא שאנחנו מוכנים מכל הבחינות שבשליטתנו לטיפול בעוד ילד, להיות ההורים הכי טובים עבורו ולדאוג לו בכל התחומים.

היכולת שלי לטפל בילד שלי, קשורה באופן ישיר לשאלות שפירטתי, מבחינתי האחריות שלי היא למנוע.

אני חושבת שלהביא ילדים זו ברכה ומתנה.

אבל, כהורים, בראש ובראשונה התפקיד שלי הוא לדאוג לילדים שלי בכל התחומים - מהטכני (כמו אוכל, בגדים וכו'), ועד הרגשי והחינוכי.

השאלות האלו בעצם בוחנות האם אני יכולה לתת את זה.

האם מצליחה לתת את זה לילדים שלי עכשיו

האם אוכל להמשיך לתת את זה גם אחרי שיוולד עוד ילד

זו בעצם הדרך שלי לבדוק האם אני יכולה לקחת על עצמי את התפקיד הגדול הזה, והזכות העצומה הזו, של להיות הורים לילד נוסף.

זו לא הסתכלות קרה ומחושבת, זו לא רשימת מכולת, דווקא מתוך החשיבות שאני רואה בתפקיד של הורים ובהבנת האחריות לילדים שיש לנו ועוד יהיו בע"ה, אלו הדברים שאני בודקת לפני

את רוצה הרבה ילדים ככל שאת יותר צעירה סיכויים יותר טובים ויותר בקלות את שקועה בגידול ילדים עכשיו.

אני חושבת שאם אישה מרגישה שהיא חייבת הפסקה לגוף ולנפש אז חובה למנוע אבל לא נשמע שאת שם

אלא הכי הרבה ילדים בנחת ובאהבה

כלומר כשאני שמחה בהם ומחכה לעוד תינוק ולא לוקחת את זה כמובן מאליו

וגם אני לדוגמה חייבת שיהיה לי לילה של שינה לפני ההריון הנוסף

אפילו אם לא כל לילה

אלא שמתחיל להסתדר השינה שלהם,

שיקמתי את רצפת האגן וסיימתי הנקה (לפחות את החלק החשוב שזה חצי שנה לדעתי), חזרתי לכושר, אני מרגישה עם כוחות בגוף, שיש לי נשימה ורצון לעוד ילד, ואז אני מסתכלת ורואה

האם בעלי רוצה? האם אנחנו במצב כלכלי שמאפשר עוד ילד (כלומר עוד תשלום למוסד לימודים כל חודש)

אבל זה המבט שלי על זה

אני רואה הרבה נשים שיש להן הרבה ילדים אבל הן כעוסות ולא משחקות איתן וזה משהו שחשוב לי לא להיות

(כמובן שיש גם נשים עם הרבה ילדים שהם אימהות מדהימות) 

משהו שהרגשתי עם הגדול,

היתה לי אופוריה בחודשים הראשונים ואמרתי למה למנוע?

ואז הגיע גיל שלוש חודשים ואיתו הקושי

והרגשתי שב״ה שמנעתי (אני מקבלת ווסת בהנקה מלאה) 

אם אין סיבה למה לא, ויש מליון סיבות למה כן, אז למה למנוע?

ממני, שמסיבות שונות, אחרי שלושה צפופים, כן מנעתי קצת, ועכשיו לפני לידה רביעית בע"ה, וממש ממש מצטערת על זה.

כמו שאת אומרת- השגרה שלך היא עם קטנים, הכל יותר פשוט ורגוע מאשר שינוי גדול של החיים אחרי הפסקה.

(כמובן שכשיש סיבה, אז צריך למנוע. אבל רק בגלל טרנד? עזבי, החיים, ובטח ילדים😍, הרבה יותר גדולים מטרנדים)

שמנקודת מבט של ילדים גדולים יחסית ועצמאיים יחסית, שאפילו נותנים לך לישון צהריים מדי פעם, זה מאוד קשה לחזור אחורה

ו'להשתעבד' שוב לגידול של תינוק קטן

אצלי זה כמובן רק במחשבה יכ אין לי עוד ילדים, אבל ככה זה נראה לי 

היה לי מאוד קשה כשהם היו קטנים ולא היה לי לילות נורמליים וצהריים

ואני חזרתי לעצמי בשנים האחרונות

ולהיפך, אני עכשיו מוכנה בכל הכח לחזור לזה אחורה.. דווקא בגלל שהיה לי את הפסק זמן הזה. 

ואני יודעת בדיוק מה זה אומר לחזור אחורה לזה.

היו לי ילדים שלא ישנתי שעתיים רצופות עד גיל שנה + 

כך שזה לא תאוריה רק.. 

ראיתי את זה גם אצל אמא שלי

כשמנגד באמת מגיעים עם כוחות אחרים לזה 

והילדים האחרים אפילו עוזרים בעצמם קצת

אבל וואלה ילד בן 5 וחצי זה ממש נוח, גם אם יש לזה את האתגרים שלו(והוא לא ילד קל ויש כל מיני מורכבויות סביבו כמה שהוא מתוק ומקסים ומהמם הוא גם מאתגר ודורש כמובן) ולחזור אחורה לגיל 0-2 זה מאתגר מאוד מאוד..

מאשר "מילוי כוחות".

גם הגוף וגם השגרה והשלווה הנפשית, במקום שונה היום, והשינוי והחזרה להתנהלות עם קטנטן, דורשים כוחות הרבה יותר גדולים ממה שנתנה לי "ההפסקה"

לא היה לי קשה קודם, היתה שגרה שמחה ובריאה.

חשבתי שהפסקה תאפשר לי לחזק את הגוף, למלא מאגרים, להתעמל וכדומה, בפועל- עשיתי הרבה דברים נחמדים אחרים, אבל הרבה פחות משמעותיים, ועם תוספת הגיל, ההריון הזה קשה משמעותית, והשינויים, אפילו ההורמונליים, הרבה יותר קיצוניים ומאתגרים.

גם מצד הילדים- זה ללמוד שוב שפה חדשה ולא מוכרת. הם יצטרכו להתרגל מחדש לזה שאמא לא זמינה ופנויה כל הזמן, לזה שאמא עושה כמה דברים במקביל, לעזרה יותר משמעותית בבית. (הם עזרו יותר לפני שנתיים, למרות שהיו הרבה יותר קטנים...)

זרקתי פה כל מיני נקודות. מקווה שזה עונה על השאלה 

ממה שאני קוראת אותך

נראה שיש לך בעיקר הרבה פחדים סביב המניעה מצד אחד

ומצד שני יש לך כן רצון מסויים לעשות הפסקה.

 אם את מרגישה שהכל זורם לך טוב

והקשיים שאת חווה ביום יום, זה משהו שאת מרגישה שאת יכולה להמשיך איתם. מדברת על קשיים רגילים של גידול ילדים קטנים צפופים

אז תמשיכי ככה. 

את צעירה, ויש משהו באמת שיותר קל לגדל ילדים כשאנחנו צעירות.

אבל אם את מרגישה אחרת,

אני אשמח לעזור לך לגבי החששות ממניעה.

כל החששות שרשמת, אלו דברים שיש להם פיתרון. ובעצם לא אמורים לחשוש מזה.  (יש לי הרבה מה לכתוב על זה. אבל בגדול-- הריון יש לו פוטנציאל ''לפגוע'' או לגרום לשינויים בגוף הרבה יותר מכל מניעה)
 

אני אישית מנעתי כל פעם אחרי הלידות בזמנים לא קבועים. כלומר

הלכתי לפי איך שהרגשתי אותו רגע.

הרגשתי שאם יהיה לי אז עוד הריון ותינוק

אני לא אהיה שמחה. לא אתפקד כמו שצריך בשביל הילדים שיש לי עכשיו בבית.

עכשיו היתה לי הפסקה יותר ארוכה 

של 3 שנים מבחירה ואח''כ היו לי עניינים שהסתבכו (בלי כל קשר למניעה)

בפועל, ההפסקה הזאת היתה ברכה גדולה לי, לבית, לילדים, לבעל. (מדברת על ה3 שנים מניעה)

אני עכשיו מגיעה בעז''ה ללידה חדשה מלאת מוטיבציה, גם לקשיים שאני יודעת שיהיו

זה אף פעם לא קייטנה אחרי לידה. 

אבל אני באה מוכנה לזה ושמחה לקושי הזה.

מאחלת לך החלטות טובות ונכונות עבורכם!!

זה מזכיר לי שבאחת הלידות אמרתי למיילדת שחסר להם שבפעם הבאה שאני באה החדרים עדיין יהיו כאלה מעפנים והיא צחקה ואמרה שיפה שאני בעיצומה של לידה מתכננת את הבאה.

של אחרי לידה

הקושי הוא חודשים אח''כ

ואין לך סיבה רפואית, אז אולי באמת לא צריך למנוע עכשיו.  עוד נקודה, מצב רגשי שלך. אם את בסדר, לא מרגישה שלוקחים לך אוויר , אז גם לא חייבת.

מצד שני , אם את רואה שכרגע גדול עלייך, אז צריך למנוע.

מה עוד? מבחינה כלכלית, יותר קשה לצאת לעבודה כשיש כמה תינוקות בבית... בעתיד גם יהיו לך הרבה ישיבות לשלם במקביל...

השאלה היא אם לא תטבעו.

זאת השאלה החשובה.

לכל פס יצור יש את יכולת הקיבולת שלו,

ואם עוברים אותה אז התוצרים פחות מוצלחים.

השאלה היא אם האיכות חשובה לך מהכמות,

ואם כן, אז מה האיכות שאת שואפת אליה.

ילדים שבעים, נקיים, שלא קר וחם להם, זה לא הכל.

ילד זקוק גם לאהבה וביטחון ושיהיה מי שיקשיב ויראה אותו וילווה אותו בחיים.

רק אחרי שיוצאים החוצה ונתקלים בעולם מבינים מה הצורך של כל ילד, ויש גם תקופות טובות יותר ותקופות טובות פחות לכל ילד.

אם מצליחים לתת לכולם תשומת לב מרבית, וגם לשמור על אווירה טובה בבית אז אחלה.

מה שחשוב לקחת בחשבון שככל שהילדים גדלים הצרכים שלהן גדלים.

נכון שהצורך הטכני פוחת, אבל הטכני זה ממש לא העיקר.

השאלה שצריכה להישאל היא לא אם יש לכם כח לגדל עוד תינוק, אלא אם יש לכם כח לגדל ילד בן 5.

כי בעצם ארבעה ילדים עד גיל 4 זה מה שיהיה לך עוד מעט, השאלה אם יהיה לך כח לזה+ ילד בן 5 בשנה שאחרי.

שאלות כאלו צריכות להיעשות בכובד ראש, ושיקול של פחד ממניעה הוא שיקול לא רלוונטי בעיני וצריך להיזהר ממנו מאוד.

זה כמו ששיקול של מגעיל אותי בדיקת העמסת סוכר, היא לא שיקול האם לעשות את הבדיקה או לא,

וכמו שפחד מדקירה לא אמור להוות שיקול אם לעשות חיסון או לא.

יש שיקולים שהם הרבה יותר מעבר לפחד הנקודתי הזה, ולכן כדי לדעת שאת שוקלת באובייקטיביות את השאלה הזאת

את צריכה לא לפחד ממניעה.

נקודה נוספת לקחת בחשבון זה שהחיים מזמנים לנו הפתעות ותקופות קשות יותר, לכן לא נכון לתכנן את החיים לפי מקסימום היכולת בשגרה, כי אז במקרים של חוסר שגרה, החבל ייקרע והחוסן יישבר.

אז צריך להשאיר משאבים (כלכליים, נפשיים ופיזיים) גם למקרים כאלו.

לדוגמה- סגרים ובידודים בקורונה, תקופות מתוחות ביטחונית, תקופות מתוחות כלכלית (פיטורים או מעבר דירה למקום מרוחק)

אובדן או מחלה של בן משפחה קרוב או רחוק (באריכות ימים ושיבה טובה)

לי יש נקודה נוספת, שחשוב לי שהרצון בעוד ילד יגיע ממקום של צורך פנימי אישי, זוגי ומשפחתי ולא מתוך אג'נדה חיצונית (אמונה דתית או לחץ חברתי) אבל בטח תחלקי עלי בזה.

ולא רק הכאן ועכשיו

כשהיה לי ארבע ילדים בני 0-6

היה לי ממש קשה טכנית

היום, אפשר להגיד שהקושי הטכני נהיה יותר קטן

אבל הרבה יותר קשה מבחינות אחרות.

ואלו קשיים מסוג כזה

שלא יעזרו פה עוד שעות שינה

ולא עוד בייבי סיטר וכד'

זה כבר שאלות חינוכיות,

צרכים רגשיים וגשמיים שהילדים צריכים

שהם דורשים הרבה יותר מהטכני כשהם קטנים.

יש לי ילד אחד בן רבע לארבע שאני מרגישה שדי הגעתי למנוחה ולנחלה, ואני לא כל היום צריכה לרדוף ולטפל בו.

כמובן שיש עוד צרכים פיזיים שהוא צריך עזרה כמו להכין אוכל, להלביש חולצה ועוד.. אבל זה כלום לעומת השנתיים וחצי הראשונות שהיו קשות עד מאדדדדדד

אז אני תוהה לעצמי מה עוד יכול להיות? למה להתכונן?

הקשיים הולכים ופוחתים ככל שהגיל עולה.

הקשיים שמדברים עליהם עם מתבגרים, קשורים ליכולות מודעות, ניהול ותקשורת של ההורים. ככל שההורים יותר מיומנים, לא אמורים להיות קשיים משמעותיים עם ילדים ללא בעיות חריגות.

ואם יש כאלו, ההורים צריכים ללמוד איך להתנהל טוב יותר ולהשלים כלים שחסרים להם.

אותו כנל לגבי התנהלות טובה- לדעתי זה משהו שלומדים עם הזמן ולכל ילד גם מתאים אינטראקציה אחרת בהתאם לאופי וליכולות, לכן להגיד את זה באופן כוללני לא יודעת עד כמה מדויק..

אבל טוב לדעת שככל שגדלים ככה הקושי פחת.

חלק מהמיומנות וודאי מגיע מניסוי וטעייה והוא תמיד ממשיך לאורך הגידול.

נכון שכל ילד צריך התאמות משלו וזה חלק מהמודעות, להיות גמישים ולעשות התאמות.

אני אישית כבר בילד הראשון והשני שבא מיד אחריו, קלטתי שאני צריכה ללמוד להיות הורה טוב. עד היום אני לומדת, די מרוצה הרבה שנים מהתפקוד שלי ותמיד שואפת להשתפר. 

השלב שהם מתחילים להתבגר מוסיף עומס יותר מגילאי היסודי

הם זקוקים לאוזן קשבת בשעות לא שגרתיות

הם זקוקים להרבה הכוונה ותשומת לב

הם צריכים אותנו גם פנויים רגשית אליהם

והחלק הכי פחות משמעותי, אבל עדיין מעמיס, זה שהם אוכלים הרבה

וגם התמרון בין צרכים שונים (על יסודי, יסודי, גן ותינוק) הוא אתגר בפני עצמו

אצלנו לפחות, מרגע שכמה עברו לשלב העשרה,ופלוס מספר הנפשות במשפחה, הרגשנו שאנחנו חייבים מרווח גדול יותר בין לידה ללידה

צורך שפחות הרגשתי כשכולם היו קטנים

האמת שאני רואה את זה הרבה סביבי-

משפחות עם מלא ילדים צפופים ואז בקטנים יש רווחים יותר משמעותיים.

גם אצלנו במשפחה כלומר האחים שלי.

קחי ילד בן שלוש שלא רוצה להיכנס לגן 

וקחי ילד בן 11 שלא רוצה ללכת לבית הספר.

מבטיחה לך שהרבה יותר קשה רגשית, וטכנית 

לטפל בבעיה עם ילד בן 11.

נכון שהוא גדול, ואפשר לדבר ולנהל שיח

אבל הוא כבר בן 11

עם דעות, רצונות, התנהגויות

זה גורם לחששות אצל ההורים מה יהיה עם העתיד שלו..

זה לא פשוט בכלל

הלוואי והכל היה כזה פשוט כמו שכתוב בספר

ואני יכולה להגיד לך שכל מנחה או פסיכולוג שפגשתי מתפעלים מהנכונות והמסירות שלנו בתור הורים

וב''ה יש לי ילדים נורמליים עם קשיים רגילים, לא מעבר

זה קצת מזכיר לי את שיטת שפר

תגידי ותלכי. הילד יבין שמה שאת אומרת זה זה ועם הזמן הוא יסתדר וילמד מעצמו.

באמת שהלוואי וזה תמיד היה עובד ככה.

לא הייתי בהדרכות הורים ולא מכירה את שפר ולא אמרתי שזה פשוט.

זה מצריך ידע, מודעות ויכולת שאפשר לרכוש ולהתאמן.

יש לי ילד בחינוך מיוחד ועוד ילד עם הפרעת קשב. אמנם אני עושה לכל אחד התאמות, אבל בגדול מתנהלת איתם בדומה לאחרים.

לא נפטרה מהותית בגיל שלוש אז היא ממשיכה עד גיל 11.

נגיד , אם לא מטפלים במוטוריקה עדינה בגיל ארבע, בגיל חטיבה נקבל ילד שלא עומד בקצב כתיבה.

אם לא נדבר עם בן שנתיים אז בגיל התבגרות ילד לא יקשיב לנו. וכן הלאה. 

לק"י

יש דברים שמתחילים בגיל גדול יותר.

לא כל קושי בגיל גדול התחיל מהילדות.

נתתי דוגמה בהודעה אחרת שלי פה.

אם צריך - אני מוכנה לפרט עוד באישי במה שאני נתקלתי...

קושי בקריאה זה דבר פתיר- מורה מתקנת לקריאה.

לקושי רגשי שמתפתח יש סיבה וצריך לטפל בסיבה ולעזור לו להתמודד.

אפשר לומר אותו דבר על טיפול בילדים קטנים - אם מטפלים בהם נכון, זה מקטין את ההתמודדות ההורית.

(הבעיה שבגידול ילדים, ועוד יותר בחינוך ילדים, אין נכון ולא נכון בצורה מובהקת... וזה הרבה ניסוי וטעייה והרבה כאב לב בדרך...)

כמה שתעשה ׳נכון׳

יש הרבה עבודה פיזית סיזיפית.

עם גדולים זו יותר התמודדות והתנהלות הורית.

לגיל

אז כל עוד הילד לא היה בגיל הזה

אז ברור שהקושי לא היה קיים

סתם דוגמא, אבל זה יכול להתחיל רק בגיל יותר גדול...

אני מתכוונת ילד שרוצה מאוד להישאר נאמן להקב"ה, וקשה לו. והוא צריך עזרה גדולה ותמיכה מההורים.

זה נקרא קושי?

על זה דיברו, לא?

כמו שמשקיעים בתינוק?

כמה זמן ומשאבים משקיעים עבור תמיכה רוחנית?

וזה לא רק הזמן מול הילד

או מול מוסדות חינוך

או מול הסביבה

או מול האחים בבית אפילו

זה גם התמודדות לרוב של ההורה מול מציאות שהוא מתקשה להתמודד איתה בעצמו

זה אנרגיות אחרות להפנות

לא מבינה איך את מנתקת את זה

חלק אינטגרלי מגידול ילדים הוא גם התמודדות אישית של ההורים. לחלוטין

לרוב זה דברים שעולים רק מול הילדים וצפים ומציפים.

אני לא רואה בכלל איך אפשר להפריד בין הדברים כי בתור הורים, דמות שנושאים אליה עיניים ובעצם מציגה יציבות בחיים ועוגן, צריך לעבוד על זה מול כל הדברים הלא צפויים והמשתנים. גם באיך מגיבים לכל דבר, באיך מציגים כל דבר, איך נכון לפתור ולפעול, מה לשחרר .

ככל שהילדים גדלים זה הולך ומתעצם לדעתי

התפתחות אישית דרך ההורות.

לא מפרידה מהילדים רק מסבירה שהבעיה היא לא של הילד אלא של ההורה שצריך ללמוד להתנהל נכון

כל הילדים צדיקים גמורים והולכים בתלם?

ברור שהורה צריך לדעת להתמודד וזה בעיקר בעיה של ההורה

כי הילד, לא מעניין אותו כרגע זה שהוא לא הולך בתלם. הוא מצידו שמח בזה.

אבל יש ילדים עם קשיים ובעיות. 

הוא ילד והוא יכול לטעות, להתנסות ולנסות את המבוגרים.

תפקידים של ההורים (וגם המבוגרים האחרים) להוביל ולנתב לדרך הנכונה. (ולפתור את הקשיים שלהם בהתמודדות והתפתחות אישית)

אבל זה לגמרי קושי שמגיע ככל שהילדים גדלים

על זה רציתי להתעכב בעצם

שזה לא שברגע שהטכני נפתר בגילאים הקטנים, נהיה יותר קל

להיפך, בטכני יש המון אפשרויות להיעזר ולמקר חוץ

בהתנהלות והתמודדות רגשית, אין למי להעביר את השרביט

גם אם בסופו של דבר היא מיטיבה

שינויים זה קשה לפעמים

וגם, כמו שאמרתי, זו התמודדות אחת.

יש עוד חזיתות בעניין הזה 

בה בהורות אבל זה חלק בלתי נפרד מההתפתחות האישית, בלעדיו ההתפתחות חסרה.

בעיניי זה קושי טוב בניגוד לקושי הפיזי שלא מפתח שום דבר.

אי אפשר לכמת את הדברים האלו.

אבל נער מתבגר שחווה עניין חברתי ויש לו ירידה חדה בביטחון העצמי שלו, דורש מההורים שלו עבודה יומיומית ועקבית כדי לעזור לו להעלות את הביטחון ולתת לו גב חזרה.

שני ההורים שלי בתחום היעוץ והטיפול בבני נוער. אז אני חשופה לכמה הם עובדים עם תלמידים שלהם. ויש לי אח שמתמודד רוחנית וחברתית, ואני יודעת שההורים שלי משקיעים ימים ולילות כדי לעזור לו להתקדם.

כולל שיחות בינהם אל תוך הלילה, יציאות איתו, שיחות איתו, חשיבה גדולה על איך ניתן לעשות לו טוב, מחפשים לו דברים לעשות וכו'.

אין עניין לפרט בדיוק. זה דורש המון המון משאבים ופניות בלב.

הורים שגם משמשים מטפלים לילד, זה שונה מהורים ששולחים למטפל בעת הצורך.

מתבגר עם בעיות חברתיות ונוספות, לא אמור להדרש לטיפול יומיומי, זה הגזמה ולא בטוח שזה יעזור התערבות צפופה כזו.

ויש לי הרגשה שהילדים שלך לא בגיל 14 +

כי את בכלל לא מבינה על מה אנחנו מדברות.

מתבגרים לפעמים דורשים טיפול והתמודדות יום יומית

המון שאלות חינוכיות

ואין סוף גישות וטיפולים

לכל אחד צריך להתאים את הגישה/טיפול שמתאים לו

זאת עבודה לא פשוטה בכלל

לרוב, זוכים לרוות מהם הרבה נחת

אבל זה דורש הרבה מאוד

הרבה יותר ממה שאת מתארת כנראה

ואם כן יש לך ילדים בגיל הזה

אז כנראה באמת זכית 

ולכן את לא מצליחה להבין את הקושי שאנחנו מדברות עליו

יש לי בגילאי 19.5 ומטה.

אני חווה את זה אחרת וחושבת שהרוב תלוי בהתנהלות הורית נכונה.

אבל לא מעלימה את הבעיה בלי עבודה.

גם התנהלות הורית נכונה דורשת מאמץ.

זה יכול לקצר את התהליך

למנוע בעיות מסויימות

אבל יש קשיים קיימים

והתמודדויות יום יום

הורים שעושים הכל כדי להיטיב עם הילד שלהם ולעזור לו.

זה מה שאני מתארת.

בעיה חברתית בגיל ההתבגרות לא היה מקובל גם לפני זה.

או שהוא נשלח על ידי הורים למסגרת שלא מתאימה לו.

או שהם לא נתנו לרכוש מיומנויות חברתיות.

נער רגיל לא יוצא עם הורים, הוא יוצא עם חברה לשחק כדורגל או לאכול פיצה.

בכיתה שלי היה ילד שנשר בכיתה ז', אחר כך נהיה נרקומן. אז הוריו היו בשוק אבל באמת הוא היה עם שלל בעיות לפחות מכיתה א', אולי גם לפני זה אבל אז עוד לא הכרתי אותו.

בכיתה של הבן שלי אחד הילדים שנה שעברה שתה עד עיבוד הכרה ומיון. אז גם שם זה לא קרה פתאום. אלא תוצאה של נסיבות חיים.

בכיתה של בת שלי  ילדה עכשיו חווה פיצוץ רציני מול הורים אבל אי-אפשר להגיד שזה רק גיל ההתבגרות אלא אופי קשה של אבא שלה ורצון של הוריה לגרום לה להיות מישהי אחרת שזו לא היא... יש לה שאיפות שונות בחיים.

בעיה חברתית גם יכולה קטנה באופן יחסי למה שאת מתארת, ולצוץ רק בגיל ההתבגרות. עובדה...

אני בטוחה שאף הורה לא מצליח לטפל בהכל הכל הכל מיד כשהוא מתחיל.

וזה חלק מהגידול ילדים. זה בסדר וזה נורמלי.

ובעיני זה קושי הרבה יותר קשה מהאינטנסביות הטכנית של ילדים קטנים

שהרבה אנשים יסכימו איתך, אולי רוב האנשים.

אני רואה וחווה את זה אחרת כדברים שמובילים ודוחפים את ההתפתחות האישית שלי ועוזרים לי גם בקשרים ובסיטואציות אחרות.

שלא היו קודם כשהילד מתבגר...

דוגמה קטנה - קושי בקריאה (שבהחלט יכול גם להשפיע רגשית) זה משהו שמגיע רק בגיל שש-שבע...

אבל יש עוד הרבה דברים אחרים, וגם ילד שהכי פינקו אותו והיה הכי מתוק ונוח בגיל שנתיים - פתאום בגיל עשר יכול לחוות קשיים רגשיים ולהפוך לאגרסיבי...

אני לא מדברת על אותה בעיה שקוראת בגיל הזה והגיל הגדול

זאת רק היתה דוגמא

ובטח שיכולים לצוץ קשיים חדשים

נראה לי שרוב הבנות פה עם ילדים קטנים ולא מבינות בכלל עם מה מתמודדים עם ילדים גדולים.

ב"ה יש גם הרבה זמנים של אושר ונחת

אבל אין מה להשוות בטיפול בילדים קטנים.

כמו שבשביל להיות גננת לומדים להיות גננת

ובשביל לטפל בבוגרים לומדים דברים אחרים.

בגיל בוגר יותר - הם יותר סביב החינוך והרגש.

בגיל שלוש אפשר פחות או יותר "להכריח" ילד לעשות מה שצריך, בגיל שלוש עשרה - הרבה פחות...

בגיל ארבע קושי רגשי יהיה, נגיד, סביב גמילה. בגיל ארבע עשרה - זה כבר יכול להיות סביב חברים או סביב התנהגות לא הולמת בבית הספר...

אני אישית מרגישה שהקשיים הרגשיים והחינוכיים יותר קשים. אם כי זה תלוי גם בילד...

אני מרגישה שיהיה לי יותר קל להתמודד עם קשיים רגשיים מאשר פיזיים, סתם כי טכנית לא בשבילי להרים כל היום ילדים, להתעורר בלילות, לקלח, להלביש וכל זה..

לעומת קושי רגשי שאפשר לשלוח לטיפול ואפשר להזיז את הדיבורים עם המתבגר לשעה אחרת ולא כמו תינוק שצריך הכל עכשיו ברגע זה.

תקף גם מול מתבגר לדעתי

רק שזה תופס צורה אחרת

לא חסרים מתבגרים שמסתובבים עם תחושה שלא רואים אותם או מבינים אותם

וזה הרבה יותר קשה לדעתי להורה מאשר להתמודד עם ילד קטן עם צרכים 'קטנים'

כי לקלח ולהלביש מצריכות פניות מעשית יותר מרגשית בגילאים האלה. זו פעולה יותר טכנית מרגשית. פחות מתגמשים לצרכים שלהם בגילאים האלה ויוצר מתאימים אותם אלינו

לשבת להקשיב ולהיות מעורב ולהיות כתובת לוקח לא פחות אנרגיות, וגם דורש הרבה גמישות ושחרור כדי לתת למתבגר לגדול להיות מה שהוא רוצה, תחת הערכים שחינכנו אותו זה מבוך יותר מסובך בעיניי

או למצוא זמן מתאים לדבר עם המתבגר...

אבל אולי זה אינדיבידואלי, ולכל אחת קשה משהו אחר. (ואולי באמת אצלי *רוב* - בדגש על רוב - התינוקות היו רגועים, לכן לי קל יותר בדרך כלל לגדל תינוק מאשר ילד גדול...)

משוואה מאוד ברורה-תמנעי יהיה לך יותר קל בחיים בכללי.

את צריכה הרבה משאבים כדי להיות בהריון וכו.

זה לא יכול להיות גורף.!

כי כל אישה היא אחרת

יש אישה שהריונות שלה קשים

לאחרת קלים.

אחת עם תינוק קשה ובכיין -אחרת -רגןע אוכל וישן.

כנל ילדים -אמרת גיל 5 לדוגמא.

ילד בן חמש הוא יכול להיות כל הזמן מרביץ ומשתולל.

יש ילדים שפשוט קל לגדל אותם

זורמים, נוחים וכו...

אז לא לכולן מתאים חישובים כאלו ואחרים

אלא הרגשה פנימית ולא חיצונית.

אבל זה נכון בפועל

שאשה שקשה לה

אז למה שתוסיף עוד קושי???

ולהגיד שעוד הריון זה לא עוד קושי כי אולי ההריונות שלה קלים..

לא על זה מדברים

הריון חדש, זה מצב חדש שלא ידוע איך נעבור אותו

בד''כ הכל בסדר, מסתדרים למרות הקשיים

אבל אם כרגע המצב קשה, וקשה לאשה

אז למה לה??

אבל בהקשר לפותחת- לא בטוחה שמאוד קשה לה

אז אם ככה, בוודאי שזה לא שיקול

מה שכן, מאירים לה על נקודות מסויימות

כמו קושי עתידי

היא סה''כ פתחה בשאלה ובנות עונות לה

והיא יכולה לא להסכים עם זה

ולהגיד- אני חיה את הכאן ועכשיו. זהו

נועד לא להיקלט במהלך ההנקה.

ובעבר נשים היו מניקות 2 עד 4 שנים

כל שאלו היו ההפרשים.

לא סתם ארגון הבריאות העולמי ממליץ על שנה וחצי

(לא אומרת שאני מקיימת את זה חח)

אבל הריון, קל ככל שיהיה לוקח משאבים מגוף האישה, כמו גם לידה והנקה

אז זה לא אומר שאי אפשר אלא שצריך להקשיב ולהזין את הגוף בטוב (שלפעמים לגוף טוב הפסקה מהריון / הנקה) ומחזוריות רגילה של ווסת, ביות וכו׳

השלב הטכני של הגילאים הקטנים הוא הרבה יותר קל מהשלב שבו הם גדלים ומגלים את האישיות שלהם

מביעים רצונות

רגשות

ומאוויים

וזה מצריך הרבה פניות

מלבד העובדה שכמובן יש עניין של בתי ספר, שיעורים, התמודדויות חברתיות, חוגים כאלה ואחרים ותחומי עניין שכל אחד מפתח

זה באמת עולם שלם של כל ילד

אני לא אומרת לך שבוודאות תמנעי כי את באמת יודעת מה הכח מבחינתך, והם גם באמת מאוד קטנים עדיין

אבל אצלי ממש הרגשתי שינוי בשנה וחצי האחרונה, מגיל 4 נגיד באופי ובצורך של הילדים, ממש קפיצת מדרגה שדורשת אנרגיה וכוחות אחרים לגמרי

הרבה יותר פניות רגשית ונפשית 

שיהיו בחירות טובות יקרה!

וכמובן, תמשיכי להתבחבש עם זה עד אחרי הלידה, לא חייב להחליט עכשיו 

דווקא גיל נחמד, הרבה יותר מגילאים מתחת .

אם ילד קיבל מה שצריך בגיל קטן אז הוא אמור להסתדר בגן חובה וכיתה א'.

לגבי צרכים רגשיים, בכנות לא רואה הבדל או קשר לגודל משפחה. לגבי משאבים גם אי-אפשר לדעת.

עם בכור שלי הלכתי לטיפת חלב עם אמא שלי ועדיין הייתי הרוסה. עם חמישית הלכתי עם כולם לבד והסתדרתי . גם מבחינה כלכלית , יותר שמים לב לתקציב , מה קונים , מה נחוץ ומה לא.

ואם חס וחלילה, חס ושלום , קורה משהו לאחד ההורים, אין הבדל גדול להישאר לבד עם שלושה ילדים קטנים או ארבעה ילדים קטנים.

אבל זה בהחלט שינוי שחל אצלנו

כשהילד יגדל בעז"ה יותר ותהיה קפיצה אחרת - אעדכן 😅

אצלנו נוסף גם עניין של ש.ב והכנות של קריאה

ענייני מסיבות בגן

פגישות עם חברים

מחשבות על חוגים ותחומי עניין

יותר צורך למלא את הזמן שלא רק במשחקים

הרבה סקרנות וצורך וצמא לידע על המון דברים

הרבה יותר שעות סיפור

התעסקות במה בא לו או לא בא לו ללבוש

דברים שהוא רואה אצל אחרים ורוצה ולתווך את זה, אם ניתן או לא ניתן

תחומי אחריות

יותר צורך בחיזוקים חיוביים

אחלה גיל ב"ה אלף פעם, אבל זה מגיע עם דרישות

אלא זה השינוי שיהיה אצלה.

בשנת 2024 יהיו לה גילאים:

שנה, שנתיים, שלוש, ארבע.

בשנת 2025 אם תרצה עוד הריון עכשיו יהיו לה:

שנה, שנתיים, שלוש, ארבע, חמש.

מצא את ההבדלים:

ילד בן 5.

מסקנה: השינוי לא יהיה בכמות הטיטולים, אלא בצרכים של ילד בן 5.

זה לא משנה מה יותר קל או קשה, זאת התוספת.

(אולי לא דייקתי בגילאים, מדברת על העיקרון)

אני לא יודעת מה זה לגדל ילד בן 5 אז אין לי איך לענות על השאלה הזאת...

רק אחרי שאהיה שם אדע.

צודקת.

אני לא בהריון כי אני מפחדת למנוע. אני בהריון כי רצינו עוד ילד.

לגבי העתיד- זה כמו שלאחרונה עולה לי כל הזמן התמונה של האמא עם שני הילדים שנחטפו.

תמיד מטרידה אותי המחשבה אם הייתי במקומה אז איך הייתי סוחבת את שלושתם.

זאת סיבה להביא רק שני ילדים?

זה מה שעולה לי כשאני קוראת את השורות על מקרי חירום ומקרים שונים מהשגרה.

לדוגמא בדוגמא שהבאת של אובדן קרוב משפחה- וואלה אם הייתי לוקחת את הדבר הזה (ודברים נוראיים אחרים) בחשבון אז אני לא רוצה ילדים בכלל.

הפוך, אני מסתכלת על השגרה ויודעת שבמקרים שהם לא השגרה ה' יעזור ויתן לנו את הכוחות.

ואולי בכלל לא הבנתי אותך נכון ואז אשמח שתתקני/תדייקי.

וכמו שאמרתי למעלה, כל ילד שנולד לנו היה מתוך רצון לעוד ילד ולא כי אסור למנוע או כי יש איזה לחץ סביבי. (אולי להפך אפילו, וזה מה שמעלה לי כל פעם את השאלה על מניעה. התגובות של הסביבה)

זה אירוע שהסיכון שלו הוא 0.0000000001

אז לא, זה לא שיקול.

אבל הסיכון לקחת ילד לממד נגיד הוא 0.1 אז זה כן שיקול.

ולפעמים יש מצבים כמו של קרוב משפחה חולה שצריך לנסוע איתו לטיפולים/ בדיקות פעם בשבוע או פעם בכמה זמן וזה דורש המון.

כל מקרה בפני עצמו הוא לא בסיכון גדול אבל אם תחברי הכל ביחד, אז מדי פעם יש מקרי חירום ואני לוקחת את זה בחשבון כי גם אם אני לא יודעת לצפות בדיוק מה הם יהיו, אני כן יודעת לצפות שהם יקרו.

זאת לא סיבה לא להביא ילדים, זאת סיבה לבדוק אם בשגרה הכוחות נשחקים עד תום או שיש עוד אוויר לנשימה כי לפעמים דברים קורים.

אני לא סומכת על ניסים ולא מתכננת שה'יתן לי את הכוחות, אלא מתכננת לפי מה שאני מעריכה ויודעת על הכוחות שלי, זאת בעיני השתדלות, מעבר לזה זה בידי שמיים.

אבל כמו שמלכתחילה את בודקת אם בשגרה יש לך כוחות ולא אומרת ה' יעזור,

אז לדעתי הבדיקה היא אם יש לי יותר כוחות ממה שנדרש בשגרה או ש100% מהכוחות שלי ינוצלו.

את לא יודעת על בשרך מה זה לגדל ילד בן 5 אבל אפשר לדמיין את זה בגדול, לקחת ולהחזיר ממסגרות לדוג'.

הפואנטה הייתה שזה לא הטיטולים אלא צרכים אחרים. כמו שיש גילאים שצריך לבשל אוכל ממש ולא רק טחון בכמויות מזעריות.

אז עוד תינוק נוסף זה לא עוד בקבוק מטרנה, זה אותה כמות מטרנה כמו שהיה הילד לפניו, השינוי הוא בארוחה של הגדול..

נגיד גם מבחינת מקום פיזי בבית, תינוק ישן במיטה קטנה, ילד בן 5 ישן במיטה גדולה.

אז כל ילד כל שנה תופס את המקום של אח שלו הגדול, והגדול תופס מקום שלא היה לפני כן.. מבינה למה אני מתכוונת?

אגב, ביקשת לשמוע מה יש להגיד על סמך מה שכתבת, אז זה מה שאני חושבת,

לא חייבים להסכים..

אם קרוב משפחה שלי מעשן הרבה וגם שותה בסוף שבוע אז בגיל מסוים הוא ישלם על זה, אני לא אמורה למנוע ילודה בגלל בחירות שלו.

ניקח דוגמא מחיים שלי. כשאח שלי יצא מסינר של אמא והתגייס , הוא התחיל להסתבך בכל מיני דברים די קבוע ואני הייתי בערך קרובה היחידה שלו בארץ. לפי הגיון שלך הייתי אמורה לתכנן ילודה בהתאם לאורך חיים שלו עד שהוא יתפוס שכל? הוא בחר בחירות שלו, איפה שיכולתי, עזרתי, איפה שלא יכולתי אז לא יכולתי. אלו החיים.

יכול להיות, גם כמה קרובי משפחה חולים בו-זמנית, במשפחות קטנות לגמרי לא מופרך שעל שני ילדים בוגרים יהיו חמישה זקנים לא בריאים. על בן של השכנה שלי יש אבא נכה מאה אחוז אחרי אירוע מוחי, אח נכה מאה אחוז מלידה ועכשיו גם שכנה עצמה מתחילה לאבד שפיות... גם אם לא היו לו ילדים בכלל ( יש לו) זה יותר מדי...

יוצא לי לחשוב על זה הרבה (עוד לפני המלחמה)

נגיד - חס ושלום פורצת שרפה בבית, את מי אני מרימה/מעירה קודם? (ויש לי ילדים גדולים אמנם, אבל יש כאלה שקשה ממש להעיר אותם ויש כאלה שעלולים לקפוא במצב של סכנה. אז מי קודם - הקטן או הגדול? ואיזה מן הקטנים ואיזה מן הגדולים? )

וגם במקרים לא קשים ברמה שכזו -

פעם היינו במעין נופש משפחתי אצל ההורים שלי. התכנון המקורי היה שאנחנו נישן בצימר קטן לידם שמכיל זוג פלוס שלושה-ארבעה ילדים, והילדים הגדולים יעשו ביניהם תורנות מי יישן איתנו ומי יישן אצל ההורים שלי.

ובאחד הלילות אף אחד מהם פשוט לא הסכים לישון אצל ההורים שלי, והלב שלי נקרע - שאני לא יכולה להכיל את כל הגוזלים שלי גם יחד תחת כנפיי...

(בסוף ישנו כולנו בצימר הקטן, נדחקנו איכשהו...)

זה באמת אחד הקשיים שיש במשפחה ברוכה, בעיניי... (וב"ה זה קושי יחסית מבורך)

אני חושבת שהקב"ה הוא הגורם הראשי פה.

אני ובעלי שותפים שלו.

ואני יכולה להבטיח לך, הבטחה גמורה-

שכשלא היה לי מאיפה להביא כסף הביתה

ופניתי אליו וביקשתי שיעזור לי לגדל את הילדים שלו,

היו ניסים גמורים!

ניסים שקיבלתי חודשים משכורות על שעות שלא עבדתי כי המנהל החליט לדווח ככה למרות שאמרתי לו על הטעות. ניסים שקיבלנו דברים חדשים שאנשים לא מרשים לעצמם לקנות באלפי שקלים במצב חדש לגמרי ובלי מאמץ. ניסים של ממש.

אני בטוחה שיש מישהו למעלה שמנהל את העולם ושכל השיקולים שלי והמאמץ להיות מחושבת לא שווים גרב בלעדיו

 הוא האבא שלהם לפני.

ולא חסרים ח"ו ח"ו אנשים שהיו מחושבים, אחראיים ונבונים והחיים טרפו להם את הקלפים.

אז להיות שקולה ואחראית - כן

לסמוך עליו שהוא לפני הכל עזר ויעזור, ואני עושה את הרצון שלו אז תהיה ברכה בעז"ה- יותר חשוב לי מהכל 

ומשיח עם אמהות- חברות שכולנו בסוף גיל הילודה (40+) ובעלות משפחות מבורכות, שדווקא המניעה היא מה שנתן

את אורך הרוח והכח להמשיך. לי אישית זה איפשר להתאוורר, להתחזק, לראות מה הצרכים של הבית, של הילדים, שלי...

גידול הגדולים הצפופים היה לי פחות נעים ושמח מאשר הצעירים יותר, עם מרווחים של שנתיים+

זו כמובן שאלה נורא אישית, עם המון מרכיבים אישיים של כמה עזרה יש לך, איך המצב הכלכלי , הזוגי (תינוקות כידוע הם המניעה הכי טובה והנפשי. 

שעד שלא אמנע לא אדע מה יותר עדיף לי, עם או בלי.

אין לי ניסיון עם גידול לא צפןפים אבל עכשיו לא רע לי בסה"כ, מרוצה מהחיים, מהילדים. תודה לה'.

כמובן שגם קשה לי, אבל מתקבל לי כמובן מאליו כי בכל זאת לגדל ילדים זה לא קל וכשהם צפופים ק"ו.

לשאוף להרגיש שאת חייבת מנוחה.

זה בד''כ משהו שמגיע מעצמו.

אל תכריחי את עצמך להרגיש את זה.

מבחינת הטבע, ילדים מגיעים בלי מידי לתכנן.

אז למה לך למנוע? אני התחלתי כשהרגשתי שחייבת קצת מנוחה ולהתחזק, מבחינתי זה היה מחויב המציאות. 

כל עוד את בטוב עם הילודה אין חובה קדושה למנוע,

רק תישארי באמת עם הקשב הפנימי גם בהמשך...

ולא חונק

ואני רוצה רגע להגיד ברצינות

לגדל משפחה צפופה וברוכה זה אמנם אתגר שלא תאים  לכולן

אבל יש נשים שזה כן מתאים להן! וזה מדהים!

יש המון שיח היום על המניעה ועל הקשבה לכוחות

וזה מגיע כי זה לא היה בעבר

וזה חשוב כדי שיהיה לנשים קשה להן את המקום להגיד אני צריכה להפסיק, אני אישית מאוד מתחברת לשיח הזה.

אבל, וזה אבל משמעותי

זה לא מוריד את הערך המטורף במי שכן מצליחה להיבא משפחה גדולה וצפופה (כמובן אני מדברת על מי שרואה ערך בלהביא משפחה ברוכה, לא כולן רואות בזה ערך. לפי מה שקראתי ממך, זה כן ערך בעייניך)

ואם את שם זה לא שאת לא בסדר

זה לא שאת לא מצליחה לתת לילדים שלך את מה שהם צריכים חלילה

זה כאילו הפך לברירת מחדל היום למנוע

בעיניי הברירת מחדל היא ללדת ואם יש קשיים אז צריך למנוע

זה באמת לא כיף גדול כל הסיפור של המניעה

וזה נכון מאוד שאר השיקולים שכתבת

גם זה שאתם גם ככה בתוך כל הלופ הזה

וגם הרצון למשפחה גדולה והגיל

אנחנו בהרבה פעמים לא מנענו, או שמנענו בשיטות מאוד "קלות" עם סיכונים שמבחינתנו היו מספיקים

זה בדיוק מה שהתכוונתי כשאמרתי שזה הפך לטרנד.

כאילו ברור שלמנוע, אם לא למנוע אז צריך לחשוב למה.

ככה זה לפחות בסביבתי.

יש מדי הרבה עומס וזה יכול לגרום לקריסה או להתנהלות שלא רוצים בה.

ככל שיש יותר ילדים וככל שהם צפופים יותר, הסיכוי שתהיה התנהלות שלא רוצים בה או חלילה קריסה, גדל.

זה ממש לא טרנד, הרבה פעמים זה דיניי נפשות.

ותראי אם הנקודות האלה עולות בך:

1- קושי פיזי או נפשי לעבור כרגע הריון נוסף תוך כדי תפקוד בזירות החיים- בית וילדים..

2- קושי זוגי לעבור כרגע הריון

3- צורך בהפוגה מכל סיבה כלשהי שלא עלתה בראשי עכשיו

אם את מרגישה שאת רוצה עוד ילד

אן את מרגישה שאתם כמשפחה מסוגלים להתמודד עם השלכות של הריון נוסף כמה חודשים אחרי הלידה אז אין סיבה למנוע בעייני

אם את מרגישה שאת צריכה כרגע הפוגה מלהיות בהריון, או חווה קושי בכל אחד מהתחומים שקשורים להבאת ילד לעולם אז לדעתי נכון לעשות הפסקה 

של הרצון שלך מול תגובות מהסביבה

לדעתי זה משפיע עלייך

ואני לא חושבת שזה צריך

כל עוד את מסוגלת לספק לילדים שלך מה שהם צריכים ויש כח ורצון לעוד - התגובות צריכות להיות ממך והלאה

סמוך לכניסה להיריון משתנה החלב, מתמעט והיונק מפסיק לינוק.

אני לוקחת בחשבון שחצי שנה ראשונה ההנקה תורמת ומחסנת אותם הכי הרבה

וזה חלק מהשיקול למנוע לפחות חצי שנה.

חוץ מזה ששרירי הבטן נהיים רפויים אחרי לידה , צריך להשקיע גם בלחזק אותם ולהגיע מוכנים יותר להיריון הבא.

לא הבנתי

את מתארת בעצם רצון לילדים נוספים וחשש משיבוש הורמונלי

שאלה פשוטה:

יש לך כוח להריון נוסף עכשיו?

בעלך בעד?

כמו ש@דבורית כתבה

היום למנוע זה הברירת מחדל, בהרגשה שלי

ואם לא מונעים אז שואלים למה

@מתואמת 

אני לא מצליחה להבין

ילד זו יצירה שלך של בעלך ושל בורא עולם

למה אכפת לך מהסביבה?

לא צריך לברר על אמצעים ולהחליט לפני?

אם רק אחרי חודשיים אתחיל לברר אז יש מצב שאטבול עוד לפני שאתחיל ויהיה יעיל.

חשבתי שזאת החלטה שצריך להחליט לפני הלידה

ממילא לא השתמשת עד עכשיו באמצעי מניעה אז גם אם תרצי זה יהיה עניין של ניסוי וטעיה כי לא כל אמצעי מתאים לכל אחת

וגם אם החלטת קרוב לטבילה, אז הכי הרבה משנים תכניות בהתאם להחלטות. זה לא סוף העולם

(אני לא נגד לברר, אבל שזה לא ילחיץ אותך ככ)

ההנקה מונעת לך בהתחלה?

אם את לא לחוצה למנוע שווה לבדוק את זה

אצלי היא מונעת שנה פלוס אז אנחנו חושבים על זה בנחת ואחרי שנה מחליטים 

אבל אני לא מתכננת לעשות את זה שוב

למרות שמאז שכתבתי כאן עולה לי מחשבה אולי להשתמש כזה כמניעה לפחות לחודשים הראשונים ואם זה לא ימנע אז לא נורא.

מונעים כשמרגישים שהגוף באמת צריך מנוחה, או כשמרגישים שבעומס החיים הנוכחי להוסיף היריון ועוד ילד זה יפגע בכם.

שנית - אני חושבת שברוב המקרים מניעה מקומית לא אמורה להשפיע על המשך הפוריות. אז לא זה צריך להיות החשש.

אבל בקשר לאיזה אמצעי מניעה לבחור - זה באמת קשה ומתסכל... רק זו סיבה לפעמים לוותר על המניעה

(הנסיון שלי כרגע הוא ממניעה בין הפלות, לא אחרי לידה. ולא שיבש לי בכלל. 

אם את לוקחת גלולות רק 4 חודשים ואחרי זה לוקח זמן לווסת להסתדר, זה מספיק קרוב ללידה,יכול להיות שהשיבוש הוא בכלל בגלל הלידה/הנקה. אין דרך להוכיח מה גרם לשיבוש)

בכל מקרה לא הייתי דואגת מזה.

אם תראו שנכון לכם למנוע, והדרך שתבחרו תהיה גלולות - אז מונעים כמה שצריך.

אם אח"כ לקח עוד חודשיים נניח עד שהווסת מגיעה - זה חודשיים שהקב"ה החליט לא לשלוח הריון. באותה מידה יכלה להיות ווסת מסודרת בלי הריון

את מצליחה להנות מגידול הילדים? לגדל אותם  בנחת? רגשית פיזית וכלכלית? אם כן, מצוין.

אם לא, יש עניין לחשוב על מניעה.

מניעה גם יכולה להיות לזמן של כמה חודשים זו לא החלטה גורלית

הכוח כי קיבלתי תקן שנתנו לי אותו בהיריון אעפ שידעו שאיעדר לחופשת לידה ארוכה , לא הייתי מונעת.

כרגע מונעת מכמה סיבות:

1. העבודה

2. בעלי לא מוכן נפשית

3. התינוקת שלי מאוד תובענית אבל מצד אחד יש קושי איתה ומצד שני עם כל הקושי הפיזי אני מאוהבת לה בחיים והיא עושה לי חשק להביא עוד יצור רך ומתוק כזה כי היא גדלה מהר מדי ואני רוצה עוד ילדים

נראה לי שאם הייתי עקרת בית לא הייתי מונעת (אם בעלי כמובן היה מרגיש מוכן עכשיו שאיקלט שוב בקרוב), אבל אני עובדת במשרה מלאה בתחילת דרכי וצריכה להתברג.. וגם לתת תשומת לב לילדים שבבית, תינוק חדש זה דבר שמטלטל את המשפחה בכל זאת

שלא מבינה איך יכול להיות בזה טרנד..

דעתי האישית, סתם שתהיה לך עוד דיעה?

אגיד שאני ראיתי שלי עם רווח ממש 'סביר' של שנתיים וחצי היה הרבה יותר קשה מנשים שילדו יותר צפוף (לא מנעתי, זה היה רווח טבעי)

יש חודשיים שלושה קשים מאד טכנית עם צפופים אבל אחר כך יש משהו הרבה יותר קל בגידול שלהם כשהם קטנים.

כשהם גדולים זה כבר עולם אחר..

אמא שלי אמרה לי שהיא הרגישה שכשהיה לה 3 שנים בין ילד לילד היא כבר היתה צריכה ללמוד מחדש כל שלב בגיל ההתבגרות כי הדור התחלף כל כך מהר..

כביכול היתה מעדיפה שיהיו יותר צפופים ויש יורת באותו שלב.

אמנם אין מה 'לחשוש' ממניעה. אבל קשה למצוא מניעה מתאימה, ואם את מרגישה שלא נח לך להתערב, אז מי אמר שחייבים?

לי גם קשה ההתערבות הזו והתחושה שצריך לקבל החלטה מתי 'מתאים' לי כשאין סיבה מוגדרת שבגללה מונעים זה מורכב. מחליטים עכשיו שרוצים להתחיל לנסות.. יש סיכוי שזה אומר תינוק חדש עוד שנה וחצי... זה המוןןןןן זמן.

כמובן שאם יש רצון זה סיבה מספקת. כל רצון שהוא. רצון להניק, רצון להתאושש פיזית, רצון להתאושש נפשית. להביא ילד שלא רוצים- זה לא הוגן בעיני..

אם את לא מרגישה שאת חיה ביום יום מותשת או על הקצה.. ואת כן מרגישה שאת ססה''כ בטוב..

(ילדים זה תמיד דורש..אבל יש בכנות בלב תחושה מתי הוא מסוגל וטוב לו ומתי לא)

ואם גופנית אין מניעה..

אז סה''כ זה החלטה שלך

מה הרצון שלך

איך תקבלי הריון נגיד אחרי 3-4 חודשים מהלידה? תשמחי או שילחיץ אותך?

וגופנית- תסתדרי?

אני נגיד מעולם לא מנעתי

ושמחה בזה מאוד..

אבל חושבת שכנות זה המפתח

וגם עוד אופציה זה להתחיל מניעה לא הרמטית

ולא קבועה

נגיד נרות או שקפים ויחד עם הנקה

זה מייצר אחוזי מניעה מסוימים

שלמי שלא בטוחה מה היא רוצה

זה לא נורא להעזר בהם

כי תכלס זה לא מאה אחוז מונע הריון ויש סיכוי שכן יהיה(נגיד למי שחשוב לא- אז לא מומלץ)

וכן מאפשר לך לא להיות בלחץ אם את לא בטוחה

ואפשר להפסיק בקלות

וזה לא מפריע לקליטה בהמשך

אולי זה יכל לתת לך איזה חודשיים-שלוש לפחות להתחלה מרווח זמן

להרגיש איך את מרגישה מול מניעה "אחרי' הלידה ועם תינוק קטן

ואז יהיה לך יותר קל לדעת מה הלאה

מניעה הורמונלית היא זו שחוששים ממנה

לי לא היו בעיות והווסתות שלי היו סדירות גם אחרי, אבל עלולות להיות לגלולות ת.לוואי

מלבד זאת - יש מניעות לא הורמונליות כמו התקן (אחוז גבוה מאוד), נרות ושקפים (אחוז מניעה נמוך יחסית בגלל שצריך לדעת להשתמש וגם - מכיל קוטל זרע ולחלק מהנשים עלול לגרום לצריבה או רגישות) או דיאפרגמה שמבחינה הלכתית יש עליה דעות לכאן ולכאן. וגם צריך לדעת להשתמש

נאמצעים התא הורמונלייך שהם לא התקן יכולים להיות מאוד נוחים לנשים שיש להן ווסת סדירה, כי מי שיודעת לזהות ביוץ ומתקרבת לימי הפרישה יעולה לא להשתמש בהם בכלל (אני עושה את זה) 

שלושה מרכיבים עבורי שחשובים בין הריון ללידה.

כלכלית להגדיל הכנסה ופטנציאל עבודה שדורש מאיתנו כוחות כהורים לעבוד להרוויח טטב אסל לא להיקרע כי גידול וחינוך הילדים בעיניי הוא מרכזי ושווה את ההשקעה לעתיד כמובן. פתרונות להגדלת ההכנסה היא דינאמית-כמה להגדיל אין לי יכולת לדעת זה באמת אמונה בקב'ה כמה כל ילד צריך ומה הוא בכלל צריך..

סבלנות וחינוך בשנתיים הראשונות (שחלקם אין בעיה להיות תוך כדי הריון לדעתי) התינוק-פעוט צריך תשומת לב, ולימוד אבני דרך להתפתחות וזה דורש שימת לב מההורים להיות על זה משחקים, דפי עבודה ועוד.

הרפיה לגוף, מקדימה לומר שאני לא בעד אמצעים הורמונלים ואין לי עניין לפתוח דיון אם זה טוב או לא כל אחת יודעת את הבחירות שהיא עושה מתוך מודעות. בעיני לא נכון לנתק את המוח ראש מהמוח ההורמונלי ולשתק את התהליכים שמתרחשים בגוף, אני בעד ללמוד שיטת מודעות לפוריות על בוריה בסוף יש חסרונות ויתרונות בכל פתרון שתבחרי לנכון עבורך.

הרפיה לגוף לפחות שנה בערך לפני הריון הבא-לא נכנסת לשיקול של עיכוב בכניסה להריון זה כבר עניין אישי וכל אחת מכירה את עצמה. חיזוק ואיזון אגן ורצפת אגן כל הזמן בין לידה להריון, ותוך כדי הריון. הקפדה על הרפייה 100% לאורך זמן משכב הלידה, שעות שינה כמה שאפשר.

אם מתאפשר לך להאריך חופשת לידה מעולה לחזור לשגרה פיזית ונפשית בשבילי לוקח יותר מחצי שנה ובעיני זה סופר חשוב כדי לגדל ולתחזק את הבית והמשפחה בסבלנות ונעימות כמה שאפשר.

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

מאוד תלוי בכל זוג

כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות

יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.

ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים

בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה

השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה

בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה

רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים

וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה

בלי לעשות משהו מיוחד

שובר לגלידה שיכול לצאת עם חבר

אם הוא בקטע אז אולר

אם יש לו תחביבים אז משהו שקשור אליהם

אחים שלי עונים להגדרה הזו

מה ישמחו לקבל- וואו מלא.

משקפי שמש

ארנק

שובר ליציאה לאוכל (רק לשים לב שזה בכשרות המקובלת אבל בירושלים נניח יש המון מבחר)

פעם קנינו לאחים שלי מתנה כניסה לחדר בריחה הם נהנו ברמות! זה קצת יקר, לא כתבת תקציב..

אפשר שובר לאטרקציות שונות ומגוונות

אגב סוודר יפה גם יתקבל בברכה (אבל צריך להכיר גם את הטעם וגם את המקובלות)

בקבוק טרמוס איכותי (ששומר על חום באמת יותר משעה-שעתיים)

מקציף חלב לקפה.

חפתים (בחורים שאוהבים אלגנט מחזיקים קולקציה יורת גדולה מאוצר העגילים שלי)

עניבה

צעיף/כפפות

נעלי בית חמות

פיז'מה חמה

גאדג'טים לפי תחומי ענין, צריך להכיר את הבחור המדובר.

לידיעה- חרדים לא כל כך קונים ספרים.

ספרי לימוד- בחור ישיבה אז יש לו בישיבה

ספרי קריאה- לוקחים מספריה

ספרי עיון- זה יכול להיות שכן, אבל מאד אינדיווינדואלי כל אחד לפי טעמו מה יקנה.

אנחנו לא חרדים, אבל אפשר לומר שקרובים לשם (חרד"ל/דת"ל תורני), ואין דבר שישמח יותר את הבנים שלי מאשר ספרים חדשים (ספרי קודש, הכוונה, אבל גם ספרי קריאה) וגם את בעלי, בעיקרון, אבל הוא כבר למד למנן את עצמו, כי הספריות אצלנו מתפוצצות...

מה שכן, צריך לדעת מה בדיוק הם רוצים וצריכים. בעבר הייתי קונה לבעלי ספרים ולא קולעת לטעם שלו🙈 אז למדתי לתת לו לקנות לעצמו...

אבל אצל הבנים שלי - המתנות הכי שוות שקיבלו לבר מצווה היו שוברים לקנייה בחנות ספרים. הם התלבטו שעות אילו ספרים לבחור, כמו שנשים מתלבטות איזה בגד לקנות...

בעלי והילדים (חרדים) לא קונים כמעט ספרי קודש

יש להם מספיק ממה שקבלו/ קנו בעבר

יש לי ילד אחד שקונה ספרי קריאה וילד שני שלא אוהב לקרוא

אז לא יהיה לו מה לעשות עם שוברים לספרים

והמתנה הכי טובה בעיניי לבחור ישיבה חרדי היא כסף מזומן שיקנה מה שהוא רוצה

או שוברים שאפשר לקנות בהם הרבה סוגי דברים

כי זה גיל שהטעם האישי מאד ספציפי וגם אם מכירים אותו

לא בטוח שקולעים לטעם

הבנים שלי ממשיכים לקנות אף שהמדפים שלהם מתפוצצים מספרים🤭

בכל אופן, הפתרון שהצעת בסוף הוא טוב לכל מי שלא יודעים מה לקנות לו🙂

וגם בילדות

אבל ספר זה מהדברים הלא שווים לחובבי קריאה

תמיד גמרתי את הספר ביום או בלילה שקניתי אותו.

כן היה לנו מנוי לכל ספריה אפשרית..

לק"י

ספרים טובים. כאלה שאני קוראת הרבה.

חבל רק שאין הרבה כאלה...

(ואוהבים לקנות ספרים זה לא בהכרח כל חובבי הקריאה).

לא יילך לחדר בריחה או מסעדות

מאוד למדן

לא יסתובב עם משקפי שמש

חגורה, סוודר, מחברת, מנורת לילה  

גאדג'טים שקשורים לתחביבים שלי כמו ציור/ נגינה / קריאה 

תלוי מה התקציב

אבל הייתי משקיעה בבקבוק תרמי טוב (בשביל שתיה קרה/חמה/גם וגם). אם תרצי אשלח לך המלצה.

תקני בצבע בנאלי. נגיד שחור.

משהו שלא מסובך גם לנקות.

כיף לקחת ללימודים, ולא צריך בשביל זה טעם אישי מי יודע מה.

את יודעת איזה כיף זה שהשתיה החמה לא מתקררת בגלל שהתרכזת שעה? ואפשר להביא מהבית קפה טעים ולא את הקפה-חדר-מורים שבישיבה.

או משהו אחר שקשור, לא מספיק יודעת מה מותאם לבחור ישיבה:

תיק ללימודים (צריך לדעת איזה גודל בערך הוא צריך)

סטנדר נוח ללמידה עצמה?

אם הוא מסכם/כותב לעצמו הערות אז מחברת מעולה עם עטים טובים.

בעצם, אם אוהב קפה או תה אז אפשר להביא מגוון של תה/קפה שווה. (משהו איכותי)

לספרים.

אין מצב שיוצאים לקניות ולא חוזרים עם ספרים....

וזה ככה ברוב המשפחה שלי.

וזה בנוסף כמובן להשאלה מהספריה של 9 ספרים לשבוע

זה פשוט לא מספק אותנו...

אין  כמו ספר חדש טרי מהחנות

ולפותחת-

הכי טוב זה להביא סכום כסף או שובר מתנה כמו גיפטא

אם דווקא מתנה

אז:

ארנק

מברשת לכובע- אפשר לחרוט שם

עט עם חריטה

צעיף

אוזניות בלוטוס

מה הוא אוהב לעשות בזמנו הפנוי?

זה לא קשור רק למגזר, גם בתוך מגזרים לכל אינדיבידואל יש העדפות משלו.

סוודר שווה

פיג'מה חורפית

סטנדר

בהמשך שהגוף יתרגל כבר לא יהיה ככה אל תדאגי.

זה לא נחשב מינון גבוה הוא כבר גדול

אבל איך גיליתם רק עכשיו? מה היה בשנים קודמות?

הוא רגיל למשאפים בכללי?

הבן שלי מקבל מינון הרבה יותר גבוה (בן 3 עוד מעט) ואין לו תופעות כי הוא כל הזמן על זה 

לגבי השינה אני לא מכירה תופעת לוואי כזאת.

יודעות בערך תוך כמה זמן עוברות תופעות הלוואי?

וזה נכון שזה ממכר ושאחר כך אי אפשר להפסיק?

סטרואידים זה לא ממכר, אבל יש תופעות לוואי ידועות. לצערנו אם יש מחלה שדורשת טיפול לפעמים זה הטיפול היחיד המתאים והוא מציל חיים.

אם את חוששת אפשר לקבוע תור לרופא ריאות לילדים

איזה תופעות לוואי?

לא ראינו אצלה עצבנות במהלך השימוש במשאפים

ובטוחה שהרופא אמר לקח 2 לחיצות המכחול פעמיים ביום?

בעיקרון הכחול עד כמה שידוע לי הוא רק לזמן התקף..

לבת שלי היו התקפים חמורים שהיא הכחילה ונסענו איתה כמה פעמים למיון והכי הרבה אמרו לנו פעמיים לחיצה אחת מהכתום, ובזמן התקף פעם או פעמיים מהכחול

אולי זה מינון גבוה אם רק עכשיו התחילו לתת משאפים כי בדכ מתחילים עם 2 ליחצות מהכתום בלי הכחול/אפור.

אנחנו לקחנו תקופה ארוכה 4 לחיצות מהכתום ומהכחול יותר -בילד קטן יותר אז המינון לא חריג.

אבל- כן כדאי להתייעץ עם רופא ריאות טוב!! לא סתם רופא ריאות , לצערי יש לי ניסון מר עם רופאים סנדלרים...

גם אצלנו זה המינון שניתן כבר פעמיים

ובזמן התקף אפשר משאף כחול בלי הגבלה.

פעם אחת קיבלנו גם 3 פעמים ביום מינון כזה.

פשוט יש לו כל הזמן צפצופים מהריאות (בסטטוסקופ, לא בנשימה),

והמון דלקות ריאות חוזרות.

לגבי העצבנות בוודאי

לגבי השינה דווקא הרבה פעמים זה עושה הפרעות בשינה אבל בטח גם קשור לפחות בעקיפין

אבל אם הוא מקבל סטרואידים אז חד משמעית

זה משפיע מאד.

לא מכירה בשביל להציע תחליף, אבל זה תרופה חזקה ביותר

אם כן איך נותנים אותו בחופשיות ככה?

לנו נתנו הנחיה לתת חודשיים 4 לחיצות ערב , 4 בוקר למנוע התקפים וזה לא עזר

אם זה כזה חזק איך נותנים ככ הרבה והיד קלה על ההדק? 

זה החומר של הסטרואידים?

כי זה זולל כוחות מהגוף

ילד בן 7 הוא עדיין קטן ושיקול הדעת שלו לא רחב במיוחד

הוא כנראה ראה בזה סוג של משחק

אין מה ממש לכעוס

הייתי אומרת בפשטות שאסור לסגור ילד אחר בחדר וכמובן שאסור לקשור אותו וזהו

להשגיח עליו שלא יעשה

וגם להמשיך לומר מה מותר ומה אסור

בסוף זה אמור לחלחל

ילד בן שנתיים צריך השגחה מפני בן 7

זה הגיוני לגמרי 

לא יודעת מה הייתי אומרת לו אבל הייתי דואגת שאם שניהם בבית תמיד אחד מהם יהיה בטווח ראיה של מישהו בוגר.

יודעת שזה קשה על גבול הלא ישים, אבל ילד שמסוגל לעשות דבר כזה יכול לעשות גם משהו מסכן חיים שהוא לא מבין שזו המשמעות, ונראה לי שההשגחה פה מהותית.

סליחה אם אני מלחיצה

ואגב לדעתי ההתנהגות הזאת לא הכי תקינה לגיל. חוץ מההצקות לקטן הוא מתנהג בסדר? וההצקות הן ברמה הזאת? 

ודווקא עם דברים מסוכנים הוא ממש נזהר

כנראה שכאן הוא לא הבין את המשמעות של מה שהוא עושה 

אני חושבת שצריך להזהר לא להכניס כאלה רעיונות לראש של עצמינו

חברה אמרה לי שהיא לא הולכת לשירותים כשהיא לבד עם הילדים

וואלה לא נשמע לי תקין בעליל.

אמא היא גם בן אדם עם צרכים.

גם לי יש ילד שובב מאד מאד מאד

והוא קטן ולא מבין סכנה

ועדיין יותר הייתי חושבת איך למנוע מצבי סכנה לא עי השגחה מתמדת שלי

(אלא אם כן השגרה אצלכם זה ש2 ההורים בבית, ואפילו אז)

יש לי ילד בן 6. גם בת השלוש וחצי שלי מבינה מה הכוונה מסוכן

אז הייתי מסבירה שלקשור זה מסוכן.

מה שמסוכן הוא רק ברשות ובהשגחה של אמא. כמו לגזור, לחתוך, לקלף..

(אגב אצלינו יש מלא דברים מסוכנים באמת בגלל הקטן. גם מטריה זה מסוכן- כי בקלות משתחרר שם שפיץ דוקר. ועוד שלל דברים בסגנון. וגם גומיות קטנות זה מסוכן. ושקיות מכולת. ועוד ועוד.)

ואגב לשכב ככה 5 דקות ואפילו 10 זה לא כיף אבל לא מסוכן

ואני חושבת שיש פער בין לא ללכת חמש דקות לשירותים וכשאת יוצאת לוודא שאף אחד לא עשה משהו קיצוני לבין לתת להם להסתובב בבית חצי שעה-שעה ואז לגלות ילד כפות בחדר סגור.

וגם עם הפער, וואלה יש ילדים שאי אפשר ללכת איתם לשירותים. עם הגדול שלי ממש לא הבנתי למה אי אפשר להגיד לילד "שב פה רגע עם ספר אני תיכף חוזרת" בגיל שנה וחצי. וגם אני בזמנו חשבתי שהוא ילד ממש ממש שובב.

עם השניה שלי גיליתי מה זה שובב בקיצון (ואני אפילו לא יודעת אם באמת גיליתי איתה את הקיצון). בגיל גם יותר קטן וגם יותר גדול באמת פחדתי ללכת לשירותים, ולפעמים הרשיתי לעצמי ומצאתי אותה במצב מלחיץ. אז גם אם משהו נראה לא ישים, האלטרנטיבה היא לפעמים מחיר שאת לא רוצה לשלם  וכן יש מצבים וילדים שדורשים ממך למתוח את הגבול ואם צריך גם להביא בייביסיטר שתהיה איתך בבית.

השובב שלי הוא השלישי

וכן הוא מלמד אותי דברים שלא ידעתי..

על סיכונים וסכנות

ואנחנו ממגנים את הבית

אבל המחשבה שלי זה איך הבית יהיה בטיחותי ולא איך יהיה לי כל הזמן זוג עיניים עליו

אני באמת לא מתרחקת ממנו לחצי שעה.

בגדול שהילדים בבית אני איתם כל הזמן

אבל היא מדברת על ילד בן שבע! השובב שלי בן שנה וחצי ואכן אין שכל אין דאגות ויש צרות

(למשל, למדו בגן שאש חם ומסוכן0 אז הוא רוצה להכניס יד לאש לבדוק אם חם..)

בגיל 7 אמור להיות הבנה של סכנה.

ועם בן השש שלי, וגם בת השלוש וחצי- כן אני מצפה שדברים מסוכנים לא ייעשו.

דברים אסורים קורים מעת לעת.. 

פעם הם שחקו בשרוכים והכינו שרשראות וקשרו לצוואר

הסברתי שחוטים על גוף זה מסוכן

ואסור לקשור על יד על צוואר או על רגל.

וזה גם גרם לי להעלות את החוטים למקום לא נגיש לפעוט כי הוא לא מבין סכנות...

שימי לב שאמרה שעושה מה שאסור (סבבה לצערי גם שלי) אבל מה שמסוכן לא

לכן הדגשתי שאפשר להרחיב את מטריית הסכנות.

לא נרשמו נזקים לטווח הרחוק 😅

אחים עושים שטויות, לא הייתי הולכת ללא תואם גיל-אלא להבין מה קורה ביניהם, ולהעלים דברים מסוכנים.

(אקדח סיכות למשל, אני מכירה מישהו שהידק את אח שלו הקטן, והוא היה מעל גיל 7)

לא יודעת אם זה גרוע יותר או פחות אבל בעיניי זה מזעזע. וממש יכול להישאר עם ילד לכל החיים.

אני גם חושבת שזה מאד תלוי מה הגיל של הילד שעשו לו את זה, כמה הוא מבין שזה בצחוק (וגם כמה זה באמת בצחוק), ואיך הקשר בין שני הצדדים - אם מדובר באחים שהם חברים ברגיל זה יעבור הרבה יותר בקלות מאשר אם כמו שהפותחת תיארה שהילד הקטן כבר רגיל שהגדול מציק לו.

ולגבי הסיכות, זה שזה קרה חא הופך את זה לנורמטיבי.. נשמע ששם זה נגמר בסדר ואני שמחה בשבילו, אבל הידוק יכול להיגמר ממש רע. זה ממש ממש מסוכן

לכן אמרתי שצריך לדאוג שלא יהיו נגישים דברים מסוכנים ללא השגחה, כולל דברים כמו דלגית-שמעתי על אח שהחליט שאח שלו הקטן זה כלב וצריך להוציא אותו לטיול, בנס נגמר בטוב!

הקשר נורמטיבי בין אחים זה קשר שמציקים בו הרבה וגם משחקים ביחד.... וכשההפרש גדול-יותר מציקים😅

גם לילדים בני 7 אין יותר מדיי שיקול דעת...

יכול להיות שיש גם קושי אצל הילד, וצריך לדבר על הדברים, אבל גם לזכור שאחים מציקים ואין להם יותר מדיי שיקול דעת 

אבל בקשר נורמטיבי הם בגיל כזה כבר מבינים מה פוגע ומה לא.

גם אנחנו הלכנו מכות, אבל לעולם לא מכות כואבות. ואני מסכימה ששיקול הדעת מעורער אבל יש דברים שנראה לי צריכים להיות ברורים, לא מאליהם אלא כי ילדים נתקלים בסיטואציות ושומעים את התגובה של מבוגרים אליהם - ילדים מנסים להכנס לקופסאות/ארונות למשל, אז עד גיל 7 הם שומעים מספיק פעמים (בטח אם יש אחים קטנים) שזה מסוכן, וידעו שנגיד להכניס ילד למזוודה ולסגור זה דבר מסוכן, גם אם הם לא מבינים מה בדיוק הסכנה.

אותו דבר קשירה של ילד, בגפיים או בצוואר, נראה לי שעד גיל 7 ילד נתקל/מתנסה במספיק שטויות כדי לדעת שזה מסוכן ושזה משהו שלא ייעשה.

בחוויה שלי ההצקות הן יותר דווקא בין גילאים קרובים. אולי בגלל שזה מה שחוויתי זה מה שנראה לי נורמטיבי, לא יודעת.. כשאני קואה הצקות בהפרשי גיל גדולים זה נראה לי סימן לדינמיקה לא בריאה בכללי ולבעיה שמסתתרת תחת מעטה תמים ולא להצקות נורמליות

המכות שילדים הולכים הרבה פעמים כואבות

לא בהכרח שבגיל 7 יודעים שקשירה היא פגיעה

יש מלא הצקות בהפרשי גילאים כמו שיש חברויות בהפרש גילאים

אישית אני מצפה מילד בן 7 להבין על דברים ספציפיים שהם פוגעים, אבל אולי במקרה קיצון באמת יש ילד שהגיע לגיל 7 בלי לשמוע מעולם שזה מסוכן  ואז הייתי בודקת טוב טוב מה גרם לו בגיל 7 להחליט לראשונה בחייו לקשור מישהו .

ילדים הולכים מכות כואבות. אמרתי שאצלנו בבית דאגנו לא להכאיב כשזה היה הצקות סתם. זה היה דוגמא לזה שאם ילד יודע שמשהו פוגע הוא *אמור* לדעת לא לעשות אותו

ברור שיש הצקות בהפרשי גילאים. הנקודה שלי היתה שהצקות כאלה, ברמה מסויימת ובטח אם הן סדרתיות, *לדעתי* מעידות על דינמיקה בעייתית

זה נשמע מזעזע אבל הוא לא רואה את זה כמו שאת רואה.

הייתי מסבירה שלא תקין ובו זמנית מפקחת קצת יותר, כמה שאפשר כמובן. 

נשמע לי שזה משהו שהוא שמע או ראה - מספיק שראה תמונה שמתארת את הגולים לבבל, וכבר הראש שלו חשב איך להמחיש את זה במציאות... ומי יותר טוב בשביל המחשה מאשר האח הקטן וחסר האונים?

בכל אופן, אמרת לו נכון, שזה משהו שגויים רשעים עושים, ולא אחים שאוהבים זה את זה.

נראה לי שבשיחה איתו תדגישי יותר את האהבה והאחווה שביניהם, וגם תנסי לנתב אותו שיסביר לך מה קורה לו לאחרונה, למה הוא מציק הרבה לאח הקטן. נשמע לי שבזה טמון הפתח לשיפור המצב, כך שלא יישנה מקרה כזה.

ואם את רואה שהוא לא מבין כשמסבירים לו דברים כגון אלה, אולי כדאי לבדוק לעומק אם ההתנהגות שלו תואמת גיל או לא...

ובינתיים כמובן כמה שאפשר להשגיח ולהגן על הקטן. (ומי כמוני יודעת כמה זה קשה, מאוד קשה......)

אבל מה שעושים, מסבירים שזה אסור. ואם חלילה *זה חוזר* הייתי משתפת את הפסיכולוגית של הבית ספר... פעם אחת זה מעשה שטות... פעם שניה זה כנראה חיקוי וצריך להתערב יותר... נראה לי לפחות

אני חושבת שחשוב להסביר לו למה זה לא בסדר, חוץ מלהגיד לו שזה לא בסדר

לנסות לחשוב איתו ביחד מה אחיו הקטן הרגיש כשהוא היה סגור בחדר לבד ולא יכל לזוז 

בעזרת ה' אדבר איתו על זה שוב ביישוב הדעת.

כמובן שעכשיו אני רגועה יותר ויכולה לחשוב על זה בצורה יותר שקולה

שהוא ידע שהוא מציק לו.

ואסור בשום אופן להציק אח קטן

שמנה אחת לא מספיקה, ואז ממליצים לתת שני לילות ברצף.

כמובן אני לא גורם רפואי

אבל זה מה שנאמר לנו

או שאפשר לתת על דעת עצמי עוד מנה?

אני נותנת חופשי עוד מנה

אבל לא לוקחת כאן אחריות

הרופאה השנייה שלנו אומרת מנהגים אחת ואז אחרי שבועיים עוד מנה

זה פשוט הבדלים בין רופאים

יש כאלה שנותנים טיפול משפחתי ויש כאלה שרק למי שסובל...

אתמול בלילה הייתה לי תחושה ממש מציקה בפי הטבעת, אז הרהרתי שאולי נדבקתי, אבל איך אפשר לדעת על עצמי?

אם ממש רואים את התולעים, ההמלצה היא לתת טיפול לכל המשפחה, בגלל שזה באמת מאוד מדבק. אבל בשביל זה באמת תצטרכי לבקש מהרופא

ולהחליף מצעים ומגבות, לכבס הכל ב60 מעלות.

הוא לא בגישה של לתת לכולם כי לאחד יש (סה"כ הגיוני, השני עדיין עם טיטול אז נראה לי פחות מדבק ככה ואנחנו מבוגרים אז גם פחות יש לנו ממי להידבק והילד בטח נדבק בגן)

אולי לאור העובדה שמציק לי אז כן כדאי שגם אני אקח, צריכה לבדוק אם מותר בהריון והנקה...

נכון

נגיד באתר של כללית, כתוב שמחודש רביעי היא נחשבת בטוחה לשימוש

בחודשים לפני כן, פשוט אין מספיק מחקרים אז צריך להתייעץ עם רופא לפני שימוש.

זו תרופה שיש לה שם רע משום מה, אבל מכמה רופאים ששאלתי, היא דווקא נחשבת בטוחה לשימוש. (ושוב, לא לוקחת אחריות על התשובות שלי בפורום, רק משתפת מידע)

תבקשי מרשם לכדורים!

שלא תצטרכי לקחת את הסירופ המגעיל🤢

ורק אומרת שלפעמים לטחורים יש תחושה שמזכירה תולעים.

וגם אצלנו הרופא לא ממליץ על טיפול משפחתי.

אני באמת יודעת שזה גישות שונות, צודקת

אבל אם מציק אולי כן כדאי לברר

לא לקחתי כלום.

התולעים חיות זמן מה ואז מתות.

הבעיה אצל ילדים שהם מגרדים, ואז הביצים נדבקות לציפורניים ומשם לפה 🤢

מבוגרים שומרים על היגיינה, ולכן לא ממשיכים את ההדבקה.

וגם, למבוגרים התולעים פחות מציקות לעומת ילדים. גם אצל ילדים - יש כאלו שהתולעים פשוט לא מפריעות להם. בד"כ במשפחות אפשר לראות שאלו אותם ילדים שנדבקים שוב ושוב... האחרים גם עשויים להידבק אבל זה לא מציק להם והם לא מגרדים ולא ממשיכים את מעגל ההדבקה.

ושלושה ימים אחרי המנה הראשונה עדיין היו תולעים.

ב"ה אחרי המנה השניה היה בסדר