באלי לעשות פגישה עם עצמי
לשבת מול עצמי בבית קפה ולנהל דו שיח, לפתוח את כל הנושאים שאני מדבר עם אחרים אבל אצלי הם קבורים עמוק מידי בפנים.
אלה שמורדים לי דמעות, שאני לא מצליח לכתוב עליהם כבר מעל שנה, אותם אלה שאני מסוגל לשבת לבד ביער ולהרגיש מדמם ופשוט לצרוח מבפנים צעקה שבא לה לצאת החוצה ולקרוע את הדממה.
אבל אני לא מצליח, זה יותר מידי בשבילי.
לפעמים אני חושב יותר מידי ואז אני מגלה שאני פשוט יודע איך לעזור לכל אחד בחיים שלי חוץ מאשר לעצמי, להוא שאחותו נפטרה, להיא שההורים התגרשו, להוא שברח מהבית, להיא שנאנסה, ולעוד מליון איש שכל פעם אני מצליח להרגיע ולעזור להם לתפוס את החיים בידיים ולקום מהמקום שאני לא מצליח.
אולי אני בכלל לא עוזר להם? אולי מה שאני עושה זה לקחת את העומס שלהם אליי ולכן כל כך כבד לי בפנים עכשיו?
איך מסבירים במילים את מה שיש לי עכשיו בגוף, הצמרמורות האלה, הכאב ראש הזה, הנשימה הכבדה הזאת, המועקה בגרון והלב שמרגיש כמו מינימום לב שנתפס.
דיי נמאס לי מזה, אני צריך לסגור לשיפוצים את עצמי דחוףףףף
אלוקיייייייייייייייייייייייייייייייים נעלמו לי המילים, ועוד כתבתי פה בלי סוף וזה עדיין מרגיש לי כאילו כלום, אולי אין טעם לכתוב פה, זה סתם יוז לאס, הרי אפחד חוץ ממך לא באמת יודע ויכול לעזור לי אז סתם אני כותב פה ולא מצליח לפרוס על הדף.
כנראה באמת כתיבה זה כמו סמים, ממכר אבל מתי שהוא צריך להגביר את המיעון כדי שישפיע ובמצב מסויים זה כבר לא משפיע בכלל 😪😪😪