תסתכלי בפירוש ובהערות, כרך ב של בראשית עמוד תפד

הנה עוד מקורות שאולי יעזרו לך:

רלב"ג ביאור הפרשה בראשית ל"ה:ח'

ותמת דבורה מינקת רבקה, ותיקבר מתחת לבית אל תחת האלון, ויקרא שמו 'אלון בכות' כי שם בכו בכי גדול על דבורה.

הרכסים לבקעה בראשית ל"ה:ח'
מינקת רבקה – להודיע הפלגת זקנתה, כי עתה ליעקב יתר על תשעים, ועד כה חיתה מינקת אמו.
תחת האלון – לפי פשוטו הוא מין אילן, כמו כאלה וכאלון. ויתכן כי אחר שיבש האלון או נעקר שתלו תומר במקומו, והוא תומר דבורה הנאמר בספר שופטים בין בית אל וגו' (שופטים ד':ה'), וכן נאמר כאן מתחת לבית אל, ולא נודע מדוע הוציא רש"י ז"ל על פי אונקלוס אלון ממשמעו.

ר' נ"ה וויזל בראשית ל"ה:ח'
מתחת לבית אל – לפי שלא אמר "ותקבר מתחת לאלון אשר בית אל" כמו "תחת האלה אשר עם שכם" "ותקבר בדרך אפרתה" אומר אני שכבר נסעו מבית אֵל, היא לוזה, וסמוך לו מתה, וזהו מתחת לבית אל. ועל כן ציין המקום שנקברה שם, באמרו "מתחת לאלון" ידוע שנתנו לו שם "אלון בכות" שיהיה נודע לדורות הבאים. {אבל אונקלוס תרגם "מתחת לבית אל", "מלרע לבית אל בשיפולי מישרא". ופירש רש"י ז"ל "מתחת לבית אל. העיר יושבת בהר ונקברה ברגלי ההר וזהו בשפולי מישרא, שהיה מישור מלמעלה בשפוע ההר, והקבורה מלמטה" [עכ"ל רש"י]. ותרגם "אלון בכות" "מישר בכיתא". וכן פירש רש"י ז"ל "מישור של בית אל היו קורין לו אלון". ונראה מפירוש זה שאין פירוש "אלון" מישור, כמו "אלוני ממרא" אלא שם העצם הוא למישור של בית אל. וכל זה רחוק. גם הירושלמי תרגם "ומיתת דבורה מרבייתא דרבקה ואתקברת מלרע לבית אל, תחות בלוטה וקרא שמיה בלוט בכותא", וזה כדברינו וכפשוטו. ועיקר דבר זה אפרש בפסוק הסמוך.

פענח רזא בראשית ל"ה:ח' (מופיע בצורה דומה בהדר זקנים ודעת זקנים)
ותמת דבורה (מניקת) [מינקת] רבקה ותקבר תחת האלון – זש"ה והיא יושבת תחת תומר דבורה (שופטים ד:ה). כלומ' תחת האלון שנקבר שם דבורה. מה"ר אהרן.

ר' אליהו מזרחי בראשית ל"ה:ח'
ומישור של בית אל היו קורין לו אלון. פי' שם העצ' של המישור ההוא אלון לא שפיר' אלון מישור וכבר האריך הרב בזה בפרשת לך לך בפסוק איל פארן וטען עליו הרמב"ן ז"ל והשיבונו עליו ע"ש:

שפתי חכמים בראשית ל"ה:ח'
ומישור של בית אל היו קורין לו אלון. ר"ל דאלון אין פירושו מישור אלא אלון שמו של מישור כדפירש"י בפרשת לך (לעיל י"ד:ו') בפסוק איל פארן ועיי"ש:

פרשני רש"י מכוונים לפסוק מפרשת לך לך, מביאה את רמב"ן שם (שמצטט את רש"י):

רמב"ן בראשית י"ד:ו'
איל פארן – כתרגומו: מישר פארן. ואני אומר שאין איל לשון מישור, אלא מישור של פארן: איל שמו, ושל ממרא: אילוני שמו, ושל ירדן: ככר שמו, ושל שטים: אבל שמו, וכולם מתורגמין: מישרא, וכל אחד שמו עליו. לשון רבינו שלמה.
ואלו היה כן, היה אנקלוס מתרגם בשמם: אילא דפארן, אילוני דממרא, כמנהגו בשמות. ומי הזכיר לו במקומות הרבים ההם המישור המה כולם או הרים הגבוהים, וממרא שם האיש אחי ענר ואשכול, בעלי ברית אברם (בראשית י"ד:י"ג), והמקום ההוא שלו, כמו שאמר: אילוני ממרא האמורי (בראשית י"ד:י"ג) כאשר פירשתי (רמב"ן בראשית י"ב:ו'). אבל איל פארן – מקום אילים: כי יבשו מאילים אשר חמדתם (ישעיהו א':כ"ט), ו'אילוני' – מקום אשלים: כאלה וכאלון (ישעיהו ו':י"ג), אלונים מבשן (יחזקאל כ"ז:ו'), והנהוג בהם להיותם נטועים במישור לפני המדינות, להיות לעיר כמו מגרש, וכן תרגם 'אלון בכות' (בראשית ל"ה:ח') – מישר בכיתא, ושם איננו שם העצם למקום רק הוא שם לאלון הנטוע שם כמו שמפורש: תחת האלון (בראשית ל"ה:ח'), אלא שהוא רודף הענין לא המלות. והתרגום הירושלמי אמר ב'איל פארן' ו'אילוני ממרא' – מישרא כדברי אנקלוס, ואמר ב'אלון בכות' – בלוט בכיתא, כי 'אלון בכות' אצלו שם לאילן לא למקום. ואנקלוס סבר שהוא שם למקום כי היו בו אלונים רבים, כמו 'אילוני ממרא' ולכך אמר: האלון, והנה כולם שמות תאר. אבל 'ככר הירדן' – לשון מישור ממש הוא, כן יקרא בלשון הקדש המקום שהנהרות מתפשטין בהם במרוצת המים הנגרים השוטפים שם. ולכן אמר: ואל תעמד בכל הככר ההרה המלט (בראשית י"ט:י"ז), וכן: כר נרחב (ישעיהו ל':כ"ג), לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר (תהלים ס"ה:י"ד). פעמים יכפלו המלה, ופעמים יסירו הכפל כמו: בת עין (תהלים י"ז:ח') וזולתם רבים. ויקראו גם כן השלוחים המהירים בשם הזה: לכרי ולרצים (מלכים ב י"א:ד'), שרי המאות ואת הכרי (מלכים ב י"א:י"ט), וכן: בכרכרות (ישעיהו ס"ו:כ') – שם לגמלים המריצים שהזכירום בתלמוד (בבלי מכות ה'.): גמלא פרחא, וממנו: מכרכר, כפולים. ואבל השטים (במדבר ל"ג:מ"ט) וכן: אבל מחולה (שופטים ז':כ"ב) שתרגמו אותם: מישר, הוא המקום הנחרב אין בו נטע ולא בנין, כי הלשון אצלם לשון חרבן ושממה, כמו: ויאבל חיל וחומה (איכה ב':ח'), אבל תירוש אומללה גפן (ישעיהו כ"ד:ז').

העתקתי מהאתר: MikraotGedolot – AlHaTorah.org

שמאפשר לראות הרבה מאוד פרשנים לפי הפסוקים.

אלון ולבנה" (הו' ד , יג); "אלונים מבשן" (יח' כז , ו) , ותרגם אותם יונתן: "בלוטא" , "בלוטין"; והוא הנקרא 'קשטנייר' בלעז."

רד"ק על הפסוק ביהושע: "תחת אלון - תרגומו: "בלוט" , וכן יקרא בערבי; והוא האילן הנושא הפרי הנקרא 'גלנש' בלעז. וענפיו מרובין , לפיכך בוחרין בו לעבוד עבודה זרה תחתיו".

רד"ק על יחזקאל: "אלונים - הם הערמונים. וכן תרגם יונתן: "בלוטין" ".

אבל הוא גם מביא את תרגומו של אונקלוס, "בשיפולי מישרא" וגם את הפירוש של אבלות. אז השאלה איזה פירוש נכון יותר בעיניו...

אבל במקרה הצורך אשתמש בזה.

סקרנת עם הספר הזה... נוכל אולי לקבל קטע לקרוא? איזה פרק או משהו?

את האמת שהיה פעם רעיון לכתוב משהו בסגנון..

גלינו מארצינו כדי לא לחטוא בע"ז ש"ד וגילוי עריות.

ואז כשלכ חטאנו באלה,במילא לא היינו להוטים לעשות כת הקצוניות השניה ולחטוא בשנאת חינם.

עיין מהלך האידאות בישראל

...לשנאת חינם. כל ההבטים של החסד ביהדות הופיעו רק כשהעם גלה.

לדוגמא רק כאן הבנתי כשזכיתי לעשות ברית לארבעת ילדי שלא שולחים הזמנות לברית מילה.

כל מי שבא ברוך הבא.

שני היו גומלי חסדים.

אלא שהיתה שנאת חינם ביניהם.

שנאת חינם זה לא חוסר בן אדם לחבירו, אלא חוסר אחווה לאומית.

חוסר האחווה הלאומית נבעה כי עבודת ה' הפרטית הרימה ראש בבית שני, וכלאחד חשב שהוא צדיק מחברו והשני טועה.

זה נבע מפוסט טראומה של בית ראשון ורצון לעבוד את ה' בעבודת הפרט ולא הכלל.

ברגע שיש גלות, העם רגוע יותר כי לא מפחד לחזור לטומאת החטאים של בית ראשון, ולכן גם לא שונא חינם.

זה כמו שאם תנסה לעלות במדרון תלול עם הרכב, המנןע ישרף מרוב מאמץ, אז אתה נאלץ לעלות במדרון המתון והארוך.

כך הנסיון לטהר את טומאת חטאי בית ראשון,גרם מרוב מאמץ.לשנאת חינם.

הגלות במילא מדכאת את הגשמיות, ולכן העם יכול להרפות ולא מפחד להגיע לטומאת חטאי בית ראשון, ובמילא לא מאמץ את השרירים שלו ולא נופל לשנאת חינם

מעשים ודעות זה משהו אחר.

את בני לדוגמא אני אוהב אבל לא את כל מעשיהם.

אחד מעשן, אחד נוסע על אופנוע....

ביום כזה מדובר על שנאת חינם כך שאם אין אהבה לכל הפחות אסור לשנוא.

שלכן נגזר "להפיץ זרעם בגוים ולזרותם בארצות".

התיקון הוא קודם כל דבקות בארץ.

אם לראשון, יש קטע קלאסי של הרמבם בפירוש המשנה לאבות (פרק א משנה יז). אבל אני נרתע מלתת אותו כהמלצה מעשית - אני חושב שהנפש שלנו צריכה דיבורים של סתם, שיתוף של רגשות, וכו וכו
 

רמב"ם על אבות א יז – ויקיטקסט

תודה

תודה לGEMINI

שכר השתיקה וזהירות בדיבור ערך השתיקה: במסכת אבות (פרק א', משנה י"ז), רבן שמעון בן גמליאל מעיד על עצמו: "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה".שתיקה שווה זהב: בתלמוד הבבלי (מסכת מגילה, דף י"ח, עמוד א') מובא הפתגם: "אִם מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקָא בִּתְרֵין" (אם מילה שווה שקל, השתיקה שווה שניים).חכמת השתיקה: במסכת אבות (פרק ג', משנה י"ג) נאמר: "סְיָג לַחָכְמָה – שְׁתִיקָה".

שיש תלמיד שלומד מרבו דרך השתיקןת של רבו. לא זוכר איפה

לא מצאתי בהיברובוקס, גם לא בספריא

אפשר לצפות בחינם ב-150 עמודים ראשונים מכל ספר אחרי רישום (ללא רכישת מנוי)

(לי הרישום עבד רק מהמחשב או במצב desktop בטלפון)

יש את המדרש שהאבות ביקשו מה' שבזכותם הוא ירחם על עמ"י ולא הסכים ואז קפצה רחל אימנו ואמרה שבזכות שתיקתה שלא לבייש את לאה

ואכן הזכות עמדה והקב"ה ריחם על עמ"י

סליחה שזה בלי המקור המדוייק, אוכל לחפש בהמשך

HebrewBooks.org Sefer Detail: אוצרות המוסר - חלק א -- צוריאל, משה יחיאל בן יחזקאל שרגא, 1938-

לא ציפיתי לראות ספר של הרב משה צוריאל שם. תודה רבה.

א. משה רצה למנוע נתק בין השבטים שבעבר הירדן המזרחי לשבטים שבעבר הירדן המערבי. לכן הוא צירף אליהם חצי משבט מנשה - שהיה אחד השבטים הכי גדולים - כדי שהקשר בין שני חלקי השבט ימנע נתק
 

ב. בסוף הפרשה בני מכיר ויאיר ונבח משבט מנשה כבשו ערים בעבר הירדן המזרחי. אז משה צירף אותם (ולפי זה הפסוקים שם לא לגמרי לפי הסדר)

ג. פחות אהבתי - קראתי ביום שישי רעיון, שמשה רצה מראש לפצות את בני מנשה על ההפסד הצפוי מבנות צלפחד. אז הוא הוסיף להם נחלה (אבל לפי זה זה לא סיפק אותם)

לפי יהושע פרק א גם חצי שבט המנשה יצאו חלוצים

חזקוני במדבר לב לג פרשת מטות – פילוג שבט מנשה הוא עונש

"ולחצי שבט מנשה" – בני מנשה לא שאלו להם נחלה בארץ סיחון ועוג, רק בני ראובן וגד שאלו. אלא שע"י שאביהם גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע נתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן.16

פירוש נוסף-

בראשית רבתי עמוד 269 – זכות היא לשבט מנשה

[בן פרת זה] אפרים, בן פרת זה מנשה שנתרבה… בזכות שלא נשא עין למצריות שעלו לראותו… [עלי] שור נתן משה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן כל… ס' עיר כלן מוקפות חומה שנאמר ס' עיר וכו' (דברים ג ד). הוי: "צעדה [עלי] שור" – זכה לערים מוקפות שור … זה שבט מנשה שצעד על הירדן, רגלו אחת עמדה מעבר הירדן ורגלו אחת בארץ כנען. שחצי השבט נטל חלקו בעבר הירדן וחצי השבט בארץ, הוי: צעדה עלי שור זה הירדן. ולמה נקרא שור? שנעשה כחומה לפני משה שלא יכול לעברו.17

כדי שישגיחו על בני גד וראובן וישימו לב שהם נשארים מחוברים לתורה ולעם למרות המרחק. (אף שלפי זה לכאורה היה מתאים לשים עליהם דווקא חצי משבט יששכר, נגיד... אבל אולי גם שבט מנשה נחשב ללמדן ולמחובר לתורה)

הבן שלי העלה שאלה: לאיזה חצי משבט מנשה היו בנות צלופחד שייכות? לכאורה הן לא היו מסכימות לגור בעבר הירדן, אחרי שכל כך התחננו לנחלה בארץ ישראל...

@נקדימון כתב את תשובת הירושלמי, לפיו לומדים גם מעבודת המשכן בפועל.

@עזריאל ברגר כתב את תשובת הבבלי, לפיו אמנם המשנה בשביל נוחות הלימוד והזכירה ציינה 'אופה', אבל בעצם זה מבשל, שבישלו את הצבעים.

(כלומר יש לי עליה תשובה מצויינת )
 

רב האי גאון כתב שזה נלמד מהכנת מנחת התמיד ומנחת כהן גדול שבכל יום ומנחות המילואים. ואילו רשי ותוספות כתבו שהמלאכות האלו היו בהכנת הסממנים לצביעת הבדים והעורות

האגלי טל בפתיחה תולה את המחלוקת בשאלה האם לומדים רק ממלאכת בניית המשכן (ואולי גם המשאות), או גם ממלאכת הקורבנות. הוא מביא כמה הוכחות חזקות מהבבלי לצד הראשון, והוכחה יפה מהירושלמי לצד השני, ומסביר איך כל אחד יכול להתמודד בכל זאת עם ההוכחות שנגדו

מכילתא דר"י לומד מהמילים "כל מלאכה" שבכלל זה גם המעטפת החיצונית [אוכל, לינה וכו'] שנצרכה לבוני המשכן

וְהִנֵּה מַה שֶּׁעָבַר אַיִן, כִּי כְּבָר נִשְׂרַף בֵּית־מִקְדָּשֵׁנוּ. אַךְ כָּעֵת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַפֶּה לָשׁוּב אֵלֵינוּ וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹת בֵּית־ מִקְדָּשֵׁנוּ, רָאוּי לָנוּ שֶׁלֹּא לְעַכֵּב, חַס וְשָׁלוֹם, בִּנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, רַק לְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִנְיָנוֹ

בין המצרים זה האירוע הכי דרמטי בתורת רבי נחמן.

הכי שיש ביהדות.

בין המצרים זה נקודה מאוד מחוברת ועמוקה בתורותיו

גם לפעמים מדובר כבר בגוזלים ממש

הם רוצים לקיים מצווה
 

בגדול יש שתי גישות: אחת שאומרת שהמצווה היא רק סייג כשמתחשק לך לקחת את הביצים או הגוזלים, ואין עניין וחבל להציק לציפורים סתם ככה. הגישה השניה אומרת שיש עניין לקיים את המצווה כעניין בפני עצמו, גם אם לא מתחשק לך לאכול חביתה. בתוך הגישה השניה, יש כאלו שאומרים שמספיק לשלח את האם ולא צריך לקחת את הביצים

הלכה ג - האם מצווה לשלח את האם גם כשאין צורך בביצים | פרק טז - שילוח הקן | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א