את אמורה לקבל הפניה מהרופא לקיסרי, ואז להתקשר לבית חולים שאת רוצה ללדת בו לקבוע תור. יש בתי חולים שבהם הראשונות שמנותחות על הבוקר צריכות להתאשפז מהערב לפני, האחרות צריכות להגיע פשוט שעתיים שלוש לפני. ברוב הבתי חולים יש ימים מסויימים שבהם יש קיסרי אלקטיבי ולשם ישבצו אותך.

יום לפני הניתוח יש הכנה לניתוח, צריך להגיע לבית חולים להיבדק, להכין את התיק ולעשות בדיקות דם בשביל להכין מנות דם וכו. אז קחי בחשבון שתצטרכי חופש ביום הזה.

שמעתי שזו חוויה מדהימה לעומת קיסרי רגיל. גם בניתוח עצמו וגם בהתאוששות הרבה יותר מהירה וקלה.

יש קבוצה בפייסבוק שבה משתפים, שואלים שאלות, סיפורי לידה וכו'.. קוראים לה -ניתוח קיסרי צרפתי מידע ויעוץ.

תכף יצאו עלי כל אלה שיגידו שאין הבדל

אז פשוט אל תאמיני לא לי ולא לאף אחת, פשוט תיכנסי לקבוצה בפייסבוק ותתרשמי, תשאלי שאלות, תעשי את המחקר שלך.

הוא לימד את דר מוסקוביץ באסף הרופא ככה ששם לפעמים דר הנדלר ולפעמים דר' מוסקוביץ.

ככה הבנתי.

במעייני הישועה זה נראלי היה זמני מין פיילוט כזה ולא המשיכו.

אולי עושים שם כיום קיסרי דמוי צרפתי, אבל לא את השיטה בשלמותה.

ישמצב שזה אפילו דר' הנדלר בעצמו

אבל בדיוק כמו שאת כתבת ואני חותמת על כל מילה- הפותחת צריכה לקחת את המידע שנתנו וללכת לחקור בעצמה אם ומה מתאים לה ומה האופציות

זה התכנון שלי לפעם הבאה בע"ה. (לא יודעת אם באמת אלך על זה, כי יש לי עוד פרמטרים חשובים מלבד ההתאוששות הקלה, אבל בהחלט אברר.)

לשאלותייך:

לי ההתאוששות מהקיסריים הייתה קשה יותר מפעם לפעם... לא יודעת אם זה קשור למספר הניתוח או לתנאים סביבתיים. (בקיסרי הראשון, למשל, הייתי מוכרחה להתאושש מהר כי היו לי תינוקות בפגייה. בקיסרי השלישי הייתה לנו קורונה במשפחה ונאלצתי להיפרד מכולם...)

בכל אופן, בגילאים של הילדים שלך חובה שתהיה לך עזרה צמודה לפחות לשבועיים הראשונים, ועדיף גם לכל החודשיים הראשונים. אם זה בעלך - אז מה טוב. אם לא - אז קרובי משפחה אחרים או בייביסיטר שזמינה כמעט תמיד. (מקווה שהילדים במסגרות, אז לפחות בשעות הבוקר לא תצטרכי עזרה איתם).

מקווה שאני לא מלחיצה, אבל באמת כדאי להיערך מראש...

מבינה ומזדהה איתך מאוד על האכזבה ♥️

מותר לך להרגיש כך, תני לזה מקום.

זה לא סותר את ההודיה על הדרך ללדת ילד בריא, בסופו של דבר...

אני אחרי 4 ניתוחים קיסריים, והיה לי קל יותר מניתוח לניתוח. אבל:

1. תבקשי תפרים נמסים או סיכות נמסות. זה הבדל של שמים וארץ.

2. אסור לך להרים שום דבר מעל 4 קילו אחרי הניתוח. אז תתארגני מראש עם עזרה עם הגדולים. ולמשל איך לחתל אותם בלי להרים וכו'.

3. תלכי הרבה אחרי הניתוח, וזקוף. זה גם מאוד עוזר

4. תכיני מראש אוכל ותקפיאי. גם בשבילך. חשוב מאוד לאכול טוב ובריא

5. תדברי עם הרופא שלך באיזה טווח שבועות את צריכה ללדת, למשל בין 38.5 ל 39.5, תראי בלוח מה נוח לך יחסית ואז תתקשרי לבית החולים לקבוע.

בהצלחה ובידיים מלאות

זה שהניתוח היה מתוכנן יכולתי להכין את הבית והדברים בנחת ובזמן וגם תכנון מה יהיה עם הילדים בזמן האשפוז הארוך..

הי, ילדתי לא מזמן קיסרי שני,  עונה לך מהחוויות שלי..

1. התאוששות חמרב הפלא וברוך ד' הייתה לי הרבה יותר קל, פחות כאבים בקימה, לא הלכתי כפופה... כן הקלדתי ביום וחצי הראשונים למשככי כאב סביב השעון אבל הספיק לי אקמול אופטלגין. ברוך ד'.

2. לדעתי לפחות חודש וחצי ראשונים שיהיה איתך מישהו בבית אחה"צ,  גם אם היו לי פחות כאבים עדיין יש התעסקות רבה עם הנקה בשבועות הראשונים,  חולשה, ילדים רוצים שתשבי איתם על הרצפה, תיהי חלק מהמשחק, א. ערב, נקיונות קלים אחרי וכו זה דברים שכדאי להזהר עדיין ולחוס על עצמך, אני ספציפית ישבתי על הרצפה עם הבת שלי שבוע אחרי, הרגשתי סבבה אז והייתי מבסוטה שיכולה לתת לה יחס אבל באותו ערב גיליתי איזה פצע פתוח בחתך, לא יודעת אם קשור אבל אולי עודד...

יכולה להגיד לך שחודשיים וחצי אחרי ממש הרגשתי שחזרתי לעצמי מבחינת תנועתיות של הגוף וחוזר, ורק כשהגעתי לשלב הזה הבנתי כמה לפני לא הייתי אני, וזה כשלא היו לי הרבה כאבים...

חשוב חשוב לא להרים דברים כבדים עד חודש וחצי לפחות אחרי ואחכ בהדרגה שלא כמוני חח.. הרמתי את הבת שלי בחגיגות ואחכ סבלתי מכאבי בטן

בהצלחה ושיהיה בשעה טובה ובידיים מלאות

בסליחה שהוא קצת מכני ומעושה, כשהוא מגיע בצורה של דרישה מילדים.

סליחה זה חשוב

יותר חשוב ללמוד איך מתנהגים

הסליחה היא לא מה שגורמת להם להבין האם מה שהם עשו בסדר או לא (לפי דעתי)

לגבי התנאים - בעיניי לא להכין לו אוכל, זו תגובה חריפה לאי בקשת סליחה. זה אמור להיות מנותק לפי דעתי. מה גם, שרעב (ועייפות גם, ועוד גורמים פיזיים), באמת מקשים על ההתנהלות ולפעמים אחרי זה הרבה יותר רגועים וקל לנהל כל סיטואציה הרבה יותר טוב 

הוא עלה על עץ, והיה צריך סולם לרדת ממנו.

זה באמת לא בסדר שהוא זרק קוביות, וגם לא בסדר שהוא ענה לך כמו שענה.

אבל אני מרגישה שיש כאן קצת פער בין הציפיות שלך, לבין ההבנה והיכולת שלו.

לא תמיד שיח הוא בדיוק מה שמתאים, במיוחד לא בזמן מעשה.

לפעמים משפט קצר וחותך, בטון החלטי, הוא יותר אפקטיבי משיח והסבר, שאולי מתאים שיהיו, אבל בשלב של נחת ואחרי מעשה, ולא תוך כדי.

זה לא שהוא נשאר רעב כן?

הוא רצה שאכין לו משהו ספציפי אחר משל כולם

אמרתי לו שאני בשמחה אכין לו אבל זה לא יתכן שהוא מתעלם מההוראות שלי

ואז רוצה שאני אשמע את כל הבקשות שלו

ולכן קודם כל הוא יפסיק את ההתנהגות שלו (כאמור משך בחצאית וכו')

ואז אני אכין לו את האוכל.

הכל קרה תוך כדי אמנם הסאגה התמשכה אבל עדיין עמדנו באותו מקום במטבח (ובאמת כשיצאתי זה נגמר.. כי הלכתי והוא נשאר וזהו)

ואני מסכימה שסילחה זה מעושה

במיוחד אם אומרים לך מה להגיד

אבל אם זה כל כך מעושה- למה זה כל כך קשה?

אני אשאל אחרת- את מכירה דרך אחרת שבה אנחנו אומרים הייתי לא בסדר?

(שוב, הוא עדיין מושך לי בחצאית וצורח, לא משהו שקרה שלשום- על זה אני באמת לא חושבת שיש ענין 'לבקש סליחה')

אם הוא היה מפסיק, היה אומר די, משהו, באיזשהו אופן מביע שינוי- הייתי זורמת איתו.

אני אומרת לו תגיד סליחה כי הוא אומר לי אבל אני לא יכול, אני לא יודע להתנצל אני לא יכול להפסיק אז אני אומרת עזוב, תגיד סליחה- מילה קצרה ופשוטה שאתה מכיר ובזה נסיים את הסאגה

לא צריכה להיות תלויה במה שבן 6 אומר (וגם לא באף מילה שאי מישהו אומר)

את צריכה לסיים את הסאגה לא הוא

הוא ילד קטן

הוא לא צריך לנהל אותך

להודות שהיה לא בסדר

למרות שהוא לא חושב ככה,

יש לך שתי אפשרויות:

1. להשתמש בכח כדי לגרום לו להגיד את זה

2. לתת לסיטואציה לשקוע ולייצר סביבה שמעודדת חשיבה רפלקטיבית ואינטגרטיבית, כזו שיכולה לקחת בחשבון את הצרכים והרגשות שלו וגם של הזולת בו זמנית, ובמקרה כזה יכול להיות שבין השאר יעלה בו הצורך להתנצל (אבל לא בטוח).

אבל

במקרה שלכם

אני ממש לא חושבת שהוא היה לא בסדר

ובעיני ממש לא כדאי להכנס לנישות האלה.

ילדים מונעים מדחפים

המח שלהם עוד לא בשל לראות את התמונה השלמה ולעשות מה שנכון

לפעמים הדחפים גורמים לפגיעה באחר

וזו אחריות שלנו המבוגרים לנהל את הסיטואציה.

כן כולל פגיעה בין האחים

וחוצפה (שהיא בכלל מגננה מובהקת).

אם התינוקת שלי צרחה כל הלילה ובגללה לא ישנתי

או נשכה ופצעה אותי בהנקה

זה בוודאי פוגע בי. אבת אין לי שום ציפיה שהיא תיקח אותי בחשבון כי היא לא בשלה לזה, היא עושה מה שהיא צריכה ויכולה בהתאם למה שעולה בה באותו רגע.

ילד בן 6 בדרך כלל מסוגל ליותר מזה, אבל לא תמיד. לפעמיפ הוא מוצף, לפעמים עולות בו אגרסיות, או מגננות מכל מיני סוגים וזה בסדר וטבעי שהוא מרביץ, מתחצף או לא רוצה לעושת מה שאמא אומרת.

אנחנו צריכים לנהל את הסיטואציה ולעזור לו שם, לא להפוך אותו למבוגר שעושה מה צריך אלא להתבונן בו ולהבין מה הוא מרגיש וצריך, לעזור לו להתווסת, לעודד אותו לעשות דברים שמתאימים ליכולות שלו באותה סיטואציה ולשלב ההתפתחותי שלו באופן כללי ולהמנע מלדחוק בו לעשות דברים שאינו מסוגל אליהם כרגע - מה שיפחית רצון נגדי.

חושבת, שלא כל סיטואציה בהכרח מחייבת הזדמנות חינוכית

זה נכון שכהורים אנחנו צריכים לחנך את הילדים שלנו

אבל פשוט לא תמיד זה בדיוק הזמן המתאים, ואני לא חושבת שיקרה משהו אם נחליט בסיטואציה מסויימת לוותר על החינוך (הספציפי)

מה זאת אומרת בהקשר הזה?

את שואלת האם אני מכירה דרך אחרת שבה אנחנו אומרים הייתי לא בסדר?

באופן כללי, כן. דווקא לפעמים שהילדים שלי לא רוצים לדבר, אני מבינה שהם הבינו. זה לא תמיד נכון. אבל לפעמים אני אתחיל להגיד משהו, והם יגידו "אני לא רוצה לדבר על זה. הבנתי הבנתי" זאת אומרת, הם מתביישים, מבינים, אבל להגיד את זה ממש בפה מלא? זה כבר קשה. אז למה להקשות עליהם?

אותו דבר פה

השאלה מה המטרה

האם הוא עושה פעולה לא נעימה שאת רוצה שהוא יפסיק אותה מיד - והדרך שחשבת לנכון היא שמבקש סליחה

או שרצית ללמד אותו שהוא לא מתנהג יפה, ולכן רצית שיבקש סליחה

אלו שני דברים שונים

אם זו הסיטואציה הראשונה, כשרואים שזה לא עובד, ואם המטרה היא להפסיק התנהגות, אז עדיף היה לעבור לדרך אחרת. זה יכול להיות התעלמות, זה יכול להיות חיבוק גדול מרגיע, זה יכול להיות להגיד לו להירגע בחדר. לכל אחד מתאים משהו אחר.

אם זה היה לצורך חינוך, אז אני שוב חוזרת לנקודה שלי, שא. לא תמיד חייב לחנך, ב. לא תמיד חייב לחנך מיד, זה בסדר גם לחכות להזדמנות אחרת

'שלא כל סיטואציה בהכרח מחייבת הזדמנות חינוכית'

אני חושבת שכל סיטואציה בה ההורה מגיב נכון

זו הזדמנות חינוכית לילד

לראות הורה מגיב בסלחנות/ בסבלנות/ באסרטיביות/ באמפתיה

וזה רוב החינוך

דוגמא אישית טובה 

לדבר איתו, בלי שיפוטיות, לנסות להבין מה הכוונה שהוא לא יכול לבקש סליחה. אפשר לקרוא ביחד את הסיפור המקסים של אמונה אלון "איך מבקשים סליחה", ולדבר על זה.

אבל, לדעתי האישית, מאד מאד חשוב שידע כן לבקש סליחה. לא בשביל המילה, בשביל היכולת שלו להתנצל, להודות בטעות, להכיר בזה שהוא עשה משהו לא בסדר, מול עצמו ומול מי שנפגע ממנו.

אחרי כל השיחה וההבנה וכל זה, הייתי מבהירה שזה הכל טוב ויפה אבל בסופו של דבר - הוא יבקש סליחה. בעל פה, בכתב, איך שהוא רוצה. אבל הייתי דואגת שהוא יעשה את זה. (אצלנו בבית לא רק מתעקשים על הסליחה אלא גם על ההכרה המפורשת בטעות - "סליחה שעשיתי איקס")

לא הייתי מונעת אוכל ושתיה או משהו בסיסי כי זה יכול לקחת גם יומיים, אבל כן הייתי מתעקשת לפני משהו שהוא לא בסיסי לשמוע את הסליחה.

מצד שני, גם לא הייתי הופכת את זה למשהו עם כעס ואישי, או העלבויות ועניינים כי זה רק יהפוך את הסיטואציה למפלצת, פשוט בענייניות - כמו אם הוא לא התקלח, או שכח לשים גרביים - לא ביקשת סליחה, תבקש. 

שמושגי הזמן של ילדים הם קצת שונים משלנו.

זה נכון שהם זוכרים מה קרה, אבל "לגרור" מקרה במשך יומיים, זה לא בהכרח נכון...

ילד מבחינתו כבר עבר והתקדם הלאה, וזה קצת להישאר על מקרה יותר מידי זמן לגיל הזה.

אבל אני ממש ממש מאמינה בקריטיות של היכולת להכיר בטעות שלך מול עצמך ומול אחרים. גדלתי עם אחים שחלקם היו ילדים טובים טובים טובים ומדי פעם כשהתפלק להם משהו לא טוב הם מאד התקשו לבקש סליחה/להודות בטעות ולא רק מול אחרים, בכללי הם היו כל כך רגילים להיות ילדים בסדר גמור שממש לא הצליחו להכיל שעשו משהו לא בסדר, וקצת התנהגו כמו שהפותחת מתארת. בגלל שזה לא קרה כל הזמן, ורוב הזמן הם היו בסדר פשוט העבירו להם את זה, ועם השנים ממש הרגשתי איך הם בונים לעצמם חומה של חוסר מודעות עצמית רק כדי לעולם לא להיות טועים. והיום כמבוגרים - הם אף פעם לא אלה שלא בסדר, תמיד הם לא התכוונו, לא שמעת נכון, בשפה ההלכתית הביטוי הזה לגיטימי, לא הבנת אותם, או אלף ואחת תירוצים אחרים אבל בסופו של דבר הם לעולם לא מצליחים להודות בטעות שלהם, להתנצל גם אם אמרו משהו לא מתקבל על הדעת ולהכיר בזה שלפעמים הם לא בסדר.

נכון, זה תיאור קיצוני, אבל במציאות זה לא כזה קיצוני, כי גם היום הם אנשים בסדר גמור עם חיי חברה עשירים שרק מדי פעם יוצא להם כזה דבר אז כמו פעם - אנשים מרימים גבה ומחליקים להם. מה בגיל 30 תריבי עם אחיך על משפט אחד שהוא אמר?!

אבל ילד בן 6 שבוכה חצי שעה שהוא לא מסוגל לבקש סליחה - בדיוק ככה זה התחיל.. 

לא חולקת על הצורך של להכיר בטעות

לא בטוחה שהדרך היא בלהכריח לבקש סליחה ולהתעכב על זה כל כך הרבה זמן.

יש כל מיני דרכים לחנך, ולפעמים גם נבחר דרכים שונות בסיטואציות מסויימות ולא תמיד נפעל בדיוק אותו הדבר.

בעיניי צריך לסגור סיטואציות עם ילדים בטווח הזמן המיידי, ולא למשוך את זה, גם לא לערב.

לדבר באופן כללי? זה אפשר.

יכול להיות שיקרה משהו בבוקר, ואחליט במודע לדבר אחרי צהריים. אבל זה אז זה לא יהיה כדרישה ותנאי מה לעשות עכשיו, אלא כהסבר ושיח בינינו. 

מנסה לחשוב על עצמי בתור ילדה יותר קטנה מ6 גם, זה נותן לי איזשהי אינדיקציה, איך הרגשתי לגבי דברים או איך חשבתי עליהם. יצא לי בתור ילדה לקבל עונש על מעשים אחרי כמה שעות ואפילו אחרי שבוע (מעשה שנעשה בשבת והמענה היה בשבת אחר כך כשבסיטואציה דומה  לא התאפשר לי הדבר שבגללו התנהגתי לא בסדר) וכל עוד זה נאמר בהקשר של המעשה "עשית x ולכן זה לא מתאים ש-y" גם כשזו ממש לא היתה השלכה של המעשה שלי (נגיד לא קיבלתי ממתק כי התחצפתי), זה משהו שהבנתי וקיבלתי.

אני חושבת שילדים מסוגלים להכיל יותר ממה שמייחסים להם היום.

ברור שבמצב אידיאלי עדיף לסגור את הנושא באופן מיידי, בתוצאה למעשה, וכו וכו וכו.

בפועל דברים מורכבים יותר ובעיניי יותר חשוב שהילד מבין שהדברים נעשים מתוך שיקול דעת ולא מתוך כעס רגעי של ההורה ושיש משמעות למעשים שלו מאשר שהמענה ניתן באופן מיידי למשל.

ובסופו של דבר, האמת, זה גם מאד מאד קשור לאופי של הילד, והורים הרבה פעמים מבינים אינטואיטיבית מה יותר נכון מול הילד הספציפי, לא משנה מה יותר נכון לפי הספר.. 

כותבת באופן אמורפי

אני כותבת מניסיון שלנו

אצלנו ראיתי שאין טעם "לגרור" דברים.

זה לא קשור לשאלה כמה הילד שלי יכול להכיל

זה קשור לבשלות של ילד

אני לא אעשה לילדים שלי הנחות בהתנהגות

אבל אני פשוט אומרת, שהרבה פעמים לנו כהורים משהו נראה מאוד מובן מאליו, והילדים בכלל כבר שוכחים מזה.

זה קשור גם לתפיסה שלרוב יש מניע לילד אם הוא מתנהג בצורה מסויימת, מצד אחד לא תמיד יעיל לדבר באותו רגע, מצד שני, לגרור את התנאים הלאה, זה גם לא נכון.

אני אעדיף בזמן אמת להגיב במשפט קצר וחותך

ואם אראה שיש צורך, אדבר על זה גם בזמן רגוע אחרי זה. הם ייזכרו

אבל כל שפת התנאים, והחובה בהקשר לבקשת סליחה, בעיניי לא מתאימה לאורך זמן ולא יעילה

יש משהו לא הוגן או מלחיץ, להחזיק ילד באוויר בציפייה לעונש.

מאוד קשה בעיניי להתנהל ככה.

ילד שיודע שאם הוא עשה משהו לא בסדר, יכול לחכות עכשיו שבוע בשביל עונש, יוצר תחושת לחץ ממש גדולה.

הרבה יותר הוגן ונכון, לסגור אירועים, ולא להחזיק את הילד בפחד מה יהיה העונש ומתי הוא יהיה.

לצד זה שחשוב לחנך ללקיחת אחריות, בעיניי חשוב לא פחות לדעת להעביר הלאה לפעמים, ולא לנטור.

לגבי העונשים, זה לא ששבוע הילד "מחכה לגזר דין", אלא באותו רגע אומרים לו בזמן איקס יקרה ככה (בקניות הבאות לא תוכל להצטרף, בארוחת הערב לא תקבל את הממתק או כל דבר אחר) ואז גם אם היישום קורה לאחר זמן, פשוט מזכירים לו ברוגע ובשקט ובזה זה נגמר. זה לא הופך לאיזו עננה שמסתובבת לו מעל הראש 

כנראה לא לגמרי מצליחות להבין אחת את השנייה

או שההבדל הוא על הטרמינולוגיה של דרישה.

כי גם אני חושבת ששיחה רגועה מאוחרת יכולה להיות אפקטיבית יותר ונכונה יותר

פשוט להציב תנאי של "תבקש סליחה אחרת לא תוכל לעשות א,ב,ג" זה לא נכון בעיניי

זה מכניס את הילד למלכוד, וזה לא מה שמוביל אותו להבנה על הטעות

שיחות אצלנו יהיו יותר בכיוון של:

- דיבור על מה שהיה

- אתה מבין למה זה לא בסדר? / לא נעים / פוגע?

ואז אם זה באמת נעשה בצורה טובה הילד יבין מעצמו.

ואז השאלה תהיה

אז אני חושבת שצריך לבקש סליחה, מה אתה אומר?

ולרוב זה כבר יהיה כן, אם הוא באמת הבין.

אבל אם הוא לא הבין, גם אם אכריח אותו לבקש סליחה, זה לא מה שיגרום לו להבין.

נראה לי בעצם הבחבוש שלי זה כי סליחה מגיע רק אחרי הבנה בעיניי, ולכן אין טעם להכריח לבקש סליחה סתם ככה

השיחות הרגועות הן הכי מועילות, וכן אני מתעקשת על הסליחה אבל לא ראיתי סיטואציה שבה יש שיחה טובה והבנה של הילד ועדיין הוא לא מוכן לבקש סליחה.

אולי את צודקת והשיחה זה העיקר, כל עוד הילד לא רק מקשיב ומנסה להצטדק אלא אקטיבית מביע הבנה לעובדה שהוא היה לא בסדר.

למרות שעדיין יש משמעות בעיניי, גם אם סימבולית,,לבקשה של הסליחה ממי שנפגע. כאילו, יכול להיות שהילד שפגע הבין והפנים, הכל טוב, אבל הילד שנפדע הוא גם צד פה, הוא גם בנאדם, ומגיע לו גם לעשות קלוז'ר למה שקרה ולא רק שהשני יבין. גם אם הוא מבין אז למה ככ בעיה לבוא לנפגע ולתת תוקף לפגיעה שלו?

שהענשתי ילדים. ענישה היא דרך מאד מאד בעייתית לחנך, בטח אם זה כדרך חיים.

ברור שיוצא שאני כועסת/גוערת/מעירה/מסבירה

אבל להעניש? לא יודעת, לא זכור לי שיצא לי.

אבל כשצריך לדעתי אני עושה את זה. אולי זה גם תלוי מה את מגדירה עונש, אבל גם אם לא,  אם זה עובד אצלכם ואף פעם אין צורך בענישה - נהדר..

מניחה שגם ההודעה השניה שלך מכוונת אליי - זה בסדר גמור שזו הגישה שלך, הגישה שלי שונה, ואני רואה שזה מה שנכון לעשות אצלנו.

גם לא יודעת מה את מדמיינת, זה לא שאני לוקחת יום ויושבת עם הילד בחדר עד שיסכים לומר סליחה, אבל כן מדברת, מוודאת הבנה גם אם הוא לא מסכים להודות בזה, ואם הוא מבקש משהו אקסטרה, אז כן אסרב עד שיאמר סליחה.

בעיניי זה גם לפעמים עוזר להם לרדת מהעץ 

גם אם חשוב לך מאד בקשת סליחה והכרה בטעות, התעקשות על כך לא תוביל למקום הזה!

הוא בן 6 בסך הכל, יש לו מספיק שנים ללמוד להכיר בטעות ולבקש סליחה, להתעקש

ולהתווכח ולעמוד על כך במשך שעות, בודאי לא יוביל לתוצאה המבוקשת.

לאט לאט, בנועם, בדיבורים ולא בוויכוחים ובטח לא בעונשים- זה יגיע

 ואת מפעילה שיקול דעת עכשיו.

אני חושבת שיש הרבה דרכים לבקש סליחה, אפשר לבקש סליחה ואפשר להגיד לו: ''לאחותך היה לא נעים לפני כן, תעשה משהו שנעים לה, לדוג' תביא לב את הספר/ אוכל/ משחק שהיא אוהבת, תשיר לה שיר מצחיק, תעזור לי לגרוב לה גרביים/ להחליף טיטול''

הוא בעצם עושה מעשה כהכרה על זה שעשה משהו לא נעים, אבל לא מבקש סליחה באופן חיצוני ומעושה.

ולומד שהוא יכול בפועל לתקן טעויות ואיך.

ואת גם נותנת לו דוגמאות, אז הוא יכול לבחור. ו

אין מספיק שיקול דעת ושליטה עצמית 

בעיניי הסיטואציה שתוארה תקינה לחלוטין לגיל 6

כשילד אומר שהוא יכול לזרוק גם עלי או מושך בחצאית

אני לא אראה בזה חוצפה אלא מעשה שובבות/ תגובה של ילד קטן

גם ילדים גדולים יותר וגם מבוגרים

לא מגיבים תמיד בצורה אופטימלית  ולפעמים מגיבים בצורה גרועה

ככה שכדאי לקחת תגובות גרועות בחשבון מראש

בסיטואציה כשהילד עושה מעשה בעייתי

אני מבקשת להפסיק בצורה קצרה וברורה

אם יש צורך חוזרת שוב

וגם פעם שלישית

אם הילד מגיב תגובות פחות טובות לרוב אני לא אתייחס

רק אם זה משהו חריג וגם אז אני אגיב בקצרה שזה לא מתאים

בעיניי כבוד מקבלים

לא דורשים

כשהילד גדל הוא לומד לדבר בכבוד

לא בגלל שמישהו דורש אלא בגלל ששיקול הדעת והשליטה העצמית מתפתחים וגם הוא מקבל דוגמא אישית

כי אנחנו ההורים מדברים בכבוד אחד לשני ולילדים

לגבי בקשת סליחה

אני לא דורשת

אולי לפעמים מציעה לילד לבקש סליחה מאחיו (אני לא צריכה לעצמי בקשות סליחה)

לא כדאי להיכנס למאבקים על בקשת סליחה

זה לא יעיל לכלום וגם פוגע בהובלה ההורית

בין האוכל שהוא ביקש לזה שנוא לא ביקש סליחה

בעיניי אסור לקשור בין דברים כאלה וזה לא נכון גם כי זה עלול ליצור יותר אנטי. לילד רעב נותנים לאכול לדעתי בלי קשר לאם ביקש או לא ביקש סליחה, וזה לא כמו ממתק לפינוק נניח

אגב, ילדים רעבים/ עייפים בהחלט יכולים יותר להציק אז הפוך - במקום להתעקש על סליחה, ללכת אחורה ולהבין איזה מנגנון הופעל אצלו שהוא התנהג ככה. זה יכול להיות בהחלט רעב/ עייפות/ הצפה רגשית מכעס או רצון בתשומת לב

לבקש סליחה.

זו מיומנות שתלויה במצב רוח, בסופו של דבר, אפילו אצל מבוגרים... ובטח שאצל ילדים בגיל הזה.

טוב שדיברת אליו בנחת, זה חשוב, אבל נראה לי שנכון יותר היה לומר לו: "אני מבינה שעכשיו קשה לך לבקש סליחה, אבל אני בטוחה שבתוך הלב שלך אתה באמת מצטער על מה שאמרת, ולכן אני אסתכל על זה כאילו ביקשת סליחה." ואז לתת לו לאכול ולשתות, כי זה באמת יכול להרגיע...

זכורים לי מקרים שילדים באו אליי אחרי כמה זמן, כשנרגעו, ואז פתאום ביקשו סליחה... אז גם זה דבר שיכול לקרות.

בהצלחה, יקרה❤️

יכול להיות שאולי אן תספרי לו את זה ותעשו דיון סביב הסיפור על הילד ולא עליו זה יוכל לתת כלים לפעמים הבאות 

אם סליחה היא תשלום שצריך לתת לצד הנפגע תמורת הפגיעה שפגענו בו -

אז את צודקת.

פגעת - תשלם.

בעיני זה פספוס מהות של הסליחה.

(ולפעמים הילדים בעצמם מציפים את זה - "לא סולח!")

סליחה זה רגש

כמו הודיה

וככל שאנחנו מחנכים את הילדים לנפק "סליחה" ו"תודה" לפי דרישה - ככה החיבור שלהם לתחושות האלה ילך ויתרופף.

נכון שאנחנו צריכים גם לחברת את הילדים, ולהשתמש במילים כאלה בין השאר כקוד נימוסין, אבל לשים לב על מה אנחנו שמים את הדגש.

ילד בריא וטוב רוצה להיטיב, רוצה לפייס אם פגע. ואם זה לא המצב כנראה שחסר לו חלק בפאזל (לא מבין את האירוע, מרגיש פגיעות ואשמה שגדולים עליו, מגננות מכל מיני סוגים) ואם נטפל במה שצריך הסליחה תעלה מבפנים.

ואיך כן לעודד את הילד לתקשר את הסליחה? מצא חן בעיני - כמעט בטוחה ששמעתי מרותי דריאל - "אם אתה מרגיש שיש לך סליחה על קצה הלשון - אתה יכול לגלגל אותה החוצה".

לדעתי אין שום טעם לנסות לחנך ילד שנסער כי הוא רעב. מבינה אותך שאת רצית לראות שהוא מצטער ורוצה לתקן,

אבל מנסיוני ארועים כאלה, שנכנסים לאיזה 'מלחמה ראש בראש' עם הילד כשהוא ממילא נסער בגלל משהו פיזי רעב/עייף/צריך שרותים, עלולים להביא להחרפה לא רצויה במצב. לדעתי תפקיד המבוגר האחראי הוא למצוא את הדרך לרדת מהעץ, לטפל בצרכים הפיזיים, ולהמשיך את החינוך אחרי שהילד נרגע.

בהקשר הזה אזכיר גם את 'להכות בברזל בעודו קר', שהרבה פעמים יהיה עדיף לנהל שיחה, ואפילו להעניש אם נראה שיש צורך, אחרי שכולם כבר נרגעו, אין חובה להגיב להתנהגות השלילית דווקא באותו הרגע( כמובן אם זו התנהגות מסוכנת או מפריעה מאוד צריך להפסיק אותה. אבל לא חובה לעבור ישר לשלב ההשלכות, להפך, הרבה פעמים עדיף דווקא לתת לכולם להרגע ואז לחזור לנושא ). 

הסיטואציה הזאת מוכרת לי מאוד מהילד שלי ודווקא לא על לבקש סליחה בכלל, זה יכול להיות אצלינו על לאסוף משחק, להתפשט למקלחת, להרים משהו שזרק, לא יודעת, גם בקשת סליחה אבל גם הרבה דברים אחרים שהם לא קשורים שאני או בעלי דורשים ממנו ובדרך כלל אין בעיה אבל לפעמים הוא לא יכול.

הוא גם אומר שהוא לא יכול וגם יכול לצרוח שעה ולא לעשות פעולה פשוטה מאוד מאוד כמו להרים טישו מהרצפה ולזרוק אותו לפח.

נשמע לי שאת מכירה את הילד שלך ובהזדמנויות אחרות הוא כן מסוגל לבקש סליחה, אחרת לא היית דורשת ממנו את זה, נכון? אלא שבסיטואציה הזאת היה משהו מאוד מציף עבורו והוא הרגיש שהוא לא מסוגל להיענות לדרישה ואחר כך הוא כבר היה תקוע על העץ ולא הצליח לרדת ממנו.

כיוון שיש לא מעט סיטואציות כאלה אצלינו, אז למדתי, כשהבן שלי אומר שהוא לא יכול, אני מאמינה לו. טכנית ופיזית הוא יכול וזה אפילו קל קליל, אבל רגשית הוא באמת לא מסוגל. ומה שהוא צריך בזמנים כאלה זה סולם לרדת מהעץ, יחד עם עמידה על הגבולות שלי (למשל, לפעמים אני אאסוף את המשחק וזהו, אבל מותר לי גם להחליט שאני דורשת ממנו לאסוף ולא אוספת במקומו וזה לגיטימי, אחרי שיקול דעת שלי כאמא, מותר לי גם לדרוש דרישה הגיונית מילד גם אם זה גורם לו לצרוח עכשיו שעה).

המקרה שלך כבר עבר ואת גם מכירה את הסיטואציה יותר טוב ממני, אבל לדוגמא- אני אתחיל בהבנה של המקום שלו- מאוד קשה לך, אתה מרגיש שאתה לא מסוגל? ואז אני אשאל אותו מה אפשר לעשות? אם אין לו פתרונות אני אציע בעצמי, פתרונות שמשנים את הסמנטיקה של הדרישה, למשל- באמת קשה לך לבקש סליחה, אתה רוצה שאני אלך במקומך להגיד לאחותך שאתה מצטער? או שאני ארפה ואחכה לזמן רגוע יותר...

או בדוגמא שלי בוא נאסוף ביחד, או אין בעיה, אז לא נאסוף עכשיו הכל רק נשחק משחק הצבעים, עכשיו תשים בקופסא את כל החלקים האדומים...

מאוד אהבתי שאמרת לו שככה לא מתנהגים ומה שהוא צריך לעשות עכשיו זה לבקש סליחה

כי לפעמים אומרים לילדים מה לא ופחות מה כן

הדבר היחיד שאני חושבת שלא היית צריכה לערב את עניין האוכל

זה לא קשור אחד לשני.

וגם כנראה הכניס אתכם ללופ לא נגמר של אני רוצה לאכול X, לא קודם תבקש סליחה.

לגבי זה שהוא לא ביקש בסופו של דבר,

חינוך זה תהליך, לא אילוף

זה לא צריך להיות שאם את אומרת לו אתה צריך להתנהג כך וכך ואם תתנהג ככה אני אתן לך

ואוטומטית הוא יעשה מה שאת אומרת.

זה הגיוני שאמרת והוא לא עשה.

תתני לזה לחלחל לו למודעות.

אני אישית חושבת שתניחי לכל הסיפור, אל תזכירי ואל תעוררי.

מה שכן את יכולה לדבר באופן כללי מה עושים אם התנהגנו לא יפה

ולמה כדאי לבקש סליחה ולהביא דוגמאות מעצמך שלפעמים לא נעים לך לבקש סליחה וכו'

אבל את רוצה להתנצל וכו' וכו'

מה הייתה הסיבה להתנהגות לאחות בבוקר? אולי הוא הגיב כי נעלב ממנה ממשהו ואז גם נעלב ממך שישר הנחת שהוא האשם ולכן הרגיש שנעשה לו עוול ולא רצה לבקש סליחה?

כדאי לדבר איתו על האירוע כשהוא רגוע בלי שום שיפוטיות ואשמה. רק לדובב אותו כדי לברר מה גרם למה ומה היו הרגשות שלו בסיטואציה שהניעו אותו.

ילדים לא מודעים לעצמם ולדברים שמפעילים אותם ולכן לטווח הרחוק ,אם רוצים למנוע אלימות/דיבור לא ראוי- כדאי ללמד אותם להכיר מה הם מגישים ולתמלל את זה וככה לעזור להם לווסת את הרגש שלהם.

מבינה אותך מאוד!!!

שבמילא חצי לא מחסנים

אז אין לי איך להמנע מלחיות..אני לא אעבור לחינוך ביתי ולא אנעל בבית

אני כן שומרת על הז שלקטן לא יתקרבו חברים לש הילדים..ובכללי במילא לרוב הוא צמוד אלי

אנ י גם חוששת לפעמים

זה לא שלא

אני לא אומרת לך מה לעשות

אני במקומך כן היתי הולכת

כי ירושלים זה עיר גדולה

זה לא שההתפרצות עכשיו היא בכל בית שני וכו

ובכללי בחיים יש אצלי כן איזה גבול בין השתדלות להשתדלות עודפת

אצל כל אחד הגבול עובר במקום אחר

ולכן באמת ההחלטה היא שלך

אבל סתם משתפת שזה לא כזה חד משמעי שאסור להפגש עם אף אחד לא מחוסן..

ואני יודעת שמי שהגבול שלה שונה משלי תבוא ותביא לי את כל מקרי המוות חו''ש וכו

אני יודעת

ואני גם לא מתנגדת ולא אומרת לאף אחת מה לעשות

זה עניין של ניהול סיכונים.

אבל פשוט מכירה קצת את עצמי ויודעת שאני אהיה כל הערב בלחץ שהילדים שלהם לא יתקרבו לתינוק, ואחכ שבועיים אני אהיה בלחץ ואבדוק כל סימן שנראה לי חריג אצלו אז לא יודעת אם שווה לי הלחץ הזה

שייך לשים אותו עליכם במנשא?

או אם הוא קטן ועדיין רוב הזמן בעגלת אמבטיה אולי מראש להגיד שאת מבקשת שלא יתקרבו כי עם כל המחלות שמסתובבות עכשיו את חוששת עליו.

ואם הוא כבר בגיל כזה שמסתובב אז אם נעים לכם, להגיד להם מראש שממש התלבטתם אם לא לבןא בגלל זה, אבל בסוף החלטתם שכן, אבל מבקשים שלא יתקרבו לתינוק כי אתם מפחדים. 

שחצבת כמה שידוע לי מאוד מדבק.

ברמה שאם חולה היה בחדר ויצא ממנו, ומישהו נכנס אחריו לאותו חדר, יכול להידבק. אז זה שהתינוק שמור קרוב להורים לא בטוח יעזור במקרה וח"ו יש מישהו מודבק.

מוסיפה שלעניות דעתי כדאי שגם מי שכן מחוסן והולך למסיבה, שישטוף טוב טוב ידיים במים וסבון לפני שהוא נוגע בתינוק חזרה בבית

שללכת ולשמור על התינוק בעגלה שלא יתקרבו אליי זה מספיק

הם לא היחידים ואנחנו מסתובבים בין הרבה אנשים 

וגם יש הבדל בין זה שמישהו סביבי לא מחוסן אבל אני לא גרה במקום שיש בו התפרצות, לבין להפגש עם אנשים שכן יש סבירות מסויימת שהם יכולים להידבק ולהדביק.

וגם בעלי די מטיל וטו על ההגעה של התינוקי (מבחינתו הוא גם מוכן להשאר בבית, אבל זה הצד שלו אז פחות הגיוני😅)

זה לא שלי יותר חשוב. גם בעלי רוצה לפגוש את המשפחה שלו ומן הסתם יותר ממני

למרות שכרגע הוא אומר שלא מרגיש טוב אז אולי בסוף יצא שבאמת אני אלך🙊

מתכוונת לחיסונים בכללי? או לא מחוסנים לשפעת?

בכל אופן הייתי הולכת ואת התינוק שומרת יותר שלא יתקרבו... או מרדימה בחדר (תלוי גיל)

בכל אופן אין לנו מושג מי מסביבינו מחוסן או לא....

אי אפשר לא לצאת מהבית וחבל שתגרמי לעצמך להפסיד 

וספציפית לחצבת

זה מסיבה באיזה אולם קטן אז אין חדר שאני אוכל לשים אותו שם.. אחרת זה באמת יכל להיות פתרון נוח

מבינה את ההחלטה שלכם.

וזה באמת מבאס שהחלטות של אחרים צריכות להשפיע גם עליכם..

אולי לשים אותו במנשא עליך כל הערב?

או לחילופין להיפגש עם חברה אחרת?

אולי זה ירגיע ואולי לא, אבל ירושלים ענקית, וההתפרצויות הם במקומות מאוד ספציפיים ולא בכל העיר, ככה שהם לא גרים או מסתובבים הרבה באיזורי ההתפרצות (שהם מצומצמים) לא הייתי חוששת יותר מאשר אנשים ממקומות שאין בהם התפרצות

בעיקר משמועות הבנתי שזה בעיקר בשכונות חרדיות מסוימות אבל לא מצאתי מידע שמאמת אז מעדיפה לא לכתוב פה... אני יודעת שבאיזור שהמשפחה שלי גרים (למרות שהוא נחשב חרדי) אין התפרצות, אז שווה אולי לנסות לברר את זה

אבל חד משמעית אם הם גרים בשכונות חרדיות- לא הייתי הולכת.

יש לי חברה שהיא אחות שמטפלת בילדים שנדבקו בחצבת והיא אמרה לי שכונות כמו מאה שערים, גאולה.. שכונות חרדיות ממש- הן האוכלוסיות שמגיעות.

חצבת זה לא צחוק... והמצב ממש מחריף בחורף. כל כך מבינה את הבאסה- גם אני הייתי בסיטואציה דומה וזה מתסכל!!

אבל מחזק אותי לדעת שאני עושה את מה שהכי נכון לתינוק שלי ולרוגע הנפשי שלי

באסה להפסיד מסיבה,

אבל אני חושבת שהמחשבה על "אני מפסידה בגלל בחירות שלהם"

היא לא ממש נכונה ובטח לא מקדמת.

יש הרבה בחירות של אנשים שמשפיעות על הסביבה, ועדיין הבחירה של מי שנמנע היא גם בחירה.

מכירה מלא שלא ילכו למסיבות ביו"ש בגלל חשש מהדרכים,

ואף אחד לא יגיד בגלל בחירה שלהם לגור במקום מסוכן אני מפסידה מסיבה.

או בגלל ענייני כשרות/ צניעות.

כשהקטן שלי היה בן פחות משנה, גם הייתה תקופת התפרצות חצבת, ושמרתי עליו בבית ככל יכולתי,

ככה שמבינה את הבחירה שלך להישאר,

ועדיין כדאי לתייג את זה שאת בוחרת להישאר כדי לשמור על התינוק שלך, ולא בגלל בחירות של אחרים (שבעינייך זו בחירה חסרת אחריות, מבחינתם זו בחירה על אוטונומיית הגוף שךהם וזו זכותם בדיוק כמו זכותה שך בחורה ללכת עם גופיה גם אם זה מייצר קונפילקט לאחרים.

לעניין פתרונות, אפשר לבקש שיפתחו זום בזמן הדיבורים, זה נחמד לראות אנשים ככה ולשוחח איתם

אצלנו עושים את זה עם חלק המשפחה שבחו"ל.

אם לא עושים אצלכם תוכלי לעשות שיחת וידאו עם בעלך ולבקש לפטפט עם האנשים שרצית במיוחד, ועל הדרך גם עם השאר..

ותפנקי את עצמך הערב בלי קשר 😀

ואולי זה היה מרגיש אחרת אם הייתי יודעת את זה מראש ומראש מחליטה את ההחלטה שלי ולא ברגע האחרון מגלה את זה..

נראה לי פחות הקטע שלי הזום או הוידאו.. אבל תודה על ההצעות

וברור שאתפנק.. מתלבטת על מה😅😜

אם כן הייתי שוקלת כן לבוא איתו למסיבה

אם לא, אז ממש לא הייתי מביאה אותו...

מה לגבי בייביסיטר?

או להשאיר אותו אצל שכנה/ חברה/ אחות?

את הבנות שמחוסנות במנה אחת אני שולחת..

הוא עדיין רק על הנקה אז ממש קשה לי להשאיר אותו בלעדיי.. בפעמים הבודדות שהשארתי זה היה עם בעלי. 

סביר להניח שאם תצאי עם התינוק למסיבה, לא יקרה לו כלום
אבל ממש מבינה את הלחץ שאחרי...גם אני ככה,כל אפצ'י יכניס אותך לחרדה...וזו סיבה טובה שעדיף להישאר מוגנים בבית.
מצד שני, אולי כדאי לברר דרך רופא או אחות, אם התינוק ממש קטן- הוא נחשב מחוסן ממך דרך ההנקה? (אם לא, מאמינה שהיו ממליצים לחסן לחצבת כבר בבית החולים)

אבל קשה לי לסמוך על זה בלב שלם.

והבנתי שמתחת לגיל חצי שנה החיסון לא יעיל ולכן לא נותנים, וגם במקומות שהייתה התפרצות הקדימו מגיל שננ לחצי שנה אבל לא פחות מזה

ומסכימה עם זה שלא הלכת

אני הלכתי ונדבקו

או רק בשפעת?

וירוס כלשהו

אבל בואי זה מבאס ממש כי אני יודעת שאלו אנשים שלא מתחסנים לכלום

כך שגם חצבת שלא נדע זה חשש

חלק מהזמן קצת יותר חזקים, אבל רוב הזמן די חלשים.

יש נשים שיכולות להיות עם צירים גם שבועות, אבל אצלי זה התחלה של לידה.

איך היה לך בלידות הקודמות?

גם להיערך לתקופה עם צירים שלא מקדמים לידה.

וגם לשים לב אם משהו מתקדם, וללכת להיבדק.

(אני ילדתי עם צירים לא חזקים ולא סדירים).

ואפשר לנסות לקדם לידה בכל מיני דרכים, אבל לא בטוח שזה יעזור.

כמו רפלקסולוגיה, דיקור, שאיבות, קיום יחסים וכד'.

בסוף הוא נולד בלידה ארוכה וקשה....

כל פעם שהייתי יוצאת מהמוניטור בפוסט דייט היו אומרים לי עם כאלו צירים יפים את יולדת היום.....

והסוף באמת קשה

אני פשוט הורדתי פרופיל

יצאתי לחופשה

עשיתי בבית רק מה שהיה ביכולתי בקלות

נחתי

קראתי ספרים והילדים היו סביבי....

בסוף זה עבר

שיהיה בקלות, בבריאות ובידיים מלאות

אם בית חולים מאפשר מלכתחילה לנסות לידה רגילה במצב כזה.

או שהאישה מכריחה אותם לילד אותה ככה, כי היא מסרבת לניתוח.

ואז אולי זה מה שיקרה, כי לא יכולים לכפות ניתוח, אבל כל האווירה תהיה של הלחצות, ועל כל דבר קטן ינסו לשכנע לעבור לניתוח.

אין לי מושג מה המדיניות של בתי החולים. אבל אם יש בית חולים שמאפשר, ומוכן להתגייס לזה, אז עדיף.

ואגב, אני ילדתי בניתוח בלי לחתום על הסכמה. ברור שהסכמתי, אבל זה היה כל כך מיידי, שבכלל לא נתנו לי לחתום.

ב"ה התאוששתי בקלות.

מבחינת זה שלא חתמתי על הסכמה,

אז קודם כל כן הסכמתי, ושיתפתי פעולה. רק לא חתמתי על הטפסים.

ולמחרת הרופא הגיע אלי להתנצל.

זה היה ניתוח חירום ממש, אם היו עוד מחכים, לא בטוח שהתינוק היה שורד.

לק"י

הקטן שלי היה במצג עכוז (וב"ה התהפך לבד בסוף), ואני אחרי קיסרי.

אבל כשהרופאה אמרה לי מה האפשרויות, היא אמרה שאפשר ללדת בלידת עכוז (היא לא המליצה. אבל לא אמרה משהו על הקיסרי שעברתי).

אז אולי בסורוקה זה אפשרי. לא ביררתי.

פרי (אני דואגת שיהיה מבחר)

דייסה (שיבולת שועל דקה, טיפה מלח, מים רותחים, חלב וחורי טעם כמו דבש/קינמון/רסק תפוחים)

פרוסת לחם

שימי לב שיקח זמן להרגיל אותם שכבר לא מקבלים ביסקוויט. צריך להכין עתודות כח בשביל השינוי

היום בעיקר שטויות (קורנפלקס, בייגלה, ביסקוויטים וכו').

אפשר קרקרים או פריכיות.

אצלי בת השלוש התלהבה על שיבולת שועל (קוואקר)

עם חלב

וכולם אוהבים (אבל זה יקר) גרבר עם שיבולת שועל.

משביע בריא  מאוזן.

הייתי נורא רוצה לתת פירות אבל אצלי זה מלכלך (לא רוצים תפוח נניח, רק תפוז בחורף, שזיף בקיץ)

ואין לי סבלנות בבוקר לדברים מלכלכים

לטבול אותם...

למה בעצם?

אם צריך לטבול, איך אוכלים בהן מלכתחילה?

ואיך לוקחים קפה מצינצנות קפה? סיקרנת

שזה במחלוקת, יש כאלה שאומרים לטבול בלי ברכה ויש כאלה שאומרים שלא צריך כי ריקון המזון מהצנצנת זה סיום הכלי וזה נעשה ע"י יהודי.

החכמתי בזכותך 😀

ביסקוויט

עוגיה

קורנפלקס צהוב בשקית (אוכלת בגן, אין זמן בבית)

2 פנקייקים - אם הכנתי בערב ונשאר

פריכיייה עם ממרח (אצלי אוהבים קוטג'/ חמאת בוטנים)

תפוח

מלפפון

כל דבר שלא מלכלך מבחינתי הולך ;)

יוגורט עם תמרים בפנים

פירות חתוכים (תפוז, תפוח, מי שאוהב בננה..., תמר, אגס, קלמנטינה,מה שיש לך בבית)

קורנפלקס עם חלב - פחות רעיל מבסקוויטים ...

עוגה משבת גם עדיף מבסקוויטים כי מן הסתם אין מרגרינה וחומרים משמרים..

קרקרים

אצלי מאוד אוהבים בייגלה, גם לא להיט בריאותי אבל לפחות לא סוכר

גרנולה שאני מכינה בבית מאוד בריא וטעים. 

שיבולת שועל דקה עם מים, דקה במיקרוגל.

אח''כ מוסיפה קצת חלב לדלל את זה.

מגוונת עם תפוח מגורד/בננה/קינמון/סילאן/חמאת בוטנים

יוגורט וגרנולה

מאפינס בריאים

קורנפלקס עם חלב

עוגיות כעכים

פרי חתוך עם כוס חלב

גם לגבי התפקיד החדש שהיא יכולה להציע לך אצלה (תבקשי שהיא תציע),

אבל גם לגבי המשרה הכביכול לא טובה: למצוא עוד אנשים, בארגון ומחוץ לארגון, שיכולים לספר עליו ואיך הוא באמת...

ולכן אל תסמכי על מה שהיא אומרת

הייתי מבררת עוד קצת

אפשר גם לעשות יתרונות וחסרונות לכל תפקיד כדי לנסות לקבל החלטה מושכלת.

היא עשויה להיות מקור המידע הכי אמין שתוכלי לשמוע על המשרה.  תדברי איתה. תשתפי אותה ותתייעצי איתה.

מצטרפת לתחושה החזקה שהמנהלת הנוכחית פשוט לא רוצה לתת לך ללכת.  עכשיו היא תהיה בבעיה, אחרי שהמשרה ההיא, שלא הצליחו לאייש תקופה ממושכת, תתמלא בעובדת מעולה, והמקום שלך יישאר ללא איוש והמנהלת תצטרך להתאמץ מאוד כדי לאייש אותו.  

לגייס עובד טוב למשרה, זה ממש תיק לא פשוט למנהלים.  

לפרסם, לראיין מועמדים , לבחון, לברור, לבדוק, להתפלל ולקוות שמי שייבחר/תיבחר, אכן יהיה עובד מוצלח ומסור ואחראי.  וגם אז יש תקופת הסתגלות והכרות עם סביבת העבודה, ובתחילה העובד עוד לא כל-כך עצמאי וחלק לא מבוטל מהאחריות ממשיך ליפול על המנהל, עד שהעובד החדש הופך למיומן ועצמאי.

בהצלחה!!!

לא ברור לי למה שולחים עובדת להודיע למנהלת שמיעדים אותה לתפקיד אחד

וזה לא נסגר בדרג הבכיר לפני שזה הוצע לך

התגובה שלה גם מאוד מוזרה

ונשמע שזה נובע ממצוקה

אבל בשבילך זו הזדמנות לשפר תנאים

לעשות משא ומתן

ומי שמציע את הכי טוב- יזכה בך

מה גם שהיום עדכנו אותי שנשארנו שני מועמדים במכרז ויש ריאיון נוסף שהם רוצים שאעבור

ממש מוזר שלחצו לדבר עם המנהלת אם זה עדיין לא סופי.

ממש מעצבן

התנהלות אכן מוזרה. באסה.

לא שלחו למיון.

הלכתי איתו לרופאה, ואחרי כמה ימים שעדיין לא עבר לקחתי אותו שוב.

היה זמן שהוא לא הסכים לינוק, ואז טפטפתי לו חלב לפה, כדי שלא יתייבש, וב"ה הוא חזר לאכול.

אם זה היה ממשיך יותר זמן, היה צריך לבדוק את זה.

יש לי תור ראשוני שקבעתי ממזמן והייתי אמורה ללכת כדי לבדוק את הסיפור עם המרפס... על הדרך אבקש לבדוק אותו כמובן

אם יש לך גודש, את יכולה לשאוב ולשמור, או לתת לו את החלב השאוב (אם ככה הוא אוכל יותר טוב).

מצד אחד היינו אצל הרופא הבוקר

הוא קצת מתנשם מהרגיל הוא אמר שזה נראה לו מהצינון

אבל החום כבר כן 38 ויולה ממש כל כמה שעות והוא כולה בן חודשיים בדיוק!!! ממש פיצקי וזה מדאיג אותי

נראה שפוך אבל כן מתעורר בין לבין ויונק פחות

הרופא אמר שאם ימשיך חום מחר נעשה בדיקת שתן ואני תוהה מה הסימנים שאני אמורה לחשוש מהם כבר היום

שולחים למיון רק בחום יותר גבוה.

רפואה שלימה!

הענין שנולד עם אגן כליה אחד מורחב

ובאולטראסאונד שעשינו בקהילה לפני שבוע אמר שלא רואה את זה כבר

של ריבועים קטנים ואני מגלגלת לבפנים את המטפחות. ממש קליל לסידור (סתם לגלגל ולתקוע) ונראה מסודר כי איך לא

ואז אני תולה על זה

זה לא סופר מסודר אבל זה נוח לי וקל ונראה יפה בעיני

כל אופציה שדורשת קיפןל/גלגול לא החזיקה לי

מדפדפת להנאתי

הכי נוח שמצאתי 

מחולק לערימות: מטפחות של שבת, מטפחות צבעוניות, מטפחות חלקות, ומטפחות שאני פחות משתמשת.

לי נח ככה, אבל אולי אם היו לי יותר מטפחות זה כבר לא היה נח.

לא מסודר במיוחד אבל נוח מאוד

אבל האמת לאחרונה מרגישה צריך למצוא פתרון אחר.

זה ממש מבולגן בעין ו'שמן' ומלא פעמים אני לא מוצאת מטפחת על המתלה

שם זה מחולק ל4 קטגוריות שונות.

וכן, יש לי הרבה...

שנהיה גליל ארוך כזה

מרובעות מקפלת ל4 (שזה נהיה בצורה של צעיף) ואז מגלגלת

וכל המטפחות אחת על השניה במדף אחד- אבל ממש קל לשלוף גליל גם מלמטה וזה לא מבלגן את כל הערימה...

צריך קצת להתרגל לקפל ככה תמיד אבל מאז שהתרגלתי זה גם לא דורש ממני כ"כ

קיצר ממליצה!

מקופלות. מאורגן לפי צבעים. הכי נוח ככה...

אני לא מחפשת יותר מידי כי זה לפי צבע אז בדיוק יודעת מיקום, ולפי צבע זה עוזר שגם לא משנה לי הסדר בין חגיגיות לפשוטות