הכל לטובה

ובאמת אני גם צריכה לעבוד על עצמי דחוף

להיות כזאת כמו שאני מדברת

אחראית ומכבדת ומאמינה ועם עין טובה ובלי אגואיזם שמזמין התפרצויות של איבוד שליטה 

הלואי שאני אתגבר על כל הקטנוניות שלי

מדהים איך זה כמו אחרי דיאטה... אחרי תקופה שלא ראיתי סדרות פתאום כשאני נוגעת בזה אני מרגישה כ"כ טמאה עם רצון להקיא מדבר הכי פשוט. סך הכל ראיתי... אממ: חומריות, אגואיזם, צביעות, מידות מגעילות, אינטרסנטיות, חוסר מטרה ומתירנות. על הדרך הרבה חוסר אמונה שמתבטא בפחדים, גאווה, שקרים... מה אכפת לי לראות את זה? לא יודעת להסביר. אולי הניגוד החד לחיים האמיתיים? אם אני רק אמשיך עוד קצת אני אתרגל וכבר לא יפריע לי. וזה מסוכן. אני מפחדת שאהיה מושפעת. אני כמו ספוג זה קשה ככה. אפשר לשנות את זה? נכון שזה חיסרון עצום אבל לפחות אני לא משהו יותר גרוע. כשאני שומעת סברות אני יותר יודעת לסנן, אבל כשזה סתם סביבי ונכנס מהתת מודע אני לא בטוחה שהמנגנון הביקורתי עובד. זה מפחיד.. וכדי לא להדבק כ"כ בקלות אני צריכה יותר להיות מוכוונת עצמית. וואעליה. כן דברים צריכים להיות יותר ברורים לי. העולם הוא שדה מוקשים אי אפשר ללכת בתוכו בחוסר הכרה.

כי סערה

כי חורף וגשם ולבד

זה למה

והיא יודעת לעצור את זה

היא תופסת אותי חזק

מחזיקה אותי בתוך כל הסחרור הזה

היא מזכירה לי לנשום

מזכירה לי שיש אותי

שאני טובה

ואהובה

כשכולם שונאים אותי

ואני בעיקר

היא לא

היא מזכירה לי כל מה שנכון בי

וטוב

זה למה

היא משכנעת אותי שיש עוד טוב בעולם

משכנעת אותי שאני בעצמי זה טוב

משכנעת אותי שכדאי להשתכנע

וזה עובד לה

לעזאזל

זה עובד לה 

ועכשיו מה

היא שואלת

עכשיו ריק

אני עונה

עכשיו כלום

סתם

מגעיל

לא נורא

וזה הכי נורא

שלא נורא 

זה טוב להרגיש לא אהובה. זה מחזיר לי את עצמי.

זה עוזר לי לחזור לאמת האובייקטיבית.

גם כן האולפנה המטומטמת הזאת. אני לא יכולה להגיד "הריני מוחלת וסולחת". לא רוצה לשקר.

אבל עצוב שעדיין לא הצלחתי להוריד את הבוץ הזה מהלב.

פעם הלב היה עטוף קבוע בחומר כזה אמוני שכל הבוץ פשוט היה מחליק. לא היה מצטבר.

אני צריכה השרייה במים, לא ניקיון נקודתי. אבל איך...

אבא אבא אבא,
 

לפעמים יש לי כוח לכתוב מגילה.

אבל מי יקרא?

אני בטח לא.

איזה תועלת תהיה לזה?

לא יודע.

ולפעמים נמאס לי.

ואני רוצה רק לכתוב שתי מילים - "נמאס לי". "אני שבור".

אבל מי יקרא?

אני בטח לא.

איזה תועלת תהיה לזה?

לא יודע.

תודה על ספירת העומר,

על עבודת התיקון.

תודה על ייסורי מצפון כשאשמע מוזיקה

זה מוזר שאני מחכה להם?

אני מחייך ושמח וכמעט מדלג ברחוב ולשם שינוי זה לא פייק זה לא שקר.

ועדיין אני מחכה לכאב ואני רוצה בו.

אני חושב אם מותר לי, שאנשים רבים פשוט נופלים מהסתירות האלה ונעצבים לגמרי.

אני יודע היום שבעבודה עדינה הם יכולים להיות חלקים משלימים,

תעזור לי לגלות את התורה הזאת איך אני עושה את זה.

אבא תעזור.

איך אני עדיין שקוף?

איך שנים עוברות ואני עדיין שקוף?

עדיין לא מובן?

זה גזירת גורל?

קמתי בבוקר היום והחלטתי שלא אכפת לי.

החלטתי שאם אנשים גם ככה חושבים שגיליתי את האור ומצאתי את אלוהים - אין טעם להתווכח איתם.

אני לא אחראי על הבורות שלהם, על צרות האופקים והמחשבה המזוהמת שלא מאפשרים להם לראות שמאז ומעולם אלו היו צדדים משלימים.

אצלי? לא רק אצלי. זה מפתח לנפש נבוכה. אחת כזאת שיש לה סיבות אמיתיות לא האכלו לי שתו לי הרגיל. אולי לצפות מהם להבין זו דרישה מגוזמת.

אולי לא לדון אותם לכף זכות זה עוול.

אבל היפוך היוצרות הזה לא הוגן ולא נתפס. פתאום אני הנורמלי והם המוזרים? אני העקבי והם המעורערים?

אדם קרוב אצל עצמו כמו שלי יש הסברים לגבי עצמי, כאלו שהתפתחו בזהירות עם השנים ושוב בזהירות נהרסו ושוב בזהירות כפולה נבנו, אני בטוח שגם להם יש.

איך מבין כל הדברים הכי הזויים בעולם שלא מוציאים אותי מדעתי דווקא זה הכי מועד להיות כן להיות כזה? אולי התשובה בגוף השאלה אולי כי זה לא דבר כזה הזוי.

(2)

"אני לבד יושב לי וחושב לי היכן אהבתי היכן טעיתי מה לא נכון עשיתי שכך פגעה היא בגאוותי"  - האם כותב את זה אדם מיוסר או ילד בן 6?

האם זה חולשה או חוזקה לתת לעצמי לגיטימציה לוותר לעצמי ולהניח לעצמי לפגוע בעצמי כמו שאני משתוקק?

(3)

אני תפילה גם כשאני לא מדבר אל אלוהים או על אלוהים.

מה שאנשים סולדים ממנו בשם הצביעות הוא בדרך כלל ההופעה היותר עליונה של היחידה שבנפש. לא פתחתם ספר?

(4)

די. אני דובר כמה שפות.

אף אחת לא שוטף.

ומבין עוד כמה.

באופן מספיק טוב.

זה ברכה? זה קללה? זה קבוע? זה משתנה?

זה בכל מקרה כואב.

להיות אמפתי בכמה שפות זה כואב.

לכעוס בכמה שפות זה כואב.

להרגיש בכמה שפות זה מציף.

זה לא תמיד נסבל טוב.

אני לא רוצה לא לומר וגם לא לשמוע משפטים שמתחילים ב

"הנה, אני אומר/ת את זה... "

פערים ותהומות

התחושה שמשהו בי לא מאמין לי. התחושה שמשהו בחברה ובסביבה לא מאמין לי. אני לא יודע אם זה מפתיע או מובן. כאשר שנים אני אומר בפה "אני בסדר" "אני טוב" והגוף משדר ההפך, ואני מבין שחושדים אני מבין שיודעים ש"בסדר וטוב" זה רחוק מהאמת שמתחוללת פנימה. אבל אני לא חושב שאני בכלל מתאמץ להסתיר את השדר של הגוף. להפך בתוכי אני רוצה שישמו לב לצעקה האילמת של המצוקה גם כשאני לא יכול לדברר אותה - בכל אופן ככה חייתי ונשאר מזה מה שנשאר מהמנהגים המורגלים והטבעים המגונים.

אבל אני שואל, עכשיו? מה רואים בי? גם עכשיו זה אותו דבר? כי עכשיו כשאני אומר "בסדר" ו"טוב" אני מתכוון לזה בכל כולי בגוף ובנפש, ואני מרגיש סנכרון בין הגוף והנפש. האם זה לא נראה ככה? 

אולי, אם היית מתחיל רק ב"התחושה שמשהו בסביבה לא מאמין לי" הייתי מבין, אבל אמרת "משהו בי לא מאמין לי" - איפה המשהו הזה נכנס?

במעשים.

אז הנה לך השכל מהסביבה.

מה?

אתה אומר "אני מרגיש טוב" + ואתה משדר "אני מרגיש טוב" =שלב א': הושלם.

אבל אתה מחכה בנוסף ללהגיד "טוב" ולשדר "טוב" -- לפעול "טוב". שהפעולות שלך יעידו עליך שאתה בטוב. ואולי זה גם מה שהסביבה מחכה.

אז שלב ב'?: בתהליך.

אם אעשה טוב אתה תאמין לי? - כן.

יהיה חיזוק חיובי בלתי נמנע בחלקים מודעים ולא מודעים של התפיסה העצמית במוח שלך. בראש ובראשונה זה אתה שמחכה ומצפה לזה מעצמך, גם בלי מילים.

אז למה זה עדיין לא קורה?

- עדיין יש מעידות.

אי אפשר לפעול טוב לצד המעידות?

- בוודאי שאפשר וזאת התכלית המטרה והכוונה.

אז למה זה לא קורה?

- מילה אחת: יאוש. אתה צריך להילחם בחיזוק השלילי הבלתי נמנע של התפיסה עצמית בגלל המעידות, בירידת המוטיבציה לפעולה וההתרוקנות ממשמעות ותוכן.

אז מה העבודה שלי עכשיו?

- להבין שאין יאוש בעולם כלל.

רבה רבה רבה, אבא אבא אבא.

אולי יש תקווה.

תפילה.

המחזה לא נכתב היום.

גם כשהוא עולה היום על במת התיאטרון

באיזה עיבוד שהוא ביחס למקור

בין באופי בין בשפה

המחזה הזה הוא סיפור ישן.

גם אם זאת הפעם הראשונה, שאתה - הצופה, צופה בו

זה בכלל לא משנה

ההצגה לא חדשה

הכתיבה ישנה עוד יותר

והסיפור הוא אותו סיפור חוזר.

רק אתה שונה פה

ותן לי לגלות לך סוד -

ההצגה לא עולה על הבמה בשבילך

שום פיפס לא נעשה לכבודך גם אם שילמת 1000 שקל על מקום vip

אתה סיפור חוזר בעצמך

בא והולך ומקומך יוחלף

והצופים האמיתיים - השחקנים שעל הבמה

ידקלמו מחזה אחר מול הגרסה האחרת שאתה

כי הסוד נכון גם לגבי אלו -

ההצגה לא נכתבה בשבילם

ולא מוצגת בזכותם

שום פיפס לא משכנע שיש להם משמעות שאינה זניחה

בתרומה לשעשוע הגדול

המשחק האולטמטיבי של העולם

או אלוהים

או אדם אחד שבאמת משנה בעולם

או לאלוהים. 

אנטיתזה? - לא היה כלום כי אין כלום

"אני אוהב לדבר איתך", "אני אוהב להקשיב לך".

אפילו כשאני לא מבין כל מה שאתה אומר, וגם כשאני יודע שאתה בעצמך לא מבין כל מה שאתה אומר.

אפילו כשאני לא מסכים איתך, וגם כשאני יודע שאתה טועה.

אפילו כשאני חושד שאתה לא מדייק, וגם כשאני יודע שאתה משקר.

"אני אוהב לשמוע אותך", "אני אוהב להשמיע אותי לך"

____

סוף עונה

מחזור - חג. התחלה - סוף. עוד - עוד - עוד. שוב - שוב - שוב.

אין חדש.

סוף שנה

חשבתי שמשהו יקרה השנה, חשבתי שאני אמות השנה.

או שלכל הפחות סבתא תמות השנה. לא חשבתי שהיא תשרוד עוד שנה כזאת, במסכנות כזאת ובכאב כזה. כבר מתפתח בי חשק למות לפניה. 

חשבתי שמשהו יקרה השנה, 
חשבתי אולי אפילו אני לפני שאמות, אספיק לחיות השנה.

לא חייתי השנה.

חשבתי שמשהו יקרה השנה, 
חשבתי אולי אחי יתארס.

יתחתן.

יעשה קצת נחת רוח להורים

ולסבא

וסבתא

שעוד חיים.

הקטנה שבצרות שלו זה שהוא לא התחתן השנה.

באמת ובתמים חשבתי שיקרה משהו השנה!
שהטרגדיה תדפוק על הדלת

(אפילו שבדקתי את המזוזה),

שהחרמש של השטן יצנרר מישהו שאני מכיר למכונת הנשמה,

בתפילה אסורה שזה יהיה אני, ובתקוות חטאת לתוספת אופיום לווריד בפנטזיה.

אבל לא.

לא קרה כלום.

כלום.

אין חדש תחת השמש.

רק עוד אח של חבר מת בעזה

ועוד חבר שנפצע בלבנון.

כמה רסיסי טילים מתפצלים שנפלו בשכונה

ומלחמה אין סופית שהפכה כבר לשגרה.

אבל חוץ מזה, אני נשבע - כלום!
עוד כמה משפחות אבלות וכמה חיילים שנכנסו לדיכאון

נפשם קורסת פנימה,

כמה מרשמים חדשים לגראס

כמה עסקאות מפוקפקות של אופיאטים,

אבל חוץ מזה עולם כמנהגו נוהג.

עד מתי?

כמה אהבה יש בך כלפי אבא יקר

וכמה מתיקות בדיבור אחד בלי גבול ומספר

וכמה נחמה אמצא בך

אני כל כך רוצה לעשן.

למה למה למה ה'?

אין סיגריות כשרות לפסח. כמטאפורה.

"אפילו כשנופלים לתוך רפש וטיט.... "

לתוך החרוסת.

מה זה מה שקורה כאן ? זה לא תקין.

בקרוב אחליט מה אעשה.

בקרוב אברח מהכאב.

החזקתי אותו מספיק להיום.

רשעים יצר הרע שופטן.

אני מקבל עליי את הדין.

השלכתי הכל על ה' אתה ראית!

אתה ראית!

אחטא ואשוב?

לא. אני שב עכשיו.

אתה מבין? אני שב עכשיו!

תפסיק לתת לו לבלבל אותך.

הבעל דבר.

המלך זקן הזה.

הכסיל הזה. 

משהו קורה

מתבשל

מתרקם

שומע קינג קרימזון וחושב על עוד חליל צד

לנשוף ככה לתוך המסדרון הזה ולהוציא כזה צליל נקי ויפה

אסוציאציות כאלה משמחות אותי

בית המשפט שלהם שיר ארוך ומעולה נוגד את כל המוזיקה מהיום בערך שגם היא סבבה אבל בדרכה

וזה סימבולי שזה השיר כי הוא מבשר משהו וזה מתקרב

שיהיה טוב