והיית צריכה את הריחוק הזה ושבירת השגרה כדי להגיע לנק הזו שבה את מבינה את העניין של הריצוי.

עכשיו, כשיחזור בעז"ה ויסתיימו המילואים יגיע הזמן ליישם את זה במסגרת החיים המשותפים ולתת לצרכים שלך ביטוי. יצא לך מזה רק טוב

לגבי העניין של ביטויי האהבה השונים ביניכם, יש דבר כזה שנקרא שפות של אהבה. וכל אחד מביע את שפת האהבה שלו בצורה אחרת. אני כן חושבת שבעניין הזה של הזמן שאתם לא נפגשים צריך להכניס שיח אוהב. אבל הדרך לעשות את זה היא להתחיל בעצמך אם עד עכשיו לא עשית את זה. וזו גם צורה להתייחס לצרכים שלך. צריך להביע כדי שהצד השני ייתן מענה וייתן לך מה זאת צריכה.

מוסיפה, שאני כן חושבת שגם אם מותר להביע רצון, זה לא אומר שמבטלים לגמרי את שפת האהבה של השני וצריך לדעת גם לקבל ממנו את מה שהוא יודע לתת

בהחלט שפת אהבה שונה..

קניתי לך חסה- זה שפת אהבה בשבילו..

תדלקתי- גם..

בשבילי- ליטוף

חיוך ..

הוא חזר עכשיו ומדליק איתנו נרות חנוכה..

שר לעצמו בעייפות כזאת, יד על המצח, ואני מרגישה שאין שם מקום בשבילי. עמוס בדברים של עצמו.

ולא בא לי להתחנן ליחס של חום ואהבה...

ולא בא לי להגיד משהו לא נכון שיכריח אותו לצאת מהשקט שלו...

אבל בנאדםםםם

...

תשומת לב לאישתךךךךך

😶‍🌫️

....

אני חושבת שאתם זוג לגמרי נורמלי

תהני בלב שקט...

זה אופי כזה- הוא אוסף לחצים וטרדות -

ואת מעמיסה משימות של ריצוי.

ושניכם עכשיו במנוחה מזה, אז יותר נעים כשנפגשים...

לא מצליחה עכשיו לכתוב..

רק רוצה להגיד בנקודות מה שכתבתי זה למנף תקופות כאלו של התבוננות.

כרגע תני לעצמך להרגיש, לשאול את עצמך מי את, מה הדברים שחשובים לך, מה הגבולות, יכולת הנתינה, מה מגיע ממקום נכון ומה מגיע ממקום פחות נכון של לברוח מקונפליקטים...

בע"ה אחרי התקופה הזאת תקחו את התובנות הלאה ותדייקו את עצמכם..

שתדעי שזה ממש טבעי והגיוני שכל יציאה מהשגרה (גם אם זה בחזרה שלו הביתה)

מעצימה את החוסר והשונות.

לא מצליחה כרגע לכתוב אז קבלי חיבוק ויהיה בסדר, את תראי.

🩵

אני בהתבוננות כמו כולם..

גם אצלנו יש משבר בעקבות המילואים עם קווים דומים ושונים.

אבל אני רואה בחוש איך המשבר הזה הולך לקחת אותנו צעד קדימה.

גם בהיבט האישי, גם הזוגי, גם המשפחה המצומצמת, גם האני הקהילתי וגם הלאומי.

הרבה אקסיומות התערערו וזה מאפשר צמיחה של כוחות שהיו חבויים מתחת לפני השטח שכוסו בכוחות הקודמים, בשגרה, בהתעסקות בדברים אחרים..

יש הרבה יותר חמלה והרבה יותר מרחב מאפשר.

וגם הרבה שאלות של זהות, יכולות וגבולות.

באמת. 

ממש מרגישים אותך בכל שורה.

אני יכולה להגיד לך שקודם כל מאוד הזדהיתי איתך.

גם אני טיפוס מרצה. ולכן אני צריכה לעשות עבודה פנימית עם עצמי.

תמיד לפני בעלי בא הבייתה אני משתדלת מאוד שיהיה מסודר, ואוכל, וילדים מאורגנים

וזה גורם לי למתח

וזה גורם לי לחשוב בטעות, שאם זה לא יהיה כך- הוא יכעס, או יבקר אותי, או סתם יתן לי נקודה שלילית בלבו

ובתכל'ס. זה שלי! זה אצלי!

כאילו בעלי הפך להיות המראה של השוטר הפנימי שלי, בלי בכלל לדעת מזה.

ולאחרונה הבנתי שהעבודה הפנימית צריכה להיות בתוכי.

לשלוח לעצמי מסר שאני תמיד טובה ויקרה. וממש לזהות את הפוטנציאל בלבחור אחרת. לבחור לקבל את פניו בחיוך שחף מאשמה פנימית, גם אם החדר מבולגן, ולא רואים סלון וכו'.

וחוץ מזה- נשמע שלשניכם יש מתח פנימי שנפגש כשאתם יחד.

כאילו הוא מגביר אצלך תחושה של חוסר נחת שכנראה הייתה קיימת שם לכתחילה.

  ואז כהוא לא נמצא אז לפחות אין את "המגבר" הזה.

כי את ההתמודדות שלך עם עצמך את כבר מכירה...

מה עם ללמוד את הנושא של נפרדות?

איך את נצמדת לעבודה הפנימית שלך מבלי להרגיש אותו כל הזמן. 

איך את לא מושפעת ממתחים פנימיים שלו, ועובדת על קבלה ואהבה עצמית ללא תנאי?

העבודה על נפרדות:

ואיך לא להיות מושפעת ממתחים שלו:

זה כביכול יכול ליצור חוסר באמפתיה ואכפתיות, לא?

היתה תקופה ארוכה שהפסקתי לשמוע ממנו על דברים של היישוב כי נמאס לי, ואז ראיתי אותו עוד יותר מתרחק- ואז כששוחחנו, הוא אמר לי שהוא מרגיש שהוא לבד. מתמודד לבד. 

שאצלנו, אלה שמרגישות מהר את השני ומכווננות אליו בצורה מהירה והשלכתית,

אז אנחנו מפרשות את זה כאמפתיה.

אבל העבודה על הנפרדות היא קודם כל להכיר בחולשות שלי. בלי השלכה לגביו. 

וכשאני מכירה בחולשות שלי, אני ממוקדת. אני לא מתפזרת לכיוונו. 

ואז יותר קל לי לראות אותו כפי שהוא באמת, ולא מתוך עולם פנימי מטושטש....

השאלה לגבי הדוגמה שהבאת מהיישוב היא- למה זה נמאס לך?

אולי זה נמאס לך כי רצית שיח מסוג אחר אתו?

אולי כי את לא רוצה להתערבב עם סיפורים של אחרים?

אולי כי רצית שידבר על עצמו ועליכם?

אז ברגע שאת מבררת עם עצמך מה את רוצה, מה מפריע לך וכו'- את יכולה להעביר את זה אליו בלי לבקר אותו. מתוך שיתוף.

אני יכולה להגיד לך שבעלי מדבר איתי הרבה על העבודה שלו ועל לקוחות,

וזה דווקא סבבה לי כי זה באמת מעניין, וגם ככה אני יותר מחוברת לעולם שלו.

ונגיד, היו שנים שהרגשתי שלעולם שלי אין ביטוי.

והאשמתי אותו שהוא לא מתעניין כמוני וכו',

בעוד שהעניין היה בחוסר ביטחון פנימי שאני מספיק מעניינת ומספיק חשובה כדי שישמע אותי

לכן הנפרדות היא עניין חשוב.

כי במקום להגיד לו כל הזמן "אתה לא בסדר. אתה מרוכז בעצמך. אתה רק רוצה להשמיע ולא לשמוע"

אני חושבת "מה בא לי לספר לו? מה חשוב לי לשתף אותו? מה בא לי שיידע עליי ועל יומי?

ואז הפוקוס הוא על מה אני ולא מה הוא...

אבל לפעמים זו בריחה מהעצמי. מהתמודדות עם רגשות אשמה, חוסר ביטחון או תחושת ריקנות וערך עצמי נמוך...

התרופה היא קבלה עצמית והבנת הערך שלי. 

זה דברים מהבית, הרבה לפני הזוגיות.

וזה ממש להאיר את השורש הזה שבנשמה שוב ושוב ושוב. 

מקווה שאצליח להאיר💜

העניין שלפעמים אחריי שיחות איתו אני מרגישה ההפך:

כמה הוא מדהים ועמוק

ואני קטנונית ועם מבט אנוכי/אגוצנטרי על החיים:

מרגישה בסוף לא נכונה. כי הוא מאיר לי מלא כיוונים שלא חשבתי עליהם ואז אני מרגישה עם עצמי יותר גרוע🤐

כאילו, למה את ביקורתית/ רואה בקטן-

תראי איך הוא רואה בגדול, איך אכפת לו מהעם, איך הוא נותן ומשקיע ויש לו ראיה בריאה ואת תקועה בראיה קטנה..

בכנות "לפעמים אני מרגישה את עצמי קטנה לידך. לפעמים אני מרגישה שהמקום הפרטי שלי הוא כביכול שולי ולא נחשב, וזה מעציב אותי".

כנות זה הכלי הכי עוצמתי שיש. 

ולא ממקום מתבכיין.

לא ממקום של אוי אוי אוי.

אלא מתוך שאני רוצה לשתף אותך בחתיכה מהנשמה שלי. 

איך שזה נראה כמו שזה.

וזה לא נוצץ, וזה חשוף ומדמם, אבל זו אני.

וכשאת מסכימה לעמוד מאחורי הפגיעות הזאת, זה כלי מטורף....

באמת!

רק אני מרגישה שהוא לא תמיד יודע מה להגיד..

כשיש לי קושי הוא מוצא פתרונות

כשאני אומרת לו משהו בכנות פתאום הוא יכול באמצע לענות לשיחה😶‍🌫️

אח"כ יבקש סליחה שהוא לא שם לב.. "סליחה אבל זה xyz וזה שיחה חשובה..."

אח"כ הוא יקשיב, ושוב

ימצא פתרונות

😭🤐💤

ממש נובע מההבדלים בין גבר לאישה, וטוב שכל אחד מביא את הצד שלו וככה הזוגיות והבית נשארים מאוזנים.

אישה נוטה להתרכז פנימה, לדאוג לביתה

כמו לביאה שמגנה על הגורים ודואגת שיהיה להם כל שהם צריכים

והבעל רואה החוצה ועסוק בתיקון העולם

אין פה מישהו שטוב יותר מהשני

כל אחד מאזן את השני ועושה את תפקידו 🙏❤️

נכון.. אבל כשכל אחד לגמריי בתוך העשיה שלו-

בלי עשיה ביחד- (אני מבשלת מכבסת וכו- הוא לא נוקף אצבע (עסוק.. עובד.. פגישות..), אני יהיה עם הילדים, הוא יהיה אחראי על ניירות-

לחלוטין! כלום לא עליי)

וזה מדהים.

תוכלי לעזור לי בזה עם הקשר שלי עם אחת השכנות אולי??

אחת שמתלוננת רבות, כמה קשה לה, כמה היא קורסת, אני לא!! אני לא סובלת להתלונן!! ואז אחכ- מצד שני: היא מפגיזה בניראות שחבלז: במנות אחרונות משגעות, באוכל מפונפן, למשל בפורים במשלוח מנות מושקע למות (ואז היא מתלוננת שהיא קורסת)- ואצלי אני מדויקת לעצמי: משחוחי מנות הם אצלי פשוטים וזמן כיפי שלי עם הילדים להכנה,

אצלי לא משנה מה, לפני שבת שעה לפניי הילדים כבר יושבים לראות סרט- ויש לי שעת התארגנות לעצמי, כי אני מתחילה מראש ולא מחכה לרגע האחרון והיא אצלה לחץ אימים ושוב "קורסת" מהכנות שבת- מתחילה בצהרים כל פעם מסיבות אחרות.. דיייי תתפסי את עצמך ותשני את דפוסי ההתנהגות שלך ויהיה לך יותר קל!! הם משפחה נורמטיבית לחלוטין,פשוט זה הטיפוס. שברירית ומושלמת כזאת.. לפחות ככה היא משדרת..

וזה משגעע אותי.

אין לי כח לענות לה לטלפון

ולא לקפוץ לבקר.

אצלי הבית בשבת יהיה מבולגן

אצלה אין כלי אחד בכיור והשיש נוצץ.

למה מרתיח אותי ואין לי כח אליה???  

קורעת:) אין ספק שאת אחת המקסימות 

את יודעת, אין לי שום אסמכתא משום גורם מקצועי לטפל במישהי.

מזל שיש לי את הפורום לכתוב הגיגים ומחשבות... 

ואם את רוצה את השנקל שלי- ברור שתתעצבני עליה. היא סתם מפעילה מניפולציה רגשית כדי לעורר אקסטרה הערכה. סוג של נואשות לקבל את ה"וואו!!!!" ממישהי אחרת.

נשמה, אם את באמת קורסת- תקני שניצל מוכן. אל תזלפי לביבות בכוסמין.

ואם את לא באמת קורסת- אז תהיי פשוט את.

זה כמו שוויצר שמנסה להיות עניו כשבפנים הוא עוד יותר משוויץ- תראו אותי. אני גם כזה חכם וחתיך ומשכיל ועשיר, וגם בנוסף לכל עניו. וואו!!!

מי שמעצבנת אותך- נקסט. 

אל תכעסי על עצמך כאילו זו אשמתך.

תתמסרי לעצמך, בלי לחשוב שמה שאת מרגישה זה בטח לא הדבר הנכון להרגיש...

אומרת את זה גם לעצמי.

כי נקי אצלה והאוכל מושקע והיית רוצה גם אצלך?

כי מעצבן אותך שהיא משלמת מחיר על זה ?

כיאת בטוחה שאפשר אחרת ולא מבינה איך היא לא רואה את זה?.

כי היית רוצה קצת גם להיות כזו שברירית ושתהיה לך לגיטימציה להתלונן?

מה זה אומר בשבילך להתלונן? למה זה לא בסדר כביכול?

וזה משהו שעשיתי ואני עושה כל חיי!!

בחרתי אחרת מהוריי (הלחוצים אש)

מאחותי הבכורה התמיד "מותשת", ו"מסכנה"-

החלטתי לשנות!

אצל הוריי בבית- פסח, שבת, פורים- תמיד מכניסים בלחץ. אמא שלי תמיד מותשת.

אצלי *החלטתי* לעשות שונה!!!

החלטתי!

לכן זה משגע אותי!!!

אנשים שבוחרים להעמיס על עצמם ואז מתלוננים.

אתם אנשים בוגרים!

תחליטו לשנות!!!!

אבל הרבה פעמים אנשים לא רוצים לשנות

או לא מודעים לאופציה לשינוי

או קשה להם מדי כי קשה לשנות הרגלים

או שבאמת שסבבה להם ככה והם רגילים להתלונן 'על הדרך'

זה לא כזה שחור ולבן, אחרת כל קושי היה נפתר בהינף יד

לי באופן אישי נורא קשה להיות בחברת אנשים שכל הזמן מתלוננים. זה ווייבים שקשים לי מדי. אז מבינה אותך שלא בא לך להיות קרובה מדי אליה.

אבל אם זה בקטע ביקורתי נטו,זו הזדמנות טובה לאמן את שריר ההכלה

כן!

הייתי שמחה שהבית שלי היה נוצץ

ושיהיה לי אוכל מושקע של החיים

ושהכל נראה טוב,

ואני יודעת שאני לא כזאת.

שאת צריכה להיות שלמה עם הבחירות שלך.

או לשנות אותן.

זו החלטה די מודעת, שכלית, שצריכה להתיישב על הלב.

ואני מאמינה שהעניין של הביקורת שאת מפנה כלפי חוץ נובע מהעניין הזה, בין היתר.

מוסיפה סיפור משלי-  יש לי שכנה כזו גם. אבל היא לא מתלוננת רק מאדרת את הסדר והניקיון. רק על זה מדברת.כמה היא בשלנית טובה וזה.

הילדים שלה היו עולים אליי ושואלים למה אני לא מנקה. ממש ככה. זה השיח.

אני כן. לא בסטנדרטים שלה. והנראות של הבתים שלנו מאוד שונה גם

הפסקתי איתה את הקשר כי זה היה לי רדוד מדי. וחיצוני.

ואז היא עלתה אליי פעם במלחמה והיה פה ממש נקי ולא היה לה מה להגיד 🤭

זה הצחיק אותי 🤣

איך את עושה את זה🤐?

אני קוראת לזה - האי הבודד שלי

אם אף אחד לא רואה, עדיין תשתגעי על הניקיון והסדר?

את עושה את זה בשבילך? בא לך בכלל?

אני לא מדברת על בית ג'יפה כי גם לי יש סטנדרטים כמובן חח

אבל מה אכפת לי איך השכנה מסדרת את הבית שלה? באמת כאילו. ולמה אני צריכה להקיש מזה אליי? אצלי הנקודות האלו לא מתחברות בכל אופן

אני עושה כי בא לי. כי כיף לי שמסודר ונקי

כי אני רוצה לכבד בזה את השבת וכו'

אבל לא בגללה

וגם - הנתונים שלנו מאוד שונים. מאוד. אז בכלל..

אני לומדת שוב איך אני מבחינת הסדר-

תכלס כיף לי בית מסודר,

אבל בזמני החופשי

בקצב שלי וכו.

מתבלגן,

מתבלגן

עד שבא לי לסדר...

כשזה בשבילו זה כבר נהיה עול..

וזה עוד יותר הזוי שהיא גם מנכיחה את התחרות המוזרה הזו על פני השטח. אפילו הילדים בתוך השיגעון?

מה אני אגיד לך, זה פשוט לרחם.

איך בם אדם הופך טפל לעיקר ועיקר לטפל.

בעיניי הגישה שלך פי מאה יותר נכונה.

לפעמים כשהבעיות הזוגיות הן קטנות ויומיומיות אז ההפסקה והמפגשים הקצרים עושים טוב לזוגיות.

אפשר ללמוד לפתור אותם ואפשר ללמוד לשים אותם בצד בשגרה ולהתמקד בדברים הטובים

שהמילואים פשוט הציבו מולכם מראה -

ועכשיו הבחירה בידיכם: ליפול מזה או לגדול מזה.

וזו בהחלט הזדמנות טובה לגדול מזה, במיוחד שבבסיס יש לכם זוגיות טובה, כך זה נשמע.

אחרי שהמילואים ייגמרו (אמן כן יהי רצון) - תוכלו לשבת עם עצמכם, ולנתח את הזוגיות שלכם במבט על, ולבדוק מה עובד בה ומה דורש שיפור.

למשל: שהוא יהיה קשוב לך יותר.

למשל: שאת תלמדי לכעוס בצורה נכונה.

ובינתיים נראה שיש לך עבודה עם עצמך - איך לא להיות מרצה כל כך. נסי להעמיד את עצמך במצבים (מול אנשים אחרים) שדורשים שתגידי כן גם אם לא בלב שלם, וללמוד להגיד את ה"לא".

אגב, איך זה מול הילדים? יש לך כבר ילדים גדולים... את לא מרגישה שאת בעמדת ריצוי מולם?

התקופה הזו באמת דורשת מכולנו לגדול... יש כאלה שזה בחידוד הנפרדות שלהם, יש כאלה שצריכות להאמין יותר בכוחות שלהן להתמודד לבד, יש כאלה שצריכות להיזהר לא לשקוע בדיכאון בעקבות המצב, יש כאלה שמבררות נקודות בזוגיות ובהורות... וכן הלאה.

ויהי רצון שבאמת נגדל מזה. שמשהו טוב יצא מהמלחמה הקשה הזו...

וזה גם מה שניסיתי להגיד 🤭

ממש רואה בתקופה הזאת הזדמנות לדייק, להתכוונן ולגדול

@המקורית

@oo

@אנונימי054

גם לי יש הקלה הרבה פעמים כשבעלי לא נמצא, יש בעלים שעם כל הכבוד להם, הם מתישים. זה תלוי באופי, מדברים הרבה, שואלים הרבה שאלות, תלויים באישה, מוציאים הרבה אנרגיה לצד השני.. זה לא אומר שאת לא אוהבת, זה כמו ילד, הוא פשוט מעייף. כשהוא חוזר וכיף לכם ביחד, זה בהחלט מראה על אהבה, לא רק על משיכה, ככה להרגשתי. אני גם חושבת שבכל אישה יש את המקום המרצה, ככה קוראים לזה היום.

אבל אנחנו פשוט רוצות לתת, לעשות את הדבר הנכון , ושיאהבו אותנו, זה לא רע, ואם הצד השני הוא קצת ביקורתי וקצת כועס, אז כן, עם כל האהבה, הרבה פעמים כשהוא לא שם, או כשיש רק את הטוב ממנו, זה מקל מאוד.. ושיחות תמציתיות לדעתי זה שיחות שהן עם קצת כעס מאחור, ככה אצלי לפחות, לא מרבה בשיחות עם בעלי כשמשהו יושב על הלב, וזו נראית לי הסיטואציה אצלך, הוא קצת מכעיס או מאכזב אותך, או שאת סתם במחשבות לגביו ותוהה לעצמך כל מיני דברים ולא בא לך להתנחמד יותר מידי, או שאת מחכה שזה יבוא ממנו, וציינת שזה לא והכל תלוי בך, אז ככה זה נשמע..

אני בטוחה שהוא בעל טוב, וזה שאת אישה טובה אני בטוחה לפני, אני גם בטוחה שהזוגיות שלכם טובה, רק יש תקופה עכשיו קשה ולפעמים צריך חופש אחד מהשני חשמל להתגעגע ולפתור בעיות עם עצמנו, תחשבי על זה.. סורי שיצא לי ככה מבולגן..

השינוי המהותי שנכפה עלינו

של הריחוק הלא נורמטיבי הזה, שביום יום אנו חיים ביחד בצורה כזו או אחרת בתוך שגרה שוחקת.

נעצרנו עכשיו

הרוחקנו

ועכשיו זה  ממש ללמוד להתבונן

לייצר בתוכי גמישות

להתמודד עם המצב עכשיו

ולהסיק מחשבות ותובנות על העבר, ולחשוב מה ישאר ויטבע לעתיד כשינוי .

אצלנו בעלי מאוד דומיננטי בבית

ותמיד שנים שנים הרגשתי שאין לי מספיק מקום בשיח מול הילדים, בשולחן שבת ובחגים הוא קובע את הנורמות

וזה תמיד הפריע לי אבל לא ידעתי איך לשנות את זה והייתי המון בשקט.

ועכשיו אני במציאות חדשה שקולי נשמע בבית לא רק ביומיום ,( שזה היה גם קודם, כי גם בשגרה בעלי עסקן כזה וכמעט לא בבית. )

קולי נשמע בחגים, בשבתות וזה חידוש גדול בשבילי.

כשהוא מגיע לאחרונה לחופשות פתאום מוצאת את עצמי מדברת לילדים ומובילה כשהוא נמצא,  וזה חדש לי ממש.

ומרגישה לא נעים

כי זה היה המקום שלו.

והוא מכבד שותק ומקשיב.

בטח לא של אחרים, הלואי שאהיה בשל עצמי..

אני זורקת קצת מחשבות ממה שקראתי בעיקר בהודעה הפותחת.

נגיד, שיחות טלפון קצרות- גם אני כזו. לא ורבלית, ועוד פחות בטלפון. זה לא מעיד בעיני על בעייתיות, כמו שלא כל מי שמדווחים על כל פיפס שקרה להם במשך היום חווים בהכרח זוגיות טובה ומעשירה ומשמחת.

אני כן רואה שאני טיפוס שצריך מסגרת כדי לפתוח את הלב. גם כשיש זמן רגוע ונינוח ואפילו ישבנו לשוחח, לא תמיד אני ארגיש שזה זמן טוב לפתוח בדברים מהעומק. מצד שני, כשאני מרגישה מוסברת עד הדקויות מולו- אני מרגישה קלילות שאין כמוה.

כמה את מרגישה מוסברת מולו? כמה הוא מוכן לשתף במקומות הרגישים שלו?

(זה אולי נשמע תיאור של זוגיות באורות גבוהים. לא אומרת שאין שיאים, אבל היום יום מאוד שוחק את הקלילות הנל. גם הדינמיות של החיים כל הזמן מכסה אותנו שוב ושוב במעטפות שצריך לחשוף, ולא תמיד יש זמן וכח)

דבר נוסף, גם אני רואה שכשהכל עכשיו תלוי בי בהגדרה, יותר נינוח לי ואני יותר מספיקה. אני לא צריכה לתת דין וחשבון על מה שלא עשיתי, אין מי שנפגע או מקבל עוד משימות בגלל זה, ואין מי שאני בונה על חלוקה איתו במה שתחת אחריותו ואנחנו לא תוקעים זה את זה בהתנהלות.

אני לא חושבת שהמשיכה כשמגיע הביתה היא הזדקקות עתיקת יומין. הרי זה אתם כאן ועכשיו. אני חושבת שיש במרחק כח לדלג על הרבה מכשולים שהשיגרה מעמיסה כדי לגלות את ה*רצון* הבראשיתי להיות אחד. זה אחד הדברים היותר יפים וטהורים, לא?

ולגבי הסוף, כשהוא שמח ולא רודף אחרי הזנב של עצמו- הוא יודע איך את מרגישה? את חושבת שהוא יודע שכיף לך איתו? זה משנה לו בעצמו להיות שמח ולא רודף? או אין לו שאיפה כזו? יש אפשרות ליצור הפרדה בין הטרדות לבין זמן איתך שבו הוא שמח ונינוח?

כמובן אלה שאלות שהקריאה מעלה אצלי, אולי הן לא מעניינות אותך ואין צורך להתעכב, ואולי הן כן מעניינות אותך, אז תעני לעצמך, ואת בודאי פטורה מלענות כאן.

דבר אחרון, אם את כן מרגישה שיש איזה בעיית תקשורת בינכם, או תרצי לקבל כלים לשפר את הקיים, יעוץ זוגי יכול לתת הרבה. ניסינו ואהבנו🙃

פעם ראשונה שלא השתגעתי על פסח בכלל

בעלי שכנע אותי.. ופעם ראשונה הוא הצליח

התחלתי מוקדם,  אבל נצמדתי רק למה שבאמת צריך.

ממש תחושת שחרור

ומרגישה הקלה לדעת שפסח לא חייב להיות האימה

מתפללת שאצליח להתגבר על עוד תבניות שיש לי בראש ודברים שמפעילים אותי..

שהמפגש עם xyz לא יפעיל אותי

שאצליח לאזן בחזרה לעבודה את ההשקעה בעבודה שלא תבוא על חשבון הבית

אמנם עייפות קיצונית אבל הכל היה בנחת. נשארו רק משימות בודדות ונראה שגם היום היום יהיה נינוח בע"ה.

האיראנים (או פיקוד העורף, איך שתבחרו להסתכל על זה) העירו אותי בשעה שרציתי לקום 😅

ובדיוק בזמן כדי להציל את הכביסה שלקחתי סיכון והשארתי בלילה בחוץ מהגשם.😄

כתבתי ספציפית על החג, ולא על השנה, מקווה שזה חוקי..

אלא של אתגר מתמשך...

אבל בתוך המהלך הזה היו גאולות קטנות

לא של גאולה כמו בדמיון שלנו

מרגישה שבזוגיות אחרי משבר של שנתיים התחלנו לעלות על הגל הנכון..לא לגמרי ולא מושלם אבל סוג של אתחלתא כזה..מהלך שעושה טוב...

וילדתי השנה ב''ה ❤️ שזה בטח תמיד גאולה והיא השמחת לב שלי לגמרי

אפשר לעצב את השולחן בצורה מיוחדת, לקנות מפיות יפות מעוצבות לחג, להכין חידון או משחק למהלך הסדר, לבקש מכל אחד להכין משהו קטן.

לא יודעת מה יש לכם ברגיל/ בשגרה ומה היכולת הכלכלית, אז מציעה כל מיני דברים והלוואי ותמצאי פה משהו שיתאים לך.

•לערוך שולחן מראש, מוקדם

•אפשר להרגיש מיוחד ומרגש בפריט לבוש חדש או מיוחד. יכול להיות תכשיט פשוט ב20₪ שרק נותן גיוון...

•אפשר להוסיף פרחים יפים לשולחן החג

•להתחדש בכלי או אביזר, יפים ומיוחדים: מפה/ ראנר/ מפיות/ כוסות/ צלחות/ מגש למצות/ מרכז שולחן כלשהו, אפילו פלייסמנט או אגרטל לפרחים יפים...

אפילו להתחדש במשהו לבית, לא לשולחן דווקא. וילון, תמונה, מדף, וכו'.

•כריות להסבה בכל כיסא בשולחן עם ציפית לבנה חגיגית.

•אוכל מיוחד שאין בד"כ.

•משחקים תוך כדי הסדר. אם את בקטע של כאלו אולי יוכלו לעזור לך בזה פה...

•חידון. חידות בציורים...

אחרי שנים שזה היה בלית ברירה, היום אנחנו לא מוכנים להתארח בשום מקום

רוצים רק סדר פרטי עם הילדים....

וגם באשר החגים. בשל מורכבות משפחתית א"א להתארח אצל הוריי והורי בעלי כבר בשלב שמתארחים אצלי הילדים.

אני למדתי שאת האוירה אנחנו עושים

שום דבר חיצוני/אורחים.

עורכים שולחן סדר מפואר

לבושים בבגדים יפים

בעלי מספר את ההגדה בצורה מרתקת ומוסיף להם סיפורים מעניינים

את שאר אמירת ההגדה "המשעממת" אנחנו מריצים...

יש אוכל טעים

והכל נראה חדש ונקי.....

בהצלחה לכם.

שתראי ותרגישי ניסים גלויים!

כל כך לא פשוט.

מתפללת בשבילך...

בעז"ה שתראו ישועות בקרוב!

אם תרצי לתת שם לתפילה בפרטי - מוזמנת בשמחה. אם מתאים לך...

מתפללת בעבורכם לחירות אמיתית מכל המיצרים❤️

שתזכו לראות את ידו הגדולה של הקב"ה!

שיהיו ניסים ודברים יסתדרו בדרך ומעל הטבע!

שכבר לא תרגישי חנוקה ♡♡♡

כרגע

במצב של החודש האחרון, שיש עומס של החיים בצורה די קיצונית, הכל ביחד

פלוס זה שאני אדם רגיש

מוציא ממני משהו מאוד דומה למה שאת מתארת

משהו כמו הקש ששבר את גב הגמל רק בצורה יומיומית

דברים קטנים שמהם נשברים אבל בגלל שהעומס הכללי הוא ענק

אני אסביר

בתור אדם רגיש מאוד,  כל דבר שסביבי הולך איתי.

בקשת העזרה של השכן

הילד שחורק עם הכסא

אם אני צריכה לגעת בדברים שאני לא מסוגלת לגעת בהם או להרגיש את המגע שלהם 

כמות העומס שעלי מורגשת והולכת איתי

ואז כל דבר קטן, יכול להיות הצעקת 'די אני כבר לא יכולה יותר'

וזה יכול לבוא לידי ביטוי ב'איזה טפט גרוע' וב 'אוף על איקס ואי זד'

לחיות כבנאדם רגיש זה דורש עבודה ולימוד

מאוד קשה להיות הבת זוג/בן זוג של אדם שקשה לו להכיל את המציאות. שמורכב לו. אני מודה...

מעריכה ממש את בעלי וגם הוא משתגע מזה לפעמים

אני יודעת שכשאני מעל המים מבחינת שינה, אוכל, זמן לעצמי, זמן זוגי- אני לא לוקחת קשה..

וגם אני גם מנסה להכיר במתנות שיש ברגישות הזאת, כמו יכולת הזדהות, הבנה עמוקה של דברים ועוד

זה מה שיש לי לכתוב

ממש כל הכבוד לך, אני באמת מעריכה את הצד השני של אנשים כמונו

ובתור אני מנסה ללמוד להקליל, להבין שהחיים מורכבים ולא הכל חייב להיות במאה אחוז דיוק

זה קשה (ממש)

וגם לעבוד על לבקש את הצורך שלי כדי לקבל אותו

ושלא יתבטא בעצבנות כללית כזאת כי אף אחד לא מבין מזה שיש כאן צורך שלא מולא

אבל זה הקטע

אנחנו חיים במקום בלי אזעקות כמעט

אומנם הילדים בבית ואני עובדת כרגיל אבל הוא במילואים! דווקא במילואים אצלו יותר נחת מהעבודה ( בדכ עובד מאוד קשה)

אז למה הפתיל הקצר הזה?

ובכל אופן, מה לדעתך החלק שלי בסיפור?

אני לא ככ יודעת איך להתייחס לזה..

מצד אחד צריך פה הכלה כנראה

מצד שני לא מוכנה לקבל האשמות

הצורך ללמוד מקום חדש

או ליצור קשרים חברתיים חזקים חדשים במילואים

או אדם שלא מסתדרים איתו במילואים

או הנסיעות 

או כל דבר שאת חווה כמשהו קטן ומעצבן ולאדם רגיש מאוד ולא מספיק בטוח בעצמו יכול להשפיע מאוד על מצב הרוח

החלק שלך

קודם כל לדעת ש'את' לא הסיפור פה... לא מאשימים אותך, אלא את המציאות ואת הקושי

ולשקף שזה מאוד לא נעים

אם הוא באמת אדם רגיש מאוד הוא יתנצל ויקח לתשומת ליבו

אחכ לנסות לדייק מה הצורך שלא ממומש אצלו או מה יושב עליו

אלופה ממש!

כי חיפשתי ל@טוט את השרשור על המקווה 😅 אגב לא מצאתי.. באסה.

זאת אני אל דאגה❤️

כמה הוא זכה בך!!

ואיזה כיף למשוע שגם את בו!!

כותבת בקצרה כי אני ביום מעוך אז הראש לא עובד..

יכול להיות שיש לו "פוסט טראומה " קלה מהמילואים?

זה ממש הגיוני .. ולפעמים מגיע באופן קל..

אבל בסוף השנתיים וחצי האחרונות מטורפות לגמרי...

מקווה שזה בסדר לכתוב...

בכל מקרה חיבוק ענק

ובע"ה שתהיה לכם מלא סיעתא דשמיא להיחלץ ולהתעלות מהכל!!

על פניו לא נראה לי...

מצד שני גם אם כן- אין לי ככ מה לעשות עם זה... הוא טיפוס שלא מוכן ללכת לשום טיפול, בטח אם אין טריגר מסויים שהוא מרגיש אותו... מה שאני באה לומר זה שבאן כללי הוא לא ילך לשום טיפול בלי שהוא ירגיש צורך. וגם אז זה רק כשזה יבוא לגמרי ממנו...

כרגע הוא לא מרגישככ בעיה לדעתי למרות שניסיתי קצת לשקף לו (גם בזהירות. כי איזה לא כיף זה לשמוע יותר מידי שאתה עצבני כל הזמן...)

ולא צריכה לספוג את כל זה בשקט.

אבל אם זה ממשיך נגיד אחרי החג, תמצאי זמן רגוע ותפתחי את זה איתו בצורה נעימה.

ובזכות עכבס בלוטוס גיגלתי אתמול...

וואלה באמת יש מצב!

באמת גם יש לו קטע עם רעשים קצת, ובכלל כל מיני דברים שכתובים שם.

מצד שני זה לא היה ככה חזק תמיד....

וגם. שוב מחזיר אותי לשאלה מה החלק שלי בסיפור.

בנות כותבות פה וזה עוזר.

אם יש לך עוד תובנות אשמח לשמוע❤️

לפי כמה אני טרודה/עצבנית

אבל אני לא חושבת שיש לך כ''כ איך לעזור לו, זה יותר שלו מול עצמו.

תמיד אוהבת לקרוא אותך.

לא יודעת אם מתאים, אבל פעם @אמאשוני כתבה על שפת הפה לעומת שפת הלב בהקשר של ילדים ואני משתמשת בזה המון איתם וזה עוזר להבין את הדברים שנאמרים בהקשר האמיתי שלהם.

הכוונה שיש את מה שיוצא מהפה ויש את מה שהלב מרגיש.

ילד יכול לראות חבר שלו עם משחק חדש ולהגיד לו כמה זה משחק דפוק ומשעמם כשבעצם הוא רק מרגיש קנאה והיה מאוד שמח במשחק כזה.

נשמע שבעלך לא מספיק יודע להביע במילים בדיוק מה הוא מרגיש (לא איש של מילים..), קל לו יותר להטיח בך דברים.

במקום להגיד: זלדה, אני ככ מבואס שיצא כזה מכוער ועוד עבדתי על זה ככ קשה ואיזה חבל שלא יצאתי בעצמי לקנות סוג אחר של טפט

הוא אומר לך: זאת את, את אשמה, את שוכחת, את מתעלמת ממני ומהבקשות שלי

כשלומדים לשמוע את שפת הלב מבין המילים הכל נראה אחרת.

וואו תודה זה כיף לשמוע.

אני באמת מרגישה שיש פה את שפת הלב שאת אומרת.... אבל זה גם קצת משגע אותי. כאילו יאללה... אתה בנאדם בוגר. זה מעייף אותי ככה כל הזמן.. כי כאמור התדירות ממש גברה..

וגם. מודה שיש בי צד אגןאיסט שברגע שאני מקבלת האשמות אני עוברת להגנה ולא מוכנה לשמוע את הביקורת או הקושי שלו ש"אני מתעלמת מהבקשות שלו". כשאני חושבת על זה, הוא גם באמת אמר את זה לאחרונה שאני הרבה פעמים לא מספיק עונה לו ומתעלמת. ואני בהחלט הרבה יותר משתדלת לענות אבל חשבתי על זה, וזה מגיע בעיקר כי הדרך שהוא מדבר לא נותנת מקום לצד שני (למשל- לא הספקתי לשטוף, תצטרכי להביא בייביסיטר שתשמור על הילדים ואת תשטפי. אז לא היתה פה בקשה, או שאלה מה דעתי, אלא קביעת עובדה. אז מבחינתי קצת הרגשתי שלא ראה אותי/כיבד אותי. ובכל מצב קבע עובדה אז מה יש לי לענות? תוסיפי לזה גם טון קצת עצבני.. ואז הוא אומר לי- למה את לא עונה? בקיצור.....

ברור לי שיש פה צורך בלתי ממומש שלו

וגם קושי שלי לתת מענה כי נפגעת מהדרך שהוא מביע את זה

גם אני נוטה להיות חסרת סבלנות ולהאשים לפעמים.

לא נעים לי להגיד, אבל עוזר לי שמקרקעים אותי קצת.

(היי מותק, אני מבין שלא נעים לך, אבל ממש לא נעים לי שאת מאשימה אותי ככה

או זה באמת מכוער, מתנצלת, אבל דיברנו על זה כבר, אני אשמח שלא נדבר על זה כל היום).

כן הבנתי שזה קצת נצרך...

גם אחרי סיפור הטפט אמרתי לו את זה. שהעצבים שלו לדעתי חסרי פרופורציה לאירוע שזה.

זה אומנם קצת הפסיק את הויכוח, אבל לא הרגשתי שהוא הפנים את זה באמת...

התפקיד שלך זה לדבר עלייך ומה את מרגישה עם מה שהיה ועם ההתנהגות שלו. כל עוד את מכילה ומוציאה את עצמך מהתמונה או מדברת עליו רק - זה  מפספס את הנקודה שלך פה בעצם.

ומצטרפת לנכתב פה, את זהב לא פחות♥️

סבתא שלי היתה קוראת לזה "שפת האני"....

תודה על התזכורת❤️

שאת מחליקה בחיים.

אם את אומרת שזה משהו שהשתנה נשמע כמו קלאסי קשור למילואים, מלחמה. אנשים על הקצה, עצבניים.

כן, קשוח לחיות לידם.

ואת צודקת שאת יכולה להיות מכילה אבל עד האשמה אלייך. לא לאפשר לזה לקרות. יכול לחטוף כריזה, אני אכיל... אבל להפיל את האשמה עליי ועוד בחוסר פרופורציה. לא. לא. אני לא שק חבתות.

כן יכולה להזדהות איתו שדברים קטנים יכולים לגרום לי לעצבים מוגזמים. חיבוק

בגלל שאני יותר "פלואידית"- יותר יכולה ללכת לקראת ויותר מרגישה את האחר, וגם אין לי כמעט דרישות מהזולת

אז אני יותר רגישה לתחושות של ניצול או של מרמור.

כביכול אם הזולת רוצה משהו אני חייבת להיענות לו. בלי לבדוק אם רציתי בכלל. ויש תחושה של אשמה כבדה אם לא עשיתי.

כל ציפייה של האחר מכניסה אותי קצת ללחץ.

ויכול להיות שגם בעלך לא רוצה את הטפט

או שהוא רוצה להרגיש שהוא לא חייב לשים אותו. ושהוא חופשי להגיד לך לא. ואם הוא שם מתוך כפייה (גם אם פנימית ולא מצידך)- הוא ירגיש מרמור

ויכול להיות שהןא מרגיש שאפילו הבקשות של השכנים מחייבות אותו.

ואז הוא גם אשם כלפיהם שלא עזר.

או שהוא מרגיש אשמה ונחיתות כלפיי עצמו- אחרים נרתמו בכיף ואני לא. איזה מן בן אדם אני?

בקיצור הערך העצמי לא חזק דיו כדי להרגיש שלם עם הבחירות שלי.

לאנשים כאלה הכי טוב לפעול דרך מרחב ושחרור.

והרבה מחמאות וחיזוקים שהם טובים גם אם לא עשו כמו הציפייה מהם.

ממש כל מה שכתבת. ואני מודעת לזה.

ונותנת יםם של מרחב ושחרור. כנל על החיזוקים.

יש מצב שכשזה קשור אלי אני יותר מצפה/רגילה שהוא כן עושה.. ואז כשלא זה יותר קשה לי.

אבל אני באמת משתדלת המון לתת לו את כל הכבוד לומר שמשהו לא מתאים לו. ולכבד את זה.

חושבת שבאמת יש שיפור בנושא... אבל אולי גם בגלל הוא יותר כועס בזמן האחרון? מרגיש לי שזה גם חלק מהלהביא את עצמו כמו שהוא ולא לשמור הכל בפנים ולהיות מרצה.... ובכל זאת... אני מצפה שיגיד "לא מתאים לי" בענייניות ואולי גם נדבר על זה. אבל לא לעצבים לא קשורים...

טוב  מבינה שיש דרך ולמרות שהןא מושלם הוא כנראה לא. ואולי טוב שכך.....

על הריצוי והאשמה - בעלי היה ככה (עדיין אבל הוא כן הלך לכמה מפגשים עם מישהו והוא במודעות)

אני חושבת שמאוד מאוד משמעותי פה שלא תקחי עלייך את הבלאגן הפנימי שלו, אני הרגשתי תקופה ארוכה שאסור לי להביע רגשות של תסכול לידו כי ישר אפילו אם זה בדקות הוא נכנס ללופ ממש לופ מתגונן וכמובן גם מאשים ואין איך לעצור אותו.

עד שלמדתי כן לשים לב הרבה יותר לעיתוי אם אני באמת מעוניינת בשיח שיוביל לאנשהו ולעשות הרבה הקדמות, ועדיין אם הוא יוצא מפרופורציה וזה קורה לו בהחלט הרבה יותר בתקופות לחוצות - אני אומרת לעצמי ברור את ההפרדה - ועם הזמן גם הוא למד להגיד לי אותה בעצמו שזה לא שייך אליי וזה רק הוא שלא מסוגל להכיל כלום עכשיו.

אבל זה באמת אחרי הרבה זמן של עבודה דו צדדית.

בהתחלה הוא היה כמו דובי לא לא חחח , כל בקשה שלי הוא היה בודק עם עצמו אם הוא עושה את זה כי הוא רוצה - מטריף

אבל הבנתי שזה שלב ושמחתי מזה כי עכשיו אחרי התהליך הרבה יותר כיף ונעים איתו, הוא נותן והוא חושב מה הוא רוצה לתת ולשים פה ולא כי הוא מרגיש חייב.

(אצלם בבית לאמא שלהם היה רצון מאודדדד חזק ולא היה כדאי שהיא תצא לא מרוצה )  

אני כן אומרת בזהירות שאם אני הייתי מנסה בכח להימנע לגמרי מפיצוצים -לא היינו מגיעים למודעות והקרבה של היום -פשוט הייתי מתרחקת וזהו, ותסמכי עליו שאם הוא אדם טוב לב ורגיש כמו שאת מתארת הוא יעשה את שלו ויתקדם בעז"ה .

וזה שאת נותנת את הכבוד אין טוב מזה - יכול להיות שזה בדיוק מה שמאפשר לו להרגיש סוף סוף בבית להרגיש רגשות ולעשות שינויים בעצמו שלא היו מתאפשרים קודם . 

זה עניין של ביטחון עצמי.

נדרשו לי הרבה שנים כדי להביא את עצמי לקשר. היה חי הרבה יותר קל להקשיב לבעלי ולהשתתף אתו בעולם שלו, מאשר להביא את עצמי.

גם כי לא ראיתי טעם בסתם לשתף כשהוא לא יכול לעזור לי (דברים מהעבר שלי)

וגם כי לא הייתי מספיק בטוחה שזה יעניין אותו.

היום יש לי כבר יותר ביטחון עצמי בקשר, כי גם פיתחתי יותר את העולם שלי, ואני מרגישה שיש לי עניין בתוך עצמי.

אבל פיתוח הביטחון העצמי זה מסע.

בתור בת זוג באמת להחמיא ולפרגן זה הכי חשוב. ככל שהוא יאמין שהוא חשוב לך, שאת מסתפקת בו כמו שהוא. שהוא כמו שהוא זה וואו, שהוא מספיק לך ואת אוהבת אותו-

הוא ירגיש יותר בטוח להביא את העולם שלו.

לאנשים שאין להם מספיק ביטחון עצמי ושלא עודדו אותם מהבית להגיד הכל בחופשיות, ולא שידרו להם קבלה עמוקה של מי שהם-

הנטייה הראשונית היא לברוח. לנוס.

האסטרטגיה הראשונה היא להדוף כל מתקפה על הסף.

גם אני כזאת. הודפת כל ביקורת ממני. כי המחשבה שאני פגומה בעיניו היא ממש קשה לי. זה נתפס לי כאיום על הבסיס, ולא כביקורת של מישהו שאוהב אותי מאוד, אבל בסה"כ רוצה שאתקן דברים קלים.

עם הזמן למדתי פחות לענות ויותר להקשיב. לא לפחד לשהות ברגש. לא לפחד להכיר בחסרונות שלי. להסכים לקבל אותם, ואותי כמו שאני.

הדיפת הביקורת היא מאוד מתסכלת עבורך, אני לגמרי מבינה, אבל זה נטו ממצוקה שלו. הוא כ"כ רוצה להיות מושלם עבורך, ורוצה להאמין שהוא יכול להיות מושלם עבורך.

בעיניו, אם הוא לא מושלם, אולי את תחפשי מישהו יותר מושלם ממנו... (שזה כמובן קשקוש, אבל ככה מדבר מוחצשל אדם כזה)

כתבו פה על אדם רגיש מאוד.

בתור אחת כזו - אני לא חושבת שזה הדבר היחיד שמציק לו. כלומר, יכול להיות שהוא אדם רגיש מאוד, אבל על זה התלבש משהו נוסף שמעצים הכול. (מצטרפת לרעיון שאולי זה קשור למילואים. זה בהחלט משהו שיכול להציף אנשים רגישים...)

כתבת שהוא לא יהיה מוכן ללכת לטיפול. אולי ביחד איתך הוא כן יהיה מוכן? ואם לא - אז אולי ללכת בעצמך לטיפול שיעזור לך בהתמודדויות איתו?

הרבה הצלחה, אישה יקרה❤️

מה לגבי ל את עם בעלך לתפילה והוא יקח את הילדים לגינה ואת תלכי לטבול ותחזרי זריז?

סקרנת עם הניסים.

בעלי אמור להתפלל יחד עם המארחים אז יהיה חשוד אם לא יבוא איתם לתפילה, הקטנה שלי תפטפט בלי הפסקה בביכ, אז לא שייך להכניס אותה.

מספיקים לחזור מהמקווה לפני שהתפילה מסתיימת? אם לא זה ממש פדיחה שאגרום לסעודה להתעכב

כנראה כתבתי מאנונימי

אצלי מה שהיה בסוף זה שסיפרתי לחברה שגרה שם באיזור והיתה באותה שבת על המקווה

קבעתי להפגש איתה כאילו סתם עם הילדים והכל

היא שמרה לי על הילדים בגינה קרובה ואני טבלתי..

בעקרון אם את מנוסה בטבילות ליל שבת את יודעת שזה די זריז ומוקדם.. אם תגיעי מספיק מוקדם ואם לא יהיה עומס חריג את אמורה לחזור בזמן

אגב אני טיפה התעכבתי כי היה עומס במקווה והוא גם היה ממש רחוק מהמארחים אבל זה התקבל טוב כי "היה ככ כיף עם החברה שלא שמנו לב לשעון..."

וניסים מעל הטבע..

כבר מאוחר אין חי כח לפרט אבל זה היה משהו לא נורמלי

אפילו בעלי לא האמין שדברים כאלה קורים

ואם נוסעים ויהי מה, אז לצאת כולם ביחד לתפילה עם הילדים, אחרי קבלת שבת (בחוהמ נראה לי מקוצרת) בעלך לוקח ממך את הילדים לטיול ואת הולכת למקווה. הוא משלים את התפילה בחדר ביחידות...