מעדיפה להאמין שאין אלהים על פני אלהים כל כך אכזרי.

ואם הוא קיים, הוא לא האלהים שהאמנתי בו קודם.

בתחילת המלחמה חוסר האמונה הקל עליי.

הכעס היה מנותב למפלצות ולא כמו בעבר לאלהים.

עכשיו אני מלאת עצב וייאוש.

הלוואי שהיה לי אלהים

הלוואי שהייתה בי האמונה שמישהו מכוון את הכל ולכל הצער הזה יש תכלית.

אבל בקטע ההלכתי בכל מקרה אין לי שבתות ותפילות וכשרות ושמירת נגיעה וכו׳ וכו׳..

תמיד האמנתי שהוא קיים אבל

רק היה לי ממש קשה בגלל רבנים ואנשים שפגעו בי

ורציתי רק להתרחק מאיפה שהיה לי רע

מתיר עגונות.

בוודאי שהתופעה קיימת והיא לא נדירה, אבל אני לא חושב שהיא נפוצה מאוד. 

השאלה איפה הקושי מתבטא אצלך בדיוק ואיך אתה מתמודד איתו?

האם זה מקדם אותך או מרחיק אותך?

איך זה מסתדר עם הסביבה?

למגזר שממנו הגיעו.

אני לא חושבת שנכון לקשר בין רמה אמונית ודתית לבין אסונות.

השנה לא (או עדיין לא) התמודדתי עם הרגשות האלה.

כנראה הזמן עושה את שלו, ויותר ויותר ברור לי שהסליחות הן לא כלפי ה' או ביחס למצוות.

אני גם לא מאמינה במצוות או שמישהו בודק אותן, וכל הצ'ק ליסט הזה לא בשבילי ומרגיש לי קטנוני .

אם כבר אווירת סליחה אז יותר ביני לבין עצמי והסובבים אותי, לא כלפי אלוקים.