כולם מדברים על נקמה,
כולם שרים על לחזור הביתה.
מקווים למצוא נחמה,
מתפללים שתשוב גם אתה.
ורק אני מסתכל מהצד,
מחייך לי חיוך קטן ועצוב.
יושב על הסלע בדד,
פותח את ספר ההיסטוריה שוב.
ואני לא רוצה לקלקל שום אחדות,
אבל אני יודע מה יקרה.
ניצחון, תקומתה של היהדות.
ואחר כך מה עלינו יהיה?
רק תלמדו היסטוריה.
אנחנו לא כאן פעם ראשונה,
זו בדיוק אותה אופוריה,
כמו לפני שלושים שנה.
אינתיפאדה, פיגוע כל יומיים.
ראבין אמר, חבר'ה אין ברירה.
פעם אחת תשברו להם ידיים ורגליים.
ופתאום הסכמי אוסלו, איך קרה?
אם רק ניתן להם מדינה,
לא תהיה עוד מלחמה,
זה יכול לקרות עוד השנה,
אז אל השלום נצעד קדימה!
וזה מה שיקרה, ידידי הטובים.
בנימוק זה או אחר,
בתל-אביב זאת יאמרו האנשים,
ואנו שוב נילחם, חבר.
