אשמח לשתף בדילמה שעלתה לי ואשמח לשמוע מה דעתכן..
אני ובעלי בזוגיות טובה ברוך ה, זוג צעיר ומאוהב.. ועכשיו אחרי הלידה הראשונה וביחד עם העבודה שלו שניהיתה יותר טובענית (בעקבות המלחמה) נוצר לנו צורך לעבוד על האינטימיות, על יצירת זמנים של ביחד, ליהיות לגמרי פנויים אחד לשני...זה מצריך דיבור, למידה מחדש ועוד..
אני בעיקר דוחפת לזה שנדבר ונעבוד על זה (כי רואה שהזמנים של ביחד אינטימי והפעמים של חיי אישות ממש יורדים). מרגישה שצריכה להביא את בעלי לשיח ועבודה על זה כי העבודה תופסת אצלו הרבה מקום וכנראה זה פחות מטריד אותו..ואולי גן יותר נח לו להדחיק את זה כרגע..
הערב, אחרי שהעלתי את זה שוב וקצת דיברנו על זה נכנסתי לסטטוסים בווצאפ וככ הרבה תמונות של חילים שנהרגים.. תמונןת של חילים עם הנשים שלהם ופשוט התחלתי לבכות.. וחשבתי על האלמנות האלה שלא יזכו ליהיות יותר עם הבעל שלהם, ועכשיו חושבת גם על כל נשות המגויסים שלא נמצאות עם הבעלים (בעז"ה שכולם יחזרו לשלום בריאים בגוף ונפש)
ופתאום הרגשתי שאולי אני יותר מידי מתעסקת בזה, שזה לא פייר, שזה אולי אפילו מנותק.. שאני לא יכולה להתלונן על זה שאנחנו לא מספיק ביחד וכו..
נכון שצריך להמשיך את החיים, להוסיף שלום, שמחה, להביא את השכינה ולא לכבות את הרוח כמו שהימח שמם רוציםשיקרה... אבל עדיין... חשבתי להגיד לבעלי שאולי נתחיל לעבוד על זה ולדבר על זה רק בסוף המלחמה אחרי ניצחון מוחץ בעז"ה.
מה אתן אומרות?
ומי שאומרת שצריך להמשיך כרגיל וגם מי שאומרת לעבוד על זה בסוף המלחמה, ויש לכן טיפ איך אפשר לעבוד על הנושא הזה- בתוך העומס של החיים למצוא זמן של ביחד (להתעקש על פעמים בשבוע? לחכות שיזרום? וכו..)
)
