ולא הוספתי סמיילי אחרי המשפט בכותרת, ולכן אני צריכה אתכן.
צפות בתוכי כ"כ הרבה תחושות ביחד. לא מצליחה להכיל וצריכה עזרה באים להתמודד.
מצד אחד, אושר עצום והקלה גדולה. כ"כ צריכה אותו פה לידי. כ"כ צריכה חיבוק (ושיהיה לידי בבדיקת הריון שאני מתכננת לעשות שבוע הבא, בדיוק ביום של האיחור, כי כ"כ רוצה עוד הריון)
מצד שני, יש גם תחושה אחרת, פחות טובה... אנסה להסביר.
קודם כל, ברור לי שהוא רוצה להמשיך, הוא בתפקיד משמעותי, לוחם היה בעזה עובד קשה.
קשה לו המחשבה לחזור לשגרה, בזמן שהלחימה ממשיכה (הוא לא משתחרר לבד, זה משהו חטיבתי, לא באמת ממש מבינה בזה..) אז ברור לי שההימצאות בבית והשגרה החדשה תהיה לא פשוטה. וזה מפחיד אותי.
וגם, קצת תינוקי מצידי, אבל נהנתי מהצומי, נהנתי להיות גיבורה.
אני נמצאת בחברה של הרבה מאוד נשות מילואים. אנחנו מוקפות בחיזוקים מילוליים ומעשיים. בעוד שרוב חברותי הבעל שלהן מגויס בעיקר לאבט"שים ולהגמ"ר, אני הייתי בין היחידות שהבעל שלהן נלחם ממש, נכנס לעזה, לא היה זמין הרבה זמן, בקושי הגיע הביתה וכו'...
ופתאום אני אצא מהחבורה, כולן יהיו עדיין חזקות וגיבורות ורק אני לא.
פתאום בעלי לא יהיה הבעל הגיבור, אלא זה שנמצא בבית, שממשיך בשגרה רגילה...
אוף, ממש מרגיש לי תינוקי. תחושה מבאסת.
איך מתמודדים עם התחושות האלו?
זה הזוי הקריעה הזו, מצד אחד לרצות כ"כ שהוא ייחזור, מצד שני לרצות שהוא ימשיך להיות גיבור💪
