לא עולות לי עצות כרגע רק חיבוק גדול גדול

כל הכבוד שפרקת ושיתפת פה... גם זה יכול להיות קשה לפעמים

רק רוצה להגיד שאתם נשמעים זוג מדהים מדהים!

וזה כל כך יפה שאת מצליחה לראות בו את כל זה תוך כדי שאת בתקופה חשוכה.

אני מעריצה אותך, אותכם.

חיבוק גדול מאוד, נשמע מהמילים שלך הרבה כאב ותסכול

שמהצד שלך, אם את יכולה והוא לא מעוניין ללכת לטיפול - כדאי להסביר לו שהתפקיד שלו בלשמח אותך נעשה בשלמותו (כי הוא באמת מאוד משתדל ואוהב אותך וממש רואים את זה, אני קוראת שגם את מרגישה את זה) אבל התוצאה כבר לא קשורה לעשייה שלו. כי זה לא מצב רגיל, דכאון. ונכון שהוא עושה הכל כי הוא מצפה לתוצאה, אבל אני חושבת שחשוב מאוד שיידע שהוא מרים לך ועוזר לך ותשבחי אותו ותגידי לו כמה הוא מוערך וכמה הוא מקל עלייך ושהחושך הזה שאת נמצאת בו כרגע ובעז"ה יעבור במהרה, הרבה יותר מואר בזכותו, ושבאמת אם יש לך את הימים היותר קשים שלך - אז זה לא קשור אליו. כי האמת שזה לא קשור אליו והוא צריך לדעת שהוא יכול לשפר את הרגשתך אבל לא בהכרח לרפא לך את השמחה.

ומכאן אני עוברת לנושא של המיניות - הריון זו תקופה שבה שני הזוג חווים שינויים בחיים הזוגיים והמעשיים, כל אחד לפי החבילה שלו

את עסוקה כרגע בלהיות בהריון. מתמודדת עם דכאון. המימיות לא הלכה לאף מקום, היא פשוט בהולד.

וכדאי לדבר על זה שזה זמני והנצב משפיע וההורמונים משפיעים.

ובמאמר מוסגר רוצה להגיד על זה שבעז"ה בהמשך לקראת הריון הבא אם ירצה השם, כדאי להתכונן נפשית לתרחיש דומה כדי שהנחיתה תהיה רכה יותר אם זה חוזר על עצמו

ולסיום, אתם נשמעים זוג מדהים מדהים מדהים. וכמה חמלה ואהבה ונתינה יש ביניכם. זה מהמם, ואני בטוחה שהשם שמח בכם❤️

תוכן ההודעה נמחק.

(אנחנו יודעות שהתכוונת לטובה, אבל פה זה עלול להזיק)

המנהלות 

חווית פעם דכאון שאת מרשה לעצמך להגיד לה את זה? תגובה ממש מנותקת, במחילה.

מה שייך פה ניעור? בחייאת..

עם כל הכבוד, אישות זה לא הכל. וממש לא כל חזות הנישואין וטיבם. יש תקופות בחיים שזה זז הצידה. וטוב שכך.

ואם היה מצב רפואי של קיצור צוואר ואסור אישות? אז את מי ננער?

למה כשזה קשור לנפש מותר להשתלח? כי אין  אישור מרופא?

אישה לא צריכה אישור מאף אחד כדי לא לקיים אישות במצב שלה

ממש אבל ממש לא לעניין

חיי הנישואין והזוגיות הם כל כך הרבה מעבר למעשה הטכני... עד כמה שהוא חושב ומרכזי בחיים.

ולקיים ככה כמו ש@דור רביעי מתארת זה פשוט עוול. גם לאישה וגם לבעל

אישות צריכה לבוא ממקום שלם של כל הצדדים!

וכזה לא ככה זה יכול לגרום נזקים בהמשך...

גם פה התוכן נמחק

המנהלות

רגע בצד את עניין הדיכאון.

אישה *לא* צריכה לעשות שום דבר שלא מתאים לה. נקודה. סימן קריאה.

קשר אינטימי בין בני זוג צריך להגיע ב**רצון** של שני בני הזוג. לא כטובה, ולא כהסכמה. ברצון.

אם זה לא המצב, אז לא עושים.

זה לא סותר את זה שאפשר ללמוד יחד מה טוב, שאפשר לדבר על זה, שאפשר לעשות עבודה. אבל העניין הוא שמכל הדברים הזוגיים, זה ה-דבר שצריך להיות כמשהו משותף והדדי, ולא כי צד אחד "מסכים" לשני.

והיא יכולה לעשות חשיבה בינה לבין עצמה

זה לא בלתי אפשרי לדאוג שגם לבעל יהיה טוב

במיוחד כשהיא מוטרדת מהזוגיות הפצועה

הוא מתאמץ מאוד כי הוא אוהב אותה

ובהחלט נראה שהיא רואה את המאמץ שלו.

ה'תשלום'  על זה לא חייב לבוא בצורת אינטימיות ואישות אם היא מרגישה לא יכולה ולא מסוגלת.

בתור אישה, בהריון , וב"ה לא בדיכאון

אני יכולה להגיד בלי מידי לפרט שהעניין הזה קשה לי בתקופה הזאת

לבעלי זה מאוד חסר, אבל הוא מבין שאני בתקופה מיוחדת. אז מוצאים את דרך האמצע

אבל העיקר לא מקריבים כל מיני דברים רק בשביל זה.

אנחנו כבר נשואים עשור + ועוד נחיה יחד הרבה שנים בעז"ה ועוד נחזור למצב הרגיל.

הכל בסדר.

אני הבנתי בכלל שהיא מתוסכל כי הוא לא מצליח לשמח אותה

אני לא מתחברת לגישה הזו שחייב 'לתת' לגבר בכל מחיר כי אחרת הוא יתפוצץ. יש נסיבות מיוחדות בחיים.

זה לא אומר שמצד שני אם יש משהו שבידה לעשות כדי להגיע לחיבור, אז להימנע ממנו

אבל זה ממש לא כזה שחור ולבן. בטח לא בצורה שבה כתבת את זה.

מצוות עונה להזכירך היא חובה של הגבר, לא הפוך

זה שבלבלו לנו את המח עם זה שאישה חייבת וזה שם לנו על הכתפיים אחריות ואשמה מטורפת גם במצבים שבהם אין קשר בין המצולממם לכתבה, זה עצוב.

יש לו יצר, זה ניסיון, אבל זה לא ניסיון שלה אם היא לא מסוגלת.. ואם היא לא מסוגלת או כן מסוגלת לעשות השתדלות זה דבר שרק היא יודעת. ושום ניעור כזה או אחר לדעתי לא יקדם אותה מלעשות את הבירור הזה

ואם בסוף הבירור מתברר שלא, אז לא.

גם בחיים הרגילים, בלי הריון, קורה ש"משתוללים" בחיבור

ולמחרת

עוד יש רגישות ואי אפשר לחזור ולגעת במקומות מסוימים.

ואז ההבדל הוא אם האשה עושה מזה עסק גדול ואל תיגע בי,

או,

שהיא אומרת לבעלה, עוד רגיש לי כאן וכאן, אבל אני אוהבת אותך ומתגעגעת אליך, ורוצה שנהיה ביחד רק בלי xyz, אלא יהיה לי נעים את תעשה wqr, ואז אפשר להתרכז בלהרגיש אותו, את הנשימות שלו, פשוט לאהוב אותו ולרצות שיהיה לו נעים *כשיש הסכמה* שלא מוכרחים להגיע לשיא, וזה יותר נעים לישון ביחד וכשבעלך לא מתעלם ממך מכריז על עצמו ככישלון והולך לשחק במשחקי מחשב.

אם יש ממש עיוות של החשיבה ביחס לגוף בגלל דיכאון אז זה ממש דיכאון קליני שזקוק לטיפול מקצועי ולא לשיחות אצל מטפלת הוליסטית.

אבל לא תמיד זה דיכאון עמוק. לפעמים זו פשוט רגישות אחרת של הגוף למגע ואפשר למצוא מה כן נעים. למשל הפותחת תיארה שהיא נהנית מליטוף. סתם ליטוף.

לדעתי הבעיה התחילה מהגישה של בוא יאללה שיגמר כבר שהיא מעליבה וגרמה לריחוק.

זה גם לא נכון כלפי הגוף שלא רוצה ומכריחים אותו

וגם מעליב את בן הזוג שמרגיש כמו באונס, מחילה על הביטוי.

ולכן צריך להרהר טוב טוב ברצונות

מטפלת הוליסטית דווקא לא תעשה "שיחות" בד"כ זה שיטות טיפול של טכניקות דיי עמוקות, שדורשות הרבה עבודה מהמטופל...

לדוג' דמיון מודרך צריך הרבה ריכוז ופניות, s.e צריך קשיבות לגוף והוא מאוד מעייף כי הוא עובד מאוד עמוק, פרחי באך זה אפילו לא שיחות, נלפ זה ממש טכניקות מורכבות וממש לא רק שיחות... ודווקא טיפול סטנדרטי אצל פסיכולוגית (שלא עשתה העשרה בשיטות הוליסטיות) זה באמת בעיקר שיחות של העלאת מודעות, ומכירה כמה בנות שאמרו שההוליסטי יותר קידם אותן (התנסו בשניהם)

אלא אם כן כשאמרת מקצועי התכוונת להתערבות של כדורים שאז זה משו אחר לגמרי...

לק"י

לכתוב בחריפות למישהי במצב נפשי עדין ורגיש, זה פשוט לא מתאים.

גם אם בעינייך המצב שלה פשוט יותר או שלא הבנת, את קוראת סך הכל כמה הודעות, לא מכירה אותה בחיים האמיתיים, ובטוח לא מבינה לגמרי מה מצבה. אז אל תגיבי ככה.

וזה נכון בכללי לגבי כתיבה, שלא תמיד מובנת האינטונציה. וצריך ממש לשים לב.

אנחנו לא "מחנכות" אחת את השניה, ולכן בעיני האישיות *לרוב* אין מקום לתגובות מחנכות וחריפות.

מישהי באה לבקש עיצה או לפרוק, לא לקבל תוכחות. ולרוב זה גם לא יישמע.

ולך אנונימית יקרה

שולחת חיבוק חם ואוהב. יש לכם תקשורת מדהימה, אין לי כל כך עצות בטוחה שחכמות ממני יגיבו לך❤️

רק דבר קטן, ממליצה לך לשמוע את הרב אייל עמרמי

הוא ממש מחזק את הנפש והאמונה. 

וגם ממש עצה גרועה.

אני מניחה שלא חווית דיכאון אם כתבת את מה שכתבת. אישה בדיכאון לא תמיד מוצאת כח אפילו לצאת מהמיטה/להתקלח/לצחצח שיניים. היא מנסה לשרוד את הרגע ואת ההריון וכרגע זה התפקיד שלה וגם של בעלה.

ולך פותחת יקרה,

התרגשתי ממש לקרוא איך את סובלת כל כך, מחזיקה בשיניים כדי להמשיך ולהיאחז בטוב ובכל זאת דואגת וחושבת על בעלך. וגם התרגשתי לקרוא איזה בעל טוב יש לך- כמה שהוא דואג לך ושומר עלייך. אני בטוחה שאתם זוג עם עוצמות מיוחדות ותמצאו את הדרך רק לצמוח מזה!

קודם כל במקומך הייתי מדברת איתו בדיוק על הדברים שכתבת. איך את אוהבת אותו וחוששת שבגלל המצב הנתון שהוא קשה לשניכם, הוא יקרוס וההשלכות של זה על כל הבית. זו תקופה שעשויה להיות ארוכה, רכבת הרים רגשית ממש ובגלל שאתם זוג- שניכם מושפעים מהמצב ושניכם צריכים להיות עם יכולות לפרוק דברים מהלב. להגיד לו כמה את מעריכה את כל המאמצים שלו לעזור לך ולהיטיב איתך, אבל שאם באמת הוא רוצה לפתור את זה מהשורש עבורך, ייתכן ויצטרך לקבל הדרכה -איך לעזור לך בכך שיעזור לעצמו...

אולי שייך לשתף משפחה קרובה? שתוכלו לקבל קצת עזרה פיזית/נפשית והוא ירגיש שהוא לא נושא לבד בכל הנטל הנפשי/ הפיזי ולא האדם הבלעדי שנמצא בעמדת המלאך השומר שלך?

הקטע הזה שאתם הולכים לישון לבד, שהוא יותר זמן במחשב, באמת נשמע כמו תוצאה מהתסכול שלו ומהפחד להתמודד עם התסכול. העצה הטובה ביותר שלי זה לחזק ביניכם את התחושה ששניכם מתמודדים *יחד* מול אתגר רציני. שאתם לא פחות אוהבים, לא פחות אכפת לכם, אלא בתקופה של התגברות על המצב הנתון ולכן, זה בסדר אם צריך קצת זמן לבד כל עוד מבינים אחד את השניה ומראים גם הבנה של הקושי של השני וחיבור כלשהו- אפילו רק חיבוק/לשתות תה ביחד ולהיזכר שאתם אלופים והמצב בע"ה ישתפר.

ואני באמת באמת מאמינה שלא בהכרח הזוגיות שלכם תיפגע. להיפך, היא יכולה גם להעמיק. נכון- זה יהיה אתגר. אבל צריך להבין שכמו בכל עסק יש זמנית שצריך לחשב מסלול מחדש, לבחון חלופות ולקבל החלטות- גם כאן תעשו את זה כמו גדולים! עם הסתכלות לקושי בעיניים יחד!

ועצה פרקטית- אם את במצב פיזי/נפשי שמאפשר לעשות הליכות- זה מאד מאד עוזר להרגשה הטובה.

בהצלחה!!!

שהיא בדיכאון!

פותחת יקרה, אנא ממך אל תקראי את התגובות אם הן לא יחזקו אותך.

נשמח שאת -הפותחת, דורשת מעצמך לא מעט

ואת ראויה להערצה גדולה

שאת מצליחה לראות גם את הצד שלו. מדהימה!

גם אם כרגע את לא יודעת מה הפתרון, כי את מתארת באמת מצב מאתגר.

אבל בעיניי היכולת לראות את השני, זה כבר משהו גדול מאוד ולא מובן מאליו.

גם את רואה אותו, וגם הוא רואה אותך. וזו ברכה גדולה ומתנה לזוגיות.

לגבי מה לעשות, אני לא יודעת לצערי לתת עצות פרקטיות.

לפעמים עצם ההשלמה עם המצב, גם זה לתקופה זמנית, מקלה על ההתמודדות, במקום לנסות למצוא פתרונות שכרגע לא זמינים בטווח המיידי.

ואם כן יש מישהו שתוכלו להיעזר בו או שיוכל לתמוך בבעלך, אני חושבת שזה גם יכול לעזור, אבל מבינה שזה מורכב לכם.

אתם אלופים

ואת גיבורה שאת משתפת

מקווה שתמצאו את הדרך שלכם

קודם כל חיבוק!

כל הכבוד שאת בטיפול זה כבר מעולה!

ואת אומרת שבעלך מדהים ותומך ורוצה לעשות הכל כדי לשמח אותך, זה מהמם באמת...

כשהגבר רוצה לשמח את אשתו אין שפע טוב מזה בבית.

נקודה קטנה שעלתה לי זה שאת מתארת חוסר ביטחון שלך מולו בתחום מסוים וגם שאת מרגישה שמעט נעשית קטנה לידו...

ומצד שני אני חושבת שגם הוא במקום מסוים קצת בחוסר ביטחון מולך כי הוא אומר שהוא עושה הכל וכאילו "נכשל" בתפקידו... והרי ברור שהוא לא באמת נכשל כי את התפקיד שלו הוא עושה כמו שאת מתארת, יש פשוט מצבים בחיים שעם כל ההשתדלות אלו יהיו הנתונים.

אז כאילו שניכם במידה מסוימת קצת באותו מקום או חווים משו דומה...

ואני חושבת שכמו שהוא לא באמת נכשל, גם את כנראה לא באמת קטנה לידו... על הדימוי גוף זה נושא קצת יותר רחב כי קשה להתייחס לזה בכמה מילים...

אבל מה שאני רוצה להגיד שתראי את הטוב שבך, אל תאשימי את עצמך או תלחצי שאת לא מצליחה, את באמת עושה את המיטב שלך וזה מהמם וגם בעלך עושה את המיטב שלו...

אם חסר משהו, אז אוקי אפשר ללמוד איך להתקדם אבל לא ממקום של אשמה.

את אוהבת אותו, את מטפלת בעצמך, את משתדלת לקום להתקלח ולהתאפר מדי פעם? מהמם!

כרגע לא צריך יותר מזה. רק תאהבי את עצמך.

וכשאת מצליחה קצת להרים את הראש מעל המים נסי להחזיר לו את הביטחון הזה שמעט חסר לו, אפילו רק במילים בע"פ, מכתב... תעצימו אחד את השני.

יש לכם את האהבה והרצון לעשות לשני טוב, פשוט תמנפו את זה להעצמה אחד של השני בזוגיות.

אצלו- ואי כל הכבוד שאתה ככה משתדל בעבורי, ועושה בשבילי ורוצה. אתה עושה המון. תודה רבה רבה לך. זה באמת לא ברור מאליו. בטוח שזה מקדם את ההחלמה שלי, מקדם את הזוגיות שלנו. ויבואו ימים יפים יותר. וואי זה מדהים איך שגם בחושך שלי אתה אוהב אותי ורק רוצה בטובתי, זה גם לא ברור מאליו.

ואצלך- אפשר לבקש ממנו מה עוד את צריכה כדי להרגיש יותר טוב וגם עם עצמך בטיפול פשוט לעלות את המקום של הדימוי גוף, העצמה, ראיית הטוב שבי, ונטרול אשמה.

על שאר הדברים פחות התייחסתי אולי כי זה פחות המקום שלי להביא עצות בנידון, אבל מאמינה שמלא כאן ייתנו לך עצות טובות וחיזוקים. בהצלחה רבה!! 

דיכאון זה אכן מקום חשוך שקשה לראות בעדו את הזולת.

כל מה שהעיניים רואות זה את התהום הענקית והחשוכה שיש בפנים.

וקשה מאוד לחשוב על חשק מיני במצב הזה. בטח כשאת בהריון...

נשמע שאת מאוד רןאה את המסירות שלו כלפייך, ושניכם מרגישים אשמים זה כלפי זה.

הוא- שאת עדיין ככה... הוא לןקח על זה אחריות

ואת- שאת לא מצליחה להתעורר כלפיו מינית.

וזה סוג של מערבולת. כי יש פה דיכאון, ורגשות אשמה, והריון, וחשק מיני, והכל מסובך...

נראה לי שהכי טוב זה להתחיל ממך.

האם לדעתך יש משהו שיכול איכשהו להחזיר לך את הרצון? תחשבי בהכי פרוע שלך.

ואם לא- אז אולי בחודשי הריון מתקדמים יותר, ההתנגדות תרד? אולי לא לגמרי, אבל במשהו. מה את מכירה מהריונות קודמים?

לפעמים גם לקבוע עם עצמך תדירות שתוכלי לעמוד בה, אבל גם שתחייב אותך- יש בזה כדי לעזור למוח לשנות פאזה.

וגם- כשיש בעיה הרצון הראשוני שלנו זה לברוח. ודווקא להעמיק בנושא הזה בלי לברוח, זה יגול להיות פתרון...

מה לגבי תרופות נוגדות גיכאון? את לוקחת משהו?

אבל זה עובר בעז"ה

ובמיוחד דיכאון בזמן הריון.

אני גם הייתי שם, דיכאון בהריון.

כמו בור אפל.

אומנם נראה לי פחות משלך.

אבל היה מאוד מאוד קשה. 

גם לי וגם לבעלי שניסה לעשות הכל כדי לעזור וכבר לא ידע מה ואיך.

אז קודם כל מעודדת אותך שזה תקופה וזה זמני וזה יעבור.

אני לא יודעת אם זה התחיל לך בזמן ההריון כמו לי ואז יש סיכוי גבוה מאוד שההורמונים של ההריון משפיעים.

אבל גם אם היה קודם, וגם אם לא קשור להריון.

תעודדי את עצמך ואת בעלך שזה יעבור ואתם תשלימו את התקופה הזאת ויהיו לכם עוד ימים יפים ומוארים יחד.

את אומרת שקשה לך ללכת לעזרה נפשית של שיחות.

מה עם עזרה פסיכיאטרית? שקלת?

אולי כן כדאי לך לדבר עם רופאת משפחה ולהתייעץ.

בדיכאון החלק הכי קשה (לדעתי) זה להרים את עצמך ולעזור לעצמך.

ולפעמים הסביבה מצליחה לעשות את זה, ולפעמים גם לסביבה קשה.

אבל באמת שכדאי לך לאזור כוחות, לדעת שזה בידיים שלך וב"ה שהיום יש פתרונות.

שולחת לך חיבוק חם וכוחות !!

אני קוראת אותך ומוצאת עצמי מתרגשת כ"כ מהכוחות הגדולים שטמונים בך, גם עכשיו, בתוך החושך הגדול והסמיך של הדיכאון.

לא יודעת איך להעביר לך בצורה שלמה עד כמה אני מעריכה אותך

ואת ההשתדלות המדהימה שלך

ואת המאבק העיקש אל מול הדיכאון וכדי לחיות חיים מלאים שמחים ומספקים

ואת האהבה הכנה והגדולה שלך לבעלך, כל כולך רצון שיהיה לו טוב, טוב שלם, אפילו הכותרת שלך כל כולה רוצה עזרה ועצה איך שיהיה *לו* טוב.

וכל זה אהובה כשאת בתוך דיכאון, שזו מחלה נוראית וקשה,

ממש כמו שמיכה שמכסה כל דבר טוב שיש לנו בעולם,

שמכסה את עצמינו האמיתית

שמכסה את הטוב

אבל עם כל השמיכה הנוראית והכבדה מנשוא הזאת - את מצליחה!

את יכולה לה!

את יכולה לו, לדיכאון!

את מנצחת כל יום וכל רגע וכל שנייה מחדש!

את מטפלת בעצמך

אבל חושבת על עוד דרכים לטפל בעצמך

את קמה

ופועלת

ומתקלחת

ומתלבשת

ומתאפרת

ומשוחחת עם בעלך

ובעיקר - כ"כ כ"כ אוהבת!

כמה את אוהבת אותו!

את יודעת, יקרה, עד כמה זה נדיר שבתוך הדיכאון מישהי תצליח לראות מעבר? ועוד לראות מעבר את האחר? שכאן זה בעלך?

זה מאוד מאוד נדיר ולא מובן מאליו!

כי אחד מההכשות הארסיות של הדיכאון זה שהוא משפיע ישירות על המחשבה ועל הכוחות ופשוט מוחק כל דבר טוב וכל כוח שיש ואין אפילו כוח לחשוב על עצמינו, ובטח שלא על אחרים.

וזה לא כי מי שעושה זאת רע חלילה, אלא כי זו פשוט מחלה לכל דבר.

כמו שלא יצפו ממישהו בלי ידיים להרים משקולות כבדות, ממש כך.

ואת יקרה, מצליחה (בצורה מטאפורית) להרים משוקולות בלי ידיים!

מצליחה לחיות הרבה הרבה למרות ועל אף הדיכאון!

מצליחה לחשוב מעבר, הרבה הרבה מעבר על בעלך היקר

ומצליחה לאהוב כ"כ

אז דבר ראשון שולחת לך כתר ענקי שמגיע לך ✨

ואת פשוט אלופה וגיברה שאין דברים כאלה!

באמת ריגשת אותי מאוד מאוד.

ורוצה גם להתייחס לדברייך, אנסה בנקודות לפי סדר הדברים שכתבת:

א. לגבי מה שכתבת: 

"כרגע מטופלת עי מטפלת הוליסטית גופנפש וזה טוב לי. אין לי כח לשיחות וגם יודעת מהעבר שאני מומחית בלהכניס את השיחה ללופ בלתי אפשרי..

קבעתי כמה פעמים תור לרופא משפחה אבל לא הלכתי.."

קודם כל משמח מאוד לשמוע שאת מטופלת במקום שטוב לך!

זה מבורך ויקר מאוד מאוד

ולגבי המקום של השיחות - כמובן שאת תמיד תעשי רק מה שנכון וטוב לך ומטיב איתך, ויחד עם זאת רוצה גם לכתוב למקרה שאי פעם יהיה לך רלוונטי -

שטיפול בדיכאון ע"י שיחות שנעשה ע"י פסיכולוג מוסמך שם בעצם את כל האחריות על המטפל שהוא מוסמך ומקצועי ואחראי, כלומר הוא ידע לנווט את השיחה ואת הטיפול גם במצבים כפי שכתבת ש"את מומחית בלהכניס את עצמך ללופ בלתי אפשרי" - ומטפל טוב ומקצועי יודע לקחת זאת בחשבון ולסדר זאת. זה עליו. וכך יעשה ב"ה. ואת  תוכלי להרפות.

וגם לגבי הדיכאון עצמו, שהרבה פעמים משפיע כאמור על המחשבה עצמה ומראה לנו שהכל אבוד וצובע הכל בצבעים אפלים ואומר שאין סיכוי אבל בעצם זה הדיכאון שמדבר וע"י טיפול פסיכולוגי (שיכול לכלול גם שיחות, או גם כדורים, או גם וגם) ניתן למגר אותו לחלוטין ולחיות חיים שלמים ומלאים ב"ה.

וחוזרת למה שכתבתי קודם - כותבת את הנ"ל אך ורק מאהבה רבה ורצות לנסות לפתוח לעוד כיוונים אבל ממש לא כהכרח או כהפחדה חס ושלום או שום דבר קרוב לזה

והכי חשוב שיהיה לך טוב, ומה שיוביל אותך לטוב הזה - הרי זה מבורך! ❤

ב. לגבי מה שכתבת:

"בעלי מדהים! 

הוא הכי בעולם רוצה שיהיה לי טוב.  

הוא ממש משתדל לעזור לי בבית ולתמוך 

ולכי לטיפול

ותעשי כל מה שיכול לעשות לך טוב 

ומפנק והכל.. 

הוא פשוט רוצה שיהיה לי טוב, 

והוא באמת איש טוב בלי קשר בכללי...

שופך עליי כסף

וכמויות של אהבה

וחום

ואני אוהבת אותו כ"כ"

קודם כל אני ממש רוצה להדגיש את כל הדברים הללו,

כל אחד בפני עצמו

וכולם יחד -

כ"כ כ"כ נפלאים ולא מובנים מאליהם

כ"כ כ"כ מרגשים ומשמחים

נשמע שזכיתם ממש

שזכית בו

וכמה הוא אוהב אותך

ושהוא זכה בך

וכמה את אוהבת אותו

והאהבה הגדולה הזו,

שאינה תלויה בדבר,

שנוכחת וקיימת ונושמת -

היא מרפאת ונותנת המון כוח ועוז בפני עצמה

ב"ה ממש ❤

ג. לגבי מה שכתבת על המקום של האינטימיות:

זה באמת נושא שלם שהוא עולם ומלואו

אז רק לכתוב על קצה המזלג ורק על הנקודה הזו - שיש לחשק המיני כמה וכמה "מחבלים" שפשוט הורגים את החשק המיני.

ואחד המחבלים הכי הכי גדול וחזק - הוא הדיכאון.

הוא פשוט מחבל בחשק המיני וגומר אותו.

ולהבדיל, גם הריון ותקופה של שינוי הורמונלי, גופני וכו' יכול בהחלט להיות עוד חבלן בחשק המיני.

ואצלך אהובה יש את שניהם.

ואני חושבת שתיווך לבעלך של הנקודה הזו - שזו בכלל לא את, אלא זה הדיכאון, ולהבדיל אולי טיפה ההריון - יכול קצת להקל.

גם לתת לבעלך לקרוא על דיכאון, על מה זה בכלל, יכול מאוד להועיל, ואנסה להתייחס לכך ב"ה בסעיף הבא.

ד. לגבי מה שבעלך היקר אמר לך:

"ואומר לי בדמעות אני מיואש אני נכשל בתפקיד שלי התפקיד שלי שיהיה לך טוב 

תמיד האמנתי שתהיי מאושרת איתי וואלה אני עושה כל מה שיודע ואני לא מצליח.."

אז כפי שהתחלתי לכתוב בסוף הסעיף הקודם - מאוד יכול לתרום אם בעלך ילמד על מהו דיכאון.

יש למשל סרטון קצר שטיפה שופך אור על מה זה בכלל דיכאון, כאן:

ואני מציעה שילמד ויקרא וישמע אפילו בשיחה אחת עם איש מקצוע על מה זה בכלל דיכאון ואיך ניתן לעזור ולתמוך בבן זוג שמצוי בדיכאון.

אחד הדברים שתביא ההבנה והלימוד הזה לעומק, הוא מאוד חשוב ובעצם אומר שבן/בת הזוג, כמה אוהבים שיהיו, הם לא המטפלים של השני/ה.

זה משפט שנשמע פשוט, אבל יש בו עומק גדול מאוד והוא חשוב מאין כמוהו.

כי כמה שנרצה, אנחנו לא המטפלים של השני.

בעלך הוא הבעל שלך, האיש שלך.

ואת האישה שלו.

הוא לא המטפל שלך. לא יכול להיות, וגם לא טוב שיהיה.

ואת לא המטפלת שלו. לא יכולה להיות, וגם לא טוב שתהיי.

ויש כאן הפרדה מאוד ברורה

והיא חשובה מאוד מאוד מאוד

כי בעצם אם מתבוננים על זה, בעומק, דווקא כי בעלך כ"כ כ"כ אוהב אותך

הוא רוצה שיהיה לך טוב, הוא אומר זאת וממש זועק זאת -

אבל האמת היא שהוא ***לא יכול*** להוציא אותך מהדיכאון עצמו!

כמו שלא יוכל לעשות לך ניתוח לב פתוח חלילה כי הוא לא רופא, כמה שיאהב אותך - הוא פשוט לא יכול לנתח, אותו דבר גם בנפש.

ורק מטפל מוסמך לתחום הנפשי, כמו פסיכולוג קליני, יכול לטפל בנפש ובדיכאון.

ומה בעלך או בן/בת זוג כן יכולים לעשות?

המון. לתמוך, לעודד, להרים, להיות שם, ועוד הרבה מאוד מאוד

אבל לא לטפל.

זה לא.

כלומר כאשר בעלך יבין, וגם את שאין באפשרותו למגר את הדיכאון ואין באפשרותו לטפל בדכאון 

או אז הוא גם יבין שזה לא כישלון שלו

זה לא אומר שהוא נכשל

זה רק אומר שאשתו האהובה כרגע מתמודדת עם מחלה ששמה דכאון ומטפלת בה ע"י הרופא של המחלה הזו.

והוא בתפקיד הבעל העוזר והתמוך והאוהב, אבל לא הרופא, כי אינו יכול להיות כזה.

זה יכול להרגיע בו הרבה.

וגם בך.

ושוב, דווקא מתוך האהבה הענקית שלכם אחד לשנייה

אולי אתם ממש מנסים "לשמור" אחד על השניה,

להגן מהכל,

לחשוב שכל האושר של השני/ה נמצאים באחריותכם

אבל לא כך היא.

לעיתים אשתי/בעלי יהיו עצובים וכואבים ומתוסכלים.

כן. זה יקרה. בהכרח.

ולי לא יהיה מה לעשות עם זה.

וזה גם בסדר.

ואני לא האחראי הבלעדי על האושר שלהם.

אני רק מי שאני - האיש או האישה שלהם. אוהב אותם, דואג להם, ואנושי.

לא סופרמן, לא מטפל, לא רופא, ולא האחראי הבלעדי לכל הטוב עבורם.

וההבנה הזו,

שהיכולת שלנו באושר של השני היא לא מושלמת

היא מוגבלת

לעיתים, כמו אל מול מחלה כמו הדיכאון - מאוד מאוד מוגבלת -

יכולה גם לצער מאוד

אבל גם להקל מאוד.

ואחרי הצער הגדול וההתפכחות ההדרגתית

אפשר בהחלט להגיע למקום הרבה יותר עמוק גם בזוגיות שלנו.

ה. לגבי מה שכתבת:

"ומבינה שגם כשאצא מהבועה שלי בעזרת השם! איבדנו דברים בדרך.. הזוגיות שלי שהיא באמת הדבר היקר לליבי פצועה, וואו מאיפה יהיו לי כוחות לזה??"

גם כאן, במילותייך אלה, רואים עד כמה הכוחות שלך עוצמתיים

עד כמה הגבורה והאמונה בך חזקים

עד כמה את אומרת ויודעת ובטוחה שתצאי מזה!

זה מדהים מדהים יקרה!!!

ושוב, בתוך הדיכאון - זה נדיר ממש ופשוט מדהים לקרוא אותך!!!

ורוצה לא רק להרגיע אותך יקרה שלא תאבדו את הזוגיות

אלא להיפך - לחזק אותך ולומר לך שכבר עכשיו אתם מחזקים כ"כ כ"כ את הזוגיות שלכם!

וגם בהמשך

אתם פשוט במסע בנייה וליטוש וליבון והגדלה והעצמה של כל הביחד שלכם ושל כל הזוגיות שלכם!

ויודעת מה אהובה? - אתם עושים את זה הכי טוב והכי ראוי להערצה שאפשר לדמיין!

גם בלקיחת האחריות האישית, ההליכה לטיפול

גם באהבה הכנה והמרגשת והענקית שלכם אחד לשנייה

גם בנתינה העצומה אחד לשנייה

גם בחיפוש עוד ועוד דרכים לדייק

גם בשיחות העמוקות והבירור של הכל לעומק ביניכם

אז לא רק שיהיו לך כוחות לזה יקרה, אלא יש בך אותם כבר עכשיו!

ועצם הזוגיות והאהבה שלכם הם הם אלה שימשיכו ויעניקו לכם את הכוחות הללו

וכמובן גם האור והטוב שיגיע לאחר הדיכאון יתרום המון ב"ה!

אז הסירי דאגה מלבך אישה יקרה

את חזקה וחיה וקיימת

והאהבה שלך ושל בעלך חזקה וחיה וקיימת ובועטת

והחיים שבקרבך ושל שאר ילדכם חזקים וחיים וקיימים ובועטים

והמסע שאתם עוברים עכשיו רק יחזק אתכם

הוא כבר מחזק אתכם

מגדיל ויגדיל בכם עוד ועוד קומות

עוד ועוד צמיחה

צמיחה אישית, וצמיחה זוגית

ותמשיכו ללכת בו

צעד צעד

יום אחרי יום

דיבור אחרי דיבור

מעשה אחר מעשה

התקדמות אחר התקדמות

ליבון אחר ליבון

והכל הכל יהיה בסדר וטוב ומעולה ב"ה!!!

ו. רוצה גם לתייג את

@קמה ש. 

המדהימה שבטוחה שיהיו לה הרבה מאוד דברים חכמים וטובים לכתוב לך

ולהמליץ גם בחום על הבלוג שלה, שכתבה בו בדיוק על הנושא הזה, של הדיכאון, כאן:

כי נפלתי קמתי

יש שם פשוט אלפי פנינים ואוצרות וממליצה עליו ממש בחום!

חיבוק ענקי אהובה על הכל

את מדהימה

ואת גיבורה

ואת טובה

ואת תצאי מזה

ואת כבר יוצאת מזה

ותראי ב"ה אור גדול גדול גדול

שלא רק יעלים את כל החושך, אלא יאיר שבעתיים ב"ה ❤❤❤

תודה על כל אחת שקראה והתיחסה..באמת קראתי כל מילה ועוד אקרא עוד כמה פעמים

עצם זה שאתן קוראות מתיחסות מגיבות זה כאילו מנרמל קצת...

ממש אני עם דמעות בעיניים. אתן מתוקןת ביותר...

לגבי האישות צריכה לדייק- בעלי לא מבקש ואני מסרבת. הוא לא מבקש. הוא מרגיש שאני לא נהנית שם ולא כיף לו להיות איתי ככה.

ואני כן רוצה לפרגן לו וגם לי. זה כן עושה לי הרגשה טובה שהוא מתענין בי, כמה שמביך להגיד את זה מרגישה קצת בנאדם, זה טוב לבטחון עצמי שמישהו מחזר קצת אחרי.. וגם באמת אני אוהבת אותו ורוצה שייה לו טוב, לא בעד העזרה שלו אלא כי ככה...

אבל לא כיף לי שם. פיזית. ברגע שנכנסים למיטה וזה לא סתם חיבוק על הספה - לא נעים לי. לא נח לי בגוף. מגרד לי הליטופים במחילה מהפירוט.. מציק לי נשיקות ורק מרגישה שיעללה שייגמר כבררררר. לא כואב אבל לא נח. אני באמת כבדה מההריון ועליתי במשקל הרבה מאכילה לא מווסתת ואני לא ארד אותם ככ מהר, בשלב הזה. ו'בשעת אמת' לא מצליחה להיות לנכוח ולחוות.

ושמה בעלי מרגיש אותי, כי אני לא יכולה לזייף שכיף לי, וגם לא רוצה.. וזה די מעצבן אותו, אף פעם לא קיימנו יחסים טכנית, באמת גם כשרצינו עוד ילד זה מעולם לא היה נוכח ביחסים, אנחנו ביחד כי אנחנו אוהבים וכמקום של קרבה ועונג נפשי, רגשי ופיזי משותף. הוא לא נהנה ככה והאמת גם אני.

ולגבי תרופות- אני לא נגד אבל קבעתי תור לרופאה. ולא הלכתי. פשוט קשה לי להניע את עצמי למשהו. הלוואי ספורט.. אני מוציאה את הילדים בבוקר כדי להיות חייבת להתלבש ולצאת לאויר כי החלטנו יחד שזה הכרח, וככה הכורח מיצר את הקימה והיציאה הזו.

ועכשיו עשינו טבלה של דברים שאני רוצה לעשות בכל יום וננסה ביחד יותר לעקוב שאני קצת זזה, וקניתי ויטמינים ואשתדל לקחת.. כל דבר זה הר...

לכתוב לך את כל זה

מקסימום אפשר להדפיס ולקרוא וכך יגיע מוצ"ש 😅

אז את כן משתדלת - אבל זה לא מצליח.

זאת נקודה חשובה מאד.

שאומרת שאת כבר בשלב שמטפס מהבור.

גם העובדה שכבר קבעת תור לרופאת המשפחה.

זאת התגברות גדולה מאד - את ניצחת את הפחד מהתערבות תרופתית.

לגבי מה שאת מרגישה לא נוח בגוף שלך- דווקא הכמיהה שלו אליך אומרת שהגוף יפה. כן הגוף יפה עם הקילוגרמים, עם השינויים, עם סימני המתיחה, והוא גוף מושך. תחשבי טוב על הגוף שלך. במציאות אנחנו לא דקיקות חטובות אלא נשיות באמת. וזה כולל את הורידים ברגלים. ככה נראית אשה אמיתית, ואת רואה שהמשיכה קיימת!!!

יכול מאד להיות שמגע שהיה נעים קודם לא נעים עכשיו. רק שניכם יכולים לחפש יחד מה כן נעים. ואם התחושות משובשות זמנית, הן תחזורנה במהרה. רק תחזרי לאהוב את הגוף שלך כמו שהוא. תסתכלי עליו במראה ותשמחי בו. גם בעלייה במשקל. זה הנורמלי. זה הבריא. זה המביא חיים.

אבל בהחלט אם הכוונה נכונה וכלים נכונים אתם יכולים לצאת מזה ביחד ממש מחוזקים. גם ברמה הנפשית וגם ברמה המינית והזוגית. כל קושי פותח לנו אפשרות לעבור מסע של העמקה, למידה והתחזקות.  קודם כל זה ממש מבורך לא לקיים יחסים ברמה טכנית כי צריך כי אז זה יוצר מעגל שלילי לגוף. אבל כן אפשר ללמוד כלים להיות ביחד רק עם דברים שטובים לשתכם. מטרת מעשה האישות הוא אהבה וחיבור. ולא בהכרח גמירה וכו' ולכן צריך לצור סיטואציה שבה תרגישי בנוח להיות בה עם הגוף שלך. וגם הוא ירגיש שם אהוב. אם היו שואלים אותך בעולם מושלם. איך היית רוצה שהמפגש הגופני האוהב בניכם יראה מה היית רוצה שיהיה שם. בלי מחוייבות לאיש או פחד שיתנהל מהר מדי וכו. איזה סוג מגע? מה הקצב הנכון לך? מה היית רוצה שיקרה? מה לא?. תכתבי סוג של סיפור אוטופי בניכם ועם זה תשתפי אותו. בהחלט אפשר לעשות מפגשים שגבולות הגזרה כרגע הם ללא אורגזמה או חבירה כדי שיקל עליך עד שתחפצי. ועדיין להרגיש שזה מפגש מיני אוהב. (יש כמה סרטונים של סמדר מילר וניסים לוי תחת הכותרת מיניות קשובה שממש מפרטים איך לעשות את זה)...

אם תרצי עוד עזרה מקצועית נפשית ומינית מוזמנת לפנות אלי בפרטי. ואוכל לנסות לעזור לך או להפנות אותך למטפלת קרובה יותר אליך. אני מנחת מיניות ומלווה נשים עם כלים רגשיים מדהימים.

חיבוק בנתיים. את ואתם נשמעים מדהימים! וחשוב שתדעו שאתם לא לבד במסע הזה.

זו אזהרה כללית ולא אישית מולך כמובן.

אבל מזכירה שכולנו פה אנונימיות, וכבר היו מקרים של אנשים עם כוונות לא טהורות שהציעו עזרה בפרטי וזה הגיע לפגיעות כאלו ואחרות.

אז לשני הכיוונים - גם מי שמציעה עזרה וגם מי שנעזרת - שימו לב ותהיו זהירות שהשיח לא יגלוש למקומות שאתן לא מרגישות איתם בנוח.

ואם משהו חשוד או לא נעים - לעצור מיד, ולדווח לנו לפי הצורך.

בע״ה

בינתיים חיבוק גדול ושבת שלום יקרה ❤️

והתוכן *תתמכו בי...*

האמת שאת זקוקה לטיפול מקצועי שירים אותך כי רק את תוכלי לעזור לבעלך בעניין הזה...

אבל כשהכל קשה. כל משימה היא כמו הר. ואת לא מסוגלת לעזור לעצמך... אולי לחשוב על פניה לניצה?

או לנגמרו לי השמות?

כי רופאת המשפחה ככ עסוקה ולחוצה ויש לך 5 דקות אצלה, זה יהיה כנראה כדורים וזהו.. ובכל זאת, הריון, ויכול להיות שעם אשת מקצוע פנויה תצאי מזה בלי כדורים.. הלוואי🙏🙏🙏

השאלה היתה איך אני אמצא בי כוחות לעזור לבעלי.. ואכן אני כרגע צריכה עזרה בעצמי

בניצה לא כל כך עונים.. ניסיתי פעמיים

ומטופלת, כבר כתבתי, אצל מטפלת טובה להרגשתי.

אולי כדורים יעזרו אבל בנתיים אין לי כוחות לרופאת משפחה וקצת חוששת שלא תהיה סבלנית וכו ולכן כרגע דוחה..

והאמת קבלת כאן הרבה מילים טובות ושבת היה קצת יותר טוב וגם דברנו ומקווה שיתחיל שבוע טוב.

שאני אופטימית משתדלת להחצין את זה בכתב כדי לזכור אחר כך כשטובעת בחושך...

ה' שפתיי תפתח

דבר ראשון, מזל טוב על ההריון!!❤️

שנית חיבוק גדול על ההתמודדות הזאת!!!

דיכאון הוא אתגר מאד מאד מאד לא פשוט.

שולחת לך המון תמיכה וכוחות!!!

----------

חוסר החשק שאת מתארת מאד הגיוני וגם מאד אופייני למצב של דיכאון. 

חלק מזה זה בגלל שחשק קשור ליצר החיים

בעוד שבמהות, הדיכאון מדכא, חונק ופוגע בחיות הטבעית שלנו (בכלל, ובתחום הזה בפרט)

וחלק מזה זה בגלל מה שהיטבת לתאר: 

העניין של חוסר הביטחון בעצמך כרגע. 

גם באיך שהגוף נראה, עם כל השינויים שההריון מביא איתו. 

וגם בגלל מצבך הכללי והעובדה שבעלך רואה אותך במקום ״הכי נמוך״ שהוא ראה אותך אי פעם -

בלי כוחות, עם חוסר שמחה, מתקשה, מתמודדת, לא מצליחה לעבוד, 

לא עם אותה הנוכחות הדומיננטית שהוא אהב אצלך וכו'...

ובמצב כזה, קשה מאד להאמין שאפשר עדיין יכולות להיות מושא האהבה והתשוקה של בן הזוג.

הרי למה שיאהבו או שיימשכו למשהי שבמקום נמוך כל-כך?

המחשבות עלולות להיות אפילו נוקבות עוד יותר: 

אולי אם בעלי היה יודע, הוא לא היה מתחתן איתי?

כי באמת - איך אפשר לאהוב משהי במצב שלי? 

איך אפשר להיות מאוהב במשהי שנראית כמוני כרגע, פיזית או נפשית?

וכשחסרה הוודאות הזאת שאוהבים אותנו באמת-באמת-באמת,

קשה עד מאד להיכנס למצב אינטימי.

וזה בגלל שהמרחב האינטימי הוא מרחב שמאד זקוק לתחושת ביטחון.

זהו מקום מאד חשוף ומאד פגיע, 

ולכן, אם המוח שלנו לא מרגיש מספיק בטוח בו, 

הוא יעדיף לשים מיליון הגנות כדי לא להסתכן.

וההגנות האלה לא מאפשרות לקסם לקרות... 

הן לא מאפשרות למשיכה ולהנאה להתעורר

ובמקום זה, מרגישים את כל מה שתיארת - 

שהסיטואציה לא נעימה, שהמגע מציק וכו'.

--------------

אם את מסכימה איתי עד כאן,

אז השאלה המתבקשת היא - מה כן יתן לנו את הביטחון הנחוץ הזה?

מה יגרום לנו להשתכנע שבן הזוג באמת ובתמים אוהב אותנו רוצה בקרבתנו ובוחר בנו, גם עכשיו?

מה יגרום לנו להשתכנע שאנחנו הרבה יותר בסדר ואפילו טובות ממה שאנחנו חושבות לפעמים,

ושלאור כל זה שאחנו טובות, אכן באמת יש היגיון בכך שיאהבו אותנו וירצו לחיות איתנו?

א. יכול להיות שמילים יעזרו. 

או אולי מעשים מסוימים, כמו ללכת לישון ביחד באמת.

הייתי מנסה למפות באיזה מצבים אני כן מרגישה יותר בטוחה בקשר בינינו,

ומספרת לבעלי שהדברים האלה מחזקים אצלי את הביטחון שלי בקשר בינינו 

ומבקשת ממנו להשקיע במקומות האלה.

(לדוגמה - משפטים מסוימים, הליכה לישון ביחד, שיחות על בניית אסטרטגיות ליציאה מהדיכאון וכו')

בעלך מאד רוצה לשמח אותך, כמו שהוא אומר לך (גם אם בדרך השלילה), כשהוא מספר שהוא נכשל בתפקידו לשמח אותך.

יתכן שבזכות הכוונה ממך, הוא יצליח לקלוע נכון יותר וככה לעזור יותר.

ב. יכול להיות שמיקוד בכל מה שאת כבר מהממת ובכל מה שהקשר בינינו חזק ויפה יעזרו.

בדיכאון (ולא רק, גם סתם ככה בחיים הרבה פעמים), אנחנו נוטות לראות את החסר ואת הלא עובד

בעוד שאנחנו *תמיד* מלאות טוב, תכונות יפות ושלל חוזקות.

יש כאן עבודה לעשות (עבודה לא במובן הקשה והסזיפי, אלא יותר בקטע של תרגול תשומת לב)

כדי להתחבר כל פעם מחדש לכל הטוב הזה ולהפנים שאנחנו הרבה יותר טובות וראויות ממה שנדמה לנו לפעמים.

(כתבתי על זה בעבר לא פעם: אני אישית ממש ממליצה על כתיבה יומית של לפחות שלושה דברים חיוביים עלינו.

אם את קוראת בבלוג, מן הסתם נתקלת בפוסט המפורט שכתבתי על זה ).

התזכורת התמידית הזאת היא חשובה קודם כל בשבילך.

שתרגישי כמה שיותר כמה את טובה, וכמה דברים טובים את כבר עושה.

אבל זה גם יכול להועיל בכך שיהיה לך יותר קל להאמין שבעלך באמת יכול לאהוב אותך ולהיות שמח בך ובנישואים שלכם.

גם אם הגוף שלך כרגע לא כמו שאת אוהבת,

וגם אם זה נכון שאת כרגע לא במיטבך, נפשית.

הנה כמה דברים שאני ראיתי עלייך ועליכם רק מכתיבת ההודעות שלך

(ואני מאמינה שאני לא היחידה שרואה אותם, אלא גם בעלך היקר ועוד המון אנשים סביבך):

* את הכרת הטוב ואת העין הטובה שלך. 

זה בא לידי ביטוי באיך את כותבת לנו שקראת כמה פעמים את התגובות שקיבלת ואיך את מודה לכל הכותבות.

או את כל מה שאת מלציחה לראות שבעלך עושה למענך ולמען הבית וכמה הוא אדם טוב.

* המודעות העצמית המאד גבוהה שלך.

אני רואה את זה במה שכתבת על האפשרות של טיפול בשיחות, כשאת מזהה שזה לא הדבר שהכי מקדם אותך.

או בניתוח שעשית, על מרכיביו השונים, של למה בתקופה הזאת את לא מצליחה להתחבר לקטע של האישות.

* את המאמצים שלך, את הפייט שאת נותנת!

לדוגמה העובדה שאת לוקחת את עצמך לטיפול גופנפש.

לקחת את עצמך לטיפול, כשאת עם דיכאון, זה דבר שממש לא מובן מאליו, ואת עושה את זה!

או לדוגמה העובדה שקנית ויטמינים!

או שאת מתלבשת, מתקלחת ומתאפרת גם בפעמים שהדברים האלה הם הר ממש.

והכי הכי תפס אותי - זה שאת מתעקשת להוציא את הילדים בבקרים!

* את הזוגיות המרגשת והיפה כל-כך שלכם!

את הדאגה ההדדית שיש ביניכם, אחד כלפי השנייה ואחת כלפי השני.

דאגה בלב (איך הוא פשוט רוצה שיהיה לך טוב, הוא רוצה לשמח אותך, הוא אפילו רואה את זה כ'תפקידו'. ואת גם, כמו שכתבת ''אני רוצה שיהיה לו טוב'').

ודאגה במעשים (כל מה שהוא לקח על עצמו בתקופה האחרונה. ואת, עם פתיחת השרשור שפתחת, שהכותרת שלו ממש מבטאה את מה שאת מחפשת, לעזור לבעלך).

ואת התקשורת ביניכם, איך אתם מדברים ביחד על הדברים, ובונים ביחד אסטרטגיות כדי שתוכלי להרגיש טוב יותר.

וגם ברמה האינטימית, כל מה שתיארת על עצמיכם (גם אם עכשיו זה לא בא לידי ביטוי בגלל הדיכאון) - כל הרצון ההדדי לקרבה, וכל הקרבה האוהבת בפועל בכל המישורים האפשריים.

* את העובדה שקבעת כמה פעמים עם רופאת המשפחה.

לכמה כוח נדרש כדי לעשות את הפעולה הזאת, של לקבוע את התורים האלה?

לכמה כנות מול עצמך - וגם לכמה כוח בנפש כדי להתגבר על הכבדות שאופפת אותנו כשאנחנו בדיכאון?

(אז לא הלכת בסוף. בינתיים. אבל זה לא מבטל את מה שכן פעלת בכיוון הנכון!!! 

ובע''ה בפעם הבאה תצליחי גם לקבוע וגם להגיע🙏🏻)

[ואם כבר, פותחת סוגריים לגבי זה שלא הלכת.

האם יתכן שיש לזה סיבה נסתרת שדווקא לא קשורה לדיכאון?

אני שואלת כי אני ראיתי המון פעמים על עצמי שהמוח שלנו הרבה יותר חכם ממה שנדמה לנו.

ולפעמים, הוא לא נותן לנו לעשות דבר מסוים - בצדק.

כי הוא מרגיש שזה לא יהיה נכון.

גם אם אין לו עדיין את הכלים להעביר לנו את הסיבה בצורה ברורה.

לדוגמה זה יכול להיות בגלל שלא סומכים מספיק על הרופאה הזאת, מבחינה מקצועית.

או כי לא מרגישים מספיק בנוח איתה, נגיד כי היא לא מאד נחמדה.

או כי אנחנו מרגישים בצורה מאד חזקה שהפעם, מה שיעזור זה לא תרופות אלא משהו אחר.

לפעמים כמובן, זה אך ורק הדכיאון שלא נותן לנו לעשות את הדבר *הנכון*, למרות שהרופאה מושלמת ושאנחנו יודעות שאנחנו חייבות תרופות.

אבל לפעמים, המניעים הרבה יותר מוצדקים ממה שנראה לנו במבט ראשון. שווה התבוננות...]

 * ואני בטוחה שיש עוד ועוד ועוד ועוד...

ג. זמן, זמן, זמן...

זמן יכול לתרום תרומה מדהימה לתחושת הביטחון שלנו בקשר שלנו, 

ומתוך כך לאפשר לאינטימיות לחזור ולפרוח.

בתוכנו, דיכאון יכול להיתפס כמבחן לנישואין שלנו.

קורה כאן חתיכת משבר והוא מעלה איתו כל מיני ספקות, חששות ופחדים.

אחד הכי גדולים שבהם זה - האם אנחנו נצא מזה שלמים? האם הקשר שלנו ייצא מזה חי ושלם?

כמו שכתבת: ''ומבינה שגם כשאצא מהבועה שלי בעזרת השם! איבדנו דברים בדרך..''

וכאן אני רוצה להגיד לך ש:

זה נכון, דיכאון עלול לפגוע מאד בזוגיות, כמו שאת רואה וחשה עכשיו.

אבל כשעוברים אותו, כשמצליחים להתגבר עליו, 

(וקל וחומר! אם הייתה כאן עבודה משותפת כדי להגיע להחלמה) -

דיכאון יכול גם להפוך למקפצה רצינית לזוגיות!

לעבור דיכאון, להתמודד מולו ביחד כזוג, להילחם כתף על כתף כדי לחזור לבריאות,

זה דבר שבונה המוווווווון את הקשר!!!

זוג שעובר משהו כזה

ושלא מרים ידיים, אלא ממשיך קדימה,

קם למרות הנפילות, מנסה שוב ושוב ומדייק שוב ושוב -

מגלה ביום מן הימים שבמשך התקופה החשוכה הזאת

הקשר למעשה העמיק עשרות מונים

והאהבה, הנאמנות והשותפות גדלו בצורה מדהימה.

וזה לא הכל.

עוד לפני שמגיעים ל'סוף הטוב' של המסע הזה,

כל הזמן שנשארים ביחד,

כל חודש שעובר,

הוא הוכחה שהקשר קיים, שהוא חי.

ולאט-לאט,

המוח והלב אוספים את ה'קבלות' האלה משתכנעים:

'אנחנו באמת ביחד בדבר הזה!'

ומתוך הגילוי וההבנה האלה,

שהקשר ממשיך, שיש כאן שותפות אמיתית,

צומחים שוב ניצנים של אינטימיות,

והם בתורם תורמים לחיזוק הקשר ולחיזוק הבריאות,

ולאט לאט יכול להיווצר מעגל קסמים של חזרה לחשק.

ד. בתורה, קשר אינטימי נקרא גם 'ידיעה'.

(לדוגמה: 'וידע אדם עוד את אשתו')

אינטימיות והיכרות עמוקה אחד את השנייה ואחת את השני

הם דברים קשורים עד מאד.

ככל שההיכרות ההדדית עמוקה יותר, 

כך עשוי גם להעמיק הקשר הפיזי.

ולהיפך - הקשר הפיזי גם מביא להעמקה של כמה אנחנו מכירים אחד את השני.

לכאורה אפשר לחשוב שכשבן הזוג נחשף לצדדים פחות פוטוגניים אצל אשתו,

זה דבר שעלול להרחיק ביניהם.

וזה גם יכול להיות נכון עובדתית בשלב ראשוני.

אבל כשמתגברים על השלב הראשוני הזה.

וממשיכים לצעוד יחד,

מגלים שהחשיפה הזאת דווקא מצמיחה עוד אינטימיות.

כי יש כאן הכירות עוד יותר עמוקה, של כל הצדדים שלנו, גם האלה שיותר פגיעים ומצטלמים פחות טוב.

זאת הכירות הרבה יותר אמיתית, ולכן גם הרבה יותר חזקה.

(כמו שאינטימיות בגוף הולכת עם גילוי של חלקים מכוסים של הגוף

אינטימיות בנפש הולכת עם גילוי של חלקים של הנפש ושל הרגש שאנחנו בדרך כלל לא נותנים לעולם לראות.

והגילוי הזה, של מה שעובר עלינו כרגע, גם אם זה לא הכי 'יפה', יש בכוחו לקרב מאד מאד, פיזית ונפשית).

זה נכון לזמן הווה, כשההתמודדות מול הדיכאון קיימת.

אבל לא רק:

בעתיד, כשכבר תהיי בריאה בע''ה,

הדרך הזאת שעברתם תמשיך לתרום לידיעה ההדדית ביניכם.

הוא ואת 'תדעו' כמה את והוא גיבורים, 

כי אתם תדעו את כל מה שעברתם,

ומאיפה באתם

ועד לאיפה הגעתם.

והידיעה הזאת, אני מאמינה מאד, תמשיך לתרום גם בקשר הנפשי-הרגשי ביניכם, וגם בהיבט הפיזי.

זהו לעכשיו. מקווה מאד שהדברים יהיו לך טובים ומחזקים ויעזרו קצת או הרבה בע''ה 🙏🏻

שולחת לך שוב המון המון המון כוחות ואהבה צידה לדרך 💕💕💕

נב: ריגשת אותי ממש שכתבת שאת קוראת את הבלוג❤️

פשוט וואו

כל מילה זהב טהור

לקרוא ולהתמלא ולהתחזק ולהתרומם

מתנה יקרה לעולם את ❤❤❤

רק ש10 חודשים זה עוד בטווח זמן הסביר.

אני פוליציסטית עם מחזורים ארוכים והצלחתי להיכנס עם 3 ילדים תודה להשם.

אז בע"ה בקרוב אצלכם בשמחה ובידיים מלאות!

ולהתעלם מרעשי רקע בהול.

זה מתחיל בילד וממשיך הלאה.

להתעלם.

התמדה בהתעמלות בשיטה הזאת יכולה להביא לקיצור מחזור ולהסדרת הווסתות

@אפונה

ממש ממליצה.

במקביל כמו שכתבו לעשות עבודה על ה"עוד לא"

להרפות בתוך החסר, להסכים לקבל את ההמתנה.

האם צריך לשלם כסף וללכת לקורס מסודר אן שאפשר ללמוד את זה באינטרנט?

אני לא במצב כלכלי שמאפשר לי כרגע להוציא אלפי שקלים על קורסים..

600 ₪ לפגישה (ארוכה)

וצריך בין פגישה אחת ל3.

שהיא בעצם פגישה שכוללת

תשאול ושיח סביב נושא של פוריות , ווסתות וכו'

הסבר קצר על השיטה

ותרגול

לפי הצורך המדריכה נותנת לך תרגילים לעשות

היא מלמדת אותך אותם ובעצם המטרה היא לוודא שאת יודעת לתרגל טוב את ההתעמלות  הזאת

כדי שבבית תוכלי להפיק תועלת ולהמשיך את התרגול.

פגישה שנייה זה גם כדי להשלים חלק מהתרגילים אם לא הספקתם בפעם הראשונה

וגם כדי לחזור שוב על כל התירגול בצורה נכונה

אם צריך.

זה מה שאני יודעת

באינטרנט יש תרגילים אבל אני לא יודעת לומר אם זה תרגול מסודר כמו בשיטה עצמה שלומדים מהמדריכה. 

לגמרי הגיוני לא להיקלט במיוחד שקשה לאתר את הביוץ במחזורים כל כך ארוכים. אתם מצליחים לאתר את הביוץ ולתזמן יחסים לפי זה?

אגב מתי פעם אחרונה בדקת הריון?

עשיתי בדיקת הריון שבוע שעבר ובדקתי ביוץ בעיקר סביב הזמן שהיה אמור להיות הביוץ ויצא שלילי..

בביוצים הקודמים (שנדמה לי שהיו ביוץ) היו לי תסמינים כמו רגישות בפטמות, קצת כאבי בטן.. ובפעם הזאת גם היה לי את זה כמה ימים אבל לא קיבלתי מחזור עד עכשיו ונכון לשבוע שעבר אני גם לא בהריון

לא הייתי ממליצה לנסות לבדוק ביוץ לבד בבית.

זה לא מקרה רגיל, אין סדר, זה סתם לעשות מלא בדיקות לחינם.

שחלות פוליציסטיות זאת תופעה שקורית ל 15% מהאוכלוסיה

סה לא אומר שום דבר על סיכויי הקליטה להריון תקין בע"ה

בפרט שאת צעירה ובריאה ב" ה.

יש כאלה שנקלטו באופן טבעי למרות האבחנה הרפואית הזאת.

האבלנה - רק אבחנה 

הקב"ה איתך תמיד, והוא מסדר הכל לטובתך!

מעבר לזה

בכל שלב בחיים - תזכרי 

שהכל בהשגחה פרטית

הכל משמיים

והכל לטובה.

אל תלחצי משום דבר ואל תתבלבלי מאנשים!

לאנשים תמיד יהיה מה לומר

בכל שלב

אם אין ילדים- למה אין

אם יש- מה עם עוד

אם יש כבר כמות ילדים- למה להביא עוד

מי שקובע זה את ובעלך והקב"ה. 

התוצאות הן שבע"ה לא תחלי בסוכרת סוג 2 ואם כן אז בגיל מאוחר יותר.

וסיכוי גבוה שגם בטווח הקצר תהיה השפעה לליוב על המחזור.

קודם כל חיבוק על הציפייה לילד אפילו שזה באמת לא הרבה זמן אבל כל חודש זה כמו נצח שכלכך רוצים!

ממה שאני יודעת את יכולה לקחת תמצית שיח אברהם זה מאוד עוזר לאיזון הורמונלי וקליטה להריון

וכמו שכבר רשמו דיקור שיטת אביבה דברים טבעיים..הבנתי שזו הבעיית פוריות שהכי קל לפתור אותה יש גם כדורים שנותנים..ושיהיה בהצלחה תבשרי פה בשורות טובות בקרוב🙏

אם לוקחים לבד בלי הכוונה

לפעמים הטיפות יכולות לעשות בלגן... 

נשואים עשרה חודשים

מנעתם בהתחלה

והיו לך רק 3 מחזורים עד כה

זה אומר שהיו ממש מעט נסיונות אז זה מעודד זה עוד לא מראה על בעיה

כמובן שזה לא אומר שההמתנה לא קשה ומתישה, לא צריך לחכות 5 שנים כדי שזה יהיה "מוצדק"

מנסיוני אני יודעת שלרופאה הולכים אחרי כשנה

וטוב שלרופאת פריון ולא לרופאת נשים רגילה

הייתי מתחילה מלברר על דרכים טבעיות לשחלות כי זה באמת נושא שיכול לעכב

אני פוליצסטית והתחלנו גם לבדוק אחרי כשנה

עד כה ב"ה 2 ילדים מטיפולים

ויכול להיות שיהיה גם טבעי בע"ה אני לא מונעת

יודעת שיש הרבה גם פוליצסטיות שנכנסות טבעי

אני עם שחלות פוליציסטיות ולא היה לי ביוץ הרבה יותר מחודשיים שלושה.. אז אומנם אני הגעתי לטיפולים אבל כנראה לא רק בגלל זה..

בכל אופן, במצב כזה ממש קשה לדעת מתי הביוץ אז ממש ממליצה פשוט להתחיל ממעקבי זקיקים, שרופא ילווה אותכם הזה ואז בשילוב אולטרסאונד ובדיקות דם תדעו במדיוק מתי הביוץ.

חוץ מזה מצטרפת והרבה דברים שנאמרו פה- סה"כ ניסיתם 3 פעמים.. זה ממש כלום גם כשהכל תקין!80% מהזוגות נכנסים להריון תוך שנה-שנה וחצי, ז"א 12-18 ביוצים ונסיונות.. אז זה גם לגמרי בתווך התקין! וגם שחלות פוליציסטיות זה באמת אחד הדברים הכי פשוטים לטפל בהם.. גם לי המליצו על שיטת אביבה (ובסוף בפעם היחידה שניסיתי זה היה כשנכנסתי להריון עם הבת שלי אבל אני לא יכולה להגיד שזה מה שעשה את זה כי היו עוד דברים בסבב הזה) וגם על תזונה שמעתי שיכול לעזור ולהשפיע, לא ניסיתי עד הסוף להתמיד בזה.. ובכל מקרה, זאת באמת יכולה להיות תקופה כיפיית שאפשר להיות ספונטניים ולעשות בתור זוג כל מיני דברים

3 מחזורים

זה אומר 3 ביוצים (בהנחה שהגוף ישר חזר לבייץ אחרי גלולות. הרבה פעמיפ זה לא ככה ולוקח לגוף זמן להתאזן. )

והסטטיסטיקה הפשוטה של ההריונות. זה 1 ל5, כאשר מקיימים יחסים בביוץ.

במחזורים ארוכים, יש בכלל מצב שלא הייתם ביחד בימי הפורחות, ואז זה אפילו לא נספר.... 

יש כדורים במרשם לעידוד ביוץ איקקלומין/לטרזול.

נוטלים חמישה ימים ברצף בשילוב של מעקב זקיקים.

ואם אין בעיית פוריות נוספת, זה פותר את הבעיה.

השאלה אם את רוצה להיכנס לתוך זה, או לתת לעצמך זמן באופן טבעי.

ולשחרר את הלחץ זה תרגול בלי קשר לאירוע, החיים כל הזמן יציפו אותנו בשיבושי תוכניות ולחץ חברתי, זה עניין שצריך לעבוד עליו בפנים.

ממש להשתיק רעשי רקע, לא לקחת ללב, ולנשום❤️

דבר ראשון, לי אין שחלות פוליצסטיות, לפחות לא שידוע לי והיו לי במשך תקופות ארוכות מחזורים של 39 ימים, וב"ה יש לי ילדים.

מעבר לזה, אם את מרגישה שהמתח נכנס ופוגע יש למכון פוע"ה שרות של תמיכה סביב פוריות, אולי שווה לשקול את זה.

מעבר לזה, מסכימה עם מה שנאמר שבאמת לא מדובר בהרבה זמן ונכון להציב גם להורים גבול להתערבות שזה לא מקומם להיכנס בניכם. ובאופן כללי 10 חודשים זה עדיין ממש זמן שבונים זוגיות והוא מורכב גם אם לא מכניסים נושא של פוריות

אתם מנסים לא הרבה זמן. ומחזורים של 38-39 יום זה ממש ממש בסדר. בגלל שאת פוליציסטית לא יודעת אם כולם כללו ביוץ אבל בהנחה וכן אז באמת את במצב ממש ממש טוב!

דרך אגב, אני לא פוליציסטית והמחזור שלי מאוד לא סדיר (50+-30 ימים) וב"ה נכנסתי בקלות להריונות...)

ממליצה להוריד לחץ, להבהיר למשפחה שזה לא עניינם ושאתם מבטיחים להזמין לברית כשתהיה בע"ה. עד אז אין מה לשאול שאלות ולהמליץ המלצות.

עם כמה שזה קשה, ואני לא מזלזלת בכלל, קחו נשימה ותחיו את הרגע. בע"ה יהיו לכם עוד הרבה שנים טובות ושמחות עם ילדים 

גם עם שחלות פוליצסטיות

לא ממליצה על מקלוני ביוץ לא עובד עלינו כל כך.

לי לקח בהריון השני גם בערך 7 חודשים ללא מניעה אבל אין כל כך ביוצים אצל פוליצסטיות ככה שקשה להיכנס להריון

לי עזר לעשות שינוי באורח החיים, לשתות הרבה מים, פחות קפאין, לאכול טוב ומאוזן ולהקפיד על שעות שינה.

זה ממש עזר לי.

יש מישהי שיש לה פודקסט על הנושא ממליצה לשמוע קוראים לה מירי לאב.

בהצלחה!!!

הרבה פעמיים בשחלות פולציסטיות אין ביוץ בכלל, ומתישהו הרירית פשוט נושרת בלי ביוץ ולכן יש מחזור.

אם עובר זמן וכל הזמן המקלון ביוץ מראה קצת חיובי ולא חיובי מוחלט ייתכן ואת לא מבייצת ובגלל זה באמת כדאי לברר את זה עם רופאת פריון.

היה לי חשוב לציין את זה כי גם אני עם שחלות פוליצסטיות ואחרי כמה חודשים שניסיתי להבין מה לא בסדר איתי שאני לא מצליחה לברר מתי הביוץ (בכל השיטות, בפרט עם חום השחר) הבנתי שזה לא שאני פשוט לא מספיק  דויקת זה שפשוט אין כזה.

אז הדבר הכי חשוב זה להבין אם יש ביוץ וזה אני מאמינה שהדבר הראשון שרופאת פוריות תעשה.

ועוד דבר קטן, קחו נשימה. אתם בתחילת החיים ובגלל זה זה ככ מציף אבל אתם תראו ככ שהזמן יעבור שכולם סביבכם תמיד יהיו דברים שלכם אין או שאתם מצפים.

כל אחד והמסלול המדויק לו, בעז"ה זה יגיע לכם בזמן המדויק!!.

ותשמחו מזה שכבר מנסים לעזור לכם בשלב מוקדם ואתם לא סתם נמרחים חודשים בלי ביוץ בכלל.

ממש חשוב לעבד את המרכיב של הלחץ

כי אם אפשר לנטרל אותו, תהיה לכם אפשרות ללכת בדרך הרבה יותר נעימה ומועילה לטווח הארוך.

תוכלי למשל לנסות שיטת אביבה כדי להסדיר את המחזורים, ובמקביל ללמוד שיטת המודעות לפוריות כדי לעקוב בעצמך אחרי הביוץ שלך אם יש ומתי, וכמובן לתזמן יחסים.

שתי השיטות האלה הן כלים מאד אפקטיביים שתוכלי להשתמש בהם כל החיים, בתרחישים כאלה ואחרים.

תוכלי גם ללמוד לאזן את עצמך באמצעות תזונה או דיקור סיני, שישפיעו על הבריאות שלך (יש לתסמונת השלכות נוספות לטווח הארוך, היא קשורה להתפתחות של תנגודת לאינסולין).

הדרך הקצרה לעומת זאת, היא באמת לפנות לרופאת פריון, שתשלח אותך למעקב זקיקים - תהליך מתיש ומייגע שכולל אולטרסאונד מוקדם בבוקר מספר פעמים בחודש עם בדיקת שם, תלות באחות זמינה יותר או פחות שתספר לך מה התוצאות, התערבות תרופתית כדי לגרום לביוץ - שיש לה גם תופעות לוואי.

אנשים נוספים שמעורבים בחדר המיטות שלכם, וברור שהדרך הזאת כוללת גם עליה במרכיב הלחץ.

זו אפשרות כמובן, אבל בעיני פחות טובה.

אני מבינה אותכם מאוד, כשרוצים ילדים מאוד קשה להרגיע ולהיוץ בנחת

במיוחד שסביבכם לכולם כבר יש

במיוחד שההורים לוחצים

ובכל זאת, קודם כל באמת לא ניסיתם הרבה בכלל, זה ממש ממש ממש נורמלי לא להכנס להריון כל כך מהר.

כשחיים בסביבה שכולם ילדים מאוד מהר, אז מי שלא 'עומד בקצב' הרבה פעמים בטעות נכנס ללחץ, אבל אם תסתכלי סביבך על אנשים מבוגרים יותר, תראי שלכל אחד יש את הסיפור שלו. יש את מי שהלך בקלות ואחר כך כבר לא, יש את מי שהלך בקלות אבל גידול הילדים היה מאתגר, יש אנשים שהסיפור שלהם זה פרנסה ויש שזוגיות, לכל אחד את האתגרים שלו בעולם, והדרך לצלוח היא רק להסתכל פנימה ולעבוד על השמחה שלנו. במיוחד כשעדין אין אצלכם בעיה, ניסיתם זמן מועט ואתם נכנסים ללחץ סתם. ואני לא אומרת שהקושי לא מובן לי! כשרוצים כל חודש נראה המון. אז אני לא אומרת שצריך לשמוח בזה, אבל כן זה המציאות שה' זימן לכם, תנסו לצמוח מזה ולנצל את הדברים החיוביים שבזה, תנצלו את התקופה הזאת, זה זמן שלא יחזור

תהנו מהזוגיות

תעשו רשימה של דברים שבא לכם לעשות ומאתגר עם ילדים וכל חודש תעשו משהו

תנסו לשחרר. אני לא אומרת להפסיק לרצות או לא להתבאס כשלא עובד, אבל תנסו במקביל להנות,

אני לא אומרת שזה קל, יכול להיות שבהתחלה זה יהיה בכח, אבל יש לנו יכולת לבחור בחיים שלנו על מה לשים את הדגש

אם לא מצליחים לשחרר בכלל- לכו לטיפול.

ורוצה להוסיף שהיום ברוך ה' יש לרפואה הרבה כלים ושאני מסתכלת סביבי גם זוגות שהתקשו בכניסה להריון, בטווח של כמה שנים לכולם יש ילדים, עוד יהיה לכם בעזרת ה', במיוחד כש'הבעיה' היא שחלות פובלסיצטיות שהיום מטפלים בזה מאוד בקלות.

מבחינת ההשתדלות- בגלל הגיל הצעיר והזמן הקצר שאתם מנסים, לדעתי הכי טוב לפני שנכנסים לסיפור של טיפולים לנסות שיטת אביבה ודיקור סיני, אבל אם לא מתאים לכם אתם יכולים גם ללכת ישר לטיפולים, רק לכו על זה בשמחה שיש היום לרפואה כלים לעזור לכם, ולא במסכנות ועצבות.

וכל האנשים סביבכם שמעירים - קודם כל סליחה שאני אומרת את זה ככה אבל הם מטומטמים, אתם נשואים כולה 10 חודשים, אפילו בעיה אין עדין

וגם אם הייתם נשואים יותר וכן היתה בעיה- זה לא העסק שלהם

בתור מישהי שיש לה מחזורים לא סדירים

ואחרי ניסיונות להכנס להריון של שנה וחצי

הלכתי לדיקור (זה סדרה של טיפולים, יקר אבל שווה כל שקל)

המחזור התחיל לדפוק כל חודש כמו שלא היה לי בחיים

ועכשיו ברוך ה' בהריון.

השקעה ששווה כל שקל.

אם תכתבי מאיזה איזור את, אולי אני אוכל להמליץ לך.

אבל חשוב לקחת מישהי מומלצת ולא מהקופה...

וכן חשוב לדעת זה לא נחשב הרבה זמן לנסות...

בדכ ההנחיה היא להתחיל בירור רק אחרי שנה של ניסיונות.. וגם לפעמים לגוף לוקח זמן להתאושש ממניעה (שאגב גם בזה דיקור יכול לעזור(

חיבוק 🫂

לגבי טבעת- לר השתמשתי הרבה זמן לדעתי מספר חודשים אם אני זוכרת

מבחינת הכנסה הוצאה היה לי סבבה אבל פעם אחת אחרי שטבלתי וכבר הגעתי הביתה נזכרתי ששכחתי להוציא לטבילה וחזרתי לטבול שוב באותו ערב🤥

לגבי דיאפרגמה- השתמשתי כשנתיים וחצי ברציפות, אסייג ואגיד ששמתי כל קיום יחסים חוץ ממקרים בודדים ממש, שהייתי בטוחה ב100% שהתרחקתי מהביוץ. 

בדקתי עכשיו בגוגל ואני רואה שבדיעבד הטבעת לא מעכבת (אולי זה לא לכל הדעות אבל כדאי לדעת שזו אופציה).

אפשר למנוע שנים ארוכות

זה סיליקון שחוסם פיזית + קוטל לשיפור החסימה

האחוזים יורדים כי נשים שוכחות/ לא מיומנות וזה זז/ חושבות שאפשר בלי/ לא שמות קוטל

אולי תנוחה מסויימת שאישה תעשה או משהו כזה

מספיק שכמה זרעים בודדים יעברו ואשה תיקלט להריון

מלחיץ ממש

ומבחינתי אין סיכוי להפלה במקרה כזה ואאלץ להתמודד עם ההריון

אוף אין לי כבר כח למחשבות והתלבטויות של זה

לבדוק אם היא זזה בזמנים בטוחים

היא לא אמורה לזוז

(לקאיה יש מין דפנות שמונעות את התזוזה)

והקוטל מוסיף שכבת הגנה בפני עצמו

אני רואה את זה כמניעה בטוחה

מונעת עם זה לסירוגין כבר כמה שנים

הקפדתי ללכת למתאמת

בלי ג'ל (חוץ מתקופה מסוימת)

אף פעם לא בודקת ביוץ, פשוט שמה כל החודש.

בין הראשון לשני מנע לי מעולה

בין השני לשלישי נכנסתי עם זה להיריון

אחרי הרביעי הייתה תקופה שהייתי חייבת למנוע רפואית אז הייתי עם ג'ל עד שנמאס לי

ובסוף נכנסתי להיריון ביום שלא שמנו כנראה חח

אז מבחינתי זה מונע, והג'ל מעלה אחוזים ובחרתי לא להשתמש בו, וקרה שלא מנע לי, אבל מקרים כאלה קורים גם עם אמצעים שנחשבים יותר בטוחים…

מניחה שאחרי הלידה אחזור לזה כי האמצעים האחרים לא ככ באים בחשבון

בטוח שזה פחות טירחה מדיאפרגמה.

הטבעת הייתה לי אחלה להוציא ולהכניס

התרגלתי די בקלות

לא הכרתי שמוציאים לבדיקות או הפסק, רק למקווה

לגבי דיאפרגמה-

מונעת איתה כבר כמעט ארבע שנים, ברגע שהפסקתי נכנסתי להריון ככה שאני מניחה שהיא מונעת לי מעולה

משתמשת תמיד בג'ל

מנסה לעקוב אחרי ביוץ ולא שמה אותה ב3-4 ימים שלפני המחזור שאז כבר בטוח לא צריך

לגבי דיאפרגמה - כמו שכבר כתבו כאן -

חשוב ללכת למתאמת אחרי לידה / אחרי שינוי משמעותי במשקל (5 ק''ג נראלי) כדי לוודא שהיא עדיין מתאימה + לוודא שאת שמה נכון

להקפיד להוציא לא לפני שש שעות

לשים ג'ל

וכמובן כמו תמיד - להתפלל...

בשבילי זו המניעה האחרונה והיחידה שאני יכולה (מלבד לא לקיים יחסים...) אז לומדת להסתדר עם מה שיש 😅

בהצלחה בהחלטות!!

אולי יותר

בהתחלה הייתי נמנעת בזמן ביוץ באמת, עכשיו כבר לא. אבל זה ממש לא משתווה לטבעת ובטח שלא אומר שלא לשים כלום (את אותה למנוע לא? מה הקשר לא לשים כלום?). עם קוטל זרע זזה עובד אצלי ב"ה (לא מתקמצנת עליו) ואם יש מחזורים קבועים בערך - כחמישה ימים/ שבוע  לפני העונה הבינונית  ואחרי שזיהיתי ביוץ ועברו כמה ימים אני כבר לא משתמשת בה בכלל וזה בעיניי יתרון מטורף

גמני משתמשת בקאיה

יש לי אחות בזכות דיאפרגמה, אז מבחינתי זאת לא אופציה

את הנוברינג לפני שאני שוללת לגמרי גם את זה

אם לא יהיה טוב אז לא נותר אלא דיאפרגמה

אני כותבת פה כי רוצה שזה יהיה כתוב ושאני לא ישנה את דעתי עוד מעט שוב ותיכף כבר אי אפשר להתחיל החודש נוברינג 🙃😶

כן התאמתי אצל מישהי תותחית..

דיאפרגמה שהרגישה לי יותר הרמטית מהסוג הקודם שהשתמשתי..

אצל לי מילר אם אני לא מתבלבלת..

ללמוד שיטת הפוריות הטבעית- כיצד לא להרות באופן טבעי...יודעת שיש דבר כזה.
מניעה בנרות, דיאפגרמה, שקפים...- אין הורמונים...

חברה אמריקאית שיתפה אותי במניעה מעולה שיש שם, אולי יש גם בארץ? אני לא נתקלתי. מעניין אם מישהי פה מכירה
שבב כזה קטן שמחדרים לתוך העור בזרוע- נשמע מפחיד, אבל מונע נהדר ובלי השפעת הורמונים ככה אני מבינה ממנה. אולי שווה לך לברר?

גם אני סבלתי מסוגים שונים של מניעה הורמונלית

בסוף ויתרתי והשתמשתי בנרות. יש גם שקפים ועוד אפשרויות. נכון, אחוזי ההצלחה יותר נמוכים ,אבל הם גם די גבוהים. חושבת שבאיזור80% (לא זוכרת בדיוק)

אז זאת גם אופציה

נכון זה גם מורכב אבל זה בטח ובטח עדיף מההצעה שלך של לא לקיים יחסים בכלל.

מקסימום בהמשך כשתדעי להשתמש בה טוב תוסיפי דיאפרגמה רק בימים הבעייתיים.

לא הייתי מתחילה עם שקפים ונרות שזה לא נחשב בטוח בכלל בכלל

ותכלס הזוי להשתמש בזה כאילו זה כלום

יש לזה השפעות ככ מטורפות על הגוף.... והנפש..

מירושלים למרכז ובחזרה

הרבה פעמים במלחמה הזו

אני לא מפחדת

אבל הרבה אנשים כנראה כן מפחדים

כי הכבישים יחסית ריקים

מה שחשוב אם נוסעים

זה להחליט על אסטרטגיה מראש

מה עושים בזמן התראה/ אזעקה

כדי לא להיכנס ללחץ

(אני ממשיכה לנסוע

זה מרגיש לי הכי בטוח)

אני למעשה נמנעת מתחילת המלחמה לנסוע להורים שלי כי אזעקות ואין אצלם ממד, כי נהגים הרבה פעמים מגיבים בחוסר פרופורציה וזה יכול לגרום לתאונות

ולדעתי זה משו שיכול לחכות לימים רגועים יותר

בעלי במילואים והמשפחה שלי במרכז

נסעתי אליהם כל שבת הלוך וחזור עם הילדים

וואלה לא כל כך מפחיד אותי,  לא יודעת. אגב בירושלים יש הרבה פחות אזעקות מבמרכז

מצד שני אני ממש מבינה את מי שמפחדת

הייתה לנו אזעקה בדרך והיינו באמצע שומקום. היה מאוד מפחיד...

אבל אין מה לעשות. חייבים להמשיך בחיים וחייבים להפסיק לפחד. וכשיש התרעה מוקדמת לחפש בוויז מקלט...

לא מסוגלת לתקוע את החיים שלי ברמה כזו.

אבל למרכז לא מגיעה בכלל ( בלי קשר למלחמה, פשוט אין לי מה לעשות שם)

לא יודעת מה באמת "נכון"

ההורים שם...

אין לי משפחה במרכז אז לא יודעת מה הייתי עושה אם הייתי צריכה. אבל בירושלים אין המון אזעקות, בערך כמו אצלינו, אולי אפילו קצת פחות. אז משפחה - זו משפחה

אם זה להגיע מרחוק לדעתי את לא מגזימה

ממש לא נעים להתקע בדרך עם ילדים קטנים

אם זה לשבת שלמה אולי הייצי טורחת

אבל בשהיל ביקור קצר לא בטוחה שהייתי יוצאת

הבאנו איתנו גם מזרוני יוגה כדי שאם נצטרך לשכב יהיה נעים יותר.

בעיני הכי חשוב זה להיות באמת רגועים ולא לשדר לחץ לילדים ולהפוך את זה לחוויה (זה באמת מצב לא נעים אבל לחץ לא עוזר), בפועל כשהייתה התראה בדקנו בוויז איפה יש מרחב מוגן קרוב והספקנו להגיע ולהתמקם בנחת...

אנחנו ממש רוצים לנסוע להורים, אבל אני מפחדת שתהיה אזעקה בדרך - אז אנחנו לא נוסעים..

אולי בעלי יסע לבד כדי לבקר אותם.

ממש שאת מפחדת

אבל מבינה גם את בעלך

אנחנו כן נוסעים

לא אצא לטיול במרכז או בהרי ירושלים, זה נראה לי פחות אחראי.

אבל נסיעה סטנדרטית שמאפשרת לפגוש משפחה ולשמור על איזושהי שגרה, זה חשוב ורצוי שווה את זה.

גרים קרוב למרכז, עם המון אזעקות. בכל האיזור הקרוב יחסית למדנו איפה כל המיגוניות והמקלטים, וכשיש התרעה נוסעים למרחב מוגן הקרוב. כמו שאמרו במחסומים המון פעמים יש מיגוניות, בתחנות דלק.. כך שיש מקטעים יחסית לא ארוכים שאם תתקבל התרעה לא יהיה לי מקום בטוח לעצור בו.

כן עושים השתדלות לשמור על ההנחיות אבל בהחלט נוסעים.

היום הגיעו אלינו משפחה ממש מכל הארץ, ב"ה גם מי שהיה בדרך ידעתי לומר להם בהתרעה לאן ללכת וב"ה הספיקו להגיע למרחב מוגן

כי חשבתי שאני בפורום אחר בניהולי, ששם מבקשים לכתוב בכותרת אם מדובר בהודעה על הריון/ לידה😅

לדעתי זה לא מענה מספק ,

היא צריכה לעשות עיסוי לצלקת,

מה שאת אמורה לעשות זה לתמיכה אבל לא מחליף..

הפזיותרפיסטית שהלכתי אליה אמרה שאפשר להגיע אליה לפני לידה והיא יכולה לעשות עיסוי כדי למזער את הסיכוי לקריעה של פתח הנרתיק כי זה מגמיש את השרירים.

לאזור שלום ב"ה

לידה ראשונה ואקום וחתך יזום

לידה שנייה - ספונטני, לידת בזק

ב2 הלידות תפרים (אותו רופא אגב😅) והוא עשה עבודה טובה ב"ה

בלידה ראשונה קרעים רציניים

בלידה שנייה חתך יזום

ההחלמה מהחתך הייתה הרבה יותר קלה

בלידה שלישית ורביעית קרע ספונטני קטנטן

מצטרפת להמלצה להחליף פיזיו

ברמה שחזרתי לרופאה מעל שנה אחרי הלידה. כאב לי שם ממש וגם הרגשתי את התפרים.

עברתי תהליך ארוך של פיזיו רצפת אגן וכמו שאמרת -

זה היה טוב לרצפת אגן, אבל לא עזר לתפרים.

מה שבאמת באמת עזר בסוף - היה ההריון והלידה הבאים 😅

מאחלת לך שזה יעזור גם.

מה שכן, בזמן הבדיקות הרופאה שלחה אותי לרופאה מומחית בתחום (דר' אושרת ברט המדהימה) שנתנה לי משחה הורמונלית למרוח שעזרה מאוד - אבל נקודתית, לא פתרה את הבעיה.

וכן אמרה לי שאם זה ימשיך - היא תפנה אותי לפתיחה של התפרים כי אולי עשו אותם מהודק מידי וזה מה שכואב. ב"ה שלא היה צריך בסוף...

בהצלחה ורק בריאות 🥰

בראשונה נקרעתי היטב ותפרו כנראה חזק מידי/עקום/ משהו כזה. 

הרופאה אמרה שיש כמה דברים שיכולים לעזור-

או פיזיו שלא בטוח יועיל, או לתפור מחדש, או ללדת שוב. 

החלטתי לחכות. 

הלידה השנייה באמת סידרה את זה. אבל עד אז כאב לי. כנראה שנקרע ממש קצת, רק איפה שהיה תפור יותר מידי והכאיב לי.
 

אמרו לי שזה נפוץ שלידה חוזרת מסדרת את זה.

לא תפרו אותי בלידה השניה, רק בראשונה. 

מומחה לנושא.

אישית אני נקרעתי בכל הלידות (3) אבל תפרו אותי ב''ה בצורה טובה וחוסר הנוחות עבר תוך כמה שבועות.

יש לי חברה שסיפרה לי אחרי לידה שניה שמאז הלידה הראשונה היא סבלה מהקרעים ובלידה השניה אמרו לה שרואים תפר עקום ותיקנו לה...

תפירה גרועה מאוד

לקח לי שבועות להתאושש, הציעו לי לתפור מחדש, אבל העדפתי לוותר.

לידה שניה חתך קטן ממש ממש, תפר קטנטן והחלמה מהירה.

לידות לאחר מכן ללא קרעים.

ארבע מתוכן עם תפרים. רק בראשונה הורגשו בכלל.. השאר היו קטנים ולא הורגשו בהחלמה. לגבי הראשונה, היה הרבה קרעים יחסית(לא חתך. ספונטנים  אבל לא עמוקים מאוד)

התפירה היתה טובה . אבל שבועיים ראשונים כואבים לשבת לשכב לקום וכו'.

לאחר מכן השתפר עד שעבר לגמרי. לא נשאר לי מזה משהו אחכ. לא זוכרת שהתעסקתי עם זה

תרגישי טוב❤️

לידה ראשונה תפרים כי חתכו

לידה שניה תפרים כי האיזור נקרע מעט מעצמו

מהלידה השלישית והלאה עד החמישית ב"ה ללא תפרים.

אני חושבת שזה משתנה מאישה לאישה

יש כאלו שאין להן בכלל תפרים באף לידה

יש כאלה שכל לידה

יש כאלה לפעמים כן ולפעמים לא תלוי איך הלידה מתקדמת ..

ויש גם מיילדות שסתם מתערבות וחותכות שלא לצורך כי אין להם סבלנות (קרה לי לצערי)...

בהצלחה !!

קרעים משמעותיים (דרגה 3). כאבים לא נורמליי. הלכתי למוקד ואחד התפרים היו הדוקים מידי וזיהום.

ב"ה אח''כ השתפר ועבר. מכירה כאלה שהיו צריכים לפתוח ולתפור מחדש.

ב"ה שתי לידות הבאות לידות וגינליות (למרות הלחץ מהרופאים לקיסרי) עם חתך יזום.

אחרי לידה שניה היה מאוד קליל ביחס לראשון (גם הזדהם), ולידה אחרונה בקושי מורגש.

אז זה משתפר אצלי מלידה ללידה ב"ה!

ממליצה ללכת לבדוק את זה אצל רופא מומחה לקרעים.

*מאנונימי כי לא מעט מכירים את הרקע לידה שלי

היו לי מלא תפרים בלידה ראשונה. אחרי חצי שנה הגעתי למרפאה ייעודית בשערי צדק יש שם כירורגית שבודקת את זה, אצלי אכן היה משהו לתקן (בדקה ובמקום טיפלה, כל הסיפור היה 10 דקות בערך ...) רק אז התחלתי להתאושש. ומהר.

אולי שווה גם בזמן הריון ללכת לודא שהכל תקין. (רק כדי לא לסבול, לא בקטע של דחוף)

החלק המעודד שבלידה שניה היתה לי פתרונות קטנה ושירים מהיר, ובשלישית לא היו כאבים כבר אחרי שבוע.

שיהיה בקלות חוויה מתקנת! 

מבינה שאין כלל, או שיעבור בלידה בע''ה אמן או שאקרע שוב ח''ו.. לגבי התגובות להחליף פיזיותרפיסטית, אני הולכת דרך הקופה אז מניחה שהמענה יהיה זהה בכל מכון, לא?

לא חושבת שהתפרים לא טובים כי תפרו אותי צוות שלם עם פלסטיקאי ומלא רופאים 🫣..

בע''ה מקווה שיעבור ובלי קרעים בלידה.

שוב תודה לעונות ❤️

גבוהה?(3 ומעלה)

כי לפי איך שאת מתארת שתפר אותך פלסטיקאי ועוד מלא רופאים, ככה זה נשמע

לבעיות מורכבות בקרעים ותפרים בפרינאום יש את דר' רויטל ארבל בשערי צדק.

פיזיותרפיסטיות שונות עובדות לעיתים בגישות מעט שונות. הם יכולות ללכת לקורסים שונים (כמובן אחרי ההתמחות בפזיותרפיה של רצפת האגן) וזה משנה את דרך העבודה שלהן.

ממליצה ממש לנסות

הדבר הכי חשוב הוא היכולת להניע את הגוף בחופשיות במהלך הלידה וביציאת הראש בפרט ולבחור את תנוחת הלידה לפי מה שהגוף שלך מבקש, מה שאומר ללדת בלי אפידורל.

זה גם מאפשר לך ללחוץ רק מתי שאת באמת מרגישה שזה נחוץ ולא מתי שהמיילדת אומרת, מה ששומר מאוד על הפרינאום. ואפשר גם ללדת בלי ללחוץ בכלל, ילדתי כך פעמיים. תקראי על רפלקס פליטת התינוק.

וגם עם אפידורל יש דברים שאפשר לעשות כדי למזער נזקים, ממליצה מאוד לקרוא על כך בספר לידה פעילה.

שאמנם יש הרבה דרכים להפחית סיכון לקרעים, אבל לא כל הסיבות לקרעים קשורות להתנהגות של היולדת. יש סיבות שקשורות גם למבנה הגוף, למנח של התינוק ועוד.

אני ב''ה ילדתי ב3 לידות טבעיות מהממות ונקרעתי בכולן, כך שחשוב לי שמי שנקרעת בלידה לא תרגיש אשמה.

לק"י

כולל לחיצות. וב"ה יצאתי בלי קרעים.

(אז לא שוללת את מה שגלי מטר כתבה, אבל לא הייתי שוללת אפידוראל רק בגלל זה או בונה על זה שאם אעשה משהו מסויים, אז בטוח שאצא בלי קרעים).

כמה וכמה לידות, כולן על הגב, עם אפידורל או משככים אחרים ולא נקרעתי באף אחת. יותר משמעותי להבנתי זה שמן שקדים.

ודרך אגב, באחת הלידות המיילדת רצתה להציע לי תנוחות אחרות וזה גרם להאטה רצינית בדופק של העובר, שהסתדרה כשחזרתי לשכב, אז כדאי להכיר שגם זה עלול לקרות

לק"י

כשעמדתי (או נראה לי שאפילו כששכבתי על הצד) זה גרם לירידות בדופק.

שהיא תעשה לך את העיסוי!

לא רק לתת הדרכה וזהו. זה לא מספיק.

גם בזה יש בחינה של לא נעים... אבל אולי יהיה לך יותר כל מאשר את בעצמך, וגם אפשר לחשוב על זה שזה מעין ללכת לאימון קשה אבל מחזק. קשה כי כואב וגם לע הכי נעים נפשית, אבל מרפא את הגוף.