כבר כמעט 3 חודשים מגוייס. הצוות שלו כבר עמוק בתוך עזה, לא יכולתי להתמודד עם זה, ביקשתי שישאר בחוץ. הוא משתגע מלהיות בתפקיד עורפי. אמר לי שהוא מבקש להשתחרר וזהו, סתם מבזבז שם את זמנו (עושה משימות לוגיסטיות, יש שעות של עבודה אבל רוב היום ריק).
אני אמורה להגיד לו שיכנס? אני אמורה להגיד לו שסבבה שישתחרר?
הרגשתי שאני משתגעת כשהיה אמור להכנס. התקפי חרדה קשים כמו שלא היו לי שנים. ידעתי שנשלם על זה מחיר כבד. מצד שני, אנשים מתים ונפצעים כל יום, באיזו זכות אני בוחרת שלא לשלם את המחיר?
כאילו עד עכשיו הייתי בסדר יחסית (לא שלמה, אבל בסדר יחסית) עם הבקשה שלי ממנו, כי כן היה מגוייס וגם אם זה פחות משמעותי, מישהו היה צריך לאייש את התקן הזה. ועכשיו קשה לי שהוא רוצה פשוט לקום וללכת.
ברור שאני הכי רוצה בעולם שיחזור הבייתה, אבל זה נתן לי כאפה על כמה בחרתי מנוגד לאידאלים והעקרונות שלי. מצד שני, באמת הרגשתי מתמוטטת. לא משהו שעוד בייביסיטר או נערה שתקפל כביסה ותשטוף כלים או אוכל מבחוץ יעזרו בו. ממש לא תפקדתי, לא הלכתי לעבודה, לא ישנתי בלילה... הרגשתי שהילדים משלמים מחיר שיש להם אמא זומבית ואבא לא בבית. כל דפיקה בדלת הייתי קופצת. בלילות כותבת טיוטות להספדים. עוברת על תמונות שלנו ונפרדת ממנו כמו איזו סתומה אבל זה היה בלתי נשלט. התפללתי שיפצע, שיפתרו אותו מזה. הוא שמע איך אני, ואמר שהוא לא יהיה חייל טוב בפנים אם אני ככה בחוץ, וישאר בחוץ בתפקיד לוגיסטי כי גם ככה חסר מי שיעשה את זה. פתאום חזרתי לנשום. ועכשיו כשהוא רוצה לבקש להשתחרר כי מרגיש לא משמעותי, אני אולי פתאום קולטת מה עשיתי ומה ההשלכות של הבחירה שלי.
מה אני אמורה לעשות?
לתת לו להכנס במחיר של לא לתפקד?
לא לומר כלום ושפשוט יחזור?
ללחוץ עליו שישאר בלוגיסטיקה?
מרגישה אשמה מאוד ולא ראויה לכל ההקרבה של כולם.
מרגישה איום ונורא עם עצמי
ומצד שני - באמת שלא יכולתי אחרת.
אמא שנמצאת לבד עם ילדים, ללא שעות שינה כמעט בכלל והתקפי חרדה שבנס קרו בלילות כשהם ישנו ולא מול הפרצוף שלהם.
חשש אמיתי לאבד את הפרנסה שלי מרוב חוסר תפקוד.
עשיתי בסדר? או שאני אגואיסטית איומה?
אני כבר לא יודעת. שומעת נשים כמו הדס לוינשטרן ומרגישה האדם הכי אנוכי בעולם. מרגישה חלשה. לא ראויה. מתביישת בעצמי מאוד.
