אני מפה, חברה בפורום כבר יותר מ12 שנים, עוד אי אז באחד ההריונות הראשונים.. כותבת לעיתים מניק אחר.
מסיבות שונות לא כתבתי הפעם על ההריון, אז מעדיפה גם עכשיו להישאר אנונימית.
אבל צריכה את עזרתכן..
ב"ה התברכנו בילדינו, בכל ההריונות הקודמים אף פעם לא הגעתי לתאריך.
רובם נולדו סביבות שבוע 38, ואף פעם לא חציתי את ה39.
אני עובדת בעבודה תובענית במשרה מלאה 9 שעות, ובהריון הזה הרגשתי שאני נגמרת מהנסיעות הלא מסודרות לעבודה (כמה אוטובוסים, טרמפים וכו').
מחודש שמיני כל יום בעבודה גבה ממני מחיר פיזי ממש. השפיע עליי ועל הבית והילדים.
משבוע 36 עברתי לעבוד חלקית ממש, לרוב מהבית, פחות שעות, ומשבוע 38 לקחתי חופשת מחלה.
מפה לשם - שבועיים עברו והלידה פשוט לא מגיעה...
יש צירים קלים מידי פעם וזהו.
והנה אתמול הגיע התל"מ... וזה אחרי שמשבוע 38 מדברים איתי על זירוז, בגלל שתי סיבות שמסכנות את ההריון 
לא מאמינה שאני בסיטואציה הזו.
בחודש הזה, ובפרט בשבועיים שעד שבוע 38 - ידעתי שזה אמור להתחיל כל רגע, ופשוט התכוננתי: רוחנית, נפשית, טכנית.
הכנתי במקפיא כמה ארוחות (שאת חלקן התחלנו לאכול בימים המייאשים האחרונים), השתדלתי למגר כביסות כל הזמן (זהו, לא יכולה להמשיך יותר כל הזמן לחשבן מכונות), הכנתי ציוד לתינוק (כמובן שגם מהתיק הוצאו כבר כל מיני דברים, מטפחות שאני אוהבת, איפור, ת.ז. שפתאום היה צריך), שמעתי או צפיתי בתכנים כדי להתחבר ללידה..
בהתחלה הייתי אופטימית ועל אף המתח סביבות מתי יקרה, איך יקרה, מה יהיה עם שאר הילדים וכו' - התמודדתי מאוד יפה.
ב"ה ההריון הזה מאוד רצוי, אחרי שהלידה הקודמת התרחשה לפני כמה שנים. וגם הגיל שלי כבר גדול... והגיע לאחר השתדלויות. וגם ב"ה התבשרנו בו שסוף סוף נזכה במין שרצינו..
ואולי זה גם גורם שמוסיף לי לחץ.
מרגישה שמה שקורה לי עכשיו ממש לא מיטיב עמי ועם כל תהליך הלידה.
הסביבה היא גורם מלחיץ מאוד, ההורים שלי - גם אבא וגם אמא, אחותי, החברות, השכנות, אפילו הגננות - ממש שונאת להוציא את האף לרחוב.
אמא שלי שלחוצה מאוד שאגיע לזירוז, ואחרי כל שיחה איתה אני או בוכה או מיואשת יותר.
כל טלפון שאני מרימה למישהו - מקפיץ מיד את הצד השני.
הילדים - גם הגדולים וגם הקטנים שכל הזמן שואלים ולא מבינים למה זה לא קורה. ואפילו בעלי היקר שמנסה להיות סביבי בסבלנות כבר מתקשה להיות כל הזמן במתח הגבוה..
והחששות, והפחדים שמציפים - שאולי ח"ו לא טוב לעובר שם בפנים..
מרגישה שפתאום עברתי לסוג של דכדוך, אפאטיות, ייאוש וחוסר אונים.
וכל כך כואב לי שאני חסרה את ההתרגשות, את החיבור, את הכמיהה לקבל את התינוק לידיים שלי
ממש כותבת ובוכה. מרגישה שהשבוע האחרון הרס לי מאוד את תחושת הציפיה, גמר לי את כוחות הנפש...
אז מה אני צריכה בעצם אחרי כל ההקדמה הזו?
א. חיבוקים וחיזוקים. גם ללב וגם לשכל. ואולי גם את סגולת הפורום הידועה.
ב. טכנית - איך עושים מעקב הריון עודף.
ג. זירוזים - מאמינה בזה פחות. היו יחסים כמה פעמים + תה פטל - לא עזר. מאמינה שזו רק השתדלות והכל בידי הבורא. אבל אולי למישהי יש מה להוסיף לי.
ד. איך אני מתחברת שוב לבועה הזו של ערב לידה? להתרגשות, לשמחה, ומוציאה את הייאוש ואת החרדות ואת האובססיה לבדוק כל היום תנועות עובר...
אודה מאוד לכל תגובה.
)
