דבר ראשון תודה להקב"ה, לא מאמינה שאני פה על הספה על האוצר הזה בידיים!
ההריון הגיע ב"ה בטיפול פוריות והיה עם דימומים וחוסר תפקוד ב5.5 חודשים הראשונים, היה נוראי נוראי נוראי,
ב"ה עברנו את זה ואז הגיעו הבדיקות שאמרו שהעוברית קטנה מידי, האחוזון הולך וקטן ובקיצור הלחצות מכל כיון, לא שהיה לי מה לעשות עם זה.
בפועל היה לי כבד וכואב וכבר ממש רציתי ללדת.
בשבוע 40+1 ביום חמישי בערב, הלכתי לעשות רפסולוגיה, אם לא יועיל לא יזיק,
אחרי 3 שעות התחילו קצת צירים במרווחים גדולים, לידה ראשונה עוד לא הייתי בטוחה שזה ציר ולא סתם כאב כמו עד היום
ב11 בלילה כבר לא היה מה לנסות לשער, התחילו צירים של חצי דקה כל 3 דקות,
סחבתי ככה כל הלילה כשאני מנסה קצת לנוח בין לבין ולהרגע עם מים במקלחת ועם טנס,
ב6 בבוקר הלכנו להורים שלי, לברר עם אמא אם כדאי לצאת כבר, המסקנה שכדאי, בגלל שזה שישי חורפי.
הגענו בדיוק בהחלפת משמרת, מחכים קצת ומקבלים מיילדת ממש ממש חמודה,
בודקת, פתיחה 1, אבל יש מיעוט מים אז לחדר לידה,
(רציתי ממש לידה טבעית בלי זירוזים או אפידורל - בעיקר בגלל פחד מהדקירה)
המיילדת בחדר לידה גם ממש מתוקה, ממליצה כן לקחת אלחוש (שכחתי מה שמו) כדי שאוכל לנוח אחרי הלילה שבו לא ישנתי,
באמת אני מצליחה לישון שעה וחצי, היא מגיעה לבדוק, עדין פתיחה 1 מחיקה 90% .
פה התייאשתי, לא ידעתי עדין שיש לי עוד מליון שעות להתייאש בהם.
מעלים אותי למחלקת אם ועובר, מעבירה את הזמן עם צירים כל 2-1.5 דקות, ציר של דקה, בלילה מבקשת לבדוק שוב פתיחה.. 2 אצבעות,
מבקשת שוב אלחוש,
צריך לעשות מוניטור לפני, עד שבאים לחבר אותי והכל, עוברים שעתיים ואני כבר בוכה בלי הפסקה, לא מסוגלת, מותשת נורא,
עד אותו רגע עליתי וירדתי מדרגות בבית רפואה, הלכתי ועשיתי סיבובים, מקלחות, סטריפינג, ניסיתי הכל מבחינתי כדי שיתקדם.
מחברים מוניטור לי ול2 החברות חדר, וזה נשמע כאילו סוסים דוהרים לנו בחדר אנחנו מחליפות קצת כמה מילים והן מעודדות אותי שכל מי שהיתה במיטה שהייתי בה ירדה ללידה מהר, אני מנסה להתעודד ולנשום ולהפסיק לבכות.
אחרי המוניטור מחכה שיבואו לתת לי את הזריקה, מחכה מחכה מחכה מחכה עוברות שעתיים, (זה שבת, אין לי שעון ככה שאני לא יודעת זמנים רק שיוצרת למסדרון רואה מה השעה) ניגשת לאחיות, כן הרופאה צריכה לחתום על המוניטור ולתת הוראה לזריקה והיא לא נמצאת, בשלב הזה התקפלתי באמצע המסדרון, השעה 4 בבוקר חוץ משעה וחצי בבוקר לא ישנתי מיום רביעי בלילה.
האחות מרחמת עלי ממש, מזעיקה רופאה שמנסה להתעקש על מוניטור נוסף כי עברו שעתיים וחצי מהקודם, כשאני לא מוכנה והאחות מגבה אותי, היא מסכימה בסוף לתת את הזריקה.
זהו, מצליחה לישון עד 6 בבוקר.
ב6 קמה, האחות המתוקה אומרת לי, תקשיבי תרדי למיון יולדות תגידי שאת רוצה גז צחוק, וזהו הם חייבים להכניס אותך לחדר לידה, פה אף אחד לא יסתכל עליך כרגע.
יורדת למיון, מוניטור ופתיחה 3, מבקשת גז צחוק, מכניסים אותי לחדר לידה ושוב מיילדת אנושית ככ, מביאה לי את המסכה של הגז צחוק , בעלי מחזיק לי אותה ואני מנמנמת קצת, בינתיים הוא מתפלל ושר לי את כל שירי שבת מה שממש עוזר לי להרגע ולהרפות,
אחרי כמה שעות (איבדתי חשבון כבר) הגז מפסיק להשפיע ומכיון שהראש היה ממש נמוך (כבר מחודש שמיני בערך) ממש מרגישה כל ציר את הלחץ למטה.
המיילדת באה שואלת אם אני רוצה לבדוק פתיחה, אני מעדיפה קודם ללכת להתקלח קצת.
אחרי בערך חצי שעה היא קוראת לי החוצה, בודקים פתיחה 3.5.
התחלתי לבקש ניתוח, הרגשתי שאני כבר לא מסוגלת, לא יכולה עם הכאב והחוסר אונים וזה שאין לי מה לעשות לעצמי, ככה הרגשתי.
המיילדת מרגיעה אותי ומתחילה להסביר לי שאולי כדאי לשקול לפני ניתוח, אפידורל, זה יתן לי אופציה להרגע וזה מרפה את השריר ויזרז לי את הפתיחה,
בשלב הזה כל מה שהיא מציעה אני מוכנה, לא אכפת לי כלום חוץ מזה שהכאב יגמר.
המרדים מגיע תוך כמה שניות, היא כבר קראה לו לפני כן והוא חיכה מחוץ לדלת,
כמה שפחדתי מהזריקה, בקושי הרגשתי אותה ואחרי כמה דקות מתחילה להרגיש הקלה ככ גדולה, חוץ מלחץ בכל ציר בגלל הראש הנמוך, לא מרגישה שום כאב בבטן או בגב.
בעלי רואה אותי ואומר לי, וואו סופסוף מהרגע שהגענו לבית רפואה את לא עם פנים סובלות.
המיילדת מגיעה כל שעה לבדוק פתיחה, וזה מתחיל לרוץ,
אחרי 4 שעות אני עם פתיחה 9,
יש החלפת משמרת שוב, היא דואגת שאקבל את המיילדת היהודיה היחידה בצוות, מיילדת דתיה.
איך שהיא באה לבדוק אותי בתחילת המשמרת, יורדים לי המים והיא מתכוננת ללידה,
בדיוק האפידורל נגמר לי, מעדיפה לא לחדש כדי להרגיש באמת מתי ללחוץ.
אחרי 50 דקות של לחיצות, יוצאת הנסיכה הקטנה שלנו, ב"ה הכל תקין לחלוטין במשקל 2905 של אושר צווח ומתוק!
הספקתי עוד ללדת לפני שיצאה שבת,כמו שרציתי