נכתב מאנוניצי כי אולי חלקן כאן ואני לא רוצה שיקשרו את הניק שלי.
אנחנו חבורה של בנות (בכוונה לא מציינת מספר) חברות טובות מימי התיכון. למדנו הפנימיה והקדר היה הדוק בשנים האלו.
אבל מצד שני הרגשתי שלא תמיד אני מוצאת את עצמי או שאני מרגישה שעושה מעצמי צחוק או צריכה להוכיח את עצמו. נחשבנו החבורה חזקה ממש אבל הרגשתי שהן יכולות בלעדיי. אבל אני לא מסוגלת בלעדיהן. פתחנו את זה פעם אחת והן ממש לא הבינו על מה אני מדברת.
השנים חלפו, חלק נשואות, רווקות עם ילדים ובלי ילדים.
הקשר בעיקר קורה דרך הקבוצה ומעבר לכך אולי שני מפגשים בשנה של כולנו ואולי אחד שהוא אחת על אחת עם חלק מהבנות.
המלחמה גרמה לי להרגיש רחוקה מהן עוד יותר. הן מתמודדות כל אחת עם אתגריה ואני מרגישה שאני לא מצליחה למלא את התפקיד שלי כחברה וכשעני כן מנסה לומר משהו או לתכנן משהו אני לפעמים מקבלת תגובות שזה לא במקום או שאני מראש לא מנסה לתכנן בכלל כי יהיה מוסר ומביך מורכב ועוד תירוצים.
לאחרונה נפגעתי מכמה מהן בלי שהן לדעתי יודעות. וגם פגעתי בכמה בצורה ממש לא נעימה בעקבות תגובות ופרשנויות של המצב.
העברתי את הקבוצה שלנו לארכיון ומשהו בי רוצה לצאת ולנתק את הקשר איתן. מרגיש לי שזה כבר לא זה. התכתבויות בוואטאפ ומפגד פעם בשנה לא משמר חברות. והשיח מרגיש לי מאוד טיפולי ולא חברי וזורם. מרגיש שאנחנו לא מדברות באותה השפה כבר.
מפחדת מצד אחד לעשות את הצעד הזה, מתלבטת אם זאת סתם תקופה, אולי פשוט לא לצאת אבל גם לא להגיב, אבל לא רוצה ליצור דממה רועמת .
פורקת ומחפשת את הדרך.
)