נסענו הבוקר לטיול נחמד. שעה כל כיוון, לחנות שמאד רצינו ממנה משהו.
אלא שאז... הגענו בתשע וחצי וגילינו שהיא נפתחת רק בעשר. טוב, לא נורא. עושים סיבוב יחד. סה"כ נחמד לפטפט. אבל איפה יש פה ספסל?!
חצי שעה עברה. הרגליים עוד בסדר, הגב גם החליט לשתף פעולה. חוזרים לחנות ומסבירים מה אנחנו רוצים.
"בטח, בואו תחכו כאן. תכף יבוא המומחה לעזור לכם"
מחכים. בינתיים המבט משוטט ולא מוצא. אולי שם? ובכיוון הזה? לא, לא ולא. נראה שגם פה אין כיסא 😵
"אתם מחכים פה? עדיף שתחכו בכניסה. המומחה יגיע לשם"
צועדים חזרה אל הכניסה. גם פה אין מושב לרפואה.
הרגליים מתחילות לעקצץ והגב כבר מתעייף. אבל אנחנו עוד מחכים.
"אתם בכניסה? הרגע שלחתי את המומחה אליכם מאחורה!"
חוזרים למקום הקודם, שם אכן המומחה מחכה.
דיבורים, פטפוטים, אולי זה ואולי זה. לבסוף המוצר נבחר בשמחה
עכשיו רק צריך לחכות שירכיבו לנו. זה כמובן, מומחה אחר.
יוצאים לחצר לחכות. הפלא ופלא גם פה אין כיסא.
מחכים ומחכים. חצי שעה עוברת והרגליים גונחות. עוד דקה ועוד אחת והן כבר לא יכולות.
אז הלכתי לשבת במכונית. אה, איזו הקלה. הגב מאושר, הרגליים נחות. כל הגוף מודה על המנוחה.
המומחה סוף סוף הגיע. הוא ובעלי מרכיבים ומדי פעם שואלים אותי שאלות (לא, בעלי היקר. הגדולה שלנו כבר מזמן לא בת שנתיים.) ואז אני מגלה את התקלה הבאה.
שכחתי להביא מים 😬
אין דבר. נוסעים לחנות קרובה לקנות מים. בעלי נכנס לבד אחרי שאני מבהירה שמהכיסא הזה אני לא קמה בזמן הקרוב.
חוזר עם מים וחבילת ביסקוויטים. חשב שבטח אני גם אהיה רעבה 🥰
אחרי בקבוק וחצי התחושה הרבה יותר טובה. אלה שאז, כמובן, השלפוחית הצטרפה לחגיגה. איפה אפשר לעצור באמצע כביש מהיר שנתון בפקק?
ואיך נוהגים כשהעובר בועט בשלפוחית המלאה? או כשהוא תוקע עקב ישר בתוך הצלע? וכשציר מגיע זו בכלל חגיגה. לא נהיגה קלה לנהגת חדשה.
הצחקת אותי עם התאורים שלך
מדברים