ההתנהגות שלה פשוט בלתי נסבלתאנונימית בהו"ל

יש לי ילדה בת 5

בכורה

נמצאת בטיפול רגשי

מאוד מופנמת וחולמנית

שוקעת בעולם משלה

אני פשוט לא יכולה

לא מצליחה להתנהל איתה


כל הזמן התנגדויות

לא רוצה לאכול

לא רוצה להתקלח

לא רוצה לישון

לא רוצה לקום מהמיטה בבוקר

לא רוצה לצחצח שיניים

לא רוצה להתלבש

לא רוצה לנעול נעליים

ופשוט לא רוצה שום דברררררר שאני אומרת לה


ניסיתי עם פרסים, ניסיתי מדבקות, ניסיתי דוגמה אישית, לדבר עם אחותה הקטנה ולתת מחמאות כשמצליחה

ניסיתי כל מיני אופציות


בפועל אני מסיימת כל יום באפיסת כוחות

כשאני כועסת עליה

כשאין לי סבלנות

כשאני רק רוצה שהיא תלך כבר לישון


מה עושים?

שאלה והצעהלב אוהב

אתן אופי שונה? עד כמה שאפשר לראות בגיל הזה...

והאם ניסית לעשות איתה פסיכולוגיה הפוכה?

ולהראות לה שאת לא מתרגשת מזה שהיא מסרבת לכל דבר כל הזמן...

אולי לא הכי קשור, אבל היתה לי תלמידה שהיה לה עניין עם אנטי מאוד חזק. אז הייתי אומרת לה "את לא רוצה לאכול? מצוין אז לא אוכלים. אין צורך שתוציאי את האוכל מהתיק" ומשום מה היא דווקא הלכה והוציאה את האוכל מהתיק... ולבסוף גם אכלה...

או נגיד אמרתי לה "אוקי לא רוצה לאכול. ממש לא צריך לאכול. את צודקת. לא אוכלים. אבל רק תשימי את האוכל על השולחן שתראי אותו." והיא עשתה ובסוף אכלה מאוד יפה.


* והצעה- עשיתן משו ביחד רק שלכן? להכיר יותר את העולם שלה? יכול להיות שתראי שיפור. (גם יכול להיות שזה יעזור לתקופה ואחכ שוב תחזור הסרבנות. אבל שווה לנסות אם עוד לא נוסה. ) 

הייתי כמוה כשהייתי ילדהאנונימית בהו"ל

מרגישה שהיא מחזירה לי ביג טיים...

וניסיתי את העניין של פסיכולוגיה הפוכה, זה סתם מתיש אותי כי היא ישר בוכה והכל נהיה פשוט באווירה לא טובה

ובתור ילדה, כשאת היית ככהאני10

היה משהו שעזר לך? את יודעת במבט לאחור מה עמד בבסיס של זה? אדישות? התנגדות? צורך בתשומת לב? משהו אחר? יש דברים שזכורים לך כדברים שעודדו אותך למלא משימות גם בלי קשר לתגמול של פרס ועונש?

שלא יהיה מובן מהשאלות שלי שאני אשת מקצוע כי אני ממש לא 😅 סתם מנסה לחשוב איך אפשר להגיע אליה

ואי... לא קללב אוהב

שיהיה הרבה בהצלחה, ראיתי שכתבו לך כאן תגובות מדהימות

שבת שלום!! 

נשמעoo

שהיא עם רמת צייתנות נמוכה ואולי עם בעית קשב.


יש לי ילד (בן 13) עם רמת צייתנות אפסית ובעיית קשב, וזה היה התיאור שלו בגיל 5.


למדתי להתבונן בו ולהבין מה רמת המסוגלות שלו לביצוע משימות, ראיתי כמה קשה לו לבצע פעולות שחלק מבני גילו עשו בקלות רבה.


למדתי לעודד אותו לשיתוף פעולה ולא לצפות שהוא יקשיב ויבצע.


גם היום הרבה פעמים הוא לא מקשיב ומתנגד, אבל הוא רכש הרבה הרגלים טובים ויש בינינו תקשורת חיובית ללא מאבקים.


מה עושים תכלס?

לא רוצה לאכול- שלא תאכל

לא רוצה להתקלח- לצמצם מקלחות

לא רוצה לישון- לנסות להגיע לשעה מוסכמת לשינה

לא רוצה לקום מהמיטה בבוקר- אולי לתת לה לפספס דברים בבוקר בגלל הקימה המאוחרת

לא רוצה לצחצח שיניים- לצמצם צחצוח

לא רוצה להתלבש- לעזור לה להתלבש

לא רוצה לנעול נעליים- לעזור לה


לנסות לפתח תקשורת חיובית שלא כוללת כל הזמן משימות, אלא דברים אחרים: דיבור על חוויות, רגשות, משחקים, רצונות וכו׳

אני רקרוני_רון

את נשמעת אשה מדהימה.

לומדת הרבה מלקרוא אותך..

תודה לךoo
את יכולה לפרט לגבי הסוף? למה הכוונה בתקשורתאנונימית בהו"ל

חיובית שכוללת את מה שכתבת?


גם אם אני עוזרת לה להתלבש היא לא משתפת פעולה. בורחת וכו.

לצמצם מקלחות וצחצוח שיניים זו לא אופציה.

לדברoo

על מה שהיה לה בגן, על מה שהיה לך בעבודה, על איך היא מרגישה, על איך את מרגישה, לתת לה לבחור משחק ולשחק ביחד, לשבת ביחד שכל אחת עסוקה בשלה אבל נעים לשבת ביחד, לנשנש משהו ביחד.

לעשות את זה כל יום.


בעיניי הקשר של הורה ילד חשוב וקסום וצריך להכיל יותר חוויות ושיח רגשי וחברי מאשר שיח ודיונים על משימות.


לגבי חוסר שיתוף פעולה, אצלי אחת המטרות העיקריות מול הילדים זה להגיע לשיתוף פעולה, זה חשוב לי יותר מכל משימה אחרת, לכן אני מקצה זמן להתנגדויות ודיון ומגלה גמישות כדי להגיע להסכמה משותפת.

מסכימה לגמרי לגמרי. כתבת מעולה כהרגלך בקודשהמקורית

הבת שלי גם ככה, רמת צייתנות נמוכה ולדעתי תאובחן בקש'ר

אני לא נאבקת כמעט, חוץ משעת שינה.

מה כן? מלא מחמאות והרבה מגע

התקלחה ? יש חיבוק מיוחד של אחרי מקלחת ומסניפים את הריח הטוב וכמה כיף להיות נקייה. אני שרה לה במקלחת שיר שהיא אוהבת

התלבשה לבד בבוקר בלי דרמה? וואי וואי איך אני גאה בה ואיזה אלופה היא

מציינת שגם יש לה וויסות חושי לדעתי אז קונה לה רק בגדים שיהיו לה נוחים ולא נאבקת איתה לגבי מה תלבש למרות שיש לה הרבה בגדים יפים שאני בסוף תורמת אבל לאט לאט למדתי מה מתאים ומדייקת את עצמי אליה

תמיד לוקחת אקסטרה זמן איתה כי היא מתעכבת וחולמנית

בבוקר היא לרוב קמה יפה ובאה אליי להתנשנש ולהתחבק אז זו פץיחה יפה של היום

והלילה יש תנאי זמי שמבטיח שהולך לישון יפה אני מספרת לו סיפור וקניתי לה מצעים יפים של דיסני וורודים שיהיה לה חשק לעלות למיטה בכיף

אני הבנתי שהכלל הוא לפחות אצלנו לא להיכנס לעימותים למקות שזה ממש להתעלות

לא רוצה - לא צריך ולא חייב. באמת לא חייב. אפשר לשטוף ידיים ופנים ולא להתקלח

היא לא חייבת לאכול מה שהכנתי. אם יש לי עח אכין לה מה שהיא רוצה ואם לא יש פה חלופה בריאה שהיא אף פעם לא מסרבת לה ותמיד אני דואגת שתהיה זמינה

. וזה עובד שבסוף היא מעצמה רוצה רוב הזמן כי אני לא נותנת לה לעלות על העץ בכלל. משבחת את אח שלה שהתארגן יפה בבוקר/ צחצח שיניים. הוא גיבל חיבוק של אחרי מקלחת וגם היא רוצה אז היא מצטרפת. כמובן שגם בלי זה היא תקבל חיבוק

בסוף זה פוגע בקשר שלי איתה ההתנגחויות האלה והיא באמת מקסימה וחכמה ומדהימה רק שקשה לה והיא צריכה התנהלות אחרת מאשר מול אח שלה שהוא הרבה יותר נח וצייתן


פליז תפרטי עודאנונימית בהו"ל

אני מרגישה שזה אותו סגנון


איך את לא מתעצבנת ולא לוקחת את זה למקום של היא עושה לי דווקא?

אני מרגישה שהיא עושה לי דווקא

דווקא אומרת ועושה הפוך

זה שינוי תפיסתיהמקורית

היא לא שווה לך

היא לא בגובה העיניים שלך

אין לה את היכולת לראות דברים כמוך

היא מתקשה

היא סהכ ילדה בת 5! שמתנהלת בעולם בצורה שקשה לך להכיל

והמפתח לדעתי הוא חמלה והבנה זאת צריכה להתגמש איתה ולדעת לקרוא אותה

הבת שלי בוכה הרבה פעמים כי היא רעבה או עייפה או רוצה צומי. הדבר הראשון שאעשה זה להציע לה חיבוק. וזה דורש ממני הרבה תעצומות ולא תמיד אני מצליחה כי זה יכול נורא להתיש ובלוגיקה שלי - מה הקשר?! מה הקשר בין הבגד לחיבוק? מה הקשר בין יצירה שנהרסה לחיבוק? ולמה המקלחת הולכת ככה בצרחות אם אחרכך כיף לך

ואז הבנתי אחרי שנזכרתי במה שכתבה @אמאשוני שיש דבר שנקרא תקשורת לא מילולית. היא לא מתקשרת במילים. אלא בבכי ועקשנות וצרחות. ואני צריכה לפצח את החידה ולהבין. ועל הדרך לתמלל לה כדי שתצליח לתדברר את עצמה להבא. וזה תהליך

ברגע שהפסקתי להתנגח מתוך ראייה של הצורך שלי בכך שהדברים ייעשו כמו זאני רוצה, או בכך שהדברים פשוט ייעשו - כמו מקלחת, בגדים, וכו.. והצלחתי להבין שיש לה רצונות משלה, ויש לה צרכים רגשיים זהיא לא תמיד מצליחה לבטא הרבה יותר קל לי להבין מה עומד מאחורי זה ולעזור לה לגלות את עצמה.

ואני מחמיאה לה הרבה וצוחקת איתה הרבה וזורמת איתה הרבה. אנחנו צוחקות על זה שהיא 'זרובבלוש צרחינתוש' והיא מחקה אותי 😅. זה מקליל ובמקום שתהיה זירה שלי מולה זה הופך להיות עסק של שתינו

ואם לתמצת יותר קצר:המקורית

הבנתי שאני המבוגר האחראי ואני מובילה את הסיטואציה ולא מובלת. אבל כמובן, תוך שימת לב לילדה. זו עמדה פנימית של ראייה מלמעלה.

ויש בזה הרבה כח

וואו הסברת מקסים!!אוהבת את השבת
איזה מהממת את! לוקחת את זה גם לעצמי!מאוהבת בילדי
מקסיםoo
תודה לכן ❤️ והאמת שאני חבה את השינויהמקורית

הגדול ל@אמאשוני שחשפה אותי פה לזה ופתחה לי את הראש

איזה יפה זה! אבל מה עושיםעטלף עיוור

עם ילד שלא מקשיב?

נגיד הוא לוקח לאחותו משחק ואני אומרת לו להחזיר לה (אולי זה כבר לא נכון) וכאילו אני אוויר. ממשיך לשחק כאילו כלום לא קרה.

זה מעצבן אותי ככ ובשניה אני מאבדת את "העמדה הפנימית של ראייה מלמעלה" כמו שקראת לזה.

הילדים שלי לא כל הזמן מקשיבים, למעןהמקורית

הסר ספק😅

אבל לשאלתך, לרוב הם צריכים להסתדר לבד

ואם אני רואה צורך להתערב אז מתערבת

אני גם מחפשת את הדרך הנכונה להתנהל בנושא, (אשמח לעצות זהב כמובן) אבל מבינה זקודם כל יש להם עניין שלהם וזה לא קשור לסמכות ההורית שלי ככ. זה יכול לנבוע מרוח שטות או מחוש צדק מפותח, או מעייפות או רצון לתשומת לב. לא תמיד אני מזהה אבל לרוב כן מצליחה לקלוע ולפשר כשצריך

וגם, ברגע שאני מכניסה את האגו שלי בתור סמכות שלא מקשיבים לה איבדתי כח לדעתי. לא שזה לא קורה, כן? אבל במקום לנסות לפתור ולגעת בנקודה, אני מכניסה את עצממ ללופ אחר מולם שקשור להקשבה שלהם לסמכותיות שלי כביכול, ואז השיח משתנה ועובר מההצקה ל- למה את/ה לא מקשיב/ה לאמא?!?!


בכלל, אני גם בעד להכניס להם לראש שהם החברים הכי טובים. זה עושה נחת רוח לאמע ולהשם שאתם מסתדרים ככ יפה ובסדר שיש מחלוקת לפעמים אבל תמיד משלימים בטוב.לא לצער את הזולת.. קוראת להם סיפורים בנושא ומכניסה למודעות. כמובן שלא תמיד זה עוסר כי הם סהכ ילדים, אבל בתחושה שלי זה כן מחלחל כי הרבה פעמים הם מוותרים אחד לשני ומתחבקים ובאים אליי - אמא, איזה יפה שיחקנו ביחד, נכון..? 🥰

חח תודה על הנירמולעטלף עיוור

וכן, ברגע שנכנס אגו אז לגמרי מאבדים כח.

שמחה שהגעתי למקום שאני מזהה את זה. זה כבר משהו.

ואהבתי שאת מספרת להם כמה את נהנית מזה שהם יחד. לוקחת לי.

תודה!

מנסים להבין למה הוא לא מקשיבאמאשוני

מנסים לזהות את הקושי, המצוקה, הצורך שלו.

לזה אפשר לתת לגיטימציה.

אחרי שהילד מרגיש שאת לא נגדו הוא נינוח יוצר לשמוע ואז חושבים יחד איך ניתן להיענות לצורך שלו מבלי לפגוע באחרים.


נגיד הוא לוקח לאחותו משחק. במקום להגיד לו להחזיר לה כי כבר אמרת את זה בחמישים סיטואציות קודמות, וזה לא הפריע לו לחזור על הפעולה,

אפשר לשאול אותו למה לקחת? מה אתה מרגיש? מה ניסית להשיג בזה שלקחת לה? (ילדים בגיל חמש למשל שחושפים אותם לדיבור על רגשות ותקשורת כבר יודעים להגיד "שיתייחסו אלי" או "תמיד אני צריך לוותר")

ואז להגיד אני מבינה אותך. יש לך עכשיו בחאגו בלב קוראים לזה קנאה/ אי דחיית סיפוקים/ רצון להשיג תשומת לב וכו'.

זה בסדר להרגיש ככה. גם מבוגרים לפעמים מרגישים את זה.

אתה בן אדם ויש לך רגשות וזה אומר שאתה בריא והכל בסדר.

יחד עם מגע כמו ליטוף, חיבוק לפעמים ילדים צריכים מגע עמוק יותר, זה מרגיע קודם כל את התחושה החזקה שגרמה לו מלכתחילה לפעול מהבטן ולא מהראש.


עכשיו אפשר לדבר על אפשרויות לפתרון.

למשל אם הוא זקוק לתשומת לב לומר לו שהוא פשוט יכול לבוא לבקש והוא יקבל בשמחה (אבל אז צריך להיות כנים וכשהוא מבקש להתפנות אליו, אחרת אם הדרך היחידה שלו להשיג תשומת לב זה ע"י שהוא מעצבן את אמא אז זה מה שיקרה..)

אם הוא מקנא אז אפשר למצוא פתרון כמו תור תור. אפשר להציע לו *לבקש* מאחותו את המשחק במקום לחטוף.

יש מגוון פתרונות למגוון צרכים.

למשל אם זה צעצוע שלו בכלל אז אפשר להסביר על תקשורת, ושיותר נעים כשמשתמשים בדיבור ולא בידיים, ובגיל גדול יותר גם להגיד שכדאי קודם להזהיר את האח הקטן ולא ישר לחטוף/ לצעוק/ לגרש מהחדר..


זה תהליך הרבה יותר ארוך, שדורש הרבה יותר סבלנות, כח ופניות מאיתנו ההורים.

אבל הוא הרבה יותר אפקטיבי כי הוא נבנה קומה על גבי קומה במקום לתת את ההוראה: "תחזיר"

שאז כל החמישים פעם שאמרנו, תמיד המקרה הבא החזיר את השיח לנקודת ההתחלה.

אז במצטבר זה פשוט יותר ונכון יותר.


וחוץ מזה, שאם לנו אין כח לתהליך ארוך, למה אנחנו בעצם מצפים מהילד שלנו לתהליך ארוך? הרבה יותר קצר פשוט לחטוף את הצעצוע.


דוגמה אישית היא הרבה פעמים בדברים שהם מעבר למעשים, היא בדרך שבה אנו בוחרים להתמודד.

אם הורה בוחר להתמודד עם קונפליקט בעזרת שיח רגשות, צרכים ופתרונות,

גם הילד ילמד את זה וישתמש באותה דרך בקונפליקטים שלו.

הסוף כל כך נכוןדבורית
אמאשוני, אולי את מעלה סרטונים לסטטוס? מחי

אני מרגישה שעל כל פסקה שהעלית אני צריכה לפחות יום אחד בשביל לחשוב ולעכל.

היה נח לראות סרטון מוסבר מכל המידע הזה מחולק לחלקים קצרים

וואי לגמרי!!עטלף עיוור
וואי. בוקס בבטןעטלף עיוור

זה באמת דורש תהליך ארוך ואם אין לי כח אז למה שהוא יבחר בזה?

אני צריכה לחשוב עם עצמי איך אני מגיעה לשעות שלי איתם שזה גם ככה השעות הכי עייפות שלי ביום ממקום אחר עם יותר אנרגיות.


ותודה על התגובה המאלפת שלך. לגזור ולשמור

בשמחהאמאשוני

להגיע עם כוחות לילדים זה חשוב.

אבל שימי לב להזדמנויות אחרות גם. בשבתות, בחופשים, בהזדמנויות שניתן לקבל בהם.

למשל אם יש ימים שאבא יכול לחזור מוקדם יותר שתוכלי להתפנות בנחת להקשיב ולנהל שיח, או את ארגון הבית לשמור אחרי שהם ישנים שתוכלי להיות איתם יותר בנחת.


חינוך זה מצטבר. אם היום לא היה לך כוח לנהל שיח, אפשר מחר.

העניין הוא שאם את מזהה שאת לא מצליחה להתפנות להקנות לו כלים להתמודדות, לפחות זה לא יקפיץ אותך ויגרום לך לאבד את הראייה של למעלה כמו שכתבת,

כי את מבינה שחסר לו כלים ולא כי הוא ילד שלא מקשיב.

יש לו עכשיו מפלצת בבטן, כמו שאם הוא יקבל מכה את לא תגידי לו לא לבכות ואז תכעסי שהוא לא מקשיב לך, נכון?

אז גם פה משהו מציק לו וגורם לו לפעול בדרך שגויה. אז הוא טועה בהתמודדות שלו כשהוא חוטף צעצוע, וכשיהיה לך כח תלמדי אותו איך נכון להתמודד, הכל בסדר.

נכון שבפרשנות הזאת זה פחות מקפיץ?


בן כמה הבן שלך?

הבת שלי בגיל חמש הייתה מסוגלת לנהל שיח כזה גם אחרי שעברו שעתיים שלוש מהאירוע.

אבל לא יודעת אם היא דוגמה מייצגת.

אז למשל כשלא הייתי פנויה הייתי אומרת לה:

אני רואה שאת נסערת, אני לא מרשה לפגוע/ להרוס, אני מאוד רוצה להקשיב ולשמוע מה שיש לך לומר אבל כרגע אני לא יכולה כי...

את יכולה לצייר את מה שאת מרגישה ובערב כשxx יקרה, אוכל לשמוע אותך.


לא תמיד היא הייתה מעוניינת לפתוח את זה לאחר המקרה, אבל ברוב המקרים כן. לפעמים במקלחת כשהם רפויים יותר הם מתחילים לשפוך ואז אפשר לנהל שיח.

חשוב גם להקשיב ולא רק להשמיע, ולקחת כמה רגעים לעכל את מה שהם אומרים ולא ישר להסביר.

הרבה פעמים מה שהם מעלים אכן מעורר מחשבה.

הוא בן 4.5עטלף עיוור

האמת שאני לגמרי יכולה לדבר איתו על אירועים אחרי זמן, לפעמים אפילו מעדיפה גם מצידי וגם מצידו.

וכן, את צודקת. יש בי משהו שאני מאוד ביקורתית כלפי עצמי ודורשת מעצמי את המקסימום.

שבתות זה לגמרי זמנים שאני יותר רפויה ועם יותר כוחות (ושינה) והאמת שאוטומטית כמובן יותר נינוחה איתם.

והאמת שעכשיו עם ההריון אני כבר מרגישה יותר כבדה, עייפה וחסרת סבלנות. צריכה להזכיר לעצמי שזה נורמלי.


שוב תודה לך!

אצלי ממש עזרבאורות

לחזק את הקשר בינינו.

אמנם בגיל טיפה יותר גדול (7) אבל מאז שהתחלתי לעשות איתה דייט כיפי שבועי המצב השתפר פלאים. אני גם משקפת לה על כל דבר מה ההשלכות, פחות מתווכחת וגם למדתי לשחרר- את לא רוצה לאכול? אין בעיה, רק קחי בחשבון שאת תהיי רעבה. לא רוצה להתלבש- את מוזמנת ללכת עם פיג'מה לגן, אני יוצאת בעוד 5 דק' מהבית. תחשבי אם זה יהיה לך נעים ללכת ככה. ולעמוד ב"איומים". מקלחת- היום זה בסדר, אבל מחר תהיי חייבת להתקלח. אם זה ביום שהיא ממש מלוכלכת אני מראה לה את האזורים המלוכלכלים- תסתכלי על הרגליים/ראש, יהיה לך נעים להסתובב ככה כל היום? זה יעשה לך ריח לא טוב.

כן יש דברים שהם "קבועים בחוק" שאני לא מוותרת כמו צחצוח שיניים, וגם, אני מסבירה שאם היא לא תצחצח יהיו חורים וגם הראיתי לה במראה איך השיניים מלאות באוכל לפני הצחצוח ואיך הן נראות אחרי והסברתי שהאוכל גורם ל חיידקים לגדול ולעשות חורים ואז זה כואב מאוד.

בקיצור, חפרתי😅 אבל פשוט מסבירה כל דבר. לא כל פעם כמובן, אחרי ש סבירה פעם אחת יסודי מספיקה אחכ תזכורת. 

אבל נמאס לי לאייםאנונימית בהו"ל

את מבינה?

אני רוצה אווירה טובה ואני כל כך משקיעה בשביל זה!!!!!!

מכינה אוכל שהיא אוהבת, קונה בגדים שאני יודעת שתאהב, לוקחת להצגות ופעילויות וחוגים.


למה אני צריכה לאיים????

זה לא איוםבאורות
זה העניין. אני אומרת את זה סופר בנחת, לא בכעס...
לדעתי זה מרגיש לך כמו איום בגללהמקורית

שאולי עם שאר הילדים את לא צריך הפוך בה והםוך בה כדי שמשהו יקרה

איתה יכול להיות שזו הדרך

איך אומרים? חנוך לנער לפי דרכו. לא לפי דרכך.

או לפי הדרך שלה, של מה שיעבוד איתה.

וזה לא קשור להצגות ולבגדים נשמה. את אולי חושבת שמה שאת עושה אמור לרצות אותה ולתת לך שקט מהמאבק, אבל הציפייה היא לא נכונה כי בדרך הרגילה זה לא עובד איתה

אז המקום לחשוב שזה מאבק, להתייחס לזה כאל שינוי גישה ואז המאבק לא יהיה מולה זה יותר מאמץ פנימי שלך אחרי שאצ מבינה מה עובד ולא עובד מולה ועל מה חבל לבזבז את האנרגיות

ואת ההצגות והבגדים תתני כמתנת חינם אם זורם לך ובא לך, אבל העניין של היחס אליה הוא המאמץ המרכזי

וממליצה גם על הדרכת הורים אפילו

מה זה יחס? מה בדיוק לעשות?אנונימית בהו"ל

היינו בהדרכת הורים

זה משהו שקשה לי בנפש להכיל

אני לא מחפשת שהיא תהיה צייתנית

רק רוצה שיזרום

שלא כל דבר יהיה לא לא לא

ממש חשובה לי האווירה הטובה

את האווירה הטובה את יוצרתהמקורית

ביחס שלך

זה אומר להגמיש קווים אדומים לטובת האווירה ולא לנסות 'למשמע' אותה למה שאת רוצה שיקרה

בזרימה הזו יש הרבה שחרור של שליטה

פשוט לתת לה להיות בעצם כמו שהיא רוצה, אבל להוסיף משלך המלצות ולדבר על למה זה חשוב ועל תועלות

אבל הכי עוזר זה התניה חיובית. וזה היחס. הרבה הבנה שהיא לא עושה בכוונה אלא היא חווה קושי, ולראות את עצמך כעזר עם הרבה אמפתיה למצבה 

אולי הבעיה היא שאני מניחה שהיאאנונימית בהו"ל

עושה לי דווקא אבל זה באמת מה שאני מרגישה.

שלא חשוב לה אם להתקלח או לא, היא פשוט רוצה לעשות הפוך ממה שאני אומרת


אני אנסה לא לחשוב על זה ככה

תודה!

את יודעת, אני חושבת שיכול להיותריבוזום

שבאמת לא חשוב לה אם כן להתקלח או לא. אבל גם אם העניין הוא באמת כזה: לעשות הפוך ממה שאת אומרת... זה לא לעשות *לך* דווקא. 

אין לילד עניין נגדנו אף פעם, רק בעד עצמו. 

זה לא כי אמא אמרה ואני רוצה להרגיז אותה. אלא כי אני רוצה להרגיש שליטה בחיים שלי!

להיות מסוגלת להחליט על עצמי בעצמי.

זה צורך שיכול להיות מאוד חזק אצל ילדים בכלל, ובמיוחד בזמנים של אי-יציבות בחיים.

כך שגם בהנחה שבאמת המניע לסירובים הוא דווקא הרצון לעשות ההיפך ולא דעה מהותית בכל נושא בפני עצמו - עדיין אפשר לסגל את המבט שהמליצו עליו כאן, שרואה שזו הדרך שלה לבטא צורך ומנסה לספק לה את הצרכים הרגשיים שלה.

הלוואי שתגיעו לדרך שתהיה טובה לשתיכן ולכל המשפחה, בע"ה.

מהמם. אהבתי והחכמתי. תודה שכתבת!!המקורית
מסכימה ממשדבורית
וגםבאורות

מוסיפה על מה שריבוזום כתבה,

לתת יותר אופציות בחירה, מראש..

למשל- את רוצה היום להתקלח ישר כשחוזרים מהגן או לפני השינה? לארוחת ערב, מה את בוחרת- אופציה א ב או ג?

ליזום התעניינות, לשאול אותה שאלותבאורות

לעשות דברים משותפים (נניח, להתכרבל ביחד, שהיא תשים לך קרם/תעשה לך תסרוקת, לעשות ביחד יצירה, לבשל ביחד וכו', דווקא דברים בבית ולא בחוץ ולא שעולים כסף בהכרח. ) מה שעולה לי...

פידבקים חיוביים, כשהיא עושה משהו טוב להגיד לך אחכ כמה זה עשה לך טוב בלב, כמה זה עושה בשבילה טוב.. הרבה מחמאות ומילות אהבה. לספר לה גם עליך, איך את מרגישה היום ומשהו שהיה לך היום ומשהו שגורם לך לכעוס/להעלב/שהצחיק אותך וכד'. 

המשימות שכתבתאמאשוני

קבוצה אחת:

לאכול

להתקלח

לישון


קבוצה שניה:

לקום

להתלבש

לנעול נעליים


קבוצה שלישית:

לצחצח שיניים.


הקבוצה הראשונה מורכבת מצרכים אנושיים בסיסיים.

כל תינוק בן יומו זקוק להם ועד גיל 120.

תחשבי למה היא מעצמה לא רוצה לעשות אותם.


הקבוצה השניה זה דברים שילדה בגילה נסוגלת להבין את ההשלכות. מגיעים באיחור, מפסידים סדר בוקר אולי תפילה, יום הולדת וכו'.


צחצוח שיניים זה הדבר היחיד שהיא בגילה לא באמת מסוגלת לתפוס את המשמעות של זה. אז כרגע נשים את זה בצד.


אבל כך שאר הדברים האחרים, תנסי לאפשר לה עצמאות, בחירה, חוויה חיובית סביבם.

למשל אוכל, אפשר לבחור מה לאכול, מתי ואיפה (בהסכמה כמובן, אבל תנסי להיפתח)

שינה תנסי לומר לה שהיא אחראית על זמן השינה שלה. מותר לה להיות במקום מסויים למשל לקרוא ספר בסלון בשקט וללכת לישון כשהיא מרגישה צורך.

בלי כעס, בלי עימות.

תסבירי לה בצורה נעימה מה קורה לנו בגוף כשאנחנו ישנים טוב ומה קורה כשלא.

תראי שאחרי כמה ימים היא תתחיל ללמוד להיות קשובה לצרכים של הגוף שלה.

אח"כ כשהיא תהיה בשלה לעזרה שלך סביב לקבוע את הדעה וטקס השינה היא תהיה הרבה יותר פתוחה לשמוע אותך ואז אפשר לקנות לה על בגרות ואחריות על הגוף משהו מפנק לשינה כמו פיג'מה חדשה או מנורת לילה.

להתקלח למשל ממש לא הייתי מכריחה בגיל הזה. עדיף שהיא תבין בעצמה שזה משרת אותה מאשר בגיל יותר מאוחר שאז הסבל גדול יותר.

אפשר לומר לה שאת מקבלת את הבחירה שלה באיזה יום להתקלח. את תראי שמעצמה היא מתחילה להיות קשובה לגוף שלה והיא עושה כי זה משרת אותה ולא אותך.

אח"כ יהיה אפשר גם לגרום לה לחוויה חיובית סביב הנושא. למשל לפנק בשמן אמבט או חלוק מגבת.


קודם שהיא תשתחרר מהדווקא שהיא עושה לך, אח"כ שתלמד להכיר את עצמה ואת הצרכים שלה, אח"כ לתווך לה את המעבר והעשייה מרצון לחוויה חיובית (כרגע יש לה חוויה שלילית כמו שלך של מריבות סביב הנושא)


וכמו שכתבו לפני, לשים לב שרוב השיח בבית איתה הוא סביב נושאים חיוביים, שיתופיים, חוויתיים ופחות סביב מה שמייצר אינטריגות.

וזה לגמרי הגיל לצאת 1:1 אמא ובת לזמני כיף ופינוק.


ועוד שאלה: איפה אבא בתמונה? הרבה פעמים דינמיקה בין ילד והורה משתנה מאוד בין אבא ואמא,

לפעמים כשיש ילד שנוצר אצלנו איתו עימותים סביב התארגנויות, עדיף להעביר מקל להורה השני, וכשהעניין נרגע אפשר להתחלף חזרה.

למשל אחרי לידה זה קורה הרבה פעמים. אז משחררים להורה השני לתקופה מסוימת עד שהעניינים נרגעים.

אבא במילואים כבר רבע שנהאנונימית בהו"ל

אוף אני לא מפסיקה לבכות


באמת שאני עושה הכל כדי שיהיה לה כיף ומגיעה לסוף היום עם הלשון בחוץ

נשבעת שזה לא מגיע לי

זה מעצמו טריגר לא פשוט בכללאמאשוני

הבעיה היא לא שאת לא עושה, הבעיה שאת עושה יותר מדי,

תנסי לשחרר, הכל בסדר. לא יקרה כלום אם היא לא תתקלח כמה ימים עד שתרגיש מעצמה שזה לא נעים לה להמשיך ככה.

תאמיני בה, תסמכי על האיתות של הגוף שלה, תאפשרי לה סולם לרדת מהעץ אבל אל תכריחי.

תראי שגם לך יהיה הרבה יותר קל על הלב וגם זה יגביר את שיתוף הפעולה.


את יכולה להחליט עם הגננת שאת מביאה שקית בגדים לגן וכשהיא מרגישה צורך היא תלך להתלבש.

זה לא כזה חריג, הרבה ילדים בגיל הזה מתמרדים על הדברים האלו

היא בסה"כ גדלה ומנסה ללמוד על עצמה ועל העולם.

היא לא הראשונה ולא האחרונה שתצא עם פיג'מה מהבית עם שקית בגדים ביד. חבל, באמת חבל על העימות.

עדיף שהיא תחווה את זה בגיל 5 ולא ביסודי.

זה לא שהיא לא רוצה להתקלח,אנונימית בהו"ל

היא פשוט לא רוצה להתקלח כשאני אומרת וכי אני אומרת.

לצורך העניין אם אני אומרת לה "אם את לא רעבה אז את לא חייבת לאכול" אז היא לא אוכלת ואחר כל כשהיא כבר במיטה היא מתחילה לבכות ולהעיר את כולם ולהעכיר את האווירה ולצרוח שהיא רוצה לאכול.

את מבינה?


אין לי דוגמה עם מקלחת כי זה לא אופציה מבחינתי לא להתקלח.

קשוח..באורות

הקטן שלי הוא כזה. האמת שאני נותנת לו לצרוח... (לא יודעת אם אני דוגמה חינוכית.רק אומרת מה עובד אצלי. ) אומרת לו שאמרתי לו מראש שהוא יהיה רעב.

למחרת אם שוב יש ויכוח על אוכל, מזכירה לו מה היה אתמול. אומרת שהיה לשנינו ממש לא נעים שבסוף הוא נזכר במיטה שהוא רוצה לאכול ולא יכולתי כבר לתת לו כי נגמרה הארוחה. ושהוא בכה המון וזה היה ממש מבאס, ושעכשיו זה הזמן לאכול.  זה לרוב עובד. נראה לי בעיקר הטון והדרך שבה את מגיבה לזה חשוב. אם מגיבים לזה במין שלווה פנימית ונחישות אני מצאתי שזה ממש עוזר. וגם מציעה חיבוקים וליטופים, כן אמפתיה. אבל אומרת ממש בתקיפות שאלו התנאים. זה מה שעובד לי🙃

בנושא האוכל עם ילד קצת יותר גדולאני זה א

שלא אוהב לקחת אוכל לבית ספר.

א עשינו תאום ציפיות לגבי מה כן אוהב ומה האפשרויות שלו.גם דברים פחות קונבנציונלים מבחינצי אפילו עוגיות,ביגלה וכו..

ב העברתי את האחריות אליו. אני מוכנה לעזור כשמבקש.

ג בזמנים שעדין מתעקש,שלא לקחת כלום ולא יהיה רעב אני לא מתווכחת אבל כשמתקשר מהבית ספר להגיד שרעב פעם אחת הבאתי לו ואמרתי לו שלהבא לא מצכוונת להביא לו אוכל.

ובארוחות ערב ילד שנזכר שרעב אחרי הארוחה יכול לקבל ירק שלם או לחם דברעם שילד יאכל אם רעב באמת ולא עכשיו ארוחות מפנקות..

את בעצם לא משחררת כל מיני דבריםשעוונית

אבל עדיין רוצה אווירה טובה

ויש מצב - אומרת רק מהניסיון שלי , כן? - שזו בדיוק הנקודה.


התיאור שלך מזכיר לי הבן שלי ממש,

ממליצה בחום על הספר 'ילד פיצוץ' של רוס גרין

הוא שינה לי את כל ההסתגלות על העולם שלו,

על המצבים של 'דווקא'

וגם נותן כלים מעולים ב"ה להתמודד


אבל לפי הספר חייבים לשחרר ;)

אם כי הוא מסביר את זה בצורה נורא נעימה

שכבר עשה לי ממש חשק להתחיל לשחרר...


חיבוק גדול 💓💓

ובהצלחה!!!

אני לא חושבת שצריך לתת לילד לעשות מה שבא לו כדיאנונימית בהו"ל

שתהיה אווירה טובה.

זו לא הדרך שלי בכל אופן...

אגבבאורות

ממליצה לך לשמוע את זה

במקום עונש - מדריך חשוב להורים


הם בגישה של הורות מקרבת ונראה לי שממה שתיארת את תתחברי..

לא לתת לו לעשות מה שבא לושעוונית

אבל כן להחליט סדר עדיפויות, מה יותר חשוב לי עכשיו - שיתקלח או שתהיה אוירה טובה?


ותחליטי כמובן מה שטוב לך,

אין בזה נכון ולא נכון


אגב מה שהתחדש לי מהספר

זה הראש של הילדים האלה,

הם לא יתחנכו בצורה שהם עושים מה שבא להם

שזה היה החשש שלי כל הזמן

ולכן לא שחררתי,

כי הוא לא יעשה מה שבא לו!


הראש שלהם עובד אחרת.

הספר עזר לי להבין שגם כשנשחרר -

הילד יכול לגדול מחונך

מתוך ידיעה ברורה שההורים קובעים בבית.

יש הבדלאמאשוני

בין להחליט לשחרר לבין להחליט לא להתמודד.

אם ילד רוצה ממתק ואין לך כוח לויכוח אז את מרשה לו- אז את צודקת.

אבל אם את מחליטה שהויכוח מזיק יותר מהממתק, ויש לך דרך אחרת ללמד אותו שממתקים מזיקים, אז זה לא לתת לילד לעשות "מה שבא לו" אלא זה לתת ילד להתנסות, ללמוד ולתקן.

את עדיין בשליטה על תהליך הלמידה של הילד זה לא שאת מרימה ידיים ממנו...

יכול להיות שקשה לה עםאני זה א

זה שמישהו אחר מחליט כביכול עליה.

גבולות ולדעת להיכנע זה חשוב אבל צריך הרבה זהירות עם זה שלא יווצר מצב של אנטי.

מתחברת מאוד לעיצות שאמשוני כתבה .

תבחרי את המלחמות שלך אם יש משהו שהוא קריטי תעמדי רק עליו.

אני לא חושבת שיקרה משהו נוראי אם למשך תקופה מבויימת היא לא תתקלח כל יום ואפיחו לא תצחצח שיניים.

יש,דברים שלפעמים הם רק בראש שלנו למשל הבת שלי בגיל 4 היתה עושה לי טרור על בגדים והיתה מתלבשת מכוער בעיני לא משנה כמה בגדים יפים קניתי לה עד ששחררתי את זה ואגב עד היום יש לנו טעם מאוד שונה ואני רואה איך היום בגיל 12 היא כבר לגמרי מודעת ומתלבשת אפילו מאוד יםה. וזה כי אפשרתי לה לתת ביטוי לטעם שלה מגיל קטן.

ודבר אחרון חיבוק גדול בשבילך כי להתמודד עם ילד כזה זה לא קל ועוד לבד אז בכלל אז תזכרי שאת אמא נפלאה וזו תקופה וזה יעבור

ומה היה לפני המילואים?רינת 24

בא לי לתת לך חיבוק ענקי כי הבת שלי בדיוק היתה ככה (היום היא בת 12) וגם אני בדיוק כמוך- חשוב לי אווירה טובה בבית, לוקחת ללב כשהיא בוכה וצועקת, נפגעת מכפיות הטובה.

בעלי למד להיות מאד מאד מאד קשוח (אני לצערי עד היום רכה מדי) וזה הדבר היחיד שעוזר.

הי יקרהתהילה 3>

נשמע שיש כאן איזשהו מעגל


1. לילדה יש חוויה וקושי רגשיים וכתוצאה מזה צורך להרגיש שאוהבים אותה דואגים לה ומטפלים בה (צורך טבעי כמובן,

שמוגבר יותר עקב החוויה).

2. כיוון שהיא כנראה לא יודעת להביע את עצמה, באופן תת מודע, היא

מבקשת טיפול, דאגה, אכפתיות, בצורה שנחווית מבחינתנו לפעמים כסרבנות והתנגדות

כשבעצם היא רוצה לדעת שאת באמת אוהבת אותה ודואגת לה בדרך כלל.

מעבר לזה, כשילד מרגיש כעס, עצב אכזבה ותקוע רגשית הוא

גם עלול להתנגד ו"להתקע".

כל זה ממש לא מודע כמובן. היא פשוט מרגישה מבפנים משהו שתוקע אותה, שחוסם אותה ועוצר אותה בגלל שהיא כאובה רגשית.

3. לרוב הורים עלולים להתחיל לחוש פה כעס, תסכול כלפי הילד, עצבנות ועוד

דבר שיוצר בתוכנו איזשהו ריחוק מהילד וגם מצטבר לאורך הזמן אם לא מפרקים אותו,

ובעצם מעצים את המעגל הזה כמו כדור שלג.


מציעה לנסות לשחרר את זה מהסוף להתחלה.

להתחיל בך-

אמנם זה משהו שלא יודעת אם תצלילי לעשות בלי כלים והכוונה מדוייקת, אבל אפשר לפחות לנסות ואולי להצליח חלקית

להתבונן בתחושות שלך מול הילדה, במה שהיא מעירה ומעוררת בך

(כולל פחד של מה יהיה איתה, ואשמה או אכזבה של איך יצאה לי ילדה כזאת

ולפעמים יש גם שנאה ודחיה, והיא מזכירה לי משהו שקשה לי עם בעלי, או את עצמי כילדה וכו

יש הרבה מטענים לא מודעים בתוכנו)

ולתת להם הכרה ומקום, בלי שיפוטיות כלפיהן וכלפי עצמך.


בהמשך כשתרגישי עם לב פנוי ונקי יותר כלפיה,

תזכרי שגם בתוכה יש כל מיני תחושות קשות שתוקעות אותה רגשית ותפקודית.והיא צריכה עזרה להשתחרר ולהבין ולדעת להתמודד עם מה שמתחולל בתוכה.


אפשר להגיד לה אני רואה שאת עצובה, משהו קשה לך?

קרה לך משהו? את רוצה חיבוק?

ללמוד לפתח שיח רגשי איתה, לדבר על מה שהיה לה היום

להתחיל ללמד אותה לתת שם לתחושות. אני שמחה עצובה מתרגשת כועסת מאוכזבת וכו'.


להתחיל לאפשר לילדה להשתחרר ממהתנגדות הפנימית שלה,

ומהקשיים שיושבים עליה, ליזום קרבה, חיבוקים ודאגה.


אני לא מדברת כאן על גבולות ודברים כאלה שכמובן יש להם מקום ודרך,

כי נראה לי ממה שכתבת שזה העניין.


בהצלחה רבה

קודם כל את גיבורהדבורית

זה יכול להוציא מהדעת

וגם ככה יש עלייך עומס גדול בתקופה זו


כתבו לך דברים נהדרים,

אני רק רוצה לחדד ולהוסיף משהו קטן

בעיקר אני חושבת שייקל עלייך לשנות תפיסה

את כותבת:


"אני מרגישה שהיא עושה לי דווקא


דווקא אומרת ועושה הפוך"


זו מחשבה שמיד תוביל אותך לתגובות מסוימות שבקלות מתדרדרות למאבקי כח

תזכרי תמיד שהיא לא נגדך היא בעדה

בדיוק כמו שכתבה @ריבוזום

ואני לא אוסיף כי היא כבר תמצתה את זה יפה


אני רוצה להוסיף מכיוון אחר משהו שמאוד עוזר לי,

להכניס משחקיות והומור לפעולות יומיומיות עם הילדים

כשמתחיל קטע כזה של התנגדות

אני הרבה פעמים פותרת אותו במשחק או בצחוקים

נגיד אם הם לא רוצים להיכנס למקלחת

אני יכולה פתאום להפוך למין מפלצת שאוהבת לאכול ילדים שלא מקולחים בצחוק ולעשות קולות מצחיקים ולרדוף אחריהם מהר מהר והמטרה שלהם לברוח למקלחת

או אם הם לא רוצים להתלבש אני מתחילה לבכות כמו ילדה קטנה כאילו אני השרוול שרוצה שילבשו אותו

ואז אני מייללת בצורה מגוחכת וזה מסיח את דעתם ותוך כדי אני מלבישה מהר מהר כדי לסיים את הסאגה הזו

זה לפעמים מפתיע אותם התגובה ואז אני מנצלת את גורם ההפתעה כדי לקדם מהר את מה שהם צריכים לסיים ומשבחת אותם מאוד שהנה סיימנו ועכשיו השרוול כל כך שמח חם לו ונעים בתוך המחילה.

לגבי משחק: לפעמים זה סטופר בואי נשבור שיא כמה מהר אנחנו יכולות להתקלח ולרוץ מהר מהר, לפעמים להביא משהו שכיף לשחק איתו במקלחת (בואי נביא מזרקים ונתן לבובה תרופה ממים וסבון), או עכשיו אני עוצמת עיניים ולא רואה בכלל איך העכבר מגיע ואוכל לx את כל האוכל בצלחת, וכמובן להיות ממש מופתעת שמישהו אכל מהצלחת!! 😱


לא אומרת שיש לי תמיד סבלנות לזה תמיג, אבל לפעמים זה לכשעצמו מכריח אותי להתעלות מעל הסיטואציה המעצבנת ולהיכנס בעצמי למוד יותר משוחרר ושמח ובעקיפין כבר עוזר לכולנו להתקדם...

תודה על התגובה הזו!מחי

אני זוכרת שכתבת על זה פעם, טוב להיזכר שוב בכל השיטות המועילות האלה.

את חלקן קראתי באיך לדבר כדי שהילדים יקשיבו, אבל אינו דומה רפרוף מהיר בספר בשבת אחר הצהריים כשכל הילדים קופצים סביבי, לקריאה עיונית ומסודרת  

לי יש בת 4 דיי עקשניתמומו100

ויש לי שיטה שלפעמים עובדת איתה

לא יודעת אם יתאים לך כי שלך גדולה יותר וזו תכלס שיטה קצת תינוקית

מה שכן זה מצריך שהילדה תהיה מלכתחילה במצב רוח טוב יחסית ולא אנטי

ושאת תבואי במצב רוח טוב וברצון להשקיע שיהיה נעים

פשוט כי לפעמים אין כח ואז באמת המצב מידרדר לפקודות וכאלה וזה לא יעיל


בקיצור


אני מנסה להלהיב אותה על דברים.

כל פעם ממציאה משהו חדש או רעיון חדש, וכשזה עובד זה כיף


נגיד נעליים

באה אליה בבוקר עם מגבון ומנקה את הנעליים ואז אומרת בשיא ההתלהבות "יו תראי!!! ניקיתי לך את הנעליים איזה נוצצות!! וואו החברות שלך יעופו עלייך כשיראו אותם! בואי תלבשי אותם כדאי לך אין בעולם נעליים כאלה!"


או אוכל

נגיד יש עגבניות שרי ובד"כ רק עגבניות רגילות

"את חייבת לראות מה קניתי בסופר!! בחיים לא ראית כאלה שרי קטנות!! טעמתי כבר אחת והיא סופר טעימה! יו כל אחד מקבל רק 3, את חייבת לטעום מהם כי לא ישאר אח"כ!"


וכן הלאה. אצלי לפעמים זה עובד והיא מתלהבת מהשטויות וזורמת. כמובן שלפעמים יש תקלים. נגיד אני אומרת: "יו תראי איזה סנדוויץ' טעים הכנתי לך עם גבינה!" ואז היא מתחילה להתעצבן "לא רוצה! אני לא אוהבת גבינה!" אז בהומור אני צוחקת ואומרת "אוי איזה אמא מבולבלת אני! את בכלל אוהבת סנדוויץ' עם סחוג!"

"לא!"

"סנדוויץ' עם לק!"

"לאאאא"

"אז מה את אוהבת?"

"חמאת בוטנים."

"כמובן! יו זה הכי טעים בעולם! מיד אני מכינה איזה כיף לך!"


וואו חפרתי

אוי זה מהמם!!שעוונית

פעם שמעתי הרצאה על זה של 'שיווק בחינוך'

שהרבה תלוי ב'איך אנחנו משווקים להן את העניין'...


מנסה גם מידי פעם וזה פשוט מושלם (כשזה עובד חח)

מהממת שיש לך כוחות לזה 💓

זה באמת כיף כשזה עובדמומו100

זה כן שואב הרבה כוחות ממני אבל פחות כוחות מאם הייתי צריכה לריב איתה 😅

הרבה פעמים אין כח ואז זה מידרדר לתעשי ככה ולא רוצה, אבל כשיש כח ומצב רוח טוב זה מצויין

חיבוק גדול יקרהנגמרו לי השמותאחרונה

מעתיקה לך תגובה מאוד ארוכה שכתבתי בעבר על התמודדות מול קושי שיש לנו מול אחד הילדים שלנו, בתקווה שאולי הדברים יהיו לעזר ב"ה 🙏

 

אני יכולה כ"כ להבין אותך וגם להזדהות עם הרבה ממה שכתבת בתקופות מסוימות בחיים,

על החלום הזה שלנו לפני שנהיינו לאימהות, להורים

הציפייה והאידיאל שבנינו לעצמנו כשהבטחנו ואמרנו ודמיינו לעצמנו "איזו אמא אהיה"

שהם שונים כ"כ לפעמים מהמציאות, לפעמים אפילו הפוכים.

והפער הענק הזה פשוט כואב! וקשה! ומתסכל!

ו-אוף איתו כבר!!!

 

אני בטוחה שרצית להיות אמא רגועה, ואף פעם לא לחוצה

אולי גם בתור ילדה כאשר הרגשת לפעמים את אמא שלך לחוצה אמרת לעצמך בלב: "אני לילדים שלי לא אעשה כך!"

אני בטוחה שרצית להיות אמא שתמיד תמיד פנויה לילדים שלה

גם פיזית, גם רגשית

תמיד מכילה

תמיד שם בשבילם.

 

ואז באה המציאות וכאילו "טופחת" על פנייך.

איזה מכילה איזה?

איזה רגועה איזה?!

איזה פנויה איזה?!

חח יותר לכיוון ה-סופר לחוצה-לא פנויה-עצבנית-צועקת-כעסנית

 

ואי וזה קשוח.

חתיכת פער זה.

 

אז קודם כל צריך להבין את עצמנו.

שוב לשאול את עצמנו

איזו אמא רציתי להיות?

איזו אמא אני בפועל? (ו*לא* לשכוח גם את הדברים ה*טובים* שאנחנו כן עושות!!!)

ואיזו אמא אני שואפת להיות?

 

ואז בעצם לנסות להתאים קצת בין הציפייה למציאות -

להתאים את הציפיות.

לא להעלים אותן - אלא *להתאים* אותן למציאות.

 

להבין שכולנו בני אדם.

ומתוקף כך כולנו כאשר אנו רעבות/עייפות/לחוצות/חולות/דואגות/טרודות/אחר - לא הגרסא הכי משופרת של עצמנו,

אלא כן - עם פחות סבלנות, פחות הכלה.

ולזכור גם שאנחנו רק אחד.

לא 2 ולא אלף אלא רק אדם אחד.

אז אם אני מחליפה חיתול לקטן והגדול צורח - אני עדיין אמא טובה, הכי טובה.

כי אני לא יכולה להתחלק ל2! ניסיתי וזה לא הצליח...

ואם אני מקריאה סיפור לגדולה - אז אני לא יכולה להפריד בין הקטנים,

ואם אני בטלפון עם אמא - אני לא יכולה לשמוע את הסיפור של האמצעי

ואם אני מכינה ארוחת ערב- אז

וכו' וכו'

את רק אדם אחד!

שמנסה ככל יכולתו

ופשוט עושה את ההכי טוב שהוא יכול.

אבל מה לעשות שההכי טוב הזה הוא לא מושלם והוא גם לא יכול להיות מושלם?

זה מה שיש ועם זה ננצח!

אז אל תלקי את עצמך מדי

ופחות רגשי אשמה (השם השני לאימהות זה רגשי אשמה)

אלא להבין שאת בן אדם.

שלפעמים אין לו כוח ולפעמים הוא עצבני.

והוא רק אחד.

וזה בסדר!

הכל טוב! מותר לך להיות האישה האנושית שאת!

לקום וליפול ושוב לקום

ולחשוב ולהשתדל ואז להתרסק ואז שוב להבין מה היה פה ואיך לשפר.

ככה אנחנו... לא שלמות, אלא בהשתלמות.

 

בבקשה תזכרי שאת אמא נהדרת,

אמא מסורה

טובה

אחראית

חכמה

מעניקה

אוהבת

מחבקת

מנסה ומשתדלת

 

ותשתדלי לזכור שלפעמים אכן אנחנו מוצאות עצמנו במצב של חוסר שליטה מול הילדים,

שמנסים מה שאפשר - והשאר בידי הקב"ה בלבד,

שאנחנו אימהות מספיק טובות ומסורות, שאנחנו עושות את ההכי טוב שאנו יכולות.

ושהלימוד של ההרפייה, השיחרור,

הלא-לדעת מה יקרה הלילה והיום ובכל זאת להמשיך לתפקד ולחיות בשמחה ובנחת - היא היא העבודה הפנימית והאישית שלנו בתור הורים.

פשוט לחיות, להשתדל שבטוב ובשמחה, ולזרום עם מה שלא יבוא.

 

וכמובן כמובן אל תשכחי גם שבתוך כל העומס והקושי האובייקטיבים האלה,

יש לך בוודאי עוד אלפי רגעים שאת אמא כמו שחלמת להיות!

אמא ששמחה רוב הזמן, צוחקת עם הילדים שלה, רוקדת, שרה, נהנית איתם, רוצה להעניק מעצמה בשבילם כל הזמן, נמצאת שם בשבילם, אוהבת אותם עד אין סוף ומעניקה בלי סוף.

וכ"כ כ"כ אוהבת!

וכ"כ כ"כ משתדלת!

וכ"כ כ"כ רוצה עוד ועוד, ומנסה כל הזמן לשפר את עצמה.

 

זה מדהים. באמת.

 

תחשבי ותזכרי בכל אלפי הפעמים שחיבקת את המתוקה הזו,

שהרגעת,

שליטפת,

שנישקת,

שהשכבת לישון

שקראת סיפור

שקנית הפתעה

שהכנת אוכל

שדיברת

שצחקת

שדגדגת

שקמת בלילה

שהאכלת

שהנקת

שילדת

שסחבת 9 חודשים

שאהבת

שניגבת דמעות

שניקית פצעים

שקילחת

שעודדת

שתמכת

שהתפעלת ממנה

שאמרת לה מילים טובות ומעצימות

 

שהיית שם בשבילה!!!

שהיית אמא שלה!

כמה כמה כל הטוב הענקי הזה גדול ונוכח כ"כ, ובטח שהרבה הרבה יותר מרגעי החולשה!

ואת ***זה*** הבת שלך תזכור, את האווירה הכללית הטובה הזו

את כמה אמא אוהבת אותי ומשקיעה בי

הילדים זוכרים בעיקר את האווירה בבית ואת הרוב, בדיוק כמו שמרדכי היהודי, שנאמר עליו "ורצוי *לרוב* אחיו" - לרוב! לא לכל!

אי אפשר אף פעם כל! אנחנו לא מלאכים ולא מושלמים אלא בני אדם!

אז כל עוד הסך הכללי הוא טוב, ויש כ"כ הרבה אהבה וטוב - הרגעים הללו של החולשה נבלעים בתוכם ולא זוכרים אותם אפילו.

תמשיכי להעצים עוד ועוד ועוד את כל הטוב הענקי הזה שקיים בך, באמא שאת!

 

 

אז כן, נכון שיש בך גם חלק שלפעמים כועס, וחלק שלפעמים צועק, וחלק שלפעמים "מאבד את זה", אבל כל אלה הם פשוט חלקים אנושיים שנמצאים בכולנו מהיותנו בשר ודם, וכן, גם בך.

זה לא מי שאת. זה לא מגדיר אותך. את הרבה הרבה יותר מזה. ואפילו רוב הזמן!

זה בסך הכל מה שזה - חלק אנושי שכועס וצועק כאשר הוא מגיע לסף מסוים שמעליו הוא לא מסוגל יותר.

לכולנו יש את הסף הזה. אם לא היה לנו - לא היינו אנושיים.

 

אני מדמיינת מה זה ערב עם כמה ילדים - את לבד איתם, כל אחד מהילדים צריך אותך, יש צעקות, בכיות (של הילדים), צרחות, ריבים ביניהם,

"אמאאא הוא לקח לי", "אמאאא בואייי", "אמאאאא הוא שבר לי", "אמאאא נשפך לי", "אמאאא אני רעבבב" "מה-מה ובכי של תינוק"

אמאל'ה! רק לכתוב את זה עושה לי אשכרה סחרחורת! מבטיחה לך!

אז פלא שבשלב כלשהו תצעקי?!

ומה איתך?

עוד לא דיברנו עלייך.

אחרי יום שלם שעברת עם הילדים או בעבודה - את מגיעה לבית, עם כל מה שכרוך בזה- ניקיונות שלא נגמרים, ובישולים וכביסות וחיתולים ואמבטיות וסיפורים ושיעורי בית והשכבות ולגשר בין ריבים וטרדות ומה לא,

ואת בסך הכל רוצה להתפנות ואת ממש זקוקה לתנאי בסיסי שכזה - וגם שם אין לך שקט!

ולא בטוח שהספקת בכלל לאכול ולשתות,

ולא בטוח בכלל שלילה קודם ישנת רצוף (בטח הצחקתי אותך, איזה לישון רצוף?! ואיזה לישון בכלל?!), ויש לפנייך עוד לילה של חוסר שינה וקימות בלתי פוסקות,

וככה יום אחר יום

לילה אחר לילה.

אז הגוף שלך, שעייף ורעב וצריך להתפנות ועוד עבר לידות והריונות והנקות - אומר סטופ!

והרגש שלך שעמוס ורוצה טיפה זמן לעצמו ולהבין מה קורה כאן צועק סטופ!

והנפש שלך שלא מבינה את השינוי הזה בהתנהגות כלפי חוץ גם היא - צועקת סטופ!

וזה יוצא בצורת צעקה

או "איבוד של זה"

או כעס

או "דיייי כברררר אם עוד פעם אחת אני אשמע את המילה אמא אני קופצת מהחלון!!!"

וזה כ"כ כ"כ טבעי!

וברור מאליו שיקרה!

אל תלקי את עצמך כל כך הרבה.

את אמא טובה, נהדרת, שבסך הכל מנסה לג'נגל במירוץ החיים המטורף הזה ועם ילדים ולפעמים גם לבד עם הילדים.

תקבלי את זה!

תקבלי את זה שזה באמת מצב שלפעמים מרגישים שאי אפשר יותר - כי באמת אי אפשר יותר!

 

תנשמי. עמוק עמוק.

תאמרי לעצמך עד כמה את מדהימה ותותחית,

ועד כמה כל שנייה שלך לטובת הילדים, וכל ילד בנפרד היא נפלאה ומטיבה עבורם, וכמה כל כך הרבה שניות וכל כך הרבה רגעים כאלה *כן יש* ו*את כן מספקת* להם.

אז בסדר, יש גם רגעים שלא. זה העולם.

יום ולילה.

טוב ורע.

קושי וצמיחה.

זו תנועת החיים. פעם אנחנו למעלה ופעם אנחנו למטה. בתנועה כל הזמן.

וזה הכי בסדר שיש, והכי אנושי שיש.

 

את בטח לא מבינה את עצמך לפעמים, וזה יכול ליצור פחד ותסכול.

כי מאישה שאת מכירה את עצמך שהיא רגועה, ונינוחה, וטובה - את פתאום פוגשת לראשונה (ואז שוב ושוב) מן מפלצת כזאת שצועקת וצווחת, ואת אומרת לעצמך "אמאל'ה! מי זאת?! זאת אני?! אני זו המפלצת הזו שעכשיו צרחה על ילד בן שנתיים?! איך?! אני לא רוצה להיות כזו! אני הרי טובה! אז מה קרה לי?!"

והאמת היא שאת לא השתנית!

מה שהשתנה - זו המציאות של החיים שלך!

את נשארת נהדרת וטובה ורגועה ונותנת וטובת לב,

זה פשוט לא פייר להשוות את עצמך של לפני הילדים ולפני כל הטרדות והאחריות הקריטית הזו לעצמך של עכשיו עם כל זה!

זה באמת לא פייר!

את עכשיו אותה אחת נהדרת + כך וכך לידות + כך וכך הריונות + כך וכך ילדים + חופש גדול + עומס מטורף + גוף עייף + חוסר שינה + עוד ועוד ועוד דברים - אז העצמך של עכשיו הטובה הזו - הצטרפו אליה גם חלקים שכועסים לפעמים וצועקים לפעמים - כי קשה להם!!!

אז הם מביעים את הקושי הזה, הם לא צוברים אותו בבטן - הם כנים, ואמיתיים, ורגישים - וזה טוב!

כי הם בסך הכל מבטאים את מה שהם מרגישים.

ושוב, כל אישה הכי מדהימה בעולם, יכולה למצוא את עצמה כועסת וצועקת בתנאים כאלה של ילדים קטנים וצפופים, וגם בתנאים אחרים.

 

זה לא אומר שאת רעה. את טובה!

וזה לא אומר שהשתנית, אל תדאגי.

זה רק אומר שאת נפגשת עם חלקים שבאים לידי ביטוי בקושי החדש שהצטרף לחיים, ולא היה שם קודם.

המציאות השתנתה.

 

נסי להקשיב רגע לקושי הזה.

מה קורה לך שם שאת צועקת על הילדה ו"מאבדת את זה?"

מה היא אומרת לפני?

מה קורה שם בבית לפני?

ואיך את מגיבה?

ומה קורה אחרי?

 

ואיך את מרגישה בזמן שזה קורה? איזה רגש עולה לך?

ואיפה את מרגישה אותו בגוף שלך?

 

נסי להקשיב לעצמך בשלמות ולענות על השאלות הללו בשבועיים הקרובים.

אולי הרגשות הללו יושבים אצלך על כל מיני מקומות - שאם תהיי מודעת אליהם תוכלי לנסות להתחיל לפתור אותם.

 

 

ולגבי הבת המתוקה שלך -

אני מציעה לזכור שאין ילד שהוא נגד ההורים שלו,

אלא ילד הוא בעד עצמו!

ז"א, שהילדה המתוקה שלך לא נגדך - אלא בעד עצמה.

 

אם היא מדברת ושואלת ו"מנדנדת" זה כי היא צריכה משהו

מה היא צריכה?

אולי זמן אמא רק לה?

 

לזכור גם שכל ילד באשר הוא צריך להרגיש גם אהוב

גם רצוי

גם שייך

וגם שווה ובעל ערך

 

אולי בתך רוצה להרגיש אפילו עוד יותר אהובה, מוערכת, שווה, נחוצה ובעלת ערך?

 

- עוד נקודה -

לפעמים אנחנו, ההורים, נוטים להתמקד רק ב"בעיה" שיש לילד, ולחשוב עליו, על כל המהות שלו כ"X הבעייתי עם ה___" וזהו, כאילו זו חזות הכל, ולא כך היא.

יש בכל ילד, גם הרבה מאוד חוזקות ואור וטוב.

ואת ברגישותך ובאהבתך ובאמא הטובה שאת - זוכה לראות זאת ולהאיר זאת.

וזה לכשעצמו יכול להוות אחוזים מאוד (מאוד!) גדולים מהפתרון.

 

אנסה לחלק לסעיפים את הדברים:

 

1. מה שיכול לעזור לכל ילד באשר הוא, גם אם הוא עם קשיים כאלה ואחרים וגם אם לא - זה להעצים ולהאיר (בא') את החוזקות שלו,

ולהחשיך את החולשות שלו.

כאשר ההבנה שעומדת מאחורי זה היא חשובה מאוד: הוא ילד.

בכל ילד יש חוזקות וחולשות.

גם בכל אדם בוגר יש חוזקות וחולשות.

גם בך, בי, בכולנו יש חוזקות וחולשות.

וזה *בסדר*.

זה בסדר לא להיות מושלם.

זה בסדר לא להיות 100% בה-כ-ל.

ילד (כמו גם אדם בוגר, אבל ילד במיוחד), לא באמת יכול להיות מושלם בהכל.

גם מכבד הורים,

גם התנהגות למופת בכיתה ובבית,

גם גאון ומוציא ציונים טובים

גם רגיש,

מקסים,

חכם,

מוכשר,

עוצמתי ברמות אחרות

ועוד כל החוזקות שלו -

וגם להיות מושלם בכל השאר.

 

זה פשוט לא הגיוני.

 

ההבנה הזו לכשעצמה - עושה הרבה.

 

.2 ילד הוא ילד הוא ילד

ז"א, ש*עכשיו* בילדות, *זה בדיוק* הזמן שלו למעוד, לטעות, להתנסות - אם לא עכשיו מתי ילמד?

עכשיו הוא לומד על העולם,

מבין איך העולם הזה עובד, איך הקשרים בו עובדים, מה התוצאות של המעשים שלו, בודק גבולות - לי הוא נשמע ילד מאוד בריא בנפשו!

אם תהיה לו קרקע מאפשרת בילדות להתנסות, לקום וליפול, להבין שאפשר ומותר לטעות - ומזה אפשר לצמוח וללמוד - כל חייו הבוגרים יכולים להיראות הרבה יותר טוב.

 

והילדה שאולי היא גם הבכורה שלכם (?) ולפעמים יש נטייה להורים בעיקר עם הבכור לשאוף ולקוות שהוא פשוט יהיה מושלם.

גם כי זו הפעם הראשונה שלהם בכל תחנה בחיים שהילד עובר, וגם הפעם הראשונה שלו, והציפיות הן בשמים.

גם אם הוא לא הבכור, זה עדיין יכול לקרות.

 

איך את באופייך?

מהן החוזקות שלך?

והחולשות?

האם גם לך חשוב להצליח ולהיות 100% בתחומי חייך?

 

ואיך בעלך כל השאלות הללו כנ"ל?

 

אחרי מחשבה עמוקה על כל הנ"ל חשוב לזכור - שהיא רק ילדה. צעירה מאוד.

וזה בסדר שילדים טועים ולא מושלמים. זה הזמן שלהם להיות ילדים ולעשות שטויות.

 

3. אם התפיסה היא "הילד מקולקל. אנחנו צריכים לתקן אותו" זה משהו אחד (זו תפיסה לא נכונה),

ואם התפיסה היא "הילד לא מקולקל. אנחנו ההורים צריכים לשנות את ההסתכלות שלנו עליו ולקבל כלים איך לנהוג נכון כדי להוציא מאיתנו ומאיתו את המיטב - משהו בסגנון "חנוך לנער על פי דרכו" - להסתכל על האוצר שלכם כפי שהוא.

להבין ולקבל שהוא - זה הוא.

עם שלל מעלותיו (הרבות!)

וכן, גם עם חסרונותיו, כמו בכולנו.

ועכשיו שאני, בתור אמא של הילדה הזו עומדת מולה-

אני צריכה לשאול את עצמי

מה הילדה הזו הייתה רוצה ממני?

מה היא צריכה ממני?

מה היא היתה אומרת לי עכשיו לו יכולתי לשמוע אותה?

מה היא אוהבת בי?

איפה היא מרגישה אהוב על ידי?

מה היא אוהבת שאני עושה איתה?

מה היא לא אוהבת שאני עושה איתה?

אם הייתי יכולה להזיז את השעון קדימה ולהגיע לעתיד שהיא בת 30 - מה היא היתה מספרת לי על הילדות שלה? שאיך היא חווה אותה? שאיך היא הרגישה כלפי עצמה אז?

 

ומה איתך -

איך את הרגשת בתור ילדה?

האם אחד מההורים או שניהם נהגו איתך בצורה דומה לאיך שאת מתנהגת עם ילדך?

איך הורייך התייחסו לחולשה או חסרון שהיה בך בילדות?

איך הגיבו? מה אמרו לך?

איך זה גרם לך להרגיש?

אם היית חוזרת לילדה היית - מה היא הייתה רוצה לומר להם באותו רגע?

מה היה חשוב לך שיזכרו וידעו באותה בעת?

 

האם הילדה שלך מזכיר לך אולי את עצמך לפעמים?

האם את צמפה ממנו לפעמים לקצת יותר מדי אולי?

אולי באיזה מקום היא המראה שלך - וברגע שתפתרי זאת בינך לבין עצמך - ותהיי במקום שלם ובטוח בעצמך ובאמא שאת וגם בילדה שהיית ועדיין בתוכך - זה ישפיע פלאים גם על הקשר על הבת.

 

4. עכשיו לגבי הקושי שתיארת מולה -

נסי להסתכל רגע על התכונה/ות בה או ההתנהגות שלה שמציבים אותך מול קושי - ונסי לחשוב על אותן התכונות הללו כאילו היא הייתה לא בתך, אלא בילד אחר.

מה את חושבת על התכונה הזו?

אולי יש בתכונה הזו הרבה מאוד טוב?

אולי להיות דבק במטרה ולעשות הכל ולפעול בכל דרך כדי להגשים אותה - זה משהו חיובי?

אולי דווקא התכונה הזו תעזור לה כל כך גם בחייו הבוגרים?

הסקרנות הזו

הרצון לבירור עד תום הזה

הכוח רצון הזו,

הדבקות במטרה הזו,

הלפעול ללא חת כדי להגשים מטרות הזו.

זה המון!

 

5. כדאי ליצור בין ההורים לילדים תקשורת פתוחה ומבינה,

לא תקשורת שבה ההורה "שופך" את משנתו והוראותיו והילד רק בעמדת המקשיב והצייתן,

ולא רק תקשורת שבה ההורה אומר את דברים ומקשיב לדבריו של הילד -

אלא תקשורת שכוללת גם מה שההורה אומר + לשמוע ולהקשיב אבל *באמת להקשיב* למה יש לילד לענות +

לשאול את הילד גם על הרגשוטת שלו והחוויה שלו -

אם הילד ירגיש שגם עצרו והקשיבו לו,

שגם נתנו לו להתבטא ושמעו את כל דבריו,

וגם נתנו לו להביע רגשות וחוויות - וממש הרגישו אותם יחד איתו - התקשורת תהפך להיות הרבה הרבה יותר יעילה ומטיבה, לשני הצדדים.

 

לו יצויר שהיום תרצי לומר משהו לבתך החמודה,

נסי לומר את הדברים,

לעצור שניה

לשאול אותה מה דעתה?

לשמוע אותה.

לשאול אותה איך זה גורם לה להרגיש?

ומה היא חווה?

והיא ממש תרגיש שהיא יכולה לומר את הכל-

ואת תשקפי את המילים+המחשבות+הרגשות+החוויות שלה - ומכאן תמשיכו את התקשורת.

זה נראה אחרת לגמרי מאשר אמא אומרת X והילד מקשיב ואין לו שום סיי.

 

כדי שתהיה הקשבה, צריך לשים את העמדות והתפיסות שלנו בצד,

לשאול את הילד,

להתעניין בו,

להבין יותר לעומק את העמדה *שלו*.

אם ההורה באמת מקשיב לילד, ואחרי זה - אפילו שהילד לא יסכים ויגיד לא - הילד לפחות ירגיש ש*הבינו אותו*,

התחושבה שהבינו אותי עד הסוף היא *הכרחית*. בשביל זה צריך כמובן להתעניין ולשאול שאלות. מדוע אמרת כך? למה התכוונת? מה זה גרם לך להרגיש? - ממש לשאול ולהבין אותו עד הסוף.

לגלות אמפתיה כלפיו.

להיות במקום של "לא יודע" - לא לבוא אליו ממקום של "אני ההורה ויודע הכל אז אני עכשיו אגיד לך X ותבצע אותו מיד ואני גם יודע מה אתה חושב ומה אתה הולך לענות", אלא להיות ממקום של "לא יודע" - ולשאול את הילד שהוא יגיד מה הוא מרגיש? ש*הוא* יגיד מה הוא חווה וחושב? - כך תיווצר הקשבה הדדית.

 

 

6. גם לכל מבוגר, גם לכל אמא ולכל אבא חשוב להרגיש שהם אהובים, נחוצים ושווים ובעלי ערך.

נסו לחשוב עם עצמיכם, גם את וגם בעלך - איפה אני אהוב על הילד?

מה אני עושה למענו שהוא משקף לי שזה טוב לו ומשמח אותו? - ולחזק את הנקודות הללו.

נסו לשאול את עצמיכם - "איפה אני מרגישה נחוצה?" - ולחזק את המקומות הללו

ונסו לשאול את עצמיכם "איפה אני מרגיש/ה שווה ובעל/ת ערך? איפה אני תורמת לילד? איפה אני משמעותית עבורו במי שאני? - ולחזק את המקומות הללו.

 

7. יחס אישי וזמן אישי רק איתה - תמיד יכול להועיל. ואף פעם לא יכול להזיק.

 

8. ספורט זה תמיד טוב ופורק אמוציות.

וכמובן בנוסף לכל זה אפשר תמיד לפנות להתייעצות מקצועית וכל הטיפולים הרגשיים האלה והאחרים. בידיעה שהם באים כנדבך נוסף על המקום ההורי, שהוא המקום הכי חשוב לילד.

 

9. שיקוף, תיווך ולגיטימציה/אישרור של הרגשות:

לנסות כמה שיותר לתמלל מול הילדה את הרגשות

לזהות אותם

לקרוא להם בשם

לתת להם לגיטימציה

לאשר אותם

לתווך אותם

להכיל אותם

לתת להם מקום.

 

לומר למשל "את כועסת?

את צודקת, זה באמת מכעיס ש___"

או: "את רעבה? את צודקת, זה באמת לא נעים בבטן שמרגישים רעב".

 

"היה לך לא נעים שאחותך חטפה לך צעצוע?

הרגשת עלבון?

זה באמת מעליב שחוטפים משהו..."

 

וכן הלאה...

 

לשאול, להתעניין, לתמלל אותה ואת מה שהיא מרגישה - עצם נתינת המקום הזו מרגיעה ומשחררת המון המון אצל הילדים (האמת גם אצלנו המבוגרים )

 

זהו בינתיים

 

בהצלחה רבה רבה אמא מדהימה שאת!

טוב, אז גם אני בשאלת קשיי השכבה...מתואמת

לא מדברת על הגדולים (מגיל 7 ומעלה), שזה סיפור אחר,

ואפילו לא על הילדונת בת הארבע וחצי, שאצלה מצאנו את הנוסחה (סיפור ושירים עד שהיא נרדמת, לפעמים אם היא מאוד עייפה מספיק לומר לה לחכות לנו במיטה עד שנבוא לספר לה ולשיר לה, והיא כבר נרדמת לפני).

מדברת על הקטנה, בת שנתיים וחודשיים.

היא פשוט בלתי רדימה בעליל!

מכניסים אותה למיטה - תוך רגע היא בחוץ.

סיפורים לא מעניינים אותה, שירים מרגיעים אותה רק אם היא ממש-ממש עייפה (ומכיוון שהיא ישנה צהריים, זה קורה רק בשעה מאוחר מדי).

גם מהעגלה היא למדה להשתחרר.

הדרך היחידה שלפעמים עובדת היא להפעיל לה סרט - ככה לפחות היא נשארת במקום. אבל גם זה לא תמיד מרדים אותה בסוף. והלילה למשל היא אמנם נרדמה ככה (בעגלה) אבל באמצע הלילה התעוררה והתחילה להסתובב ולעשות שטויות, ואנחנו היינו גמורים...

אתמול התחלנו להרכיב לה "כלוב" מסביב למיטה בעזרת רשת פלסטיק כזו. לפני שנים עשינו את זה לתאומים כשהיו בגיל הזה (כי גם הם כל הזמן היו יוצאים מהמיטה) וזה עבד מצוין. הם היו משתוללים שם יחד אבל לפחות לא מחריבים את הבית...

אלא שהמתוקה הזו, עם כל השובבות שלה, רגישה מאוד, והיא ממש נבהלה כשראתה את זה, אז ויתרנו על הרעיון...

בקיצור, טיפים אחרים להורים עייפים ולבית שאיכשהו צריך להישאר שלם?

וואי וואי, שמח אצלכם 🙃קופצת רגע

הפתרון המתבקש בעיני זה לא להשכיב אותה לצהריים, מצטערת שאין לי פתרונות אחרים...

היא עייפה בצהריים... ונהיית עצבנית...מתואמת

והאמת שהיא במשפחתון, שבו ישנים צהריים... מתלבטת אם לבקש מהמטפלת לא להשכיב אותה.

בליל שבת בשש בערב היא הייתה עייפה ועצבנית (לא ישנה צהריים) אז השכבתי אותה לישון ואחרי התנגדות וכמה שירים היא נרדמה. תכננתי שתישן כל הלילה, אבל בערך בעשר היא התעוררה ואז חגגה

אם בכל אופן צריך שינה,קנמון

אז בשעה מוקדמת כמו 11-12.

לא ב2. זה גומר להם את הלילה.

היא על התפר של הצורך בשנת.

לגבי סרט לפני השינה- מבינה את הנסיון למצוא פתרון אבל זה ממש לא טוב.

פוגע בעיניים, עלול לעשות כאבי ראש ובעיקר לא עוזר לגוף להכנס למצב של הרפיה לקראת שינה. בסוף לפעמים זה מתיש אותה, או משאיר אותה במקום, אבל לא מקדם שינה.

ואם היא נרדמת מתוך סרט זו שינה פחות איכותית.

ניסיתם לעשות "השראת שינה" בבית? עמעום אורות, מוזיקה רגועה..

זה עוזר להרפיה שנצרכת לגוף לפני השינה.

לשבת לידה, ללטף אותה, לשיר לה, לומר לה לעצום עיניים וללטף

עוד משהו-

להניח יד יציבה על אזור בית החזה ולנשום עמוק. הנשימה הזו פועלת גם על הילד.

בהצלחה!

חוץ מההצעה האחרונה ניסינו הכולמתואמת

היא ישנה בגן מ-12 עד 2 בעיקרון (היום נרדמה רק ב-1).

בכל אופן, ננסה את מה שהצעת בסוך. נשמע מעניין.

תודה!

דווקא זה עוד יותר גרועקל"ת

בגיל הזה הם עדיין צריכים את שנת הצהריים. אם היא תוותר על זה היא תייכנס לשנת הלילה בעייפות יתר וישבש לה את כל מחזורי השינה וזה מתכון רע להתעוררויות וחוסר שינה רציפה.

בגיל שנתיים יש כאלה שכבר לא צריכים שנת צהרייםקופצת רגע

או לכל הפחות, שאם ישנים צהריים נרדמים רק בעשר וצפונה. הבן שלי היה כזה. בימי שישי שבת, כשהיינו משכיבים צהריים, היה הולך לישון בסביבות שבע, ובימות השבוע בעשר והלאה.

ייתכן, נכון.קל"ת

אבל ממה שפותחת השרשור מתארת הבת שלה כן צריכה את השינה הזו..

מה היא עושה בין המנוחת צהריים לשעת השכבה?שימושית

כמה זמן 'חוץ' יש לה? (פארק/חצר/טיילת וכו')

איך הויטמינים- ברזל, D וB12?

ומה הסדר ערב שלה?

האמת שאנחנו לא יוצאים כמעט החוצה...מתואמת

בגן המטפלת יוצאת איתם.

לי אין כוחות לזה, ולאחים שלה לא תמיד מתחשק...

היא בבית, משחקת ועושה את השטויות הקבועות שלה.

ואולי באמת צריך לעשות לה בדיקת דם. (צריך גם בשביל לבדוק את הבררנות שלה...)

תנסי ללכת איתה מיד אחרי המעון עוד לפני שחוזרים הבישימושית

זה ממש ממש משפיע על השינה.

יש לה סדר ערב קבוע?את מחשיכה את הבית מוקדם מספיק?

אין לי כוח, האמת...מתואמת

עושה את זה לעיתים רחוקות, אבל לרוב רק רוצה כבר לחזור הביתה...

יש סוג של סדר ערב קבוע, אבל לא ממש. מחשיכה את הבית אבל לא בשעה מוקדמת מאוד. כאמור, יש גדולים בבית...

אגב, ראיתי איפשהו, שלא צריך להחשיך ממשקנמון

מספיק לעבור לאורות עמומים.

כתומים כאלו ולא לבנים.

אפילו לקראת ארוחת ערב. זה כבר מכניס לאווירה.

עוד משהו- יש כאלו שמקלחת מעוררת אותם.

אולי כדאי שתתקלח לפני ארוחת ערב ולא לפני ההליכה למיטה

כן, אנחנו משאירים אורות קטניםמתואמת

ואתמול באמת קילחתי אותה לפני ארוחת ערב. חוץ מפיג'מה מלוכלכת כשהלכה למיטה זה לא שינה בכלום

אני ממש ממליצה לך להתאמץ עכשיו שלוש שבועותשימושית

ולראות האם יש שינוי.

להקפיד לקחת לגינה כל יום ל40 דק' לפחות

מ5 בערב להחשיך מעט את הבית, כשכל חצי שעה מחשיכים עוד קצת, אם יש לך בית גדול את יכולה להקצות לגדולים אזור שבו האור לא יפריע לקטנים

ואם הבית קטן אז אין מה לעשות, שלוש שעות הבית יהיה חשוך יותר והם ימצאו תעסוקה מתאימה.

במיטה לעשות לה עיסוי קטן, שמע ישראל ו2-3 שירים, ואז לשבת לידה ולומר תהילים... (תהילים אצלינו זה סגולה רצינית להרדמת ילדים)

אחרי שלוש שבועות תחליטי האם זה שווה את המאמץ, ואולי תוכלי גם להרפות קצת וזה עדיין יהיה בסדר.

תודה!מתואמת

זה גדול עליי לעמוד בכל זה... (לפחות בתקופה הקרובה)

הרעיון של התהלים מעניין אני נוהגת לא לומר תהלים בלילה, אבל אולי אנסה משהו דומה...

למה את לא אומרת תהילים בלילה?שימושית

אולי להתפלל ערבית? מקווה שזה גם יפריע ליצר הרע והוא יבוא מהר להרדים אותה חח

ככה אנחנו נוהגים, שמהשקיעה לא קוראים תהליםמתואמת

אפשר ללמוד תנ"ך, אז את זה אני יכולה לעשות.

להתפלל ערבית לא כדאי, כי מה אעשה בתפילת עמידה אם היא תרצה לצאת?🤭

בגיל הזהאמאשוני

גם אמבטיה ארוכה יכולה להשיג אפקט דומה כי מוציאים הרבה אנרגיה.

אפשר לשים לב כסא עם הצמדה לרצפת האמבטיה,

לשים מעט מים, והרבה משחקים שמגרים פעילות, עם תנור אמבטיה, ואח ששומר עד שנמאס לו..

אני לא אוהבת אמבטיות...מתואמתאחרונה

וגם היא - לא בטוחה שתזרום, היא לרוב בוכה במקלחת...

(זה עושה בלגן גדול מדי. הילדים אוהבים אבל אחרי ניסיונות מרים אני לא מרשה יותר. ואם הם יראו שלה אני מרשה הם יקנאו)

שקלת לשבת לידה עד שתירדם? וכל פעםהמקורית

שהיא קמה להחזיר למיטה? או לא לתת לה לצאת לכתחילה? כשאת שמה אותה לישון, יש אווירת לילה שקטה? זה גם משפיע

אצל ילדים שישנים שנצ במסגרת השעה 22 בלילה יכולה להיות הגיונית לגמרי לשינה, ואם היא עוברת אותה יכול להיות שהיא הגיעה לעייפות יתר שעושה בדיוק ההיפך ולכן היא חוגגת. אני בגילאים האלה נתתי לישון שעה שעה וחצי באזור 12 אבל היו קמים מוקדם בבוקר, ואחרי זה היו מוציאים הרבה אנרגיות אז עדיין ישנו מוקדם. והשיטה הזו עבדה אצלי בכל אופן. נשמע קשוח

בטח, זה מה שאנחנו עושים עכשיומתואמת

יושבים לידה ומשכיבים אותה בחזרה בכל פעם שהיא מתרוממת.

אבל זה יכול לקחת שעתיים ויותר, ואנחנו גמורים...

לגבי אווירת לילה - זה בעייתי, כי לאחות שאיתה בחדר קשה מאוד להירדם ולהישאר במיטה, אז היא בעצם מעוררת אותה...

ניסיתםקל"ת

להשקיט את האווירה בבית כשעה לפני? היא מוציאה אנרגיה לפני? איך הרגלי התזונה? צורכת הרבה סוכרים? זה יכול להשפיע..

את אומרת נקודות חשובות שבאמת הגיוני שמשפיעותמתואמת

הלוואי שנצליח... (כאמור, יש גדולים שאיתם ההשכבה היא סיפור בפני עצמו. אני מחשיכה את הסלון כדי "לסלק" אותם לחדרים, אבל הם ממש לא שוכבים בשקט...)

והרגלי התזונה שלה גרועים לצערי. היא בררנית, ובאוכל מבושל אוכלת רק אורז בערך. וכמובן, כשרואה מתוק דורשת לקבל... זה עוד עניין שצריך לפתור (ואולי כל הדברים באמת תלויים זה בזה...)

אז כדאי לפתור את זההמקורית

או שתצא עד שאחותה נרדמת טוב, או שתשמור על שקט בכל מקרה מרגע שהיא נכנסת ואחותה כבר ישנה. זה ממש משפיע

כשבעלי עובד בבית בערב והילדים לפני שינה, זה ממש מפריע. אני צוחקת איתם שאני הולכת "לכבות את אבא" כדי שלא יפריע🤭

זה סיפור מורכב בפני עצמומתואמת

עובדים על זה כבר תקופה ארוכה (מאוד), ובינתיים בלי פתרון טוב... (לא מפרטת כדי לשמור על פרטיותה, בכל זאת - היא גדולה יותר...)

בכל אופן, ההבדל ביניהן שהיא לא מפרקת את הבית אם מסתובבת בו לבד🤭

בסדר אבל עדייןהמקורית

שתשב בסלון אז

ממילא את ליד הילדה הקטנה אז זה פחות מפריע

וכמו שכתבו - תזונה, פעילות, חשיפה לשמש במהלך היום, וממש לא שוקולד לפני השינה. זה ממש מפריע להירדם.

שיהיה בהצלחה♥️

תודה!מתואמת

אנחנו צריכים לשקול אם זה טוב לגדולה יותר להיות בסלון בזמן שצריך לישון (מבחינה חינוכית).

וננסה איכשהו לשים לב לשאר הדברים... (בעיקרון לפני השינה היא לא אוכלת מתוק, אבל לא בטוח שהיא אוכלת מספיק כדי להיות שבעה ורגועה... אולי בזה צריך איכשהו לטפל דבר ראשון...)

הפיתרון שלי מבאס אבל הכי יעיל, להשכיב בשעה מאוחרתשמש בשמיים

בשלב הזה בחיים כשהבנים שלי ישנו צהריים באיזה שהוא שלב פשוט הפנמתי ששעת השכבה שלהם היא ב11 וזהו, אין מה לנסות לפני, ילד עייף מצליח להירדם, ילד לא עייף שהגוף שלו לא זקוק לשינה כרגע, לא מצליח להירדם.

והנסיון שלנושמש בשמיים

עם הגדול, היה ממש זוועה בהשכבות ואני כבר נהפכתי למפלצת והוא היה מסכן, הייתי מנסה להשכיב אותו שעתיים ויותר...

לקחנו יועצת שינה, היא לא עזרה בכלום. כל העצות של אוירת שינה ולהפריד מקלחת מאוכל ולעמעם אורות והכל, באמת ניסינו אבל לא עבד כלום.

הוא היה ישן שעה אחת, בין 11-12 בבוקר.

והוא ממש הראה סימני עייפות, עד כדי בכי, סימנים מובהקים, מתעצבן מכל דבר קטן, חסר סבלנות...

ואז, ביום שבו נגמרה שנת הלימודים, הוא היה בן שלוש, ולא ישן צהריים, בבת אחת קיבלנו ילד שיודע לישון, שנרדם ברבע לשבע וישן עד הבוקר, שנרדם בקלות בהשכבה של כמה דקות. זה היה פשוט מטורף ההבדל.

אחר כך הבנו שיש גם סיבות אחרות שגורמות לילד להיות עצבני חוץ מעייפות ובאמת כשהוא הפסיק לישון צהריים ונרדם בשבע אז סימני העייפות שלו התחילו בארבע...

את השני מראש השכבתי מאוחר ממש ובאמת הוא היה נרדם הרבה יותר בקלות מהגדול, אבל גם אצלו ברגע שנגמר השנ"צ הוא נרדם בשניות בשעה מוקדמת וזה עולם אחר...

אז מבינה שבאמת אין ברירה...מתואמת

השאלה איך אפשר לתפקד כשהיא מסתובבת... בין אם אנחנו רוצים לעבוד/לסדר את הבית, ובין אם אנחנו רוצים להקדים לישון...

איך אפשר להנחיל יותר משימות בכיתה א' ולהקל עלינו?אובדת חצות

נותנים להם מלא שיעורים- אנחנו חייבים לבדוק גם אם עשו בצהרון כי יש טעויות, זה לוקח זמן+ צריך לחתום אחרי ששומעים אותם קוראים כמה פעמים קריאה.

בנוסף מרגישה שקשה לדרוש מהם עוד לארגן את הקלמר ולחדד עפרונות כי גם ככה עשו המון זמן שיעורים והם רק מחכים לטלויזיה או מחשב אח"כ או לזמן אישי ובצדק אחרי יום עמוס.

ואז הכול נופל עלינו: לשטוף קופסאות אוכל של הבוקר, עכשיו גם קבלו צלחות רב פעמיות לצהרון מפלסטיק שכל יום צריך לשטוף עם סכו"ם כשהם מחזירים מלוכלך מארוחת הצהריים, וגם לארגן להם קלמרים, וגם את התיק שמתבלגן כל הזמן ומתפקע מעומס, וגם להכין קופסאות אוכל בבוקר (לא מצליחה להכין מהערב מעדיפה טרי) וגם למלא להם בקבוקי מים או לשים מגבת לנטילת ידיים.

בקיצור-אינסוף מטלות על ההורים שקשורות לבית הספר שממש מעמיסות ופחות "זורמות" לי.

אני מרחמת עליהם ועושה בעצמי, ואז הכל נופל עלינו חוץ מארגון הבית, כלים, כביסות וקיפול, חוגים, הסעות, עניינים, פעילויות, מחויבויות, קלינאית תקשורת לשניהם, חברים.

ואז אם אנחנו מכניסים משהו לעצמנו כמו חוג ספורט לי או לבעלי או אפילו יציאה, אנחנו גמורים מעייפות.

הם כן יודעים לשים תיק במקום כשנכנסים הביתה אבל זה בערך מה שהם עושים.

מרגיש שהכל כל אחה"צ סובב סביבם ואין לי זמן למטלות הבית (כי עושה איתם שיעורים מלא זמן) ואז כבר נהיה ערב, וצריך להכין אוכל, ומטלות הערב מקלחות, להשכיב, קשיי הערב גם עם ההרדמות ואין מצב לדבר על לעבוד או לעשות משהו לעצמי. פשוט אין מצב. מגיעה לערב ונופלת מהרגליים.

ובבוקר שוב אחריות להכין אוכל טרי ומגוון ושונה לפי הרצונות שלהם.

איך לוקחים את זה בפרופורציה? בעלי אומר חכי חכי, כשיהיו מבחנים ושיעורי בית אמיתיים בעוד המון מקצועות, כרגע זה בעברית וחשבון בלבד ואנחנו כבר נקרעים. אנחנו חנונים ואובסיסיביים שיעשו הכל ויצליחו.

מה עושים????????????? ואיזה תפקידים נותנים בכיתה א'?

ואיך אמור להיות לי זמן לעצמי כשהכול סביבם ואנחנו אמורים לעזור ולבדוק שעשו הכול ושהם מוכנים והכל מוכן להם כל הזמן?

והאם זה טבעי שזה מציף? ועמוס? ומעייף כל כך.

טבעי בהחלטהמקורית

השנה הבת שלי בכיתה ב וקניתי לה יותר מקופסת אוכל אחת כי לא תמיד מספיקה לשטוף את שלה האמת.זה מקל.

בקבוקים אפשר למלא מהערב. ראיתי שאני לא מספיקה והבת שלי ממלאת (ככה כותבים @מתואמת ? תמיד מסתבכת עם המילה הזו ועם המילה לטאטא🤭) לעצמה או בבית הספר. הבן שלי לוקח בקבוק מים מינרליים כל כמה ימים חדש וזהו.

גמני מכינה קופסאות בבוקר, הרבה פעמים גם צהריים לילדון מכינה בבוקר, וכן זה מתיש לפעמים ודורש. אבל די התרגלתי.

לגבי שיעורים - אני לא ישבתי כל יום על שיעורים האמת, מודה, עשינו מרוכז פעמיים שלוש בשבוע אבל זה התאים גם מול המורה שתיאמתי מולו ציפיות ואמרתי שאני מוודאת הבנה ולא חשוב לי שיסיימו בדיוק בדיוק את כל המשימה דווקא בגלל שהיום ארוך + צהרון והם סהכ ילדים ולא סטודנטים למדעי המח

אוכל בצהריים - את יכולה לקנות מדי פעם? פיצה/ פלאפל וכד. וגם - הם אוכלים בצהרון כתבת לא? (מה נסגר עם להחזיר לכם כלים מלוכלכים?? בעע) למה בנוסף ארוחת צהריים מבושלת? אפשר לדחות ? אם לא אז דברים קלי הכנה בנינג"ה נניח עובר מסך?

וכן זה לופ אחר שצריך להתרגל אליו. אני תמיד אומרת שיותר קל לי בימים שהם צריכים להיות בבית.

בעלך לא יכול להוריד ממך קצת?

כתבת נכוןמתואמת

מה שטבעי זהאמאשוני

שהורים לבכור (במקרה שלכם בכורים) לוקחים ברצינות רבה מדי הכנת ש"ב.

את האמא ואת יודעת מה נכון לילדים שלך במכלול השיקולים.

אל תפחדי לשים את הגבולות שלך גם מול מערכת החינוך.

תזכרי שלכל מערכת יש אינטרסים וגם אם בגדול היא פועלת לטובת הילד, בדקויות רק את רואה מה נכון לכם.

את יכולה למשל להגדיר 20 דקות להכנת ש"ב,

מה שמספיקים יופי.

לא צריך לתקן ש"ב מהצהרון. כדאי לעבור ולהבין מה הם יודעים 6מה לא, אבל לא בשביל להגיש למורה.

בכללי, כדאי לעשות הפרדה בין לימוד לבין ביצוע המטלות.

את הלימוד עצמו (חשבון עברית) לעשות בזמנים ובדרך שיותר נוחה (כמו משחקים בשבת)

ומשימות לעשות את העיקר בלי לרדת לפרטים.

חבל על התסכול שלכם ושל הילדים. וגם להעמיס עליהם זה מתכון בטוח שהם ישנאו בי"ס, וישנאו ללמוד, ואז עוד פחות ילמדו.

צריך לזהות מה נקודת שיווי משקל בין עוד השקעה= קידום והצלחה

לבין עוד השקעה= הגדשת הסאה, איבוד מוטיבציה ורגרסיה בלמידה.

גם לימוד למבחנים בא' ובב' לא צריך להיות דרמה. עוברים על דף חזרה 10 דקות, קצת מהמחברת, קצת משחקי למידה במחשב ושלום.

תרגול חשבון אנגלית ועברית אפשר בשישי ומוצ"ש לתת להם מתוכנות למידה במחשב.

קלמר ותיקים לדעתי זו אחריות ההורים.

המלצה שלי- ציוד נפרד לבית וקלמר לכיתה שפותחים רק בכיתה. ככה פחות שוכחים להחזיר לתיק וכו'.

איזו תגובה יפהאפונה

לשבת שעות על שיעורי בית זה ביג נו נו.

ובעלך טועה

זה לא יהיה יותר קשה ככל שהם יגדלו. הם בתחילת כתה א'... בהמשך הם יהיו יותר עצמאיים, שיעורי הבית יהיו ממוקדים יותר ואתם גם תתייחסו לכל העניין בפרופורציות מתאימות.

ממש הייתי מגבילה את שיעורי הבית.

תרגול קריאה אפשר לעשות בשבת בנחת.

בכלל הייתי בודקת איפה כל אחד מהם נמצא ולפי זה ממננת. מי שקורא טוב לא צריך 3 חזרות על כל טקסט...

ללמוד לעשות לא הכל ולא מושלם זה לימוד חשוב בחיים, גם בשבילך וגם בשביל הילדים שלך.

ובשאר הדברים - לבדוק מה אפשר לעשות קצר ו/או יעיל יותר, ולזכור שאתם עדיין בהסתגלות ועם הזמן זה ישתפר.

וואי עומס ממש.חושבת לעצמי

אבל מה הקטע הזה ששולחים לכם כלים מהצהרון? יש מצב לשלוח איתם חד פעמי?

לא- זה עניין של קיימות של כל העירייהאובדת חצות

עוד עבודה להורים

אז שהעיריה יקנו מדיחטארקו

איזה הזיה

סליחה , זה ממש לא בסדראביול

אם חשוב להם הקיימות, שיחקנו מדיח או ישלמו יותר לצוות ישטוף כלים.

נשמע לי הזוי

הזוי ומופרך בעיני. אצלנו בגנים התקינו מדיחיםחושבת לעצמי

נשמע שאת גרה במקום עם אוכלוסייה חזקה.

יש על מה לדבר עם האחראיות שם של הצהרון בעירייה?

בעיני זו בקשה הזויה ולא לגיטימית בכלל.

אמנם הבנות שלי לא בצהרוןהשקט הזה

אבל גם בגנים אצלנו זה ככה, ואני גרה בעיר אחרת.

כשמתרגלים לצורת החשיבה הזו זה לא כזה מופרך. זה כמו ששולחים ילד עפ קופסה לא. בוקר והיא חוזרת מלוכלכת אז גם ה"קופסה" של הא. צהריים חוזרת מלוכלכת. ההבדל היחיד שאת הכלים של אחהצ אני לא שולחת בבוקר מלאים.

מודה שאני הייתי מוותרת גם על קופסה לבוקריעל מהדרום

לק"י

וחוזרת לאוכל בשקית כמו שהיה בתקופתינו.

ובתוך מה שמים את הכלים המלוכלכים בתיק?

מקווה שלא בתוך שקית נילון שהולכת לפח🤭

טיפים לקופסה- לשים את האוכל על נייר או בתוך שקית, שילכלך פחות (מניחה שאף אחד לא יעיר על זה).

ואם זה דברים יבשים והקופסה די נקיה, כשאין לי כח אני מנגבת אותה עם נייר רטוב.

כן, אבל האוכל של הבוקר לא מלוכלך כ"כדיאט ספרייט

פחות שומני,

אין בו רוטב.

זה נראה לי מאוד מאוד מוזר ולא שייך להגיע בערב ולשטוף צלחת שחיכתה לי מהצהריים עם שומן של פסטה של ילדים.

ובכל מקרה לך הפותחת הייתי ממליצה לשלוח ארוחת בוקר בשקית ולא בקופסה.

שקית עם סנדוויץ'.

שקית עם ירקות חתוכים קשים שלא יתפרקו וינזלו.

אגב, אפשר גם את כל זה לשים בתוך הקופסה.

חוסך את השטיפה של זה לפחות.

אצלנו מכיתה ד' אין הזנהאמאשוני

שולחים ארוחת צהריים בקופסאות. כולל רטבים וכו'. הילדים שלי לוקחים בקופסאות רב פעמיות.

האמת גם אני הייתי לוקחת ככה ללימודים.

האמת שנכון. גם אני והבת שלי לוקחות בקופסהיעל מהדרום

לק"י

נראה לי שזה פשוט פחות מקובל לקבל כלים מלוכלכים מהצהרון.

והאמת שלו יכולתי הייתי זורקת הכל במקום לשטוף. אנחנו משתמשים כמעט ורק בחד פעמי בבית.

צודקת אני גם לא מכירה שבצהרוןאמאשוני

אוכלים ברב פעמי

אבל כן מכירה שאוכלים צהריים ברב פעמי ובערב שוטפים אז מהבחינה הזו אין הרבה הבדל.

בכל מקרה, עם כל זה שזה חריג, זה לא מה שישנה את את התמונה מבחינת העומס.

לנו אין הזנה עכשיו בכיתה בבוקר אור

זה פחות מגעיל מלשטוף כלים של אוכל שלא אתה בישלתי טבל לא מוסיף הרבה מבחינת עומס (רק לדאוג שיהיה לה אוכל לקחת)

גם אצל הבן שלי אין הזנההמקורית

קניתי קופסאות ממקס ממש זולות שאני שמה בתוך זיפ לוק עם מזלג חדפ והולך לפח

הוא לא יעמוד בלהחזיר את זה נקי

גם אופציה לשלוח חדפ כל יוםאמאשוניאחרונה

לא מאמינה שהצהרון יסרבו לתת אוכל כי זה לא רב פעמי. אבל זה כן אולי יגרום לילדים לצאת דופן אם הם באוכלוסיה שמאוד מקפידה על זה.

בכל אופן, אני דווקא שלחתי עם קופסאות איקאה איכותיות. הייתי מנקה בשיטת הנייר סופג שמשקשקים בקופסה סגורה, וואלה באמת עבד..

חח לא יודעת, אני גם ככה רק בערב שוטפתהשקט הזה

את הכלים של הצהריים והן אוכלות בבית, לא במסגרת😅

@יעל מהדרום לא יודעת איך אצל הפותחת, אצלנו הילדים מקבלים בתחילת שנה מעין תיק עם שרוך כזה שהוא רב פעמי אבל עשוי מסןג של פלסטיק. שמעתי מאמהות של הגן שהן מכניסות גם את התיק למדיח..

לגבי הכלים המלוכלכים מהצהרון - הלם 🤢קופצת רגע

לגבי שיעורי בית, אל תעבירי להם את הפרפקציוניזם שלך. עשו בצהרון - מה שעשו זה מספיק. קריאה שאתם צריכים לחתום, אם זה רק קריאה ולא לתקן את כל שיעורי הבית זה לא אמור לקחת הרבה זמן. ואם גם זה מעיק, תתאמי עם המורה שתעשו את זה פעמיים בשבוע ועוד פעם בשבת, או משהו כזה.

קלמר - תעברי פעם בשבוע ותשלימי חוסרים.

לעשות איתם טבלה של מה שמים בסנדוויצים כל יוםאיילה12

וגם איזה פירות

יש לכל יום משו קבוע ואז גם זה צפוי ואפשר לארגן על השיש בערב לפני את מה שצריך

גם הם בחרו אז את יודעת שאוהבים

וגם מגוון כי חוזר לעצמו רק פעם בשבוע

ושיעורי בית בכיתה א זה הכי סיוט אח"כ ממש יורד מההורים והילדים עושים בעצמם

לא הייתי נותנת להם לתקן את מה שעשו בצהרון זה ממש מייאש, רק עוברת בלעדיהם לראות ואם יש בעיה שחוזרת על יממה לעבוד על זה בזמן רגוע כמו שאמרו, אבל בכללי לא לעבור שוב על משהו שעשית, זה מוריד ממש

לשחרר את הש.ב. נראה לי זה מה שיפנה הכי הרבה זמןהשקט הזה

אמנם עוד אין לי ילדים בבי"ס אבל נשמע לי ששם טמון הכלב.

אפשר לעבור ברפרוף ולראות אם יש איזו שגיאה רצינית שכדאי לתקן. משימות קריאה כדאי לעשות,

אבל לא להשתעבד לזה! בטח אם הם עושים בצהרון. מקסימום יעשו עם טעויות- יתקנו בכיתה. בנחת.

וואי זה נשמע המון שיעורי ביתילד בכור

גם הילד שלי בכיתה א והשיעורי בית ממש קצרים

והוא לא עושה בצהרון אח רק בבית

זה דף קריאה כל יום, מקסימום יושבים עשר דקות

קופסאות אוכל מכינים מהערב- אם זה טוסט אז מכינים הכל ובבוקר שמים בטוסטר

מה שעוזר זה שהחלטנו ביחד עם הילדים מה כל אחד לוקח כל יום וזה טבלה קבועה ואז לא מסתבכים בלחשוב מה להכין

הבן שלי מסודר אז ממש פעם ב עוברת על הקלמר, לדעתי זה ממש משהו שההורה צריך להיות עליו אחראי ואולי ללמד את הילד תוך כדי שהוא עושה שיראה מה הוא עושה כדי שילמדו הרגלי סדר..

ביניי כמה שיותר זמן בית אחרי בית ספר, פחות לצאת פחות הסעות פחות חוגים

גם זה פחות מציף לשני הצדדים וגם יותר רגוע בלוז

טיפים לשלווה נפשית כשהילדים גדלים והולכים לישוןאנוונימית1

מאוחר יותר- מישהי?

הגדולה שלי מתחילה ללכת לישון מאוחר יותר, ואני אשכרה בחרדה מזה. מההבנה שזה ימשיך להתאחר ובשלב כלשהו היא תהיה ערה במהלך כל הערב שלי לעצמי. זה עושה לי מחנק בנפש.

יכול מאוד להיות שזה בגלל שיש לה הפרעת התנהגות ואולי זה קשור... ואולי אף אחת לא תזדהה איתי כאן.

אבל אני חייבת חייבת חייבת את השקט הזה בסוף היום. במיוחד אחרי יום מאתגר. ובמיוחד שעכשיו בעלי במילואים והערב לעצמי הזה נותן לי מרחב נשימה.

אני פשוט לא יכולה לסבול את המחשבה שהיא תסתובב לי בין הרגליים מעבר ל19:30 בערב.

כשהיו קטנים יותר, הרגשתי שגם אם היה יום קשוח, לפחות יש לי כמה שעות של שקט בערב לעצמי/עם בעלי.

ולמשל עכשיו כשבעלי ואני רוצים לשבת לאכול בנחת ולהחליף כמה מילים בפרטיות- היא מפריעה לנו בלי סוף, נכנסת למטבח ומתיישבת ולא נותנת לנו לדבר לבד לרגע. ואז גם לשלוח אותה לישון זה בכלל סרט כל ערב כי היא מתנגדת באופן קבוע וכל הזמן יוצאת מהחדר.

ואיןןןןןןן לי כוחות נפש לזה!!

די באיזשהו שלב אני מרגישה שאני לא יכולה לראות אותה או אף אחד מילדיי (שאני אוהבת ביותר, כן?) עד מחר בבוקר.

אני כזאת שממש ממש צריכה את הספייס, את השקט שלה בסוף יום.

להיות ספונה בחדר שלנו זה אולי נחמד לחלק מהזמן. אבל אני בסוף עושה כל מיני דברים אחרים במטבח, מתקתקת כביסה וכו'. גם זה בשבילי זמן שקט. שאפשר להכניס מכונה בלי צרחות ברקע או לבשל בנחת בלי ריבים בין אחים... בקיצור עצם הנוכחות שלה ממש מאתגרת אותי בזמן הזה..

אשמח לשמוע אם מישהי מזדהה עם חלק מהתחושות ולשתף מה עזר לכן להתמודד עם השלב הזה♥️

אני מזדהה מאודהמקורית

והילדים שלי ישנים ב20 והיום ספציפית ישנו גם יותר מאוחר

וכן, גם לי יצא לחשוב על זה

אבל מצד אחד, עיקר הקשר שלי איתם הוא במהלך הערב

ובאמת מצד שני,מגיע השלב שרוצים את הבית שקט

אני רק יכולה להגיד שאין לי הרבה פתרונות פרקטיים כי בסוף יגיע השלב שהם ישתלטו לי על הבית🤭

מצד אחד זה משמח אותי. זה בריא. בטח גם יהיו פה חברים בערב בשלב מתקדם יותר

מצד שני אני מבינה שאני כנראה צריכה לעבור דירה כדי לאפשר את כל העולמות ולחיות עם זה בטוב. מקווה שהשם יזכנו

יש את האופציה של לעמוד על זה שתהיה בחדר שלה.

ועוד משו - את כנראה עמוסה מאוד במהלך היום. בימים שאני פחות עמוסה, פחות קריטי לי מתי בדיוק הלכו פה לישון ואני נהנית מהם יותר. כדאי לחשוב גם על הכיוון הזה

וחיבוק על ההתמודדות♥️

ברור שזה מוכר ומובן מאודבאתי מפעם

כשהיה חופש גדול ובעלי היה במילואים הילדים הלכו לישון כל ערב מאוחר ממש, והרגשתי שאני פשוט מאבדת את עצמי , כי הם פשוט היו סביבי 24/7.

ביומיום כשמגיע הערב-

קודם כל אני מחשיכה אורות בבית, משאירה אור קטן איפה שאני נמצאת,

דבר שני, דיבורים בלחש. ממש משגע אותי לשמוע צעקות או דיבורים בלהט כאילו זה אמצע היום.

דבר נוסף, אם כבר נניח נשאר מישהו מסתובב בין הרגליים שלי, (נגיד כי עשה שנ"צ) אני אומרת לו - קשה לי לשמוע דיבורים של ילדים בלילה, אם אתה פה אתה יושב בספה בשקט עם ספר. לא לפנות אליי.

בת כמה הילדה? יכול להיות שהיא לא עייפה לישון אבל יכולה פשוט לעלות למיטה עם ספר.

תחכי לגיל ההתבגרות ואז בכלל...😅קל"ת

מזדהה ממש עם התחושות.

האם את עובדת כל ימות השבוע מהבוקר?

אולי לנסות לחשוב על בוקר שאת לבד בבית כשהילדים במסגרות.

את אשר יגורתי בא ליפרח חדש

זה באמת מעבר לא פשוט ולא קל

וזה חסר לי

אבל כך דרכו של עולם.. וב"ה שהם גדלים ומתפתחים

בסוף הם רוצים להיות גדולים כמונו ואולי גם נהנים מהשקט בערב שהקטנים כבר ישנים..

הבן שלי הבכור בן 14.5 חוזר מהישיבה ב10 בערב וטז צריכה לתת לו תשומת לב, ארוחה טובה

ואז מתחילה הסאגה ללכת לישון בשעה סבירה כדי שיצליח לקום שוב ב6:30 (אני קמה איתו..)

זה מאוד חסר לי השקט בערבים

בינתיים מה שעושה לי טוב זה להיכנס לחדר שלי לסגור דלת ולהיות שם עם עצמי, לשוחח בטלפון או לצפות משהו בטלפון

פרטיות עם בעלי, יוצאים פעם בשבוע לדייט זוגי

אני כן מגבילה שוטטות בבית אחרי השעה 11 בערב

הם יכולים להיות במיטה, לקרוא לדבר בשקט ביניהם אבל לא כאילו זה אמצע היום

וואי קשוח להתחיל להתייחס ב10 בלילה!אנוונימית1

אין לי מושג איך יש לך סבלנות לזה... באמת שאפו.

ואם כבר העלית את הקטע הזוגי- לצאת לדייטים זה אחלה. אבל איך אפשר פרטיות בתוך הבית? אני ממש לא יכולה לדמיין איך אפשר להיות באינטימיות עם הבעל בזמן שהילדים ערים בחדר ליד. אני ממש חוששת שזה יפריע ברמה הזוגית הידיעה הזאת.

יש עוד זמן עד שזה יגיע לשעות האלה אצלנו אבל זו גם מחשבה שעלתה לי בראש...

להכל מתרגליםפרח חדש

נועלים את הדלת ושוכחים ממה שקורה בחוץ.. אני כן צריכה שהבית יהיה כבר יחסית שקט אבל לאו דווקא שכולם ישנים

לגבי עומס- אני דווקאאנוונימית1

לא עובדת במשרה מלאה.. אז יש לי בקרים לעצמי בשגרה.

אבל אני עם (חלק) מהילדים מ14:00. ככה שבין אם היה יום טוב או פחות, אני עדיין צריכה את השקט שלי אחרי 5-6 שעות רצופות איתם.

בסוף זה טבעי בגילאים האלה שיש יותר רעש/בלאגן/בכי/מריבות... ואני צריכה לאפס את המערכת שלי בסוף היום כדי למלא מצברים.

אני גיליתי שזמן לעצמי לפני שכולם ישנים גם עובדיראת גאולה

או לפני ההשכבות, או אחרי שהקטנים ישנים, אני נכנסת עם קפה ושוקולד לחדר, או מתקלחת, וזה נותן לי אוויר הלאה.

מבינה אותך ממש!!

אצלנו הבית חשוך חלקית, ואז מי שרוצה להישאר ער בד"כ קורא ספר.

נראה לי הגיוני להגדיר שעה שאחריה אי אפשר להסתובב בבית. אני לא יודעת אם ואיך זה יעבוד עם הפרעת התנהגות... תלוי כמובן גם בתנאים בבית, בד"כ הם קוראים או מכינים ש"ב / לומדים למבחן.

היא יכולה לשמור על הקטנים כשהם ישנים?אמאשוני

אם כן את יכולה לצאת להליכה לבד/ עם בעלך.

לגבי קיפול כביסה אפשר לשים אוזניות.

בכללי יש זמן שצריך שקט, ויש זמן אחרי השקט שזה נחמד להיות עם המתבגרים.

בכללי 2, גם הילדים הגדולים רוצים שקט ממהורים 😄

לא יודעת מה זה אומר בפועל הפרעת התנהגות,

אבל נשמע לי שדווקא יש פה פוטנציאל יקר ערך לזמן איכות איתה בחלק מהערבים.

אולי תתקךחי מקלחת טובה, תנוחי קצת כשאת מרדימה את הקטנים

ואז אחרי שעה כזה תצאי בנחת, אחרי הפוגה, תאכלו משהו ביחד או תאכלו לבד,

ואז קצת להיות ביחד וקצת לבד.

היא כבר בשלב שיש לה גישה למחשב? כי בשלב מסויים הם בעצמם בורחים לחדרים למחשב/ טלפון.

איזה קשה זה שרק רוצים שקטטטKayom

מבינה אותך מאוד. יש לך מקום בבית להסתגר בו לבד גם אם הם ערים?

וואי איזה שלב קשוח זהלאזוכרת

בת כמה היא?

אצלי יש גדולים שהולכים לישון אחרי וכשאני ממש צריכה שקט אני הולכת לחדר, לפעמים אפילו אוכלת שם משהו קטן

במקרים נדירים יותר אני אומרת לגדולים שעכשיו אני צריכה שקט ומעדיפה שלא לדבר עכשיו

גם עוזר שאני מכבה חלק גדול מהאורות לקראת השכבת הקטנים יותר ואז זה עושה אווירה יותר רגועה ושקטה

הילדים שלי בני 5 ו- 2 ונדיר שלפני תשע ישנים פה 🤭דיאן ד.אחרונה

ופעמים רבות גולש לעשר ובגדול מיד אחרי שהם ישנים אני גם מתארגנת לישון.

הלוואייי והיה לי קצת זמן שקט בערבים.

הרבה פעמים הם מתקלחים ואוכלים א. ערב עד השעה שבע וחצי

ואז אנחנו נותנים להם לשחק או לצייר והם עסוקים בענייניהם עד שמתחילים להתעייף ולוקחים אותם לישון.

הרבה פעמים זה הזמן השקט שלי.

עבודות בית אני תמיד עושה תוך כדי שהם ערים כי אחרי שהם ישנים אין לי כח לזוז.

שאלה בקשר להתארגנות בוקר עם הילדים.אליה:)

אז ככה אשמח שתגידו לי מה דעתכן,

בעלי מתחיל עבודה בתשע, מרחק של 10 דקות נסיעה מהבית, אין פקקים.

קם בשמונה בנחת אוכל א.בוקר, מתאמן וכו' מתארגן ויוצא.

אני- קמה בשש וחצי מארגנת את שתי הבנות עם הלחץ והטירוף והצרחות של התינוקת ובחירת הבגדים של הגדולה שתמיד רוצה משהו אחר ממה שבחרה בערב, ויוצאת בשבע ארבעים מהבית עם הלשון בחוץ..

בכל הזמן הזה בעלי פשוט ישן.

מבחינתו אין לו שום סיבה לקום לעזור כשהוא מתחיל בתשע, לקום בשבע לא בא מבחינתו בחשבון.

הוא לא מבין למה אני צריכה עזרה ולמה אני חושבת שהוא בכלל צריך לטרוח לקום. חייבת לציין שביום החופשי שלי אני גם זו שקמה לארגן לבד והוא עדיין קם מאוחר ולא נותן לי בוקר אחד קצת לישון...(חוץ מזה ששעות העבודה שלו ממש נוחות, לפעמים מסיים בשתיים לפעמים ב12- הכוונה לצהריים.. אני עובדת יותר ממנו..)

תעזרו לי לתווך לו את זה שהוא חי בסרט.

זו כבר שנה שנייה שאני בלופ הזה והוא לא מבין( אפילו בחופשת לידה הייתי קמה לארגן את הגדולה אחרי לילה בלי שינה והוא היה קם בנחת...)

איזה מתסכל!!פרח חדש

אולי תשאירי את הקטנים ותצאי לעבודה יום יומיים תעשי ככה והוא ילמד את העניין..

זה לא נחמד לעשות לו את זה אבל נשצע ממה שכתבת שכבר דיברת איתו על זה ולא עזר..

האמת, לא רואה למה הוא צריך להביןרקלתשוהנ

פשוט תגידי לו שאת לא מסכימה לארגן אותם לבד, אפשר ששניכם תישנו עד קצת יותר מאוחר ממה שאת ישנה בדרך כלל ותקומו יחד לארגן אותם.

אם הוא אף פעם לא עושה את זה אז מובן למה הוא חושב שזה קליל, כולה רגע להתלבש למרוח משהו בלחם ולצאת. שכמובן אין יותר רחוק מהמציאות מזה.

האמת היא שאני חושבת שאם הגעתם למצב כזה קיצוני שאת שוב ושוב קמה ועובדת והוא שוב ושוב ממשיך לישון, יש בעיה בהצגת העמדה שלך.

אולישיפור

בזמן שאתה רגועה, ואתם יושבים על קפה בנחת תפתחי מולו שהבקרים מאוד קשים לך, תספרי מה קשה לך, כמה את עייפה וקשה לך לקום כל יום ואת מושכת את העייפות הזאת כל היום בעבודה. ותראי אולי הוא מעצמו יציע עזרה. אם לא, אז תנסי לבקש ממנו, "אולי תוכל יכול לעזור לי עם (היום החופשי? הפיזורים? משהו אחר שיעזור לך)?"

הוא בכללי שותף בגידול של הילדים? רואה אותך ומנסה לעזור לך? אם לא אולי כדאי לשקול ייעוץ/ טיפול בנושא.

וממליצה לקרוא את הספר "לדעת להכנע" נראה לי שהוא יכול לעזור לך

אבל למה לעזורנעומית

זה הילדים שלו

שעות השינה של שניהם

זה ממש חלק מהתפקיד שלו, הוא לא עוזר כי קשה לה.

הוא עוזר כי הוא הביא ילדים וצריך לדאוג לגידול שלהם.

על פניו נשמע שאין לו שום סיבה לשנות התנהגותממצולות

נוח לו מה שקורה עכשיו

את לוקחת את כל האחריות

ואין לו בשביל מה להתאמץ לשנות אותה

את צריכה לגרום לו להבין שזה לא הולך להימשך כך

ורק אז אולי הוא ישנה משהו

זה אומר שאת נגיד אומרת לו ערב לפני

מחר אני יוצאת בשעה X

או מחר אני ממשיכה לישון עד שעה Y

הבגדים של הגדולה פה

הבגדים של הקטנה כאן

צריך לעשות א.ב.ג

וזהו

משחררת לגמרי

יאחרו לגן או יבואו לא מסורקות

זה כבר לא עניין שלך

אחרי שהוא כבר יקח חלק פעיל

תוכלי למצוא את דרך האמצע

אבל כרגע זה נראה שאת צריכה ללכת לקיצוניות

הזאת בשביל שהוא יבין

לדעתיקל"ת

הדרך הזו תיגרום רק לעוד יותר התנגדויות ופיצוצים..משברים בזוגיות פותרים קודם בשיח ותקשורת ולא במעשים קיצוניים.

אצלנו המצב היה קצת דומהאמיץ(ה)

אני משתפת במה שהיה אצלנו ואולי זה יעזור.

בעלי אדם שנושא השינה מאד קשה לו. הוא ישן מאד מאד עמוק.

אחרי תקופה שראיתי שאני זו שמארגנת ושה מתחיל להעמיס עלי רגשית הושבתי אותו לשיחה ועשינו תיאום ציפיות. הבהרתי שככה אני לא רוצה להמשיך, כי זה משפיע גם על הזוגיות ואני מתחילה להרגיש כעס עליו שהיא לא קם.

חילקנו את האחריות לשלושה ימים שלי ויומיים עליו. ושישי יחד ומנצלים אותו כבר לזמן זוגי.

בדר"כ אני קמה לעזור לו, אבל הוא יודע שהאחריות עליו ואני קמה מאד בנחת בימים האלו. כנ"ל גם הפוך, כשהוא הבין כמה זה לא פשוט ואני בלחץ ועמוסה יותר קל לו להתאמץ ולקום לעזור בבקרים "שלי".

איך ההכנסה שלו? הוא מרוצה מהחיים בכללי?אמאשוני

אם בשביל אותה משכורת הוא היה קם ב4 לפנות בוקר,

ואת היית נשארת להתמודד עם אותו עומס, היית סבבה עם זה?

כדי להגיע לרמת חיים מסויימת צריך להתאמץ, והמאמץ צריך להיות משותף.

אבל אם אפשר להגיע לאותה רמת חיים בפחות מאמץ, זה טבעי לרצות להתאמץ פחות.

כלומר זה שהסתדר לו עבודה קרובה לבית ושעות גמישות- זה לא מה שיגרום לו לקום מוקדם בבוקר.

אם הסתדר ל5 ככה בשביל להמשיך לישון- הוא ימשיך לישון.

צריך להבין מה התמורה שהוא מקבל מצורת החיים הזו, האם זו באמת חוסר אכפתיות וחוסר ראיית הזולת, או שהוא בסה"כ נהנה מפירות עמלו ומאיך שהוא הצליח לסדר את החיים.

למה את צריכה שהבנות יתארגנו מוקדם אם אבא שלהם בבית?

תארגני את התינוקת ותצאי בנחת לעבודה.

הוא יקום, יארגן אותם תיק תק ויצא.

אבלקל"ת

זה חשיבה של גבר לא בוגר.

גבר נשוי בוגר אמור לקחת בחשבון שלא משנה באיזה שעה מתחילה העבודה שלו, הוא צריך להיות שותף בבית ובין היתר בארגון הילדים.

יש מקרים בהם לדוגמא יש הסכמה בין הזוג שרק האישה עם הילדים בבוקר כי הגבר ישן ביום כי עובד לילות, אבל זה לא המקרה.

הוא לא צריך לקבל תמורה על זה שהוא קם לילדיו בדיוק כמו שאשתו לו, זה מחובתם.

ואני יכולה להגיד לך שהרבה פעמים ארגון הילדים לגבר זה לא כמו לאישה. אצלנו מה שלוקח לי שעה לבעלי לוקח פי שתיים זמן אם לא יותר. לפעמים לגבר קשה לתקתק כמו אישנ והוא צריך להיערך לארגון הילדים מראש כמו מבצע צבאי.

שותף בביתאמאשוני

לא אומר להיות שותף שווה בשווה בכל המטלות.

זה ממש בסדר שיש מטלות שרק אחד עושה והשני לא עושה בכלל.

כל עוד יש חלוקה הגיונית פחות או יותר בהקשר הכללי, הכל טוב.

יש מקרים של הסכמה לא רק בגלל עבודה בלילות. יש כל מיני סוגים של הסכמה. למשל אם רק לאחד ההורים חשוב שהילדים יצאו בזמן אז הגיוני שרק הוא יקום מוקדם.

לפעמים לגבר לוקח יותר זמן- שיקום מספיק קודם, זה כבר עניין שלו.

ולפעמים לגבר לוקח הרבה פחות זמן כי פחות חשוב לו שלא יצאו שוונצים מהקוקו ועליו לא עושים פוזות עם הבגדים.

כל משפחה והדינמיקה שלה.

בכל אופן אני לא הייתי לוקחת על עצמי את ארגון הילדים לבד כשהוא ישן רק כי לוקח לו פי שתיים זמן.

לגבי בוגר או לא בוגר, לא מסכימה עם ההגדרה. אין קשר לבגרות לדעתי.

הוא אוסף אותן?המקורית

לדעתי לא תקין שגם בחופשת לידה התאמצת ככ

וכן מותר לך ביום החופשי קצת להתפנק. וגם בכלל.

גם בעלי ככה רוב הזמן בבוקר.. אני מארגנת ולוקחת כל יום אבל הוא אוסף וכשאני מרגישה שאני צריכה הפוגה מהבקרים - הוא בהחלט נרתם. וזה באמת חלק מהיתרונות של העבודה שלו. (אחד החסרונות הוא עבודה בשעות פחות שגרתיות, אבל מצד שני יש לו גם גמישות בבוקר ובכלל).

מסכימה עם מה שרשמה @אמאשוני . אצל בעלי זה ממש ככה. נהנה מפרי עמלו.

אני חושבת שזה מהמם שנח לו ונחמד לו, אבל שבו לדבר. לא חי בסרט, אלא - שומע? קשה לי העול הזה לבד ואני צריכה לדעת שאם אני צריכה, אתה פה בשבילי

לגבי זה שאת עובדת יותר ממנו - יכול להיות שזה מציק לך? הוא מרוויח יותר ממך או הפוך? זה יכול לפגוע בערך של הגבר בעיני האישה אם הוא גם מרוויח פחות וגם עובד פחות וגם "מרשה" לעצמו סתלבט כשאת מפרפרת.

ואם הוא מרוויח יותר - מעבר לזה שקשה לך, שימי לב אם זה לא מטרגר לך נק שגם את היית רוצה לעבוד פחות, לנוח יותר, ומה ניתן לעשות עם זה כדי שגם לך ירווח גם בלי קשר לעזרה שלו

לדעתי יש פה התחשבות בנושא התעוררות מבחינתואונמר

יש גברים שלקון בשבילם זה ימות המשיח. לידה בשבילנו.

על הפרצוף, אבל ככה הם.

ויש כבר שסתם לא באלו אבל הוא יכול.

אם זה גם ככה סצנה השעות קימה שלו, זה נושא אחר מאשר שזה סתם לא באלו.

אם זה סתם לא באלו וואלה היתי מסבירה לו יפה שזה ילדים שלו כמו שזה שלך ותעשו או כל הימים שניכם יחד עליהם או שחצי ימים הוא וחצי את.

גם לך יהיה כייף לקום בבוקר לעשות קפה במרפסת ותרגילי יוגה. אבל אין לך אפשרות. אז אם הוא יקום לילדים כן יהיה לך. כמו שלו.

זה דיי הסבר בסיסי. לא כל כך משנה מה העבודה שלך. יש לך ילדים.

איך הוא בשאר הזמן?נעמי28

נותן יד? אכפתי?

אם הסידור הזה לא מתאים לך, יש שני שלבים - לדבר על זה בצורה מכובדת ורגועה ואז לתת לו להתמודד ולשחרר גם במחיר שיאחרו או שיהיו פחות מתוקתקים.

מגיבה לכולן.אליה:)

קודם כל תודה, העליתן כאן הרבה שאלות ממש חשובות..

בגדול אנחנו מרוויחים כמעט אותו הדבר,הוא בטיפה פחות ממני, אבל לא משהו משמעותי, הוא כן מתכנן להוסיף שעה כל יום ואז להרוויח קצת יותר,

מה שאמרתן על גבר לא בוגר קצת קשוח אבל יש בזה אמת, הוא גדל בבית שבו האבא עובד מחוץ לבית וגם האמא כמובן אבל אין שום דבר שהאבא עושה בבית בגלל זה לצערי אמא שלו עם בעיות בריאותיות והאבא בריא(והוא גדול ממנה בהמון שנים)

בקיצור לא היה מודל של אבא מתפקד עם הילדים..

אני כן מרגישה שהוא לא בנוי ממש להיות אבא.. הוא לא אוהב לעשות את הדברים הקשים כמו לקום בלילה(הוא קם אולי 5 פעמים סה"כ לשתי הילדות) או להעסיק אותן בבית מיד כשהוא חוזר מהעבודה הוא יכול להגיד להן אל תשגעו אותי אני צריך לנוח...

איכשהו הוא תמיד עייף אין לו כוח. הוא אוהב את הדברים הכיפיים יותר, לרקוד איתן, לעשות איתן שטויות לקחת לגינה לרכב על אופניים, כל שאר הדברים הטכניים זה לגמרי פחות הוא ואם זה פוגע לו בשינה אז בכלל...

בקיצור אני חושבת שביום החופשי שלי אני פשוט אעשה שביתה ולא אקום ואגיד לו שזה התור שלו כי אין לי סיבה בכלל לקום...

הוא לא מבין שהוא צריך לקום לעזור בבוקר, מבחינתו זה התחום שלי..

אתמול עשיתי לו שיחה והוא אמר שיקום בשבע וחצי , כמובן שאמרתי לו שזה לא מועיל לי אבל היום הוא באמת קם בשבע וחצי ועד שקם באמת כבר יצאתי..

אנסה לדבר איתו שוב...

תודה

חוסר בגרות של הגבר בדרכ מגחע עם חוסרהמקורית

שחרור של האישה. פשוט תקבעי - מחר אתה לוקח את הילדים. גם אם יאחר, גם אן לא יסתדר, זה לא שלך

שחררי ותני לו

יש אנשים שזה צריך לעבור דרך השכלנעומית

כלומר

להכיר במה אמור להיות, מה הוגן כלפי שניכם.

יש זוגות שמסתדרים נהדר עם דיבור על צרכים ורצונות ויש אנשים שצריכים קודם להבין מה הוגן.

מציעה לנסות גם את זה. (אם את נותנת בו אמון שיוכל להסתכל על המציאוצ והעובדות ולהתייחס אליהן).

תשמעיבאתי מפעם

גם בעלי גדל בבית שהאבא והבנים לא עשו כלום ושום דבר.

אז מה?!

עכשיו בעלי עושה המון בבית.

את אל תהיי סופר וומן!

אם את תמשיכי לעשות הכל, זה ימשיך ככה.

אם תשאירי, לדוגמא, כלים בכיור, יום יומיים שלושה הוא בסוף ישטוף... אם לא תארגני את הבנות ותצאי לעבודה, תעירי אותו כשאת יוצאת , אני חייבת ללכת, וצריך לארגן אותן. ביי. הוא פשוט יאלץ לעשות את זה. זה לא הגיוני שאת גם הגבר וגם האישה בבית, ואם את מדברת ומדברת וכלום לא זז, תעברי למעשים.

רק חשוב!

אל תעשי את זה מתוך עצבים או תחושת נקמה, תישארי רגועה, תהיי שלמה עם זה שאת לא מוכנה יותר לעשות את זה ותשאירי לו את השאר באלגנטיות.

באמת כמו שכתבו חשוב ממש שאונמר

שאם את מחליטה שביום חופשי זה שלו,

אז גם אם מאוחר כבר ויאחרו לבית ספר את ישנה. ויהיה מה.

אחרת אין שום ענין. אחרת זה משחק ילדים.

אם את מרגישה שאת לא תצליחי לשחרר באמת ושזה יהיה שלח, אז מראש אל תתחילי.

כי זה סתם יעשה הכל מסובך יותר..

מודל זה רק מודלנעמי28

ולא גזירת גורל. כולנו גדלנו במודלים טובים ורעים והתפקיד של כל אדם זה להודות ולקחת את הטוב ולעבוד על לשנות את הרע.

ואף אחד לא אוהב להיות הורה בחלקים הקשים, כולנו מעדיפים את הילד השמח בלי העול בזמנים קשים, קוראים לתפקיד הזה דודים ולא הורים.

יהיה לו קצת קשה להתרגל אבל הוא יתרגל.

דברתם על זה? נראה לו הגיוני שבפרנסה כן מתחלקים אבל בעול הבית לא?

הייתי עושה שיחה אחת, שמה את הכל על השולחן שבסופה יש חלוקה ברורה ותזוזה מהצד שלו.

ומהצד שלך משחררת, אז יהיה לו קשה, אז מה, להיות הורה זה לא קל.

וואי וואי.באתי מפעם

אני מתעצבנת בשבילך.

בעיני ממש ביג נואו.

יש זמנים שהם זמנים מאוד קשים כמו שעה לפני שבת,

כמו זמן השכבות בערב ומעל הכל הארגוני בוקר.

וזה זמנים לחוצים, גם אני מארגנת את הילדים לבד כי בעלי בתפילה אבל לפחות עוזר לי לפני שיוצא לתפילה להעיר את הילדים, לפעמים להחליף טיטול, ואז כשחוזר נשארו 5-10 דקות של יציאה עוזר לי עם הסוף. וואו, זה קשוח ממש הבוקר כמעט בכיתי מעומס ולחץ וצריכה למהר לעבודה ולא רוצה שיאחרו.

תסבירי לו שמאוד קשה לך ולחוץ ואת ממש מבקשת שיקום. העבודה לא קשורה לסיפור, עצם זה שצריך לארגן ולפזר את הילדים זו משימה משותפת ואין שום סיבה שיפול עלייך!

אוף שרשורים כאלה עושים לי גירודים בכל הגוףהבוקר יעלה

אין לי עצה טובה חוץ מלומר לך שהוא צריך ניעור אתמול . חיבוק ❤️

תודה לכולכן, מגיבה בפנים...אליה:)

אני לגמרי מסכימה עם הכל.

זה מגיע בעוד הרבה נושאים בחיים שלנו.

הוא פשוט בן אדם עם חוסר מסוגלות בבית.

לא יודעת איך לתאר את זה.. ברור לי שהוא ככה כי אני נמצאת ומחזיקה הכל. אבל איך משחררים ולאן אני יכולה להיעלם כדי שילמד לתפקד בלעדיי.

אני חייבת ללמוד לשחרר זה ממש נכון

אבל לא מרגישה שיש לי פרטנר.

הלכנו לטיפול וכל מה שהוא לקח מהטיפול זה שאני חייבת שליטה, כמובן שצעקתי עליו שיקח ממני את האחריות כי מי בכלל רוצה את השליטה..

ניסינו לעשות חלוקה אבל היא קרסה דיי מהר,

אני תמיד מתפקדת תמיד נמצאת..

אני ממש מתבאסת מזה, ברור לי שהוא צריך לקום בבוקר, בהיגיון הבריא אין דבר כזה שאתה שומע את התינוקת צורחת ואת הגדולה עושה הכל לאט ואותי מבקשת ממנה להזדרד ומתארגנת מהר בעצמי ואתה ממשיך לישון ולא קם לעזור..

וחשבתי לעצמי שאולי אני צריכה לקום מוקדם יותר, אבל אם הוא היה קם קצת יותר מוקדם ומעסיק את התינוקת טיפה כשאני מתארגנת היה לי הרבה יותר קל...

מעצבן אותי שהוא לא מבין כלום..

פעם הוא אמר לי את האמא הילדות הן עלייך ככה זה אמור להיות...

אבל וזה אבל גדול, גם הבית עליי רוב הזמן. הוא כן שוטף כלים אבל לא תמיד, כביסה רק אני כולל קיפול תלייה וכו'.. וגם בישולים אם לא הכנתי משהו הוא יזמין אוכל גם כשאני אומרת שיכין לעצמו משהו כי יש המון מה להכין..

עשינו פעם חלוקה של כל המטלות אבל זה פשוט לא עובד באמת..

הוא לא מבין שהוא חייב להתאפס..

בא לי לעשות שביתה פשוט.

איך עושים את זה?

שיחה רגילה לא עוזרת הוא תמיד מתנהג כאילו לו יש הכי הרבה בעיות ועניינים בחיים,

אבל באמת כמעט הכל עליי. אני אפילו מטפלת לו בעניינים של הלימודים שלו..(כאילו הוא לא יודע לעשות את זה לבד..)

אני חושבת על זה שאם אני לא אהיה בבית כמה ימים הוא פשוט יקרוס..

כבר אין לי כוח לקפל כביסה

לשטוף כלים

לבשל

לדאוג לדברים למעון ולגן

לארגן את הבית בסוף היום.

לשלם חשבונות(זה רק עליי תמיד)

לטםל בכל הבירוקטריה בכל תחום.. ביטוחים, קופת חולים וכו'..

לדאוג ללכת לחיסונים בזמן, להתעסק במצב הבריאותי של הגדולה שיש לה מעקבים קבועים בבית חולים שרק אני לוקחת אליהם

לקום בלילה לתינוקת

לקום בבוקר לארגן אותן

לעבוד בעבודה שלי שדורשת גם המון אנרגיות

ולהיות תמיד מאה אחוז בהכל כי ככה אני חייבת לעשות את ההכי טוב שאני יכולה.

ולקרוס בערב כשאין לי כוח..

תמיד הייתי כזאת שנותנים לה המון אחריות כי אפשר לסמוך עליי, מאז שאני ילדה אני עושה המון דברים לבד, למדתי להסתדר לבד,אבל אין לי כוח היום כבר באמת... אני רוצה שותף. לא מישהו ש''עוזר" לי...

זו הייתה פריקה ארוכה

סליחה ותודה לכן על כל העצות

נשמע שהדינמיקה שלכםנעמי28

היא שאת לקחת את התפקיד ההורי האחראי כמו שאת רגילה מילדות, הוא לקח את תפקיד האבא שהוא ראה,

ממש חלקים תואמים לפאזל, יש מצב אפילו שקלטתם את זה בניואנסים בשלב הדייטים ולכן התחברתם.

הצורך שלך לעשות שביתה מובן, אבל לדעתי הוא רק מגביל אותך, כי הוא מכניס אותך למשבצת של הכל או כלום.

או שאני לא עושה כלום (את מידיי אחראית בשביל זה) או הכל.

תתחילי מקטן.

לא לעשות בשבילו דברים ללימודים. זה בסיסי.

מלהודיע לו שאת בבוקר יוצאת והילדות עליו.

להשאיר לו חשבונית לתשלום

מה כבר יקרה?

זה לא יקרה ברמת דיוק שלך, בקצב שלך, אבל זה כנראה יקרה.

תעבדי כרגע על החלק שלך בשחרור ותני לו להתמודד.

לא נשמע ששיחות הגיון יעזרו פה, כל נקודת המבט שלו לא מבוססת הגיון.

פשוט להפסיק לעשות. להתחיל מקטן.

ובלי ביקורת על מה שהוא כן עושה, במיוחד אם את כזאת שחשוב לה שהכל מושלם.

תבקשי את העזרה כבקשהשוקולד פרה.

"ממי אני צריכה את העזרה שלך".

בטון רגוע ומכבד.

תראי שהוא יעזור, והרבה יותר בכיף.

פחות מי עושה מה, למה גם אתה צריך לקחת אחריות, למה זה לא הוגן, למה אני תמיד זאת שנופלת עליה הכל.

יותר- אני צריכה אותך עכשיו.

נשמע שהוא צודקהמקוריתאחרונה

את צריכה שליטה ולוקחת על הכלללל

לימודים? למה??

לדעתי אם תשחררי זה לא אומר שאי אפשר לסמוך עלייך. ולא הכל חייב להיות מצוין. ואם תשחררי הכל - זה גם לא יעזור

קודם כל, תסמכי עליו שהוא יסתדר

דבר שני, בהדרגה

דבר שלישי - לא הכל צריך לקרות בדרך שלך ובמאה אחוז

המטרה היא להישען, לא שיהיה לך כפיל בבית

נשמע שגם לך יש פה לא מעט עבודה האמת וגם אחריות בחלק שלך על הדינמיקה

תקין לא להרגיש עדיין תנועות? שבוע 21, היריון שניירושלמית במקור

השליה אחורית, וגם אין עודף משקל.

(ילדתי פעם, ולמעשה מדובר בהיריון חמישי, אבל השלושה הקודמים הסתיימו עד שבוע 11 כך שלא חשתי עדיין תנועות)

מהאתר של שיבא מבינה שעדיין הגיוני אבל האם יצא למישהי לבדוק את זה על עצמה? נניח לשאול רופא

ברור. לרוב התחלתיאריאל765

רק להרגיש בשבוע 22

אני בשבוע 21 בהריון גם לא הרגשתי תנועותלאזוכרת

זה היה אחרי הרבה הריונות תקינים, שיליה אחורית וכו

ככל הזכור לי הלכתי לבדוק (כבר בשבוע 18-19) אצל רופאת נשים י היה לי מוזר שאני לא מרגישה

כן, תקין והגיוני.נעמה301

לא הרגשתי עד שבוע מתקדם יותר (לא זוכרת איזה) ונלחצתי אבל הכל היה תקין.

חיבוק על השלושה שהסתיימו ובע"ה שיהיה בידיים מלאות, בקלות ובשמחה!

כמה שזכור לי עד שבוע 24רקאני

זה תקין

כן זה תקין...טארקו

אם כי מבאס

אני התחלתי להרגיש בשבוע 22רוני_רון

באחד ההריונות

וחיבוק לך, קשה לחכות לשלב הזה...

בשיליה אחורית מרגישים בשלב מאוחר יותראמאשוני

אז זה כן מסביר.

בשלב שלך לדעתי אם מרגישים משהו, זה יותר תחושה של בועות מאשר של תנועות.

בכל אופן אם העובר זז באולטרסאונד ואת לא מרגישה את התנועה, אז לא צריך לשאול רופא, זה מה שקורה בפועל.

נראה לי דווקא הפוךהשם שלי

עם שילייה קדמית מרגישים יותר מאוחר.

אופס יש מצבאמאשוני

תכלס יותר הגיוני שאם השיליה קדמית התינוק מאחור פחות מרגישים.

משום מה זכרתי הפוך.

תודה על התיקון.

גם אני קראתי שהפוך...ירושלמית במקור

וכן ברור שהא"ס מרגיע פשוט לא היה לי אחד לאחרונה, ואז התעורר לי גם החשש (כי התחלתי לקרוא)

מבינה ❤️אמאשוני

זה באמת קשה לא לדעת מה הולך בפנים אחרי שעברת חוויות קשות.

תתעודדי שעברת את השלב הבעייתי של שליש ראשון,

ומעכשיו בע"ה המשך הריון בריא ומשעמם בע"ה!

אמן בע"ה, תודה...ירושלמית במקוראחרונה

תודה רבה לכולן! הרגעתן. מחר בכל מקרה יש א"סירושלמית במקור

מרגישה כשלוןלאזוכרת

וצריכה לפרוק ואין אף אחד בעולם האמיתי שאני יכולה לספר לו

אני מרגישה כשלון גדול בכל היבט של החיים שלי

נתתי מכה לבת הקטנה שלי, היא התעצבנה על משהו ונשכבה לידי וצעקה ובעטה וממש הכאיבה לי ובלי לחשובנתתי לה מכה כדי שתפסיק. אני בהלם מעצמי. היא גם היתה כל כל בשוק שפשוט התחילה לצרוח והעירה את התינוק שבדיוק נרדם והיתה ממש מסכנה. אני מרגישה רע ממש עם עצמי וגם התינוק עכשיו צורח ולא נרגע

בעבודה עשיתי טעות גדולה שמשפיעה על עוד אנשים. גם פה אני מרגישה כשלון גמור. בהלם מעצמי שעשיתי את הטעות הזאת ולא יודעת איך להתמודד איתה, יודעת שמעכשיו ההתנהלות בעבודה תהיה אחרת ומממש קשה לי עם זה

מבחינה זוגית- בעלי כל הזמן עסוק וגם כשכבר יש לו טיפה פנאי הוא נמצא בבית עם אוזניות, מקשיב לכל מיני דברים ואי אפשר לדבר איתו. כבר דיברתי איתו שזה מפריע לי ושום דבר לא השתנה. אני מרגישה לא חשובה ולא אהובה

יש לי גם עניינים עם הילדים הגדולים יותר. כולם ילדים טובים ומתוקים במיוחד אבל לכל אחד כמעט מהם יש איזשהו עניין ספציפי שדורש התמודדות (לכל אחד משהו אחר)

גם מבחינת המשפחה המורחבת יש איזשהו עניין לא נעים מול אחד מהאחים ועוד עניין רפואי עם בן משפחה אחר

פעם הם היו הכתובת העיקרית שלי לדיבורים והתייעצויות ועכשיו כשאין את זה זה ממש קשה לי

וגם מבחינת אמונה, מרגישה שאין לי כוח ורצון להתפלל ולדבר עם ה אפילו שזה הבסיס של החיים שלי וגם פה אני מאוכזבת מעצמי

גם מבחינת אוכל לא הולך לי ועברה כמעט שנה מהלידה ואני לא מצליחה לחזור לעמי ולא מתלבשת יפה לטעמי כי אני מניקה

בקיצור מרגישה שכלום כלום כלום לא הולך לי למרות שהחיים שלי מלאים בכל כך הרבה טוב

הקושי העיקרי זה העניין הזוגי

אני מרגישה כל כך לבד, אם בעלי היה שותף איתי הייתי יכולה להתמודד הרבה יותר טוב עם שאר העניינים. אתמול הייתי כל כך זקוקה לדבר עם איתו אבל כשניסיתי הוא היה שוב אמצע להקשיב למשהו ואפילו לא שמע ויצא לי החשק

אווווווף

חיבוק, נשמע שבעיקר דבר אחד הוביל לאחריםירושלמית במקור

אז זה לא "כשלון בכל תחום"... זה לא מנותק... סביר, למשל, שהטעות בעבודה נגרמה בגלל מחשבות על הזוגיות וחוסר ריכוז, ובגלל התקלה הזו בעבטדה היית עצבנית על הילדה... מבינה? זה יכול להיות גם כל השתרשרות אחרת...

ואם בעצמך ציינת שהמוקד זה האירוע הזוגי אז שווה להתחיל ממנו ואז להתמקד רק בו, בלי לחשוב על יתר הדברים. סביר שהם יסתדרו כשיטופל המוקד...

אני לא מרגישה ממש שהדברים קשורים אחד לשנילאזוכרת

חוץ מהעצבנות על הילדה שזה ברור לי שזה בגלל התחושות הקשות שאני מרגישה כל היום

פשוט אם רק הייתי מרגישה שבעלי לידי ואיתי זה היה עוזר לי להתמודד עם שאר הקשיים

יא מאמי את לא כישלון!!Kayom

זה נשמע עמוס בטירוף ככה הכל! את לא כישלון!!

אבל עמוס בטירוף זה תמיד אצלילאזוכרת

ופתאום עכשיו שום דבר לא מצליח

ויותר מלא מצליח.. מרגישה כל מה שאני קשורה אליו מתקלקל ונהרס

חיבוק♥️המקורית

קודם כל,אם יש משו שהמנהל שלי לימד אותי בעבודה הקודמת - כל עוד את לא כירורג בחדר ניתוח וכד - רוב הטעויות לגיטימיות וברות תיקון

מבטיחה לך שכל טעות יכולה לקרות לכל אחד. באמת לכל אחד. אז קצת מביך אבל לא סוף העולם. מה שקובע את הטון בסוף זה לא אם טעית או לא אלא איך את לוקחת אחריות על העניין

דבר שני נשמע שיש שינוי מבחינת חיי חברה / הרגלים וכד שזה גם קשוח. אם אין לי עם מי לדבר בערב ולפרוק קצת גם לי קשה האמת

ואת לא כשלון בכלל. זה רק היצר הרע שמכסה הכל בענן אפור סמיך. את יהלום בת של השם יתברך שנשמתה חקוקה מתחת לכסא הכבוד. . תתגברי נק טובות. נסי לצאת לקפה עם חברה טובה שתקשיב לך

לגבי הבעל - אם לא עוזר שאת מדברת ומבקשת קשב, לפעמים צריך לקחת את זה רמה אחת מעל. אל תישארי עם זה ככה

חיבוק♥️

וואי איזו הודעה מתוקהלאזוכרת

האמת שהכישלון במקצוע שלי הוא לא תמיד בר תיקון ולפעמים יכול לעשות נזק ממש, לפגוע באמת באנשים. עוד לא בטוחה שזה המצב אבל בכל מקרה הטעות היא טעות גדולה אז גם המבוכה מקשה וגם המחשבות על הנזק האפשרי.

ולגבי הבעל, מה הכוונה לקחת רמה אחת מעל? איך?

בכל עבודה יכול להיות נזק כזה או אחרהמקוריתאחרונה

כי בכל עבודה יש את הגורם האנושי

אין 100 אחוז

כמו שאמרתי - מבוכה ואי נעימות, נכון. ועדיין - לקיחת אחריות והפקת לקחים ובסוף זה יעבור מבטיחה לך ♥️

לגבי רמה אחת מעל - קודם כל נראה שהביטחון העצמי/ הערך העצמי שלך לא וואו כרגע. זה דבר ראשון לעבוד עליו

דבר שני, לגבי הבעל - את אומרת לו בצורה מפורשת: בעלי היקר, זה מפריע לי. לא מתאים. מבחינתי אתה לא שומע אוזניות עד שאנחנו לא יושבים לדבר בערב.. אני צריכה אותך. אני צריכה את הזמן איתך.

ירידה פתאומית במצב רוח ועייפותתותית11

זה סימן ללידה קרובה?

לא מבינה כבר מה עובר עליי 🤦‍♀️

ישמצב..Kayom

שיהיה בקלות בידיים מלאות!!

בלידה האחרונה היה לי ככהלאזוכרת

אומנם במשך כמעט שבוע אבל היה לי ברור שזה קשור

אצלי זה היה גם. 🫣מוריה

מין ייאוש כזה שזה לא יקרה בקרוב.

יאוו אני לא יודעת אם זה מעודד או לאתותית11

אני עדיין ב38

אבל עד היום הייתי ממש בטוב

ופתאום מרגישה נפילה לא מוסברת

לגיטימי.מוריהאחרונה

שבוע 38 זה סבבה.

אבל זה גם יכול לקחת זמן.

שמ"פאנונימית בהו"ל

אני חצי שנה אחרי לידה בהנקה מלאה. ועוד לא קיבלתי מחזור.

עכשיו החלטתי שאני רוצה למנוע כמה חודשים קדימה (בערך 3)

מאוד לא רוצה לקחת כדורים.

אני יודעת שזאת לא תהיה מניעה הרמטית, ולא קרוב לשם ולא צריך להגיב לי את זה.

אך אשמח לשמוע מהמנוסות איך בכל זאת אפשר לעשות את ההשתדלות להימנע מהריון. (בלי להימנע מיחסים)

תודה!

נראה לי שכדאי לחשוב על דיאפרגמההריון ולידה

אם לא קיבלת עדיין מחזור אז את לא באמת תדעי מתי הביוץ יגיע.

כאילו אפשר לנסות לראות הפרשות, אבל זה לא יהיה מספיק

תודה!אנונימית בהו"ל

זה השקעה כספית והרבה התעסקות רק בשביל כמה חודשים ספורים...

בדיקות ביוץ ביתיות יעזרו משהו?

יש לך נסיון בשמ"פ? כי קשה לזהות ביוץ ראשוןשמש בשמיים

אחרי הנקה, יש גם הרבה פעמים נסיונות של הגוף לבייץ והפרשות מבלבלות.

בדיקות ביוץ ביתיות יגלו לך מאוחר מדי, את תדעי יום או יומיים לפני הביוץ אבל הזרע מסוגל לשרוד גם יותר מזה ואז זה לא מונע הריון...

אם הריון לא אופציה נורא גרועה מבחינתך אני הייתי הולכת על זה, כי סיכוי סביר שבכלל לא תבייצי בשלושה חודשים הקרובים וגם אם כן אולי תצליחי לזהות ולהימנע, וגם אם לא ותהיו יחד בזמן הפורה עדיין רוב הסיכויים שלא תיקלטי כי בכל ביוץ הסיכוי הוא סביב 25% אז בשילוב כל אלה זה יוצא סיכוי די נמוך להריון אבל עדיין הגיוני למדי ומניעה גרועה למדי, אז הכל שאלה של כמה סיכון את מוכנה לקחת.

אבל אם זה מעודד אותך אז זה אפשרישמש בשמיים

אני זיהיתי את הביוץ הראשון אחרי שנה של הנקה, פעמיים (ולא פיספסתי אותו אף פעם, בילד השלישי הוא לא הגיע עדיין)

אבל זה כן היה קשה ומבלבל יותר לזהות, לעומת המחזוריות הרגילה

לא חושבתהריון ולידה

בדיקת ביוץ תגלה אחרי שכבר יש תנאים לביוץ

ואת רוצה לדעת לפני

חוץ מזה שעם שימוש בבדיקות ביוץ זה כבר לא יהיה ''מודעות לפוריות''

יכול להיות שעדיף לך באמת לעקוב אחרי הפרשות ולא לעשות משהו מעבר.

אבל כן צריך לקחת בחשבון את הסיכוי שיתכן שביוץ יגיע בלי שתשימי לב

ממה שאני יודעת שמפ פחות רלוונטי בהנקההמקוריתאחרונה

ללא ווסת כי אין את המחזוריות הרגילה של הגוף