אתן אופי שונה? עד כמה שאפשר לראות בגיל הזה...

והאם ניסית לעשות איתה פסיכולוגיה הפוכה?

ולהראות לה שאת לא מתרגשת מזה שהיא מסרבת לכל דבר כל הזמן...

אולי לא הכי קשור, אבל היתה לי תלמידה שהיה לה עניין עם אנטי מאוד חזק. אז הייתי אומרת לה "את לא רוצה לאכול? מצוין אז לא אוכלים. אין צורך שתוציאי את האוכל מהתיק" ומשום מה היא דווקא הלכה והוציאה את האוכל מהתיק... ולבסוף גם אכלה...

או נגיד אמרתי לה "אוקי לא רוצה לאכול. ממש לא צריך לאכול. את צודקת. לא אוכלים. אבל רק תשימי את האוכל על השולחן שתראי אותו." והיא עשתה ובסוף אכלה מאוד יפה.

* והצעה- עשיתן משו ביחד רק שלכן? להכיר יותר את העולם שלה? יכול להיות שתראי שיפור. (גם יכול להיות שזה יעזור לתקופה ואחכ שוב תחזור הסרבנות. אבל שווה לנסות אם עוד לא נוסה. ) 

מרגישה שהיא מחזירה לי ביג טיים...

וניסיתי את העניין של פסיכולוגיה הפוכה, זה סתם מתיש אותי כי היא ישר בוכה והכל נהיה פשוט באווירה לא טובה

היה משהו שעזר לך? את יודעת במבט לאחור מה עמד בבסיס של זה? אדישות? התנגדות? צורך בתשומת לב? משהו אחר? יש דברים שזכורים לך כדברים שעודדו אותך למלא משימות גם בלי קשר לתגמול של פרס ועונש?

שלא יהיה מובן מהשאלות שלי שאני אשת מקצוע כי אני ממש לא 😅 סתם מנסה לחשוב איך אפשר להגיע אליה

שיהיה הרבה בהצלחה, ראיתי שכתבו לך כאן תגובות מדהימות

שבת שלום!! 

שהיא עם רמת צייתנות נמוכה ואולי עם בעית קשב.

יש לי ילד (בן 13) עם רמת צייתנות אפסית ובעיית קשב, וזה היה התיאור שלו בגיל 5.

למדתי להתבונן בו ולהבין מה רמת המסוגלות שלו לביצוע משימות, ראיתי כמה קשה לו לבצע פעולות שחלק מבני גילו עשו בקלות רבה.

למדתי לעודד אותו לשיתוף פעולה ולא לצפות שהוא יקשיב ויבצע.

גם היום הרבה פעמים הוא לא מקשיב ומתנגד, אבל הוא רכש הרבה הרגלים טובים ויש בינינו תקשורת חיובית ללא מאבקים.

מה עושים תכלס?

לא רוצה לאכול- שלא תאכל

לא רוצה להתקלח- לצמצם מקלחות

לא רוצה לישון- לנסות להגיע לשעה מוסכמת לשינה

לא רוצה לקום מהמיטה בבוקר- אולי לתת לה לפספס דברים בבוקר בגלל הקימה המאוחרת

לא רוצה לצחצח שיניים- לצמצם צחצוח

לא רוצה להתלבש- לעזור לה להתלבש

לא רוצה לנעול נעליים- לעזור לה

לנסות לפתח תקשורת חיובית שלא כוללת כל הזמן משימות, אלא דברים אחרים: דיבור על חוויות, רגשות, משחקים, רצונות וכו׳

את נשמעת אשה מדהימה.

לומדת הרבה מלקרוא אותך..

חיובית שכוללת את מה שכתבת?

גם אם אני עוזרת לה להתלבש היא לא משתפת פעולה. בורחת וכו.

לצמצם מקלחות וצחצוח שיניים זו לא אופציה.

על מה שהיה לה בגן, על מה שהיה לך בעבודה, על איך היא מרגישה, על איך את מרגישה, לתת לה לבחור משחק ולשחק ביחד, לשבת ביחד שכל אחת עסוקה בשלה אבל נעים לשבת ביחד, לנשנש משהו ביחד.

לעשות את זה כל יום.

בעיניי הקשר של הורה ילד חשוב וקסום וצריך להכיל יותר חוויות ושיח רגשי וחברי מאשר שיח ודיונים על משימות.

לגבי חוסר שיתוף פעולה, אצלי אחת המטרות העיקריות מול הילדים זה להגיע לשיתוף פעולה, זה חשוב לי יותר מכל משימה אחרת, לכן אני מקצה זמן להתנגדויות ודיון ומגלה גמישות כדי להגיע להסכמה משותפת.

הבת שלי גם ככה, רמת צייתנות נמוכה ולדעתי תאובחן בקש'ר

אני לא נאבקת כמעט, חוץ משעת שינה.

מה כן? מלא מחמאות והרבה מגע

התקלחה ? יש חיבוק מיוחד של אחרי מקלחת ומסניפים את הריח הטוב וכמה כיף להיות נקייה. אני שרה לה במקלחת שיר שהיא אוהבת

התלבשה לבד בבוקר בלי דרמה? וואי וואי איך אני גאה בה ואיזה אלופה היא

מציינת שגם יש לה וויסות חושי לדעתי אז קונה לה רק בגדים שיהיו לה נוחים ולא נאבקת איתה לגבי מה תלבש למרות שיש לה הרבה בגדים יפים שאני בסוף תורמת אבל לאט לאט למדתי מה מתאים ומדייקת את עצמי אליה

תמיד לוקחת אקסטרה זמן איתה כי היא מתעכבת וחולמנית

בבוקר היא לרוב קמה יפה ובאה אליי להתנשנש ולהתחבק אז זו פץיחה יפה של היום

והלילה יש תנאי זמי שמבטיח שהולך לישון יפה אני מספרת לו סיפור וקניתי לה מצעים יפים של דיסני וורודים שיהיה לה חשק לעלות למיטה בכיף

אני הבנתי שהכלל הוא לפחות אצלנו לא להיכנס לעימותים למקות שזה ממש להתעלות

לא רוצה - לא צריך ולא חייב. באמת לא חייב. אפשר לשטוף ידיים ופנים ולא להתקלח

היא לא חייבת לאכול מה שהכנתי. אם יש לי עח אכין לה מה שהיא רוצה ואם לא יש פה חלופה בריאה שהיא אף פעם לא מסרבת לה ותמיד אני דואגת שתהיה זמינה

. וזה עובד שבסוף היא מעצמה רוצה רוב הזמן כי אני לא נותנת לה לעלות על העץ בכלל. משבחת את אח שלה שהתארגן יפה בבוקר/ צחצח שיניים. הוא גיבל חיבוק של אחרי מקלחת וגם היא רוצה אז היא מצטרפת. כמובן שגם בלי זה היא תקבל חיבוק

בסוף זה פוגע בקשר שלי איתה ההתנגחויות האלה והיא באמת מקסימה וחכמה ומדהימה רק שקשה לה והיא צריכה התנהלות אחרת מאשר מול אח שלה שהוא הרבה יותר נח וצייתן

אני מרגישה שזה אותו סגנון

איך את לא מתעצבנת ולא לוקחת את זה למקום של היא עושה לי דווקא?

אני מרגישה שהיא עושה לי דווקא

דווקא אומרת ועושה הפוך

היא לא שווה לך

היא לא בגובה העיניים שלך

אין לה את היכולת לראות דברים כמוך

היא מתקשה

היא סהכ ילדה בת 5! שמתנהלת בעולם בצורה שקשה לך להכיל

והמפתח לדעתי הוא חמלה והבנה זאת צריכה להתגמש איתה ולדעת לקרוא אותה

הבת שלי בוכה הרבה פעמים כי היא רעבה או עייפה או רוצה צומי. הדבר הראשון שאעשה זה להציע לה חיבוק. וזה דורש ממני הרבה תעצומות ולא תמיד אני מצליחה כי זה יכול נורא להתיש ובלוגיקה שלי - מה הקשר?! מה הקשר בין הבגד לחיבוק? מה הקשר בין יצירה שנהרסה לחיבוק? ולמה המקלחת הולכת ככה בצרחות אם אחרכך כיף לך

ואז הבנתי אחרי שנזכרתי במה שכתבה @אמאשוני שיש דבר שנקרא תקשורת לא מילולית. היא לא מתקשרת במילים. אלא בבכי ועקשנות וצרחות. ואני צריכה לפצח את החידה ולהבין. ועל הדרך לתמלל לה כדי שתצליח לתדברר את עצמה להבא. וזה תהליך

ברגע שהפסקתי להתנגח מתוך ראייה של הצורך שלי בכך שהדברים ייעשו כמו זאני רוצה, או בכך שהדברים פשוט ייעשו - כמו מקלחת, בגדים, וכו.. והצלחתי להבין שיש לה רצונות משלה, ויש לה צרכים רגשיים זהיא לא תמיד מצליחה לבטא הרבה יותר קל לי להבין מה עומד מאחורי זה ולעזור לה לגלות את עצמה.

ואני מחמיאה לה הרבה וצוחקת איתה הרבה וזורמת איתה הרבה. אנחנו צוחקות על זה שהיא 'זרובבלוש צרחינתוש' והיא מחקה אותי 😅. זה מקליל ובמקום שתהיה זירה שלי מולה זה הופך להיות עסק של שתינו

הבנתי שאני המבוגר האחראי ואני מובילה את הסיטואציה ולא מובלת. אבל כמובן, תוך שימת לב לילדה. זו עמדה פנימית של ראייה מלמעלה.

ויש בזה הרבה כח

הגדול ל@אמאשוני שחשפה אותי פה לזה ופתחה לי את הראש

עם ילד שלא מקשיב?

נגיד הוא לוקח לאחותו משחק ואני אומרת לו להחזיר לה (אולי זה כבר לא נכון) וכאילו אני אוויר. ממשיך לשחק כאילו כלום לא קרה.

זה מעצבן אותי ככ ובשניה אני מאבדת את "העמדה הפנימית של ראייה מלמעלה" כמו שקראת לזה.

הסר ספק😅

אבל לשאלתך, לרוב הם צריכים להסתדר לבד

ואם אני רואה צורך להתערב אז מתערבת

אני גם מחפשת את הדרך הנכונה להתנהל בנושא, (אשמח לעצות זהב כמובן) אבל מבינה זקודם כל יש להם עניין שלהם וזה לא קשור לסמכות ההורית שלי ככ. זה יכול לנבוע מרוח שטות או מחוש צדק מפותח, או מעייפות או רצון לתשומת לב. לא תמיד אני מזהה אבל לרוב כן מצליחה לקלוע ולפשר כשצריך

וגם, ברגע שאני מכניסה את האגו שלי בתור סמכות שלא מקשיבים לה איבדתי כח לדעתי. לא שזה לא קורה, כן? אבל במקום לנסות לפתור ולגעת בנקודה, אני מכניסה את עצממ ללופ אחר מולם שקשור להקשבה שלהם לסמכותיות שלי כביכול, ואז השיח משתנה ועובר מההצקה ל- למה את/ה לא מקשיב/ה לאמא?!?!

בכלל, אני גם בעד להכניס להם לראש שהם החברים הכי טובים. זה עושה נחת רוח לאמע ולהשם שאתם מסתדרים ככ יפה ובסדר שיש מחלוקת לפעמים אבל תמיד משלימים בטוב.לא לצער את הזולת.. קוראת להם סיפורים בנושא ומכניסה למודעות. כמובן שלא תמיד זה עוסר כי הם סהכ ילדים, אבל בתחושה שלי זה כן מחלחל כי הרבה פעמים הם מוותרים אחד לשני ומתחבקים ובאים אליי - אמא, איזה יפה שיחקנו ביחד, נכון..? 🥰

וכן, ברגע שנכנס אגו אז לגמרי מאבדים כח.

שמחה שהגעתי למקום שאני מזהה את זה. זה כבר משהו.

ואהבתי שאת מספרת להם כמה את נהנית מזה שהם יחד. לוקחת לי.

תודה!

מנסים לזהות את הקושי, המצוקה, הצורך שלו.

לזה אפשר לתת לגיטימציה.

אחרי שהילד מרגיש שאת לא נגדו הוא נינוח יוצר לשמוע ואז חושבים יחד איך ניתן להיענות לצורך שלו מבלי לפגוע באחרים.

נגיד הוא לוקח לאחותו משחק. במקום להגיד לו להחזיר לה כי כבר אמרת את זה בחמישים סיטואציות קודמות, וזה לא הפריע לו לחזור על הפעולה,

אפשר לשאול אותו למה לקחת? מה אתה מרגיש? מה ניסית להשיג בזה שלקחת לה? (ילדים בגיל חמש למשל שחושפים אותם לדיבור על רגשות ותקשורת כבר יודעים להגיד "שיתייחסו אלי" או "תמיד אני צריך לוותר")

ואז להגיד אני מבינה אותך. יש לך עכשיו בחאגו בלב קוראים לזה קנאה/ אי דחיית סיפוקים/ רצון להשיג תשומת לב וכו'.

זה בסדר להרגיש ככה. גם מבוגרים לפעמים מרגישים את זה.

אתה בן אדם ויש לך רגשות וזה אומר שאתה בריא והכל בסדר.

יחד עם מגע כמו ליטוף, חיבוק לפעמים ילדים צריכים מגע עמוק יותר, זה מרגיע קודם כל את התחושה החזקה שגרמה לו מלכתחילה לפעול מהבטן ולא מהראש.

עכשיו אפשר לדבר על אפשרויות לפתרון.

למשל אם הוא זקוק לתשומת לב לומר לו שהוא פשוט יכול לבוא לבקש והוא יקבל בשמחה (אבל אז צריך להיות כנים וכשהוא מבקש להתפנות אליו, אחרת אם הדרך היחידה שלו להשיג תשומת לב זה ע"י שהוא מעצבן את אמא אז זה מה שיקרה..)

אם הוא מקנא אז אפשר למצוא פתרון כמו תור תור. אפשר להציע לו *לבקש* מאחותו את המשחק במקום לחטוף.

יש מגוון פתרונות למגוון צרכים.

למשל אם זה צעצוע שלו בכלל אז אפשר להסביר על תקשורת, ושיותר נעים כשמשתמשים בדיבור ולא בידיים, ובגיל גדול יותר גם להגיד שכדאי קודם להזהיר את האח הקטן ולא ישר לחטוף/ לצעוק/ לגרש מהחדר..

זה תהליך הרבה יותר ארוך, שדורש הרבה יותר סבלנות, כח ופניות מאיתנו ההורים.

אבל הוא הרבה יותר אפקטיבי כי הוא נבנה קומה על גבי קומה במקום לתת את ההוראה: "תחזיר"

שאז כל החמישים פעם שאמרנו, תמיד המקרה הבא החזיר את השיח לנקודת ההתחלה.

אז במצטבר זה פשוט יותר ונכון יותר.

וחוץ מזה, שאם לנו אין כח לתהליך ארוך, למה אנחנו בעצם מצפים מהילד שלנו לתהליך ארוך? הרבה יותר קצר פשוט לחטוף את הצעצוע.

דוגמה אישית היא הרבה פעמים בדברים שהם מעבר למעשים, היא בדרך שבה אנו בוחרים להתמודד.

אם הורה בוחר להתמודד עם קונפליקט בעזרת שיח רגשות, צרכים ופתרונות,

גם הילד ילמד את זה וישתמש באותה דרך בקונפליקטים שלו.

אני מרגישה שעל כל פסקה שהעלית אני צריכה לפחות יום אחד בשביל לחשוב ולעכל.

היה נח לראות סרטון מוסבר מכל המידע הזה מחולק לחלקים קצרים

זה באמת דורש תהליך ארוך ואם אין לי כח אז למה שהוא יבחר בזה?

אני צריכה לחשוב עם עצמי איך אני מגיעה לשעות שלי איתם שזה גם ככה השעות הכי עייפות שלי ביום ממקום אחר עם יותר אנרגיות.

ותודה על התגובה המאלפת שלך. לגזור ולשמור

להגיע עם כוחות לילדים זה חשוב.

אבל שימי לב להזדמנויות אחרות גם. בשבתות, בחופשים, בהזדמנויות שניתן לקבל בהם.

למשל אם יש ימים שאבא יכול לחזור מוקדם יותר שתוכלי להתפנות בנחת להקשיב ולנהל שיח, או את ארגון הבית לשמור אחרי שהם ישנים שתוכלי להיות איתם יותר בנחת.

חינוך זה מצטבר. אם היום לא היה לך כוח לנהל שיח, אפשר מחר.

העניין הוא שאם את מזהה שאת לא מצליחה להתפנות להקנות לו כלים להתמודדות, לפחות זה לא יקפיץ אותך ויגרום לך לאבד את הראייה של למעלה כמו שכתבת,

כי את מבינה שחסר לו כלים ולא כי הוא ילד שלא מקשיב.

יש לו עכשיו מפלצת בבטן, כמו שאם הוא יקבל מכה את לא תגידי לו לא לבכות ואז תכעסי שהוא לא מקשיב לך, נכון?

אז גם פה משהו מציק לו וגורם לו לפעול בדרך שגויה. אז הוא טועה בהתמודדות שלו כשהוא חוטף צעצוע, וכשיהיה לך כח תלמדי אותו איך נכון להתמודד, הכל בסדר.

נכון שבפרשנות הזאת זה פחות מקפיץ?

בן כמה הבן שלך?

הבת שלי בגיל חמש הייתה מסוגלת לנהל שיח כזה גם אחרי שעברו שעתיים שלוש מהאירוע.

אבל לא יודעת אם היא דוגמה מייצגת.

אז למשל כשלא הייתי פנויה הייתי אומרת לה:

אני רואה שאת נסערת, אני לא מרשה לפגוע/ להרוס, אני מאוד רוצה להקשיב ולשמוע מה שיש לך לומר אבל כרגע אני לא יכולה כי...

את יכולה לצייר את מה שאת מרגישה ובערב כשxx יקרה, אוכל לשמוע אותך.

לא תמיד היא הייתה מעוניינת לפתוח את זה לאחר המקרה, אבל ברוב המקרים כן. לפעמים במקלחת כשהם רפויים יותר הם מתחילים לשפוך ואז אפשר לנהל שיח.

חשוב גם להקשיב ולא רק להשמיע, ולקחת כמה רגעים לעכל את מה שהם אומרים ולא ישר להסביר.

הרבה פעמים מה שהם מעלים אכן מעורר מחשבה.

האמת שאני לגמרי יכולה לדבר איתו על אירועים אחרי זמן, לפעמים אפילו מעדיפה גם מצידי וגם מצידו.

וכן, את צודקת. יש בי משהו שאני מאוד ביקורתית כלפי עצמי ודורשת מעצמי את המקסימום.

שבתות זה לגמרי זמנים שאני יותר רפויה ועם יותר כוחות (ושינה) והאמת שאוטומטית כמובן יותר נינוחה איתם.

והאמת שעכשיו עם ההריון אני כבר מרגישה יותר כבדה, עייפה וחסרת סבלנות. צריכה להזכיר לעצמי שזה נורמלי.

שוב תודה לך!

לחזק את הקשר בינינו.

אמנם בגיל טיפה יותר גדול (7) אבל מאז שהתחלתי לעשות איתה דייט כיפי שבועי המצב השתפר פלאים. אני גם משקפת לה על כל דבר מה ההשלכות, פחות מתווכחת וגם למדתי לשחרר- את לא רוצה לאכול? אין בעיה, רק קחי בחשבון שאת תהיי רעבה. לא רוצה להתלבש- את מוזמנת ללכת עם פיג'מה לגן, אני יוצאת בעוד 5 דק' מהבית. תחשבי אם זה יהיה לך נעים ללכת ככה. ולעמוד ב"איומים". מקלחת- היום זה בסדר, אבל מחר תהיי חייבת להתקלח. אם זה ביום שהיא ממש מלוכלכת אני מראה לה את האזורים המלוכלכלים- תסתכלי על הרגליים/ראש, יהיה לך נעים להסתובב ככה כל היום? זה יעשה לך ריח לא טוב.

כן יש דברים שהם "קבועים בחוק" שאני לא מוותרת כמו צחצוח שיניים, וגם, אני מסבירה שאם היא לא תצחצח יהיו חורים וגם הראיתי לה במראה איך השיניים מלאות באוכל לפני הצחצוח ואיך הן נראות אחרי והסברתי שהאוכל גורם ל חיידקים לגדול ולעשות חורים ואז זה כואב מאוד.

בקיצור, חפרתי😅 אבל פשוט מסבירה כל דבר. לא כל פעם כמובן, אחרי ש סבירה פעם אחת יסודי מספיקה אחכ תזכורת. 

את מבינה?

אני רוצה אווירה טובה ואני כל כך משקיעה בשביל זה!!!!!!

מכינה אוכל שהיא אוהבת, קונה בגדים שאני יודעת שתאהב, לוקחת להצגות ופעילויות וחוגים.

למה אני צריכה לאיים????

שאולי עם שאר הילדים את לא צריך הפוך בה והםוך בה כדי שמשהו יקרה

איתה יכול להיות שזו הדרך

איך אומרים? חנוך לנער לפי דרכו. לא לפי דרכך.

או לפי הדרך שלה, של מה שיעבוד איתה.

וזה לא קשור להצגות ולבגדים נשמה. את אולי חושבת שמה שאת עושה אמור לרצות אותה ולתת לך שקט מהמאבק, אבל הציפייה היא לא נכונה כי בדרך הרגילה זה לא עובד איתה

אז המקום לחשוב שזה מאבק, להתייחס לזה כאל שינוי גישה ואז המאבק לא יהיה מולה זה יותר מאמץ פנימי שלך אחרי שאצ מבינה מה עובד ולא עובד מולה ועל מה חבל לבזבז את האנרגיות

ואת ההצגות והבגדים תתני כמתנת חינם אם זורם לך ובא לך, אבל העניין של היחס אליה הוא המאמץ המרכזי

וממליצה גם על הדרכת הורים אפילו

היינו בהדרכת הורים

זה משהו שקשה לי בנפש להכיל

אני לא מחפשת שהיא תהיה צייתנית

רק רוצה שיזרום

שלא כל דבר יהיה לא לא לא

ממש חשובה לי האווירה הטובה

ביחס שלך

זה אומר להגמיש קווים אדומים לטובת האווירה ולא לנסות 'למשמע' אותה למה שאת רוצה שיקרה

בזרימה הזו יש הרבה שחרור של שליטה

פשוט לתת לה להיות בעצם כמו שהיא רוצה, אבל להוסיף משלך המלצות ולדבר על למה זה חשוב ועל תועלות

אבל הכי עוזר זה התניה חיובית. וזה היחס. הרבה הבנה שהיא לא עושה בכוונה אלא היא חווה קושי, ולראות את עצמך כעזר עם הרבה אמפתיה למצבה 

עושה לי דווקא אבל זה באמת מה שאני מרגישה.

שלא חשוב לה אם להתקלח או לא, היא פשוט רוצה לעשות הפוך ממה שאני אומרת

אני אנסה לא לחשוב על זה ככה

תודה!

שבאמת לא חשוב לה אם כן להתקלח או לא. אבל גם אם העניין הוא באמת כזה: לעשות הפוך ממה שאת אומרת... זה לא לעשות *לך* דווקא. 

אין לילד עניין נגדנו אף פעם, רק בעד עצמו. 

זה לא כי אמא אמרה ואני רוצה להרגיז אותה. אלא כי אני רוצה להרגיש שליטה בחיים שלי!

להיות מסוגלת להחליט על עצמי בעצמי.

זה צורך שיכול להיות מאוד חזק אצל ילדים בכלל, ובמיוחד בזמנים של אי-יציבות בחיים.

כך שגם בהנחה שבאמת המניע לסירובים הוא דווקא הרצון לעשות ההיפך ולא דעה מהותית בכל נושא בפני עצמו - עדיין אפשר לסגל את המבט שהמליצו עליו כאן, שרואה שזו הדרך שלה לבטא צורך ומנסה לספק לה את הצרכים הרגשיים שלה.

הלוואי שתגיעו לדרך שתהיה טובה לשתיכן ולכל המשפחה, בע"ה.

מוסיפה על מה שריבוזום כתבה,

לתת יותר אופציות בחירה, מראש..

למשל- את רוצה היום להתקלח ישר כשחוזרים מהגן או לפני השינה? לארוחת ערב, מה את בוחרת- אופציה א ב או ג?

לעשות דברים משותפים (נניח, להתכרבל ביחד, שהיא תשים לך קרם/תעשה לך תסרוקת, לעשות ביחד יצירה, לבשל ביחד וכו', דווקא דברים בבית ולא בחוץ ולא שעולים כסף בהכרח. ) מה שעולה לי...

פידבקים חיוביים, כשהיא עושה משהו טוב להגיד לך אחכ כמה זה עשה לך טוב בלב, כמה זה עושה בשבילה טוב.. הרבה מחמאות ומילות אהבה. לספר לה גם עליך, איך את מרגישה היום ומשהו שהיה לך היום ומשהו שגורם לך לכעוס/להעלב/שהצחיק אותך וכד'. 

קבוצה אחת:

לאכול

להתקלח

לישון

קבוצה שניה:

לקום

להתלבש

לנעול נעליים

קבוצה שלישית:

לצחצח שיניים.

הקבוצה הראשונה מורכבת מצרכים אנושיים בסיסיים.

כל תינוק בן יומו זקוק להם ועד גיל 120.

תחשבי למה היא מעצמה לא רוצה לעשות אותם.

הקבוצה השניה זה דברים שילדה בגילה נסוגלת להבין את ההשלכות. מגיעים באיחור, מפסידים סדר בוקר אולי תפילה, יום הולדת וכו'.

צחצוח שיניים זה הדבר היחיד שהיא בגילה לא באמת מסוגלת לתפוס את המשמעות של זה. אז כרגע נשים את זה בצד.

אבל כך שאר הדברים האחרים, תנסי לאפשר לה עצמאות, בחירה, חוויה חיובית סביבם.

למשל אוכל, אפשר לבחור מה לאכול, מתי ואיפה (בהסכמה כמובן, אבל תנסי להיפתח)

שינה תנסי לומר לה שהיא אחראית על זמן השינה שלה. מותר לה להיות במקום מסויים למשל לקרוא ספר בסלון בשקט וללכת לישון כשהיא מרגישה צורך.

בלי כעס, בלי עימות.

תסבירי לה בצורה נעימה מה קורה לנו בגוף כשאנחנו ישנים טוב ומה קורה כשלא.

תראי שאחרי כמה ימים היא תתחיל ללמוד להיות קשובה לצרכים של הגוף שלה.

אח"כ כשהיא תהיה בשלה לעזרה שלך סביב לקבוע את הדעה וטקס השינה היא תהיה הרבה יותר פתוחה לשמוע אותך ואז אפשר לקנות לה על בגרות ואחריות על הגוף משהו מפנק לשינה כמו פיג'מה חדשה או מנורת לילה.

להתקלח למשל ממש לא הייתי מכריחה בגיל הזה. עדיף שהיא תבין בעצמה שזה משרת אותה מאשר בגיל יותר מאוחר שאז הסבל גדול יותר.

אפשר לומר לה שאת מקבלת את הבחירה שלה באיזה יום להתקלח. את תראי שמעצמה היא מתחילה להיות קשובה לגוף שלה והיא עושה כי זה משרת אותה ולא אותך.

אח"כ יהיה אפשר גם לגרום לה לחוויה חיובית סביב הנושא. למשל לפנק בשמן אמבט או חלוק מגבת.

קודם שהיא תשתחרר מהדווקא שהיא עושה לך, אח"כ שתלמד להכיר את עצמה ואת הצרכים שלה, אח"כ לתווך לה את המעבר והעשייה מרצון לחוויה חיובית (כרגע יש לה חוויה שלילית כמו שלך של מריבות סביב הנושא)

וכמו שכתבו לפני, לשים לב שרוב השיח בבית איתה הוא סביב נושאים חיוביים, שיתופיים, חוויתיים ופחות סביב מה שמייצר אינטריגות.

וזה לגמרי הגיל לצאת 1:1 אמא ובת לזמני כיף ופינוק.

ועוד שאלה: איפה אבא בתמונה? הרבה פעמים דינמיקה בין ילד והורה משתנה מאוד בין אבא ואמא,

לפעמים כשיש ילד שנוצר אצלנו איתו עימותים סביב התארגנויות, עדיף להעביר מקל להורה השני, וכשהעניין נרגע אפשר להתחלף חזרה.

למשל אחרי לידה זה קורה הרבה פעמים. אז משחררים להורה השני לתקופה מסוימת עד שהעניינים נרגעים.

אוף אני לא מפסיקה לבכות

באמת שאני עושה הכל כדי שיהיה לה כיף ומגיעה לסוף היום עם הלשון בחוץ

נשבעת שזה לא מגיע לי

הבעיה היא לא שאת לא עושה, הבעיה שאת עושה יותר מדי,

תנסי לשחרר, הכל בסדר. לא יקרה כלום אם היא לא תתקלח כמה ימים עד שתרגיש מעצמה שזה לא נעים לה להמשיך ככה.

תאמיני בה, תסמכי על האיתות של הגוף שלה, תאפשרי לה סולם לרדת מהעץ אבל אל תכריחי.

תראי שגם לך יהיה הרבה יותר קל על הלב וגם זה יגביר את שיתוף הפעולה.

את יכולה להחליט עם הגננת שאת מביאה שקית בגדים לגן וכשהיא מרגישה צורך היא תלך להתלבש.

זה לא כזה חריג, הרבה ילדים בגיל הזה מתמרדים על הדברים האלו

היא בסה"כ גדלה ומנסה ללמוד על עצמה ועל העולם.

היא לא הראשונה ולא האחרונה שתצא עם פיג'מה מהבית עם שקית בגדים ביד. חבל, באמת חבל על העימות.

עדיף שהיא תחווה את זה בגיל 5 ולא ביסודי.

היא פשוט לא רוצה להתקלח כשאני אומרת וכי אני אומרת.

לצורך העניין אם אני אומרת לה "אם את לא רעבה אז את לא חייבת לאכול" אז היא לא אוכלת ואחר כל כשהיא כבר במיטה היא מתחילה לבכות ולהעיר את כולם ולהעכיר את האווירה ולצרוח שהיא רוצה לאכול.

את מבינה?

אין לי דוגמה עם מקלחת כי זה לא אופציה מבחינתי לא להתקלח.

הקטן שלי הוא כזה. האמת שאני נותנת לו לצרוח... (לא יודעת אם אני דוגמה חינוכית.רק אומרת מה עובד אצלי. ) אומרת לו שאמרתי לו מראש שהוא יהיה רעב.

למחרת אם שוב יש ויכוח על אוכל, מזכירה לו מה היה אתמול. אומרת שהיה לשנינו ממש לא נעים שבסוף הוא נזכר במיטה שהוא רוצה לאכול ולא יכולתי כבר לתת לו כי נגמרה הארוחה. ושהוא בכה המון וזה היה ממש מבאס, ושעכשיו זה הזמן לאכול.  זה לרוב עובד. נראה לי בעיקר הטון והדרך שבה את מגיבה לזה חשוב. אם מגיבים לזה במין שלווה פנימית ונחישות אני מצאתי שזה ממש עוזר. וגם מציעה חיבוקים וליטופים, כן אמפתיה. אבל אומרת ממש בתקיפות שאלו התנאים. זה מה שעובד לי🙃

שלא אוהב לקחת אוכל לבית ספר.

א עשינו תאום ציפיות לגבי מה כן אוהב ומה האפשרויות שלו.גם דברים פחות קונבנציונלים מבחינצי אפילו עוגיות,ביגלה וכו..

ב העברתי את האחריות אליו. אני מוכנה לעזור כשמבקש.

ג בזמנים שעדין מתעקש,שלא לקחת כלום ולא יהיה רעב אני לא מתווכחת אבל כשמתקשר מהבית ספר להגיד שרעב פעם אחת הבאתי לו ואמרתי לו שלהבא לא מצכוונת להביא לו אוכל.

ובארוחות ערב ילד שנזכר שרעב אחרי הארוחה יכול לקבל ירק שלם או לחם דברעם שילד יאכל אם רעב באמת ולא עכשיו ארוחות מפנקות..

אבל עדיין רוצה אווירה טובה

ויש מצב - אומרת רק מהניסיון שלי , כן? - שזו בדיוק הנקודה.

התיאור שלך מזכיר לי הבן שלי ממש,

ממליצה בחום על הספר 'ילד פיצוץ' של רוס גרין

הוא שינה לי את כל ההסתגלות על העולם שלו,

על המצבים של 'דווקא'

וגם נותן כלים מעולים ב"ה להתמודד

אבל לפי הספר חייבים לשחרר ;)

אם כי הוא מסביר את זה בצורה נורא נעימה

שכבר עשה לי ממש חשק להתחיל לשחרר...

חיבוק גדול 💓💓

ובהצלחה!!!

שתהיה אווירה טובה.

זו לא הדרך שלי בכל אופן...

ממליצה לך לשמוע את זה

במקום עונש - מדריך חשוב להורים

הם בגישה של הורות מקרבת ונראה לי שממה שתיארת את תתחברי..

אבל כן להחליט סדר עדיפויות, מה יותר חשוב לי עכשיו - שיתקלח או שתהיה אוירה טובה?

ותחליטי כמובן מה שטוב לך,

אין בזה נכון ולא נכון

אגב מה שהתחדש לי מהספר

זה הראש של הילדים האלה,

הם לא יתחנכו בצורה שהם עושים מה שבא להם

שזה היה החשש שלי כל הזמן

ולכן לא שחררתי,

כי הוא לא יעשה מה שבא לו!

הראש שלהם עובד אחרת.

הספר עזר לי להבין שגם כשנשחרר -

הילד יכול לגדול מחונך

מתוך ידיעה ברורה שההורים קובעים בבית.

בין להחליט לשחרר לבין להחליט לא להתמודד.

אם ילד רוצה ממתק ואין לך כוח לויכוח אז את מרשה לו- אז את צודקת.

אבל אם את מחליטה שהויכוח מזיק יותר מהממתק, ויש לך דרך אחרת ללמד אותו שממתקים מזיקים, אז זה לא לתת לילד לעשות "מה שבא לו" אלא זה לתת ילד להתנסות, ללמוד ולתקן.

את עדיין בשליטה על תהליך הלמידה של הילד זה לא שאת מרימה ידיים ממנו...

זה שמישהו אחר מחליט כביכול עליה.

גבולות ולדעת להיכנע זה חשוב אבל צריך הרבה זהירות עם זה שלא יווצר מצב של אנטי.

מתחברת מאוד לעיצות שאמשוני כתבה .

תבחרי את המלחמות שלך אם יש משהו שהוא קריטי תעמדי רק עליו.

אני לא חושבת שיקרה משהו נוראי אם למשך תקופה מבויימת היא לא תתקלח כל יום ואפיחו לא תצחצח שיניים.

יש,דברים שלפעמים הם רק בראש שלנו למשל הבת שלי בגיל 4 היתה עושה לי טרור על בגדים והיתה מתלבשת מכוער בעיני לא משנה כמה בגדים יפים קניתי לה עד ששחררתי את זה ואגב עד היום יש לנו טעם מאוד שונה ואני רואה איך היום בגיל 12 היא כבר לגמרי מודעת ומתלבשת אפילו מאוד יםה. וזה כי אפשרתי לה לתת ביטוי לטעם שלה מגיל קטן.

ודבר אחרון חיבוק גדול בשבילך כי להתמודד עם ילד כזה זה לא קל ועוד לבד אז בכלל אז תזכרי שאת אמא נפלאה וזו תקופה וזה יעבור

בא לי לתת לך חיבוק ענקי כי הבת שלי בדיוק היתה ככה (היום היא בת 12) וגם אני בדיוק כמוך- חשוב לי אווירה טובה בבית, לוקחת ללב כשהיא בוכה וצועקת, נפגעת מכפיות הטובה.

בעלי למד להיות מאד מאד מאד קשוח (אני לצערי עד היום רכה מדי) וזה הדבר היחיד שעוזר.

נשמע שיש כאן איזשהו מעגל

1. לילדה יש חוויה וקושי רגשיים וכתוצאה מזה צורך להרגיש שאוהבים אותה דואגים לה ומטפלים בה (צורך טבעי כמובן,

שמוגבר יותר עקב החוויה).

2. כיוון שהיא כנראה לא יודעת להביע את עצמה, באופן תת מודע, היא

מבקשת טיפול, דאגה, אכפתיות, בצורה שנחווית מבחינתנו לפעמים כסרבנות והתנגדות

כשבעצם היא רוצה לדעת שאת באמת אוהבת אותה ודואגת לה בדרך כלל.

מעבר לזה, כשילד מרגיש כעס, עצב אכזבה ותקוע רגשית הוא

גם עלול להתנגד ו"להתקע".

כל זה ממש לא מודע כמובן. היא פשוט מרגישה מבפנים משהו שתוקע אותה, שחוסם אותה ועוצר אותה בגלל שהיא כאובה רגשית.

3. לרוב הורים עלולים להתחיל לחוש פה כעס, תסכול כלפי הילד, עצבנות ועוד

דבר שיוצר בתוכנו איזשהו ריחוק מהילד וגם מצטבר לאורך הזמן אם לא מפרקים אותו,

ובעצם מעצים את המעגל הזה כמו כדור שלג.

מציעה לנסות לשחרר את זה מהסוף להתחלה.

להתחיל בך-

אמנם זה משהו שלא יודעת אם תצלילי לעשות בלי כלים והכוונה מדוייקת, אבל אפשר לפחות לנסות ואולי להצליח חלקית

להתבונן בתחושות שלך מול הילדה, במה שהיא מעירה ומעוררת בך

(כולל פחד של מה יהיה איתה, ואשמה או אכזבה של איך יצאה לי ילדה כזאת

ולפעמים יש גם שנאה ודחיה, והיא מזכירה לי משהו שקשה לי עם בעלי, או את עצמי כילדה וכו

יש הרבה מטענים לא מודעים בתוכנו)

ולתת להם הכרה ומקום, בלי שיפוטיות כלפיהן וכלפי עצמך.

בהמשך כשתרגישי עם לב פנוי ונקי יותר כלפיה,

תזכרי שגם בתוכה יש כל מיני תחושות קשות שתוקעות אותה רגשית ותפקודית.והיא צריכה עזרה להשתחרר ולהבין ולדעת להתמודד עם מה שמתחולל בתוכה.

אפשר להגיד לה אני רואה שאת עצובה, משהו קשה לך?

קרה לך משהו? את רוצה חיבוק?

ללמוד לפתח שיח רגשי איתה, לדבר על מה שהיה לה היום

להתחיל ללמד אותה לתת שם לתחושות. אני שמחה עצובה מתרגשת כועסת מאוכזבת וכו'.

להתחיל לאפשר לילדה להשתחרר ממהתנגדות הפנימית שלה,

ומהקשיים שיושבים עליה, ליזום קרבה, חיבוקים ודאגה.

אני לא מדברת כאן על גבולות ודברים כאלה שכמובן יש להם מקום ודרך,

כי נראה לי ממה שכתבת שזה העניין.

בהצלחה רבה

זה יכול להוציא מהדעת

וגם ככה יש עלייך עומס גדול בתקופה זו

כתבו לך דברים נהדרים,

אני רק רוצה לחדד ולהוסיף משהו קטן

בעיקר אני חושבת שייקל עלייך לשנות תפיסה

את כותבת:

"אני מרגישה שהיא עושה לי דווקא

דווקא אומרת ועושה הפוך"

זו מחשבה שמיד תוביל אותך לתגובות מסוימות שבקלות מתדרדרות למאבקי כח

תזכרי תמיד שהיא לא נגדך היא בעדה

בדיוק כמו שכתבה @ריבוזום

ואני לא אוסיף כי היא כבר תמצתה את זה יפה

אני רוצה להוסיף מכיוון אחר משהו שמאוד עוזר לי,

להכניס משחקיות והומור לפעולות יומיומיות עם הילדים

כשמתחיל קטע כזה של התנגדות

אני הרבה פעמים פותרת אותו במשחק או בצחוקים

נגיד אם הם לא רוצים להיכנס למקלחת

אני יכולה פתאום להפוך למין מפלצת שאוהבת לאכול ילדים שלא מקולחים בצחוק ולעשות קולות מצחיקים ולרדוף אחריהם מהר מהר והמטרה שלהם לברוח למקלחת

או אם הם לא רוצים להתלבש אני מתחילה לבכות כמו ילדה קטנה כאילו אני השרוול שרוצה שילבשו אותו

ואז אני מייללת בצורה מגוחכת וזה מסיח את דעתם ותוך כדי אני מלבישה מהר מהר כדי לסיים את הסאגה הזו

זה לפעמים מפתיע אותם התגובה ואז אני מנצלת את גורם ההפתעה כדי לקדם מהר את מה שהם צריכים לסיים ומשבחת אותם מאוד שהנה סיימנו ועכשיו השרוול כל כך שמח חם לו ונעים בתוך המחילה.

לגבי משחק: לפעמים זה סטופר בואי נשבור שיא כמה מהר אנחנו יכולות להתקלח ולרוץ מהר מהר, לפעמים להביא משהו שכיף לשחק איתו במקלחת (בואי נביא מזרקים ונתן לבובה תרופה ממים וסבון), או עכשיו אני עוצמת עיניים ולא רואה בכלל איך העכבר מגיע ואוכל לx את כל האוכל בצלחת, וכמובן להיות ממש מופתעת שמישהו אכל מהצלחת!! 😱

לא אומרת שיש לי תמיד סבלנות לזה תמיג, אבל לפעמים זה לכשעצמו מכריח אותי להתעלות מעל הסיטואציה המעצבנת ולהיכנס בעצמי למוד יותר משוחרר ושמח ובעקיפין כבר עוזר לכולנו להתקדם...

אני זוכרת שכתבת על זה פעם, טוב להיזכר שוב בכל השיטות המועילות האלה.

את חלקן קראתי באיך לדבר כדי שהילדים יקשיבו, אבל אינו דומה רפרוף מהיר בספר בשבת אחר הצהריים כשכל הילדים קופצים סביבי, לקריאה עיונית ומסודרת  

ויש לי שיטה שלפעמים עובדת איתה

לא יודעת אם יתאים לך כי שלך גדולה יותר וזו תכלס שיטה קצת תינוקית

מה שכן זה מצריך שהילדה תהיה מלכתחילה במצב רוח טוב יחסית ולא אנטי

ושאת תבואי במצב רוח טוב וברצון להשקיע שיהיה נעים

פשוט כי לפעמים אין כח ואז באמת המצב מידרדר לפקודות וכאלה וזה לא יעיל

בקיצור

אני מנסה להלהיב אותה על דברים.

כל פעם ממציאה משהו חדש או רעיון חדש, וכשזה עובד זה כיף

נגיד נעליים

באה אליה בבוקר עם מגבון ומנקה את הנעליים ואז אומרת בשיא ההתלהבות "יו תראי!!! ניקיתי לך את הנעליים איזה נוצצות!! וואו החברות שלך יעופו עלייך כשיראו אותם! בואי תלבשי אותם כדאי לך אין בעולם נעליים כאלה!"

או אוכל

נגיד יש עגבניות שרי ובד"כ רק עגבניות רגילות

"את חייבת לראות מה קניתי בסופר!! בחיים לא ראית כאלה שרי קטנות!! טעמתי כבר אחת והיא סופר טעימה! יו כל אחד מקבל רק 3, את חייבת לטעום מהם כי לא ישאר אח"כ!"

וכן הלאה. אצלי לפעמים זה עובד והיא מתלהבת מהשטויות וזורמת. כמובן שלפעמים יש תקלים. נגיד אני אומרת: "יו תראי איזה סנדוויץ' טעים הכנתי לך עם גבינה!" ואז היא מתחילה להתעצבן "לא רוצה! אני לא אוהבת גבינה!" אז בהומור אני צוחקת ואומרת "אוי איזה אמא מבולבלת אני! את בכלל אוהבת סנדוויץ' עם סחוג!"

"לא!"

"סנדוויץ' עם לק!"

"לאאאא"

"אז מה את אוהבת?"

"חמאת בוטנים."

"כמובן! יו זה הכי טעים בעולם! מיד אני מכינה איזה כיף לך!"

וואו חפרתי

פעם שמעתי הרצאה על זה של 'שיווק בחינוך'

שהרבה תלוי ב'איך אנחנו משווקים להן את העניין'...

מנסה גם מידי פעם וזה פשוט מושלם (כשזה עובד חח)

מהממת שיש לך כוחות לזה 💓

זה כן שואב הרבה כוחות ממני אבל פחות כוחות מאם הייתי צריכה לריב איתה 😅

הרבה פעמים אין כח ואז זה מידרדר לתעשי ככה ולא רוצה, אבל כשיש כח ומצב רוח טוב זה מצויין

מעתיקה לך תגובה מאוד ארוכה שכתבתי בעבר על התמודדות מול קושי שיש לנו מול אחד הילדים שלנו, בתקווה שאולי הדברים יהיו לעזר ב"ה 🙏

אני יכולה כ"כ להבין אותך וגם להזדהות עם הרבה ממה שכתבת בתקופות מסוימות בחיים,

על החלום הזה שלנו לפני שנהיינו לאימהות, להורים

הציפייה והאידיאל שבנינו לעצמנו כשהבטחנו ואמרנו ודמיינו לעצמנו "איזו אמא אהיה"

שהם שונים כ"כ לפעמים מהמציאות, לפעמים אפילו הפוכים.

והפער הענק הזה פשוט כואב! וקשה! ומתסכל!

ו-אוף איתו כבר!!!

אני בטוחה שרצית להיות אמא רגועה, ואף פעם לא לחוצה

אולי גם בתור ילדה כאשר הרגשת לפעמים את אמא שלך לחוצה אמרת לעצמך בלב: "אני לילדים שלי לא אעשה כך!"

אני בטוחה שרצית להיות אמא שתמיד תמיד פנויה לילדים שלה

גם פיזית, גם רגשית

תמיד מכילה

תמיד שם בשבילם.

ואז באה המציאות וכאילו "טופחת" על פנייך.

איזה מכילה איזה?

איזה רגועה איזה?!

איזה פנויה איזה?!

חח יותר לכיוון ה-סופר לחוצה-לא פנויה-עצבנית-צועקת-כעסנית

ואי וזה קשוח.

חתיכת פער זה.

אז קודם כל צריך להבין את עצמנו.

שוב לשאול את עצמנו

איזו אמא רציתי להיות?

איזו אמא אני בפועל? (ו*לא* לשכוח גם את הדברים ה*טובים* שאנחנו כן עושות!!!)

ואיזו אמא אני שואפת להיות?

ואז בעצם לנסות להתאים קצת בין הציפייה למציאות -

להתאים את הציפיות.

לא להעלים אותן - אלא *להתאים* אותן למציאות.

להבין שכולנו בני אדם.

ומתוקף כך כולנו כאשר אנו רעבות/עייפות/לחוצות/חולות/דואגות/טרודות/אחר - לא הגרסא הכי משופרת של עצמנו,

אלא כן - עם פחות סבלנות, פחות הכלה.

ולזכור גם שאנחנו רק אחד.

לא 2 ולא אלף אלא רק אדם אחד.

אז אם אני מחליפה חיתול לקטן והגדול צורח - אני עדיין אמא טובה, הכי טובה.

כי אני לא יכולה להתחלק ל2! ניסיתי וזה לא הצליח...

ואם אני מקריאה סיפור לגדולה - אז אני לא יכולה להפריד בין הקטנים,

ואם אני בטלפון עם אמא - אני לא יכולה לשמוע את הסיפור של האמצעי

ואם אני מכינה ארוחת ערב- אז

וכו' וכו'

את רק אדם אחד!

שמנסה ככל יכולתו

ופשוט עושה את ההכי טוב שהוא יכול.

אבל מה לעשות שההכי טוב הזה הוא לא מושלם והוא גם לא יכול להיות מושלם?

זה מה שיש ועם זה ננצח!

אז אל תלקי את עצמך מדי

ופחות רגשי אשמה (השם השני לאימהות זה רגשי אשמה)

אלא להבין שאת בן אדם.

שלפעמים אין לו כוח ולפעמים הוא עצבני.

והוא רק אחד.

וזה בסדר!

הכל טוב! מותר לך להיות האישה האנושית שאת!

לקום וליפול ושוב לקום

ולחשוב ולהשתדל ואז להתרסק ואז שוב להבין מה היה פה ואיך לשפר.

ככה אנחנו... לא שלמות, אלא בהשתלמות.

בבקשה תזכרי שאת אמא נהדרת,

אמא מסורה

טובה

אחראית

חכמה

מעניקה

אוהבת

מחבקת

מנסה ומשתדלת

ותשתדלי לזכור שלפעמים אכן אנחנו מוצאות עצמנו במצב של חוסר שליטה מול הילדים,

שמנסים מה שאפשר - והשאר בידי הקב"ה בלבד,

שאנחנו אימהות מספיק טובות ומסורות, שאנחנו עושות את ההכי טוב שאנו יכולות.

ושהלימוד של ההרפייה, השיחרור,

הלא-לדעת מה יקרה הלילה והיום ובכל זאת להמשיך לתפקד ולחיות בשמחה ובנחת - היא היא העבודה הפנימית והאישית שלנו בתור הורים.

פשוט לחיות, להשתדל שבטוב ובשמחה, ולזרום עם מה שלא יבוא.

וכמובן כמובן אל תשכחי גם שבתוך כל העומס והקושי האובייקטיבים האלה,

יש לך בוודאי עוד אלפי רגעים שאת אמא כמו שחלמת להיות!

אמא ששמחה רוב הזמן, צוחקת עם הילדים שלה, רוקדת, שרה, נהנית איתם, רוצה להעניק מעצמה בשבילם כל הזמן, נמצאת שם בשבילם, אוהבת אותם עד אין סוף ומעניקה בלי סוף.

וכ"כ כ"כ אוהבת!

וכ"כ כ"כ משתדלת!

וכ"כ כ"כ רוצה עוד ועוד, ומנסה כל הזמן לשפר את עצמה.

זה מדהים. באמת.

תחשבי ותזכרי בכל אלפי הפעמים שחיבקת את המתוקה הזו,

שהרגעת,

שליטפת,

שנישקת,

שהשכבת לישון

שקראת סיפור

שקנית הפתעה

שהכנת אוכל

שדיברת

שצחקת

שדגדגת

שקמת בלילה

שהאכלת

שהנקת

שילדת

שסחבת 9 חודשים

שאהבת

שניגבת דמעות

שניקית פצעים

שקילחת

שעודדת

שתמכת

שהתפעלת ממנה

שאמרת לה מילים טובות ומעצימות

שהיית שם בשבילה!!!

שהיית אמא שלה!

כמה כמה כל הטוב הענקי הזה גדול ונוכח כ"כ, ובטח שהרבה הרבה יותר מרגעי החולשה!

ואת ***זה*** הבת שלך תזכור, את האווירה הכללית הטובה הזו

את כמה אמא אוהבת אותי ומשקיעה בי

הילדים זוכרים בעיקר את האווירה בבית ואת הרוב, בדיוק כמו שמרדכי היהודי, שנאמר עליו "ורצוי *לרוב* אחיו" - לרוב! לא לכל!

אי אפשר אף פעם כל! אנחנו לא מלאכים ולא מושלמים אלא בני אדם!

אז כל עוד הסך הכללי הוא טוב, ויש כ"כ הרבה אהבה וטוב - הרגעים הללו של החולשה נבלעים בתוכם ולא זוכרים אותם אפילו.

תמשיכי להעצים עוד ועוד ועוד את כל הטוב הענקי הזה שקיים בך, באמא שאת!

אז כן, נכון שיש בך גם חלק שלפעמים כועס, וחלק שלפעמים צועק, וחלק שלפעמים "מאבד את זה", אבל כל אלה הם פשוט חלקים אנושיים שנמצאים בכולנו מהיותנו בשר ודם, וכן, גם בך.

זה לא מי שאת. זה לא מגדיר אותך. את הרבה הרבה יותר מזה. ואפילו רוב הזמן!

זה בסך הכל מה שזה - חלק אנושי שכועס וצועק כאשר הוא מגיע לסף מסוים שמעליו הוא לא מסוגל יותר.

לכולנו יש את הסף הזה. אם לא היה לנו - לא היינו אנושיים.

אני מדמיינת מה זה ערב עם כמה ילדים - את לבד איתם, כל אחד מהילדים צריך אותך, יש צעקות, בכיות (של הילדים), צרחות, ריבים ביניהם,

"אמאאא הוא לקח לי", "אמאאא בואייי", "אמאאאא הוא שבר לי", "אמאאא נשפך לי", "אמאאא אני רעבבב" "מה-מה ובכי של תינוק"

אמאל'ה! רק לכתוב את זה עושה לי אשכרה סחרחורת! מבטיחה לך!

אז פלא שבשלב כלשהו תצעקי?!

ומה איתך?

עוד לא דיברנו עלייך.

אחרי יום שלם שעברת עם הילדים או בעבודה - את מגיעה לבית, עם כל מה שכרוך בזה- ניקיונות שלא נגמרים, ובישולים וכביסות וחיתולים ואמבטיות וסיפורים ושיעורי בית והשכבות ולגשר בין ריבים וטרדות ומה לא,

ואת בסך הכל רוצה להתפנות ואת ממש זקוקה לתנאי בסיסי שכזה - וגם שם אין לך שקט!

ולא בטוח שהספקת בכלל לאכול ולשתות,

ולא בטוח בכלל שלילה קודם ישנת רצוף (בטח הצחקתי אותך, איזה לישון רצוף?! ואיזה לישון בכלל?!), ויש לפנייך עוד לילה של חוסר שינה וקימות בלתי פוסקות,

וככה יום אחר יום

לילה אחר לילה.

אז הגוף שלך, שעייף ורעב וצריך להתפנות ועוד עבר לידות והריונות והנקות - אומר סטופ!

והרגש שלך שעמוס ורוצה טיפה זמן לעצמו ולהבין מה קורה כאן צועק סטופ!

והנפש שלך שלא מבינה את השינוי הזה בהתנהגות כלפי חוץ גם היא - צועקת סטופ!

וזה יוצא בצורת צעקה

או "איבוד של זה"

או כעס

או "דיייי כברררר אם עוד פעם אחת אני אשמע את המילה אמא אני קופצת מהחלון!!!"

וזה כ"כ כ"כ טבעי!

וברור מאליו שיקרה!

אל תלקי את עצמך כל כך הרבה.

את אמא טובה, נהדרת, שבסך הכל מנסה לג'נגל במירוץ החיים המטורף הזה ועם ילדים ולפעמים גם לבד עם הילדים.

תקבלי את זה!

תקבלי את זה שזה באמת מצב שלפעמים מרגישים שאי אפשר יותר - כי באמת אי אפשר יותר!

תנשמי. עמוק עמוק.

תאמרי לעצמך עד כמה את מדהימה ותותחית,

ועד כמה כל שנייה שלך לטובת הילדים, וכל ילד בנפרד היא נפלאה ומטיבה עבורם, וכמה כל כך הרבה שניות וכל כך הרבה רגעים כאלה *כן יש* ו*את כן מספקת* להם.

אז בסדר, יש גם רגעים שלא. זה העולם.

יום ולילה.

טוב ורע.

קושי וצמיחה.

זו תנועת החיים. פעם אנחנו למעלה ופעם אנחנו למטה. בתנועה כל הזמן.

וזה הכי בסדר שיש, והכי אנושי שיש.

את בטח לא מבינה את עצמך לפעמים, וזה יכול ליצור פחד ותסכול.

כי מאישה שאת מכירה את עצמך שהיא רגועה, ונינוחה, וטובה - את פתאום פוגשת לראשונה (ואז שוב ושוב) מן מפלצת כזאת שצועקת וצווחת, ואת אומרת לעצמך "אמאל'ה! מי זאת?! זאת אני?! אני זו המפלצת הזו שעכשיו צרחה על ילד בן שנתיים?! איך?! אני לא רוצה להיות כזו! אני הרי טובה! אז מה קרה לי?!"

והאמת היא שאת לא השתנית!

מה שהשתנה - זו המציאות של החיים שלך!

את נשארת נהדרת וטובה ורגועה ונותנת וטובת לב,

זה פשוט לא פייר להשוות את עצמך של לפני הילדים ולפני כל הטרדות והאחריות הקריטית הזו לעצמך של עכשיו עם כל זה!

זה באמת לא פייר!

את עכשיו אותה אחת נהדרת + כך וכך לידות + כך וכך הריונות + כך וכך ילדים + חופש גדול + עומס מטורף + גוף עייף + חוסר שינה + עוד ועוד ועוד דברים - אז העצמך של עכשיו הטובה הזו - הצטרפו אליה גם חלקים שכועסים לפעמים וצועקים לפעמים - כי קשה להם!!!

אז הם מביעים את הקושי הזה, הם לא צוברים אותו בבטן - הם כנים, ואמיתיים, ורגישים - וזה טוב!

כי הם בסך הכל מבטאים את מה שהם מרגישים.

ושוב, כל אישה הכי מדהימה בעולם, יכולה למצוא את עצמה כועסת וצועקת בתנאים כאלה של ילדים קטנים וצפופים, וגם בתנאים אחרים.

זה לא אומר שאת רעה. את טובה!

וזה לא אומר שהשתנית, אל תדאגי.

זה רק אומר שאת נפגשת עם חלקים שבאים לידי ביטוי בקושי החדש שהצטרף לחיים, ולא היה שם קודם.

המציאות השתנתה.

נסי להקשיב רגע לקושי הזה.

מה קורה לך שם שאת צועקת על הילדה ו"מאבדת את זה?"

מה היא אומרת לפני?

מה קורה שם בבית לפני?

ואיך את מגיבה?

ומה קורה אחרי?

ואיך את מרגישה בזמן שזה קורה? איזה רגש עולה לך?

ואיפה את מרגישה אותו בגוף שלך?

נסי להקשיב לעצמך בשלמות ולענות על השאלות הללו בשבועיים הקרובים.

אולי הרגשות הללו יושבים אצלך על כל מיני מקומות - שאם תהיי מודעת אליהם תוכלי לנסות להתחיל לפתור אותם.

ולגבי הבת המתוקה שלך -

אני מציעה לזכור שאין ילד שהוא נגד ההורים שלו,

אלא ילד הוא בעד עצמו!

ז"א, שהילדה המתוקה שלך לא נגדך - אלא בעד עצמה.

אם היא מדברת ושואלת ו"מנדנדת" זה כי היא צריכה משהו

מה היא צריכה?

אולי זמן אמא רק לה?

לזכור גם שכל ילד באשר הוא צריך להרגיש גם אהוב

גם רצוי

גם שייך

וגם שווה ובעל ערך

אולי בתך רוצה להרגיש אפילו עוד יותר אהובה, מוערכת, שווה, נחוצה ובעלת ערך?

- עוד נקודה -

לפעמים אנחנו, ההורים, נוטים להתמקד רק ב"בעיה" שיש לילד, ולחשוב עליו, על כל המהות שלו כ"X הבעייתי עם ה___" וזהו, כאילו זו חזות הכל, ולא כך היא.

יש בכל ילד, גם הרבה מאוד חוזקות ואור וטוב.

ואת ברגישותך ובאהבתך ובאמא הטובה שאת - זוכה לראות זאת ולהאיר זאת.

וזה לכשעצמו יכול להוות אחוזים מאוד (מאוד!) גדולים מהפתרון.

אנסה לחלק לסעיפים את הדברים:

1. מה שיכול לעזור לכל ילד באשר הוא, גם אם הוא עם קשיים כאלה ואחרים וגם אם לא - זה להעצים ולהאיר (בא') את החוזקות שלו,

ולהחשיך את החולשות שלו.

כאשר ההבנה שעומדת מאחורי זה היא חשובה מאוד: הוא ילד.

בכל ילד יש חוזקות וחולשות.

גם בכל אדם בוגר יש חוזקות וחולשות.

גם בך, בי, בכולנו יש חוזקות וחולשות.

וזה *בסדר*.

זה בסדר לא להיות מושלם.

זה בסדר לא להיות 100% בה-כ-ל.

ילד (כמו גם אדם בוגר, אבל ילד במיוחד), לא באמת יכול להיות מושלם בהכל.

גם מכבד הורים,

גם התנהגות למופת בכיתה ובבית,

גם גאון ומוציא ציונים טובים

גם רגיש,

מקסים,

חכם,

מוכשר,

עוצמתי ברמות אחרות

ועוד כל החוזקות שלו -

וגם להיות מושלם בכל השאר.

זה פשוט לא הגיוני.

ההבנה הזו לכשעצמה - עושה הרבה.

.2 ילד הוא ילד הוא ילד

ז"א, ש*עכשיו* בילדות, *זה בדיוק* הזמן שלו למעוד, לטעות, להתנסות - אם לא עכשיו מתי ילמד?

עכשיו הוא לומד על העולם,

מבין איך העולם הזה עובד, איך הקשרים בו עובדים, מה התוצאות של המעשים שלו, בודק גבולות - לי הוא נשמע ילד מאוד בריא בנפשו!

אם תהיה לו קרקע מאפשרת בילדות להתנסות, לקום וליפול, להבין שאפשר ומותר לטעות - ומזה אפשר לצמוח וללמוד - כל חייו הבוגרים יכולים להיראות הרבה יותר טוב.

והילדה שאולי היא גם הבכורה שלכם (?) ולפעמים יש נטייה להורים בעיקר עם הבכור לשאוף ולקוות שהוא פשוט יהיה מושלם.

גם כי זו הפעם הראשונה שלהם בכל תחנה בחיים שהילד עובר, וגם הפעם הראשונה שלו, והציפיות הן בשמים.

גם אם הוא לא הבכור, זה עדיין יכול לקרות.

איך את באופייך?

מהן החוזקות שלך?

והחולשות?

האם גם לך חשוב להצליח ולהיות 100% בתחומי חייך?

ואיך בעלך כל השאלות הללו כנ"ל?

אחרי מחשבה עמוקה על כל הנ"ל חשוב לזכור - שהיא רק ילדה. צעירה מאוד.

וזה בסדר שילדים טועים ולא מושלמים. זה הזמן שלהם להיות ילדים ולעשות שטויות.

3. אם התפיסה היא "הילד מקולקל. אנחנו צריכים לתקן אותו" זה משהו אחד (זו תפיסה לא נכונה),

ואם התפיסה היא "הילד לא מקולקל. אנחנו ההורים צריכים לשנות את ההסתכלות שלנו עליו ולקבל כלים איך לנהוג נכון כדי להוציא מאיתנו ומאיתו את המיטב - משהו בסגנון "חנוך לנער על פי דרכו" - להסתכל על האוצר שלכם כפי שהוא.

להבין ולקבל שהוא - זה הוא.

עם שלל מעלותיו (הרבות!)

וכן, גם עם חסרונותיו, כמו בכולנו.

ועכשיו שאני, בתור אמא של הילדה הזו עומדת מולה-

אני צריכה לשאול את עצמי

מה הילדה הזו הייתה רוצה ממני?

מה היא צריכה ממני?

מה היא היתה אומרת לי עכשיו לו יכולתי לשמוע אותה?

מה היא אוהבת בי?

איפה היא מרגישה אהוב על ידי?

מה היא אוהבת שאני עושה איתה?

מה היא לא אוהבת שאני עושה איתה?

אם הייתי יכולה להזיז את השעון קדימה ולהגיע לעתיד שהיא בת 30 - מה היא היתה מספרת לי על הילדות שלה? שאיך היא חווה אותה? שאיך היא הרגישה כלפי עצמה אז?

ומה איתך -

איך את הרגשת בתור ילדה?

האם אחד מההורים או שניהם נהגו איתך בצורה דומה לאיך שאת מתנהגת עם ילדך?

איך הורייך התייחסו לחולשה או חסרון שהיה בך בילדות?

איך הגיבו? מה אמרו לך?

איך זה גרם לך להרגיש?

אם היית חוזרת לילדה היית - מה היא הייתה רוצה לומר להם באותו רגע?

מה היה חשוב לך שיזכרו וידעו באותה בעת?

האם הילדה שלך מזכיר לך אולי את עצמך לפעמים?

האם את צמפה ממנו לפעמים לקצת יותר מדי אולי?

אולי באיזה מקום היא המראה שלך - וברגע שתפתרי זאת בינך לבין עצמך - ותהיי במקום שלם ובטוח בעצמך ובאמא שאת וגם בילדה שהיית ועדיין בתוכך - זה ישפיע פלאים גם על הקשר על הבת.

4. עכשיו לגבי הקושי שתיארת מולה -

נסי להסתכל רגע על התכונה/ות בה או ההתנהגות שלה שמציבים אותך מול קושי - ונסי לחשוב על אותן התכונות הללו כאילו היא הייתה לא בתך, אלא בילד אחר.

מה את חושבת על התכונה הזו?

אולי יש בתכונה הזו הרבה מאוד טוב?

אולי להיות דבק במטרה ולעשות הכל ולפעול בכל דרך כדי להגשים אותה - זה משהו חיובי?

אולי דווקא התכונה הזו תעזור לה כל כך גם בחייו הבוגרים?

הסקרנות הזו

הרצון לבירור עד תום הזה

הכוח רצון הזו,

הדבקות במטרה הזו,

הלפעול ללא חת כדי להגשים מטרות הזו.

זה המון!

5. כדאי ליצור בין ההורים לילדים תקשורת פתוחה ומבינה,

לא תקשורת שבה ההורה "שופך" את משנתו והוראותיו והילד רק בעמדת המקשיב והצייתן,

ולא רק תקשורת שבה ההורה אומר את דברים ומקשיב לדבריו של הילד -

אלא תקשורת שכוללת גם מה שההורה אומר + לשמוע ולהקשיב אבל *באמת להקשיב* למה יש לילד לענות +

לשאול את הילד גם על הרגשוטת שלו והחוויה שלו -

אם הילד ירגיש שגם עצרו והקשיבו לו,

שגם נתנו לו להתבטא ושמעו את כל דבריו,

וגם נתנו לו להביע רגשות וחוויות - וממש הרגישו אותם יחד איתו - התקשורת תהפך להיות הרבה הרבה יותר יעילה ומטיבה, לשני הצדדים.

לו יצויר שהיום תרצי לומר משהו לבתך החמודה,

נסי לומר את הדברים,

לעצור שניה

לשאול אותה מה דעתה?

לשמוע אותה.

לשאול אותה איך זה גורם לה להרגיש?

ומה היא חווה?

והיא ממש תרגיש שהיא יכולה לומר את הכל-

ואת תשקפי את המילים+המחשבות+הרגשות+החוויות שלה - ומכאן תמשיכו את התקשורת.

זה נראה אחרת לגמרי מאשר אמא אומרת X והילד מקשיב ואין לו שום סיי.

כדי שתהיה הקשבה, צריך לשים את העמדות והתפיסות שלנו בצד,

לשאול את הילד,

להתעניין בו,

להבין יותר לעומק את העמדה *שלו*.

אם ההורה באמת מקשיב לילד, ואחרי זה - אפילו שהילד לא יסכים ויגיד לא - הילד לפחות ירגיש ש*הבינו אותו*,

התחושבה שהבינו אותי עד הסוף היא *הכרחית*. בשביל זה צריך כמובן להתעניין ולשאול שאלות. מדוע אמרת כך? למה התכוונת? מה זה גרם לך להרגיש? - ממש לשאול ולהבין אותו עד הסוף.

לגלות אמפתיה כלפיו.

להיות במקום של "לא יודע" - לא לבוא אליו ממקום של "אני ההורה ויודע הכל אז אני עכשיו אגיד לך X ותבצע אותו מיד ואני גם יודע מה אתה חושב ומה אתה הולך לענות", אלא להיות ממקום של "לא יודע" - ולשאול את הילד שהוא יגיד מה הוא מרגיש? ש*הוא* יגיד מה הוא חווה וחושב? - כך תיווצר הקשבה הדדית.

6. גם לכל מבוגר, גם לכל אמא ולכל אבא חשוב להרגיש שהם אהובים, נחוצים ושווים ובעלי ערך.

נסו לחשוב עם עצמיכם, גם את וגם בעלך - איפה אני אהוב על הילד?

מה אני עושה למענו שהוא משקף לי שזה טוב לו ומשמח אותו? - ולחזק את הנקודות הללו.

נסו לשאול את עצמיכם - "איפה אני מרגישה נחוצה?" - ולחזק את המקומות הללו

ונסו לשאול את עצמיכם "איפה אני מרגיש/ה שווה ובעל/ת ערך? איפה אני תורמת לילד? איפה אני משמעותית עבורו במי שאני? - ולחזק את המקומות הללו.

7. יחס אישי וזמן אישי רק איתה - תמיד יכול להועיל. ואף פעם לא יכול להזיק.

8. ספורט זה תמיד טוב ופורק אמוציות.

וכמובן בנוסף לכל זה אפשר תמיד לפנות להתייעצות מקצועית וכל הטיפולים הרגשיים האלה והאחרים. בידיעה שהם באים כנדבך נוסף על המקום ההורי, שהוא המקום הכי חשוב לילד.

9. שיקוף, תיווך ולגיטימציה/אישרור של הרגשות:

לנסות כמה שיותר לתמלל מול הילדה את הרגשות

לזהות אותם

לקרוא להם בשם

לתת להם לגיטימציה

לאשר אותם

לתווך אותם

להכיל אותם

לתת להם מקום.

לומר למשל "את כועסת?

את צודקת, זה באמת מכעיס ש___"

או: "את רעבה? את צודקת, זה באמת לא נעים בבטן שמרגישים רעב".

"היה לך לא נעים שאחותך חטפה לך צעצוע?

הרגשת עלבון?

זה באמת מעליב שחוטפים משהו..."

וכן הלאה...

לשאול, להתעניין, לתמלל אותה ואת מה שהיא מרגישה - עצם נתינת המקום הזו מרגיעה ומשחררת המון המון אצל הילדים (האמת גם אצלנו המבוגרים )

זהו בינתיים

בהצלחה רבה רבה אמא מדהימה שאת!

רק ש10 חודשים זה עוד בטווח זמן הסביר.

אני פוליציסטית עם מחזורים ארוכים והצלחתי להיכנס עם 3 ילדים תודה להשם.

אז בע"ה בקרוב אצלכם בשמחה ובידיים מלאות!

ולהתעלם מרעשי רקע בהול.

זה מתחיל בילד וממשיך הלאה.

להתעלם.

התמדה בהתעמלות בשיטה הזאת יכולה להביא לקיצור מחזור ולהסדרת הווסתות

@אפונה

ממש ממליצה.

במקביל כמו שכתבו לעשות עבודה על ה"עוד לא"

להרפות בתוך החסר, להסכים לקבל את ההמתנה.

לגמרי הגיוני לא להיקלט במיוחד שקשה לאתר את הביוץ במחזורים כל כך ארוכים. אתם מצליחים לאתר את הביוץ ולתזמן יחסים לפי זה?

אגב מתי פעם אחרונה בדקת הריון?

שחלות פוליציסטיות זאת תופעה שקורית ל 15% מהאוכלוסיה

סה לא אומר שום דבר על סיכויי הקליטה להריון תקין בע"ה

בפרט שאת צעירה ובריאה ב" ה.

יש כאלה שנקלטו באופן טבעי למרות האבחנה הרפואית הזאת.

האבלנה - רק אבחנה 

הקב"ה איתך תמיד, והוא מסדר הכל לטובתך!

מעבר לזה

בכל שלב בחיים - תזכרי 

שהכל בהשגחה פרטית

הכל משמיים

והכל לטובה.

אל תלחצי משום דבר ואל תתבלבלי מאנשים!

לאנשים תמיד יהיה מה לומר

בכל שלב

אם אין ילדים- למה אין

אם יש- מה עם עוד

אם יש כבר כמות ילדים- למה להביא עוד

מי שקובע זה את ובעלך והקב"ה. 

קודם כל חיבוק על הציפייה לילד אפילו שזה באמת לא הרבה זמן אבל כל חודש זה כמו נצח שכלכך רוצים!

ממה שאני יודעת את יכולה לקחת תמצית שיח אברהם זה מאוד עוזר לאיזון הורמונלי וקליטה להריון

וכמו שכבר רשמו דיקור שיטת אביבה דברים טבעיים..הבנתי שזו הבעיית פוריות שהכי קל לפתור אותה יש גם כדורים שנותנים..ושיהיה בהצלחה תבשרי פה בשורות טובות בקרוב🙏

אם לוקחים לבד בלי הכוונה

לפעמים הטיפות יכולות לעשות בלגן... 

נשואים עשרה חודשים

מנעתם בהתחלה

והיו לך רק 3 מחזורים עד כה

זה אומר שהיו ממש מעט נסיונות אז זה מעודד זה עוד לא מראה על בעיה

כמובן שזה לא אומר שההמתנה לא קשה ומתישה, לא צריך לחכות 5 שנים כדי שזה יהיה "מוצדק"

מנסיוני אני יודעת שלרופאה הולכים אחרי כשנה

וטוב שלרופאת פריון ולא לרופאת נשים רגילה

הייתי מתחילה מלברר על דרכים טבעיות לשחלות כי זה באמת נושא שיכול לעכב

אני פוליצסטית והתחלנו גם לבדוק אחרי כשנה

עד כה ב"ה 2 ילדים מטיפולים

ויכול להיות שיהיה גם טבעי בע"ה אני לא מונעת

יודעת שיש הרבה גם פוליצסטיות שנכנסות טבעי

אני עם שחלות פוליציסטיות ולא היה לי ביוץ הרבה יותר מחודשיים שלושה.. אז אומנם אני הגעתי לטיפולים אבל כנראה לא רק בגלל זה..

בכל אופן, במצב כזה ממש קשה לדעת מתי הביוץ אז ממש ממליצה פשוט להתחיל ממעקבי זקיקים, שרופא ילווה אותכם הזה ואז בשילוב אולטרסאונד ובדיקות דם תדעו במדיוק מתי הביוץ.

חוץ מזה מצטרפת והרבה דברים שנאמרו פה- סה"כ ניסיתם 3 פעמים.. זה ממש כלום גם כשהכל תקין!80% מהזוגות נכנסים להריון תוך שנה-שנה וחצי, ז"א 12-18 ביוצים ונסיונות.. אז זה גם לגמרי בתווך התקין! וגם שחלות פוליציסטיות זה באמת אחד הדברים הכי פשוטים לטפל בהם.. גם לי המליצו על שיטת אביבה (ובסוף בפעם היחידה שניסיתי זה היה כשנכנסתי להריון עם הבת שלי אבל אני לא יכולה להגיד שזה מה שעשה את זה כי היו עוד דברים בסבב הזה) וגם על תזונה שמעתי שיכול לעזור ולהשפיע, לא ניסיתי עד הסוף להתמיד בזה.. ובכל מקרה, זאת באמת יכולה להיות תקופה כיפיית שאפשר להיות ספונטניים ולעשות בתור זוג כל מיני דברים

3 מחזורים

זה אומר 3 ביוצים (בהנחה שהגוף ישר חזר לבייץ אחרי גלולות. הרבה פעמיפ זה לא ככה ולוקח לגוף זמן להתאזן. )

והסטטיסטיקה הפשוטה של ההריונות. זה 1 ל5, כאשר מקיימים יחסים בביוץ.

במחזורים ארוכים, יש בכלל מצב שלא הייתם ביחד בימי הפורחות, ואז זה אפילו לא נספר.... 

יש כדורים במרשם לעידוד ביוץ איקקלומין/לטרזול.

נוטלים חמישה ימים ברצף בשילוב של מעקב זקיקים.

ואם אין בעיית פוריות נוספת, זה פותר את הבעיה.

השאלה אם את רוצה להיכנס לתוך זה, או לתת לעצמך זמן באופן טבעי.

ולשחרר את הלחץ זה תרגול בלי קשר לאירוע, החיים כל הזמן יציפו אותנו בשיבושי תוכניות ולחץ חברתי, זה עניין שצריך לעבוד עליו בפנים.

ממש להשתיק רעשי רקע, לא לקחת ללב, ולנשום❤️

דבר ראשון, לי אין שחלות פוליצסטיות, לפחות לא שידוע לי והיו לי במשך תקופות ארוכות מחזורים של 39 ימים, וב"ה יש לי ילדים.

מעבר לזה, אם את מרגישה שהמתח נכנס ופוגע יש למכון פוע"ה שרות של תמיכה סביב פוריות, אולי שווה לשקול את זה.

מעבר לזה, מסכימה עם מה שנאמר שבאמת לא מדובר בהרבה זמן ונכון להציב גם להורים גבול להתערבות שזה לא מקומם להיכנס בניכם. ובאופן כללי 10 חודשים זה עדיין ממש זמן שבונים זוגיות והוא מורכב גם אם לא מכניסים נושא של פוריות

אתם מנסים לא הרבה זמן. ומחזורים של 38-39 יום זה ממש ממש בסדר. בגלל שאת פוליציסטית לא יודעת אם כולם כללו ביוץ אבל בהנחה וכן אז באמת את במצב ממש ממש טוב!

דרך אגב, אני לא פוליציסטית והמחזור שלי מאוד לא סדיר (50+-30 ימים) וב"ה נכנסתי בקלות להריונות...)

ממליצה להוריד לחץ, להבהיר למשפחה שזה לא עניינם ושאתם מבטיחים להזמין לברית כשתהיה בע"ה. עד אז אין מה לשאול שאלות ולהמליץ המלצות.

עם כמה שזה קשה, ואני לא מזלזלת בכלל, קחו נשימה ותחיו את הרגע. בע"ה יהיו לכם עוד הרבה שנים טובות ושמחות עם ילדים 

מירושלים למרכז ובחזרה

הרבה פעמים במלחמה הזו

אני לא מפחדת

אבל הרבה אנשים כנראה כן מפחדים

כי הכבישים יחסית ריקים

מה שחשוב אם נוסעים

זה להחליט על אסטרטגיה מראש

מה עושים בזמן התראה/ אזעקה

כדי לא להיכנס ללחץ

(אני ממשיכה לנסוע

זה מרגיש לי הכי בטוח)

אני למעשה נמנעת מתחילת המלחמה לנסוע להורים שלי כי אזעקות ואין אצלם ממד, כי נהגים הרבה פעמים מגיבים בחוסר פרופורציה וזה יכול לגרום לתאונות

ולדעתי זה משו שיכול לחכות לימים רגועים יותר

בעלי במילואים והמשפחה שלי במרכז

נסעתי אליהם כל שבת הלוך וחזור עם הילדים

וואלה לא כל כך מפחיד אותי,  לא יודעת. אגב בירושלים יש הרבה פחות אזעקות מבמרכז

מצד שני אני ממש מבינה את מי שמפחדת

הייתה לנו אזעקה בדרך והיינו באמצע שומקום. היה מאוד מפחיד...

אבל אין מה לעשות. חייבים להמשיך בחיים וחייבים להפסיק לפחד. וכשיש התרעה מוקדמת לחפש בוויז מקלט...

לא מסוגלת לתקוע את החיים שלי ברמה כזו.

אבל למרכז לא מגיעה בכלל ( בלי קשר למלחמה, פשוט אין לי מה לעשות שם)

לא יודעת מה באמת "נכון"

ההורים שם...

אין לי משפחה במרכז אז לא יודעת מה הייתי עושה אם הייתי צריכה. אבל בירושלים אין המון אזעקות, בערך כמו אצלינו, אולי אפילו קצת פחות. אז משפחה - זו משפחה

אם זה להגיע מרחוק לדעתי את לא מגזימה

ממש לא נעים להתקע בדרך עם ילדים קטנים

אם זה לשבת שלמה אולי הייצי טורחת

אבל בשהיל ביקור קצר לא בטוחה שהייתי יוצאת

הבאנו איתנו גם מזרוני יוגה כדי שאם נצטרך לשכב יהיה נעים יותר.

בעיני הכי חשוב זה להיות באמת רגועים ולא לשדר לחץ לילדים ולהפוך את זה לחוויה (זה באמת מצב לא נעים אבל לחץ לא עוזר), בפועל כשהייתה התראה בדקנו בוויז איפה יש מרחב מוגן קרוב והספקנו להגיע ולהתמקם בנחת...

אנחנו ממש רוצים לנסוע להורים, אבל אני מפחדת שתהיה אזעקה בדרך - אז אנחנו לא נוסעים..

אולי בעלי יסע לבד כדי לבקר אותם.

ממש שאת מפחדת

אבל מבינה גם את בעלך

אנחנו כן נוסעים

לא אצא לטיול במרכז או בהרי ירושלים, זה נראה לי פחות אחראי.

אבל נסיעה סטנדרטית שמאפשרת לפגוש משפחה ולשמור על איזושהי שגרה, זה חשוב ורצוי שווה את זה.

גרים קרוב למרכז, עם המון אזעקות. בכל האיזור הקרוב יחסית למדנו איפה כל המיגוניות והמקלטים, וכשיש התרעה נוסעים למרחב מוגן הקרוב. כמו שאמרו במחסומים המון פעמים יש מיגוניות, בתחנות דלק.. כך שיש מקטעים יחסית לא ארוכים שאם תתקבל התרעה לא יהיה לי מקום בטוח לעצור בו.

כן עושים השתדלות לשמור על ההנחיות אבל בהחלט נוסעים.

היום הגיעו אלינו משפחה ממש מכל הארץ, ב"ה גם מי שהיה בדרך ידעתי לומר להם בהתרעה לאן ללכת וב"ה הספיקו להגיע למרחב מוגן

1. נובה טי פעם אחת ופעמיים גיינפיקס

2. הנובה טי עשה כתמים כמה ימים לפני הוסת הגיינפיקס לא. חוץ מזה דימום רגיל עם שניהם

3. בהתחלה כן, וקיבלתי היתר גורף לבדוק מינימום בדיקות. הפסק יום ראשון ואחרון. כשראיתי שהכל בסדר אז כן בדקתי יותר

4. כן ולא.

כן כי זה מנע הריון

לא כי זה עשה לי בעיות גינקולוגיות אחרות ומסתבר שכנראה התקנים לא יושבים אצלי טוב..

1. ג'ניפיקס

2. התקנתי אחרי לידה, כשהווסת חזרה האריך- כיומיים שלושה הכתמות לפני ועוד יום עד להפסק.

3. הרבה הכתמות, הקלות בשבעה נקיים

4.סהכ כן במיוחד שהייתי ללא ווסת מס' חודשים, אבל ברגע שהגיעה היה מבאס בגלל הנ''ל 

1. נובה טי

2. הכביד במחזורים הראשונים אחרי ההתקנה, וקצת גרם להכתמות לפני הוסת בוסתות הראשונות. אחר כך היה די רגיל. ייתכן שהזמן להיטהר התארך ביום. לא בטוחה שזה קשור להתקן.

3. רק בהתחלה ואז באמת קיבלתי פסיקה מיוחדת אבל תוך פעמיים-שלוש זה הסתדר.

4. כן!

1. מונה ליזה

2, האריך את הווסת ביום בערך והכביד את הדימום

3. אין דימומים בין ווסתיים ב''ה

4. במניעה הכי טובה שניסיתי

אני מאוהבת במחזור החודשי. זה משפיע פלאים על החשק;)

זה לא הורג לי את הספונטניות - מה שקרה עם הדיאפרגמה.

בקיצור

מבחינתי זאת המניעה הנבחרת

וניסיתי- גלולות הנקה, דיאפרגמה, שקפים ונרות

1. מונה ליזה

2. לא

3. לא היו דימומים בין וסתיים.

4. מרוצה מאד. שגר ושכח.

1. נובה טי

2. בהתחלה כן, מחזורין ארוכים יותר( האריך לי מ3 ימים ל5 ימים) וגם דימום כבד יותר אבל אחרי 4 חודשי הסתגלות הגוף שלי חזר לעצמו

3.היו ממש מעט, בהתחלה בהסתגלות קיבלתי היתר לבדוק רק הפסק, יום ראשון ויון אחרון

4. ממליצה מאוד. הייתי עם ההתקן תקוםה ארוכה מאוד וזה באמת שגר ושכח. מניעה מעולה בלי כל הבאלגן לש ההורמונים

בהצלחה

נובה טי

כן

כן. עם ליווי הלכתי צמוד הצלחתי לא להיאסר רוב הזמן

כן,עד שנהייתה לי דלקת באגן ונאלצתי להוציא, לא החזיק הרבה לצערי, 7 חודשים

1. כנראה נובה טי, לא בטוחה

2. כן וכן. גם וסתות יותר כואבים יחסית

3. נראה לי שלא

4. הייתי מאוד מרוצה. מבחינתי היה הכי חשוב ללא הורמונים.

2. לא

3. מעט כתמים לפני

4. כן, עד שנכנסתי להריון עם ההתקן, חצי שנה אחרי שהתקנתי אותו! אז בדיעבד ממש לא מרוצה..

יצא לי לכתוב על זה כנה פעמים בשרשורים שונים

1. שמתי מירנה - דימומים לא פוסקים וכבדים כחודש ומשהו. ישמע יוזר אבל הרגשתי פיזית משהו זז לי בבטן .התייאשתי והוצאתי.

2. התקן נובה טי- גרם לי לדלקת חמורה באגן וברחם . לקחתי פעמיים טיפול משולב של אנטיביוטיקה בהפרש של כמה חודשים אחד מהשני . כמובן שזה גרם לבלגן רציני בגוף ובקיבה וזה גרם לי להקאות ושלשולים.

הרופאה המצליצה שכדי להפטר מהדלקת,צריך להכנס להריון. וזה מה שעשיתי...

בסוף זה עשה פעולה הפוכה ההתקן הזה 🤣מודה על הילד הזה אבל תכלס הגיע בזמן שלא הייתי בנויה נפשית... בקיצור

לא מתאים לכל אחת ....לרגישות שבינינו.

3. כל הזמן אומרים לשים תחתונים כהים .. קצת קשה לי עם זה

מה,אם יש דם אז מתעלמים ממנו כאילו לא ראיתי ?

ההתקן הזה ממש דפק אותי כי יש לי עד היום כל מני מכאובים טרום ובים וסתיים שלא היו לפני.

לגבי הדלקת שזה עלול לגרום, זה כתוב במפורש כתופעת לוואי לא שכיחה בעלון . שימו לב.

בהצלחה 

גם אני נהייתי עם כל מיני כאבים והרגשות מוזרות במהלך החודש

אולי סוג של דלקת כרונית (כמובן לקחתי אנטיביוטיקה לטיפול אבל כנראה זה לא ממגר לגמרי)

לא יודעת

התייאשתי לבינתיים מהתקנים

אם תבינו את המשמעות

להכניס גוף זר לרחם

כדי שיגרום לסוג של "דלקת פעילה או לא פעילה"

וכך ימנע הריון. .. נשמע לי מזוכיזם

וזה באמת מתסכל

כי נשים דתיות אין להן ממש פתרון אחר ...

הלוואי שיהיה משהו כבר שמונע 100 אחוז בלי הורמונים וכשר הלכתית

שמתי מונה ליזה

הרגשתי כאבי בטן לעיתים קרובות

עשה דימומים והכתמות כל.הזמן

אחרי חודשיים התייאשתי והוצאתי

1. נובה טי

2. בהחלט

3. בהתחלה לא, בשלב מסוים כן. אבל אני לא יודעת אם זה קשור דווקא להתקן או לזריקות הרזיה שלקחתי במקביל. קיבלתי היתר לבדוק 3 פעמים, ראשון אמצע ושביעי.

4. היה ממש מעצבן לקבל כל חודש, וגם אז, הווסת היתה מאוד מאסיבית וארוכה. אבל אחרי 10 שנים של הריונות הנקות וגלולות סופסוף נהיה לי חשק נורמלי, מה שמשפיע עליי לטובה גם בהריון הנוכחי. אז בסוף זה שווה את זה. 

1. מונה ליזה

2. ממש בקטנה

3. כן, להפחית בדיקות

4. כן. חוץ מאשר בתקופות עם הרבה כתמים 

1. נובה טי

2. כן, אבל ככל שהחודשים עברו זה היה פחות משמעותי. בהתחלה היה איזור ה8 ולפעמים אפילו 9 ימים, ואחרי כמה חודשים (לא יותר מדי) היה סביב ה5-6 ימים

3. ב"ה לא היו

4. מאוד! המניעה שהכי אהבתי. הרגשתי שאני מחוברת לגוף שלי וזה נתן לי המון

1.נובה טי כבר פעם שלישית,אז יש נסיון יש מה להשוות בין הפעמים

2.פעמים קודמות האריך ביום יומיים,הפעם לא תמיד הרבה פעמים יכולה לעשות הפסק ביום הרבעי.

3.בקודמים היו המון התמים בין ווסתיים השתדלתי להתנהל איתם נכון,רוב הפעמים הכתם היה דווקא ביום האחרון של ה7 נקיים,וזה היה באסה ממש.

הפעם אין שום דבר ממש.

זה כן גורם לי לכאבי תופת לפני המחזור ותוך כדי.וגם בקןדמים זה גרם לי לכאבים

4.אף פעם לא הייתי מרוצה משום מניעה אבל זה היה הכי פחות גרוע.עם גלולות נכנסתי להריון,והתופעות לוואי של ההורמונים הוציאו אותי מדעתי.

דבר נוסף אף פעם לא חיפשתי דווקא מומחה הלכתי למי שהיה פנוי באותו זמן.כולם היו בסדר.

1.נובה טי

2.כן וכן

3.קיבלתי פסיקה לעשות את המינימום בדיקות וללבוש שחור בשבעת נקיים. אחרי החודש הראשון לרב לא היה כתמים וכו'

4. מצד אחד ההורמונים היו קשים לי ממש מצד שני פה בלי הורמונים זה האריך לי את המחזור ל7-8 ימים וגם קיצר ל27 ימים שזה היה קשוח לי

היה דימום כבד מאוד וממש כאב לי כל ווסת ( לא יודעת אם קשור כי הוצאתי בווסת וב"ה נכנסתי להריון מיד אחרי )

אני שוקלת לעשות התקן הורמונלי אבל לדעתי אם זה לא היה הולך כן הייתי חוזרת לזה

מקווה שעזרתי 

1. התקן מונה ליזה

2. האריך את הוסת, אבל דווקא היה פחות כבד

3. היו דימומים רק בחודשיים הראשונים, והתקנתי כשהייתי טהורה אחרי לידה אז לא הייתה בעיה עם 7 נקיים

4. הייתי מרוצה מזה שלא הכנסתי לי הורמונים

מונה ליזה, היה מעולה כל עוד לא קיבלתי מחזור בגלל ההנקה. מהרגע שקיבלתי היה סיוט.

האריך מאוד. הכביד מאוד וגרם לי להיות ממש חלשה למרות שההמוגלובין היה תקין.

היו כתמים לפני ואחרי מחזור. היו הקלות לשבעה נקיים אבל לא תמיד זה עזר... וגם ההקלות היו אחרי אכזבות רבות. טבילה שנדחתה בשבוע בגלל בדיקה לא טובה ביום השביעי וכדו..

בגלל כל הכתמים לקחתי פרימולט נור כדי להאריך מעט את הזמן טהרה.  

והתחרפנתי מהכל.

הוצאתי את ההתקן ועברתי לגלולות..

אז ממש לא הייתי מרוצה.  

1. שמתי מונה-ליזה

2. כן וכן

3. היו קצת הכתמות לפני המחזור, לא אחרי.

4. היה זוועה. המחזורים הפכו לבלתי אפשריים, כי חוץ מדימום ארוך-ארוך הם לוו במיגרנות וכאבי מחזור ששיתקו אותי יומיים שלושה כל חודש. ויצא שהיינו מותרים בערך עשרה ימים בחודש.

אח''כ עברתי למירנה וקיבלתי את חיי בחזרה.

זה מה שהרופאה המליצה לי...
2. המעיט דימום ביומיים הראשונים ואז פרץ של דימום ליום אחד- סיוט. וזהו
3. כן יש לי בין וסתיים אבל אצלי זה גם קשור לצוואר רחם רגיש, בהחלט יש לי פסיקות מיוחדות בגלל מצבי.
4. לא מרוצה, הייתי מעדיפה להימנע מגוף זר בגוף
אבל אין לי ברירה ואין לי משהו אחר. מרוצה כי אני לא בהריון ב"ה ותכלס מרגישה רגיל ומתנהגת רגיל כאילו אין לי כלום.

ניסיתי נובה טי

לעולם לא אחזור אליו

האריך והכביד מאוד ווסת

היה מלא בין לבין כתמים

קיבלתי היתר לראשון ושביעי אבל לא ממש עזר

לא ממליצה בכלל

חצי שנה של סיוט היה, ועוד אחרי לידה ראשונה עם כל הלחץ שבדבר.

(אבל כן שמעתי בנות שהיו מרוצות ממנו אז זה די אינדיבידואלי)

1 התקן נחושת לא הורמונלי- מה שהיה בבית מרקחת של הקופה

2. האריך והכביד בעיקר חצי שנה אחרי ההתקנה, אחר כך נרגע מעט . אבל עדיין נורא נורא קשה המחזורים.

יכולים להיות פתאום מחזורים עם שטפי דם מטורפים כמו אחרי לידה. יכול להיות גם בגלל שאני עם ברזל גבולי

3. היו דיי הרבה כתמים וכו שוב, בעיקר בחצי שנה ראשונה היו המון , כל שבעה נקיים היו בגדר סיוט פלוס פלוס . כיום שנתיים פלוס אחרי ההתקנה כבר כמעט אין כתמים, יש רק לפני מחזור יום או יומיים.

היו הקלות - בדיקות רק ראשון ושביעי

4. מרוצה בהתחשב במכלול. אבל כשמקבלת מחזור מטורף קצת תוהה אם זה שווה את זה

1.נובה טי (נחושת)

2.כן הווסת תמיד היתה לי 4-5 ימים עם ההתקן 9 ימים,

3.לא

4.מרוצה חוץ מהדימום הארוך..שוקלת להבא התקן הורמונלי..

עצוב שאין פיתרון לא הורמונלי לנשים דתיות. 

1. התקן נחושת לא הורמונלי - הכנסתי בחו"ל וזה לא קיים בארץ אבל אני חושבת שהוא מקביל לנובה טי

2. האריך אולי ביום, הכביד - כן מאוד, הייתי צריכה טמפון ופד ולהחליף כל שעתיים... אחרי יומיים שלוש זה התמעט

3. לא בין וסתיים, עושה בדיקות בראשון, רביעי ושביעי

4. בעיקרון זה סוג של שגר ושכח, ואני אחרי הרבה זמן של מניעה הורמונלית אז יש בזה מעלות, אבל זה עשה לי כאבים מטורפים באגן משהו לא נורמלי, כרגע מתלבטת אם להשאיר או לא.

זה סופר מסוכן ואם לא מטפלים יכול להביא לאי פיריון חלילה, מניסיון.

לא מבינה איך ממשיכים לשווק את המוצר המסוכן הזה.

1. פעמיים ג'יינהפיקס ופעם פלקסיטי. נובה טי לא התאים למבנה רחם שלי (עד שעברתי להורמונלי מסיבות שתכף אפרט)

2. הווסת שלי גם ככה כבד וזה הכביד עוד יותר. 

3. היו מעט כתמים בהתחלה עד שהסתדר. בודקת ראשון אמצע ושביעי בלבד. בכללי שלא ב7 נקיים לובשת רק תחתון כהה.

4. הייתי מרוצה עד שנכנסתי עם זה להריון.... פעם עם ג'יינהפיקס ופעם עם פלקסיטי, מאז עברתי למירנה - הורמונלי וממש ברכה, בקושי מקבלת ווסת וזו ממש הקלה משמעותית בשבילי. גם נחשב למניעה יותר משמעותית למרות שהסיכויים נמוכים בנחושת, אבל אני נחשבת למאוד פוריה (לדברי הרופאים). עם אמצעים הורמנליים אחרים ממש סבלתי ובהתקן לא. חוץ מקושי בחזרה למשקל לפני ההריון, אך זה לא מוכח.

בהצלחה!

נראה לי שאם לא יחזרו למסגרות אני בכל מקרה לא אשלח, גם ככה יש עוד ילדים בבית...

זה הכי טוב.
להחזיר למטפלת הישנה, ושוב להוציא ממטפלת ולהעביר לחדשה נשמע מסובך מידי...
וכל זה אחרי שהסתגל והיה בהפסקה בגלל מלחמה/חגים... זה מבלבל והוא פיצי.
אם את עדיין לא חוזרת לעבוד ויש לך אפשרות כלכלית ופיזית, אין שאלה בכלל, לטובתו תישארי איתו.
כשתחזרי לעבוד בע"ה תכניסי אותו בהדרגה למטפלת החדשה (וחסכת לו פה בלבול חוזר ממטפלת ישנה לחדשה ובמדינה שלנו לכי תדעי עוד מה יהיה...) בבטחה ובטוב. (ונקווה שעד אז תיגמר המלחמה)

הבעיה היא שיכול להיות שיחזרו רק למקומות עם מרחבים מוגנים, כלומר כשעדיין יהיו אזעקות, ואז הגדולים יחזרו ואני אחזור לעבודה, ואצטרך להחליט מה לעשות איתו.

אני בעיקר עצמאית, אז אני יכולה להחליט לעבוד פחות בזמן הזה, אבל זה יהיה לי קשה נפשית...

לשלוח למטפלת בלי ממ''ד?

נראה לי זה ממש תלוי כמה אזעקות יש אצלכם.

אם מורידים את שיקול הממ''ד- נראה לי שבהחלט עדיף למטפלת החדשה.

אבל אם את גרה באזור שכן יש בו אזעקות, הייתי מחזירה למטפלת הרגילה. כי לשלוח למקום בלי ממ''ד זה סכנה ממש, ומקווה שתוך 3 שבועות המלחמה תיגמר.

כי חשבתי שאני בפורום אחר בניהולי, ששם מבקשים לכתוב בכותרת אם מדובר בהודעה על הריון/ לידה😅

לדעתי זה לא מענה מספק ,

היא צריכה לעשות עיסוי לצלקת,

מה שאת אמורה לעשות זה לתמיכה אבל לא מחליף..

הפזיותרפיסטית שהלכתי אליה אמרה שאפשר להגיע אליה לפני לידה והיא יכולה לעשות עיסוי כדי למזער את הסיכוי לקריעה של פתח הנרתיק כי זה מגמיש את השרירים.

לאזור שלום ב"ה

לידה ראשונה ואקום וחתך יזום

לידה שנייה - ספונטני, לידת בזק

ב2 הלידות תפרים (אותו רופא אגב😅) והוא עשה עבודה טובה ב"ה

בלידה ראשונה קרעים רציניים

בלידה שנייה חתך יזום

ההחלמה מהחתך הייתה הרבה יותר קלה

בלידה שלישית ורביעית קרע ספונטני קטנטן

מצטרפת להמלצה להחליף פיזיו

ברמה שחזרתי לרופאה מעל שנה אחרי הלידה. כאב לי שם ממש וגם הרגשתי את התפרים.

עברתי תהליך ארוך של פיזיו רצפת אגן וכמו שאמרת -

זה היה טוב לרצפת אגן, אבל לא עזר לתפרים.

מה שבאמת באמת עזר בסוף - היה ההריון והלידה הבאים 😅

מאחלת לך שזה יעזור גם.

מה שכן, בזמן הבדיקות הרופאה שלחה אותי לרופאה מומחית בתחום (דר' אושרת ברט המדהימה) שנתנה לי משחה הורמונלית למרוח שעזרה מאוד - אבל נקודתית, לא פתרה את הבעיה.

וכן אמרה לי שאם זה ימשיך - היא תפנה אותי לפתיחה של התפרים כי אולי עשו אותם מהודק מידי וזה מה שכואב. ב"ה שלא היה צריך בסוף...

בהצלחה ורק בריאות 🥰

בראשונה נקרעתי היטב ותפרו כנראה חזק מידי/עקום/ משהו כזה. 

הרופאה אמרה שיש כמה דברים שיכולים לעזור-

או פיזיו שלא בטוח יועיל, או לתפור מחדש, או ללדת שוב. 

החלטתי לחכות. 

הלידה השנייה באמת סידרה את זה. אבל עד אז כאב לי. כנראה שנקרע ממש קצת, רק איפה שהיה תפור יותר מידי והכאיב לי.
 

אמרו לי שזה נפוץ שלידה חוזרת מסדרת את זה.

לא תפרו אותי בלידה השניה, רק בראשונה. 

מומחה לנושא.

אישית אני נקרעתי בכל הלידות (3) אבל תפרו אותי ב''ה בצורה טובה וחוסר הנוחות עבר תוך כמה שבועות.

יש לי חברה שסיפרה לי אחרי לידה שניה שמאז הלידה הראשונה היא סבלה מהקרעים ובלידה השניה אמרו לה שרואים תפר עקום ותיקנו לה...

תפירה גרועה מאוד

לקח לי שבועות להתאושש, הציעו לי לתפור מחדש, אבל העדפתי לוותר.

לידה שניה חתך קטן ממש ממש, תפר קטנטן והחלמה מהירה.

לידות לאחר מכן ללא קרעים.

ארבע מתוכן עם תפרים. רק בראשונה הורגשו בכלל.. השאר היו קטנים ולא הורגשו בהחלמה. לגבי הראשונה, היה הרבה קרעים יחסית(לא חתך. ספונטנים  אבל לא עמוקים מאוד)

התפירה היתה טובה . אבל שבועיים ראשונים כואבים לשבת לשכב לקום וכו'.

לאחר מכן השתפר עד שעבר לגמרי. לא נשאר לי מזה משהו אחכ. לא זוכרת שהתעסקתי עם זה

תרגישי טוב❤️

לידה ראשונה תפרים כי חתכו

לידה שניה תפרים כי האיזור נקרע מעט מעצמו

מהלידה השלישית והלאה עד החמישית ב"ה ללא תפרים.

אני חושבת שזה משתנה מאישה לאישה

יש כאלו שאין להן בכלל תפרים באף לידה

יש כאלה שכל לידה

יש כאלה לפעמים כן ולפעמים לא תלוי איך הלידה מתקדמת ..

ויש גם מיילדות שסתם מתערבות וחותכות שלא לצורך כי אין להם סבלנות (קרה לי לצערי)...

בהצלחה !!

קרעים משמעותיים (דרגה 3). כאבים לא נורמליי. הלכתי למוקד ואחד התפרים היו הדוקים מידי וזיהום.

ב"ה אח''כ השתפר ועבר. מכירה כאלה שהיו צריכים לפתוח ולתפור מחדש.

ב"ה שתי לידות הבאות לידות וגינליות (למרות הלחץ מהרופאים לקיסרי) עם חתך יזום.

אחרי לידה שניה היה מאוד קליל ביחס לראשון (גם הזדהם), ולידה אחרונה בקושי מורגש.

אז זה משתפר אצלי מלידה ללידה ב"ה!

ממליצה ללכת לבדוק את זה אצל רופא מומחה לקרעים.

*מאנונימי כי לא מעט מכירים את הרקע לידה שלי

היו לי מלא תפרים בלידה ראשונה. אחרי חצי שנה הגעתי למרפאה ייעודית בשערי צדק יש שם כירורגית שבודקת את זה, אצלי אכן היה משהו לתקן (בדקה ובמקום טיפלה, כל הסיפור היה 10 דקות בערך ...) רק אז התחלתי להתאושש. ומהר.

אולי שווה גם בזמן הריון ללכת לודא שהכל תקין. (רק כדי לא לסבול, לא בקטע של דחוף)

החלק המעודד שבלידה שניה היתה לי פתרונות קטנה ושירים מהיר, ובשלישית לא היו כאבים כבר אחרי שבוע.

שיהיה בקלות חוויה מתקנת! 

מבינה שאין כלל, או שיעבור בלידה בע''ה אמן או שאקרע שוב ח''ו.. לגבי התגובות להחליף פיזיותרפיסטית, אני הולכת דרך הקופה אז מניחה שהמענה יהיה זהה בכל מכון, לא?

לא חושבת שהתפרים לא טובים כי תפרו אותי צוות שלם עם פלסטיקאי ומלא רופאים 🫣..

בע''ה מקווה שיעבור ובלי קרעים בלידה.

שוב תודה לעונות ❤️

גבוהה?(3 ומעלה)

כי לפי איך שאת מתארת שתפר אותך פלסטיקאי ועוד מלא רופאים, ככה זה נשמע

לבעיות מורכבות בקרעים ותפרים בפרינאום יש את דר' רויטל ארבל בשערי צדק.

פיזיותרפיסטיות שונות עובדות לעיתים בגישות מעט שונות. הם יכולות ללכת לקורסים שונים (כמובן אחרי ההתמחות בפזיותרפיה של רצפת האגן) וזה משנה את דרך העבודה שלהן.

ממליצה ממש לנסות

הדבר הכי חשוב הוא היכולת להניע את הגוף בחופשיות במהלך הלידה וביציאת הראש בפרט ולבחור את תנוחת הלידה לפי מה שהגוף שלך מבקש, מה שאומר ללדת בלי אפידורל.

זה גם מאפשר לך ללחוץ רק מתי שאת באמת מרגישה שזה נחוץ ולא מתי שהמיילדת אומרת, מה ששומר מאוד על הפרינאום. ואפשר גם ללדת בלי ללחוץ בכלל, ילדתי כך פעמיים. תקראי על רפלקס פליטת התינוק.

וגם עם אפידורל יש דברים שאפשר לעשות כדי למזער נזקים, ממליצה מאוד לקרוא על כך בספר לידה פעילה.

שאמנם יש הרבה דרכים להפחית סיכון לקרעים, אבל לא כל הסיבות לקרעים קשורות להתנהגות של היולדת. יש סיבות שקשורות גם למבנה הגוף, למנח של התינוק ועוד.

אני ב''ה ילדתי ב3 לידות טבעיות מהממות ונקרעתי בכולן, כך שחשוב לי שמי שנקרעת בלידה לא תרגיש אשמה.

לק"י

כולל לחיצות. וב"ה יצאתי בלי קרעים.

(אז לא שוללת את מה שגלי מטר כתבה, אבל לא הייתי שוללת אפידוראל רק בגלל זה או בונה על זה שאם אעשה משהו מסויים, אז בטוח שאצא בלי קרעים).

כולל קמח מצה וכו'

לי זה עושה כאב בטן נוראי כל שנה

אני פשוט לא יכולה לעכל את המאכל הזה

וכל מה שעשוי ממנו (עוגיות, עוגות, בלינצ'עס, קרקרים)

זה פשוט נהיה גוש בקיבה וגורם לכאבי בטן

אני חושבת שזה מהמצות. אחר כל השתדלתי לא לאכול מצות, חוץ ממה שחיבים

והתינוק היה רגוע. גם אנחנו לא אןכלים קטניות  מצאתי מה לאכול. 

אוכלים דגים עם הרבה ירקות.

אפשר להקפיץ חזה עוף עם כרובית.

קציצות בשר עם רוטב וקינואה

בבוקר חביתה עם גבנצ וירקות.

תנסי מצות שיבולת שועל זה קצת יותר שפוי.

מרק עוף עם ירקות

עוד קצת וזה נגמר

אני לא אוכלת מצות מחוץ לליל הסדר והסעודות כי זה עושה מלא כאבי בטן.

מתמלאים מעופות, דגים, בשרים עם ירקות חיים/אפויים/מבושלים וכמובן הרבה תפוחי אדמה. לא לשכוח לשתות הרבה מים. שקדים ואגוזים זה גם משביע. שייקים של פירות בין לבין.

ואיך בא לי להראות את זה לכל הטוענים בתוקף (ובתוכם רופאים) שהאוכל לא עובר בחלב אם ולהתנזר מחלבי וכו' זה מיתוס 🥴 

חיבוק לקטני!! מקווה שירגיש יותר טוב בקרוב!

כולל רופאי גסטרו.

רופא התווכח איתי שהשילשולים של הבן שלי זה דבר נפוץ בגיל ולא קשור לאוכל שאני אוכלת. בפועל היתה מובהקות מוחלטת בין המאכלים הבעייתיים לו (לקח לנו זמן לעלות עליהם) לבין השילשולים. ברגע שגילנו את הכל לא היה שילשול אפילו פעם אחת! למרות שהיה במעון וזה גיל שילדים נדבקים הרבה אחד מהשני.

לפני כמה זמן הייתי איתו אצל רופא גסטרו אחר, אמרתי לו מה היה לו כתינוק, מיד כתב את זה בהיסטוריה הרפואית עם השם המקצועי. רופא שמכיר ומבין. 

חלבונים וירקות יחד

ולא לערבב עם מצה בכלל חוץ מסעודות שבת-חג מאוד יכול להקל על העיכול לאכול קודם מצה לסיים ואז לאכול ירקות ובסוף חלבון

או לאכול מצה עם ירקות בלבד גם אפשרות