אבל גם אצלנו סעודות השבת לא תמיד כמו בדמיון.

ואני משננת לעצמי בפנים שאני עושה את המקסימום שאני יכולה. ולא הכל תלוי בי.

תנסי אולי לשחרר ולהתפנק. לשיר בכיף, מי שמצטרף- לעודד אותו. לאכול בחד פעמי כדי לא לטרוח אחר כך. לאו דווקא מהבחינה של לשים פס אלא להנות בעצמך ואולי ימשכו כולם 

אולי את עצמי אני תופסת קצר

ולא משחררת

ואז אולי באמת זה חלק מהעניין..

למצוא מה משמח אותי בשולחן שבת...

(אממ... לזה אין לי תשובה....)

משך השבוע הרבה יותר זורם לי עם הילדים מאשר בשולחן שבת..

מה משמח אתכן בשולחן שבת?

או

איך אתן שמחות וזורמות בשולחן שבת?

זה משהו שאנחנו מנסים להכניס יותר ויותר לאחרונה. התחושה היא שזה ממש עושה טוב לכולם. מייצר משהו מגבש כזה. וזה גם יפה.

אבל אוכל טעים

חברה נעימה

ולעבור לספה לספר טוב או לנחת עם הילדים

זה אוכל שאני אוהבת

שהבית נקי כמו שאני אוהבת

שיש את העלון שבת שאני אוהבת

והלימוד עם הילדים, שגם אותו אני אוהבת

וכמובן - שמח לי גם אם הילדים אהבו ונהנו אבל קרה מצב שהתבאסו שאין את הסלט או הדג שהם רוצים.  או שהבת שלי בכתה כל הערב מרוב עייפות. אבל לא נורא בעיניי.

אני דואגת שאני אהנה אחרי שטרחתי ככ והטרחה היא לגמרי גם בשבילי

מקריאה שלך פה - את נותנת לעצמך מעט מדי מקום ודואגת לרצות את כולם. ואז מתבאסת שלא יוצא כמו שאת רוצה.

נח לך לאכול בדלפק? אחלה, תהני

בא לך מנה שאת אוהבת שתשמח אותך - למה לא, בעצם?

הילדים רבים? את עדיין אמא נהדרת, הילדים של כולם רבים.

בשורה התחתונה, אני מקשרת את זה לערך עצמי. אנחנו רוצות וצריכות מחמאות. זה נכון.

אבל אם לא קיבלנו אותן, זה לא אומר שזה מעיד עליי משהו. וזה לא צריך לערער את עולמנו הפנימי. כי אנחנו יכולות לקבל אותן גם מעצמנו ואף אחד לא צריך לאשר לך את היותך טובה או חשובה זולת עצמך קודם כל

בהמשך, באופן טבעי זה מגיע גם מבחוץ. כי כשאת מזיזה את עצמך הצידה, לא רואים אותך..

חזק. אהבתי.

היותך טובה או לא?

ז"א, את שמה יהבך ובטחונך הרגשי בתגובות של בני הבית וב'ציונים טובים' והנאה/ שקט מהילדים בסעודת השבת?

בעצם' כאילו ציון על ההורות שלי..

וואו שאלה טובה.

ברור שאני מרגישה שיש המון על הכתפיים שלי,

איך אתווך בין הילדים, להיות נכונה, להיות בסדר, שיהיה להם טוב, ונכון.. שישמחו אחד עם השני, שלא יפגעו אחד בשני- שיא הרגיש אצלי אם פוגעים אחד בשני,

שיאהבו את האוכל

שישבעו

שישמחו.....

וגם אליי

שיתייחסו, שיודו, שיראו כבוד והערכה, שיהיה מקום של "אמא", (אבא- שבקושי בבית גם ברגיל במשך השבוע) הוא השוס בשולחן שבת. כולם רוצים לשמוע ולהשמיע אותו-אליו, אני "בצד"

ומה זה להיות נכונה ובסדר בעינייך? זה בעינייך בכלל, או שזה דברים שאת חושבת שנכון ובסדר כי ראית בחוץ?

יש לי בראש הערכה של בעל קצת יותר גדולה...

אז דברנו והוא ממש מנסה (פעם הוא היה מתחיל לאכול בלי אף מילת תודה!!! היום הוא למד להגיד תודה)

אבל בראש שלי אני מדמיינת כן,בעל מוקיר את האישה עד שכולם בשולחן מוקירים אותה, כמו יהלום יקר. בכבוד.

בעלי בעיקר מקשיב לילדים, כי יש להם מלא להשמיע.. שאני מרגישה שאין לי מה לתרום. ושמה שאני אומרת לא מספיק מעניין, וישר עובר לאבא. כולם רוצים תשומת לב מאבא. (שוב, במשך השבוע הוא באמת בקושי בבית- גם בזמן רגיל, אני איתם רוב הזמן- וטוב לנו ב"ה, לילדים ולי במשך השבוע ביחד.. )

טרחתי מלא מלא ביום שישי (הוא בקושי עוזר כי הוא אחראי על כל מני דברים וחייב להספיק אותם עד שבת),

ואני מצפה לאיזה כבוד ויקר בשולחן שבת..

וכן, זה שם אותי בציפייה גדולה והתרסקות כל פעם מחדש..

לא מספיק מעריכים..  

הוא אמר תודה עם העיניים או סתם מהשפה לחוץ..

הוא שפוך ולא שם לב אליי או שבאמת הוא שפוך (הוא באמת שפוך בערב שבת כי הוא רץ כל השבוע והוא ממש מנסה לתת תשומת לב לילדים לפני שהוא קורס למיטה...)

ולשים מראה

אם הבנתי נכון אז את בהריון, והבעל במילואים?

אז קודם כל אני מאמינה שמגיע לך צלש

דבר שני זה נראה לי קשוח לחלוטין וחיבוק ענק על זה

ורגע שמה את תשומת הלב על זה שאת במצב הורמונלי קצת רגיש ובאופן כללי במצב לא "נורמלי" (שהאיש לא בבית..)

מה שמביא אור לדעתי לתמונה זה ששני הדברים האלה הם זמניים, בע"ה- התינוק יוולד בבריאות, האיש יסיים מילואים, והכל יחזור לקדמותו (בצורה משודרגת, עם עוד אוצר במשפחה).

ובינתיים בכי זאת דרך נורמלית ובריאה לפרוק דברים.

חיבוק❤️

חיבוק והבנה והכלה והערכה-

אוף בדיוק מה שאני צריכה😪

האיש בטלפון ישר נותן פתרונות ומאפס כזה, יורה פתרונות.."אל תשימי פס, שימי גבולות"  בסוף השיחה יגיד שהוא כמובן מעריך, אבלללל

לפעמים אני צריכה רק

חיבוק

הבנה

הכלה

..

אז תודההההה

אין לך מושג כמה

זה כל כך ברור

(וגם התגובה שלו.. גברית קלאסית🙈 כל כך טיפוסי להבדלים בין המינים..)

חיבוק❤️

בס״ד

זאת תקופה כל-כל מאתגרת!!!

עקבתי אחרי התגובות שלך מתחילת המלחמה ואת אלופת עולם איך שאת מתמודדת ביד רמה עם הכל!

איך את מתפעלת את הבית בהצלחה כל-כך גדולה,

ואיך גם בזוגיות את מוצאת את כל הטוב שהתקופה הזאת מגלה בקשר ביניכם.

אבל כמה שאת אלופה ומדהימה,

זה עדיין לא אומר שהתקופה הזאת קלה!

ומבחינתי העובדה שהתפרקות ככה

לא מעידה על כלום,

חוץ מזה שאת אנושית

ושהלב שלך לפעמים גם צריך לשחרר קצת,

ולבכות…

אז זה יוצא על הערה פה

על חוסר שיתוף פעולה שם,

או על סיטואציה מורכבת אצל החברים אליהם הוזמנתם,

אבל תכלס יש לך בלב כל-כך הרבה…

על עם ישראל,

על הבעל היקר שמשרת רחוק,

על הילדים ואיך הם מתמודדים, *בפנים, באמת*, עם כל התקופה הזאת,

עם ההריון (!)….

והבכי הזה מצא לו פתח לצאת.

כי גם אמא אלופה שמחזיקה בגבורה (ואפילו קצת בטביעות, ככה התרשמתי מהדברים שכתבת בתקופה האחרונה), לפעמים צריכה לתת לכל הקשיים הרבים ולכל העומס ולכל הדאגות ולכל החששות ולכל העייפות - לצאת החוצה ❤️

ולגבי סעודות שבת ספציפית,

אני חושבת שזאת נקודה רגישה אצל הרבה מאיתנו.

זה כאילו הזמן שמצפים שיהיה פוטוגני (גם אם רק לעצמנו), עם שירים, עם ביחד, אוכל טוב, אחווה, רוחניות…

אבל בפועל זה לא תמיד ככה.

כי ילדים הם ילדים.

כי החיים הם חיים - לא מושלמים…

וזה לא אומר שלא הצלחנו.

זה רק אומר שאנחנו עדיין בדרך.

שהילדים עדיין קטנים או צעירים ולא מווסתים (גם המתבגרים).

ואפשר לשנות ולפשר, ברור.

אפשר להתבונן על מה שהיה

לנסות לזהות איפה זה לא הלך ומה אפשר לנסות לשנות,

אפשר לשוחח עם הילדים ולשקף להם מה היינו רוצות שיקרה,

אפשר כל מיני…

אבל קודם כל,

לקחת את הסיטואציה בערבון מוגבל,

לדעת שזה קורה גם בבתים מעולים אחרים

ולדעת שאנחנו עדיין אימהות מצוינות ❤️

ולמעו הסר ספק, אני צריכה להזכיר לעצמי את כל זה לא פעם ולא פעמיים

חיבוק גדול גדול גדול!

(גם על העניין של הכסא המתנדנד לתינוק)

❤️❤️❤️❤️❤️❤️

תודה על התגובה הזאת @קמה ש.

ותודה על ההבנה..

ועל ההארות..

לא תמיד יש בנמצא מי שיאיר לי על הדברים ה"רגילים" שאותם אני עושה 24/7 ימים כלילות..

אז תודה על זה!!!

עם בעל מגוייס...

הכל בסדר, תפנקי את עצמך במה שעושה לך טוב.

תחשבי מה ישמח אותך.

עוגה? דברי תורה? קידוש ארוך? אוכל מסויים?

להתארח? לארח?

לא כולם מוצאים את עצמם זה בסדר.

את מחזיקה את כולם ואת הכל כל השבוע.

את לקראת לידה.

מותר לך לנהל את השבת כמו שאת רואה לנכון.

מותר לך לאכול בדלפק אם זה מה שעושה לך נחת.

מי שטוב לו, אחלה.

מי שלא טוב לו, יום טוב לו!

אם את רוצה שהילדים ירגישו יותר שותפים כדאי לתת להם אחריות.

הילדה לא אהבה את האוכל? זכותה. לפעמים יהיה אוכל שהיא אוהבת ולפעמים לא, היא מוזמנת לשבת הבאה להכין משהו שמתחשק לה.

לגבי השתתפות בסעודה עצמה,

לפעמים יותר קל לסיים את הסעודה מהר ולברך,

ואחרי הסעודה עוברים לספה או נשארים סביב השולחן לתה עם עוגה/ פיצוחים ואז זה יותר חופשי ויש פחות מריבות.

את צודקת לחלוטין...!

כי תכלס בסיום הסעודה ואחריי שקצת בכיתי בחדר, (משום מה שאצלי זה מצטייר כבכי מתרסק ולא בכי "משחרר", על אף שבטוח זה שחרר, אבל בראש שלי אם אני מגיעה לבכי- ואני לא בכיינית ברגיל!! זה אומר שלא החזקתי, שהתרסקתי, שזהו, אני מרוסקת) חזרתי ושחקתי עם הקטנים יותר רמיקוב בשולחן.. ונהיה יותר רגוע...

יכול להיות שבגלל שגם אני יותר רגועה, אז האוירה רגועה, ואולי כדאי שנריץ שולחן שבת לכתחילה- קידוש, המוציא, אוכל, ברכת המזון, ואז את צודקת- רעיון מעולה.. ללכת לסלון בנחת להוציא מנה אחרונה ואז רגוע יותר- מי שרוצה יושב, מי שרוצה קם, קורא, משחק...

תודה על הטיפ הזה!!!

אקח אותו!

תבורכי @אמאשוני!

רק רציתי להגיד לך שאת אלופה לגמרי!!!

נשמע שאת בתקופה רגישה(ומה הפלא... הריון ובעלה במילואים זה לא פשוט בכלל)

וזה נשמע שאת מסתכלת על ארוחות שבת כאילו זה המראה של הרבה דברים (לאיזה אמא את, האם האחרים מעריכים, האם את עושה את הדברים כמו שצריך וכו'.)

אבל זה לא אומר כלום.

ילדים מתבגרים מעירים הערות תמיד להורים ( להיפך מי שלא, כנראה שחי בסביבת משפחה לא בטוחה ... לי הייתה ילדות לא פשוטה ובכלל לא היה לי את גיל ההתבגרות. הייתי ילדה מאד טובה ומרצה)

נשמע שבעלך והילדים זכו באישה ואמא מדהימה, אלופה לגמרי.

תודה על הפרגון הזה @אישהואימא

בהחלט משמחת ונותנת כח💗

לסעודת שבת?

מגיע לך צלש

גררת את עצמך לשכנים - מגיע לל צל"ש

קידשת לבד והכנת סעודה ולא הסתפקת בחלה עם חומוס? - מגיע לך צל"ש!

נשמע שיש לך מלא ציפיות מעצמך

ואת משליכה מאיך נראה שולחן השבת שלל על התפקוד שלך

תפחיתי ביקורת!

קודם על כלפי עצמך

(וכזה יקרה- עם הזמן גם תלמדי לסנן ביקורת מהילדים...)

את עושה הכי טוב שלך

בסיטואציה חא פשוטה בכלל

עצם זה שגררת את עצמך מהמיטה בבוקר- זה ראוי להערכה 

המילים בהחלט נכנסו ללב!!

אני לא במצבך (כלומר - אותו מספר ילדים, אבל לא בהיריון ועם בעל בבית), אז לא יודעת כמה אוכל לייעץ לך מניסיון אישי...

אצלנו הדברים המאתגרים הם המריבות והוויכוחים בין הילדים (על מקומות ישיבה, על מנה אחרונה...) אבל למדנו די להתעלם מהם.

מנסה לחשוב על רעיונות לשינוי עמדה נפשית:

א. את השקעת והכנת את האוכל. מכאן - זה לא עניינך מה האחרים חושבים עליו. את עשית את שלך, עכשיו זה שלהם...

ב. מה עושה לך טוב בסעודה? לשיר - תשירי עם עצמך. אולי יהיו ילדים שיצטרפו. לומר דברי תורה? את יכולה לפתוח חומש ולדון עם עצמך בקול על הפרשה. אולי יהיו ילדים שיקשיבו. ליהנות מהאוכל? תאכלי ותתמוגגי ממנו בקול, אולי הילדים ישמעו ויושפעו ממך

ג. לפעמים אולי דווקא נכון לקצר בסעודות, לפנות לדברים הכיפיים יותר בשבת.

ד. אולי להבטיח בסיום הסעודה פעילות כיפית כלשהי - משחק קופסה משפחתי על השולחן, קריאת ספרים ביחד, לימוד פרשת שבוע משותף...

ה. אצלנו אנחנו משתדלים לעשות סבב דבר תורה בין הילדים - כל אחד בתורו אומר לפי רמתו. ואז יש ציפייה לתור וידיעה שצריך להקשיב לאחרים כדי שגם יקשיבו לך...

מקווה שקצת נתן לך כיוון.

בכל מקרה - באמת תכילי את עצמך. את במצב ממש מאתגר, שילוב של כמה דברים לא קלים. ועד עכשיו היה נראה שאת מתמודדת מדהים - אז הגיוני שבנקודות מסוימות כן יהיה לך קשה... ❤️

לשיר באמת פעם יותר אהבתי

היום בעלי והילדים שרים בקולי קולות והם בוחרים את השירים ואני נבלעת אז אין לי חשק לשיר יותר מדי.

להתמוגג מהאוכל?

הנה סוד: לא עפה על האוכל!! הוא בעיקר מה שהם אוהבים!!! בעלי והילדים!! ואין לי חשק וכח להשקיע בשבילי 😨

לא אוהבת את השטאץ של "עוף תפו"א אורז"

לא אוהבת מרק שהילדים שלי אוהבים (או כתום, או עוף, או זך- אני אוהבת מלא ועשיר במלא ירקות וקטניות ובזה הם לא יגעו)

אני אוהב סלטים טריים מושקעים- עם כל מני דברים- והילדים אוהבים סלט פשוט, ובעלי- מטבוחה מושקעת, אז אני משקיעה בשבילם מלא מלא מלא.

לי? אם הכנתי סלט שומר זה אומר שטרחתי לעצמי- וכל מה שישמח אותי בשולחן זה יהיה הסלט שומר...

(אני אוהבת ירקות, קטניות- הם אוהבים בשרים, פחמימות.. )

אז זהו, עוד משהו להוסיף

אני מכינה גם לעצמי את מה שאני אוהבת כדי להנות ממנו. את לא פחות חשובה מהם..

אז יוצא שאני מכינה לפי טעמם, ובקושי לפי טעמי... (האמת שבעיקר בעלי סובל מזה)

את מסוגלת בכל זאת להכין משהו אחד שיהיה לטעמך בלבד? ואם לא להכין - אז לקנות משהו מיוחד בשבילך?

והאמת - הילדים שלך כבר גדולים. אפשר להכניס אותם למטבח, ושהם יכינו את הדברים שהם אוהבים, ואת תכיני מה שאת אוהבת...

ולגבי השירים - תבחרי לך שיר שאת אוהבת (אחד, וזהו) ותתחילי לשיר אותו לבד, לעצמך. אם יצטרפו אז מצוין. אם לא - אז תשירי סולו, ותיהני מזה

אבל תכלס כן, אני חייבת לשנות גישה..

להרגע.

לשמוח

וואו פעם הייתי לגמרי כמוך היום למדתי להכין גם את מה שאני אוהבת.

ואפיחו להגיד להם את זה כששואלים אמא למה הכנת גם איקס אז אני עונה כי אני אוהבת מינשרוצה מוזמן לטעום.

השבת הכנתי משהו שלי התחשק ובעלי פחות התחבר והילדים שאלו למה הכנתי כזה אז,אנרתי כי אני רציתי וכשבעלי התלונן שיבש או לא כמו שאוהב אמרתי לו זה בסדר אתה יכול לא לאהוב אני ממש לא מכריחה אותך לאכול מה שאתה לא אוהב למרות שברגע הראשון טיפה נעלבתי כי ציפיתי שיאהב אבל אז החלטתי שזה לא אמור להפריע לי. כמובן שבהתחשב שרק אני אוהבת את זה אז חהבא אדע לדאוג גם לדברים נוספים לאלו שלא אוהבים או שאכין בסעודה שפחות קרריטי כמו סדש בחורף..

לגבי מרק יש לי רעיון בשבילך תכיני עם ירקות חתוכים גס ואז הילדים יאכלו רק את המרק ואת תהני מהירקות או שבזמן הבישול תפצלי קצת לסיר קטן ותוסיפי לך את מה שאוהבת.

ולדעתי כשמגיעים באופן קבוע לסעודו שבת שהאוכל לא אהוב עליך זה ממש יוצר קושי. כשזה פעם ב זה לא כזה משפיע אבל קבוע בעיני זה לא טוב בשבילך

וזה מה שהכנתי השבת

וכנגדו הכנתי עוגת שוקולד מושחתת מצופה גנאש - טרפו אותה ב 'טועמיה' בשבת בבוקר ובמלווה מלכה..

ואני התענגתי על המרק שנשאר כולו בשבילי

וחוץ משולחן ערוך יפה, במטעמים, אני אוהבת שמתלבשים יפה

ופיצוחים

והשקט הנפלא

וכל הצמחים היפים שבשבת יש זמן להנות במרפסת 

דומה מבחינת ששבת בלי בעל.

כשבעלי נוסע  לאומן זה באמת הזמן הכי קשה שלי סעודות שבת.

וכשהו נמצא אז תמיד יש איזה מתח באויר כל פעם ממשהו אחר.

מה שלי עוזר זה א לשחרר ציפיות וזה בהחלט עבודת חיים.

לקבל את המריבות את התלונות ולא להתרגש מהם.

וכשהוא לא נמצא אז משחררת את כל המוסכמות והמסגרות ועושה מה שטוב לי וכן לםעמים בולעת את הדמעות אבל לרוב כשאני מתנהלת לפי איך שעושה לי טוב ואני על קרקע בטוחה ורגועה יותר קל לי להכיל את רגעי הקושי שבאים..

ושולחת לך חיבוק גדול על כל ההתמודדות

וקצת שולי ובטוחה שהוא יא עיקר הפוסט...

לגבי מקומות אצלנו מקומות קבועים ממש מרגיעים הרבה מריבות

אז שולחת לך חיבוק💜

מודה שאין לי ממש עצות, אני מנסה לדאוג שיהיה לי משהו ו טעים לאכול ומשהו מעניין לקרוא ולהקיף את עצמי באנשים שיעשו לי טוב אם זה מתאפשר (וזה לא תמיד מתאפשר).

הילדים שלי ממש קטנים, אז מניחה שזה מאוד שונה.

שבוע טוב

עבר עריכה על ידי נגמרו לי השמות בתאריך ד' בשבט תשפ"ד 01:12

(מנסה לכתוב לך את הדברים שעלו לי בסעיפים ❤)

א. קודם כל תראי איזה אור וטוב יש בך

שעצרת.

ראית שיש משהו שהוא לא חד פעמי,

זיהית אותו

קראת לו בשם - אני מגיעה לבכי ב3 שבתות

ועצרת רגע.

והבנת כמו שכתבת בחוכמתך הרבה ש: 

"משהו צריך להשתנות..

נקודת מבט..

ראיה..

התייחסות.."

וכבר ההבנה הזו,

וההתייחסות של כל זה כהזדמנות לצמיחה,

כמנוע להתקדמות,

יכולה כבר לעזור ולקדם בהמשך התהליך מאוד מאוד!

אז כבר שאפו לך על זה

ב. גם זה שכתבת בכל שבת מה היה הדבר שגרם לבכי - עוד העמקה והתבוננות פנימה מופלאה שעשית!

שבת אחת: 

הבנת את עצמך.

שבעלך במילואים.

שאת בעומס רגשי.

שחלק מהילדים לא מצאו את עצמם.

והנפש והגוף החכמים והבריאים שלך - מצאו דרך נפלאה לנתב את כל העומס הרגשי הזה - בבכי!

הבכי הוא מתנה

הוא מוציא

הוא מאוורר

הוא מנקה

הוא באמת זכות ומתנה

ובעצם הבכי 

את מתחברת לעצמך

את מאפשרת לעצמך

את מעניקה לעצמך לגיטימציה לכל מה שמתחולל בך ולך

את מעניקה לעצמך מקום

את מעניקה לעצמך אפשרות לשהות רגע בכאב ולא ישר להמשיך הלאה באדישות

את מעניקה לעצמך אפשרות להתחבר לעצמך, 

את קשובה לעצמך ולא מנותקת

זה טוב שבכית!!!

עצם ההסתכלות על בכי בתפיסה של: "אוי איזו איומה אני אם הגעתי לכדי בכי!" הינה תפיסה שגויה שצריך להמשיך להשריש ולקדם את התפיסה שיותר נכונה ויותר עניינית לנו,

של: "אני מאפשרת לעצמי לבכות כי אני זקוקה עכשיו לבכות. ואני מעולה וטובה גם עכשיו ואפילו יותר עכשיו "

ושבת שניה- 

אחת הגדולות מפטירה לעברך משהו בציניות.

בום.

נפגעת.

הלב מאפשר לעצמו לחוש את הפגיעה.

ואת בוכה.

כמה טבעי! וכמה מחובר לעצמך לבכות כאשר חשת עלבון צורב או פגיעה וכאב!

וכאשר זיהית את המקור תוכלי לאחר המתנה של הבכי וההירגעות גם לעשות תהליך מול אותה הבת החמודה, אולי לשקף לה שדרך התבטאות זו פוגעת בך,

אולי לשקף לה גבול אחר,

אולי לשמוע עוד ממנה מדוע הגיבה כך,

אולי עוד להשמיע אותך

אני בטוחה בטוחה שהתשובות נמצאות בתוכך באילו דרכים קיימות כדי לקחת את ההבנות היקרות הללו ולצמוח מהן!

שבת שלישית- 

בעלך במילואים *שוב*

את מקבלת הערות: 'אמא, איזה קידוש ארוך', 

'ככה,אבא לא עושה', 

אח"כ את שרה לבד ולא מצטרפים אלייך, בעוד שלאבא כן

את מרגישה בודדה, עצובה

לא הזמינו אתכם לסעודה

לא הביאו אפילו עוגה

ההורים לא באו לביקור אפילו פעם אחת מאז המילואים

הרגשת עוד עלבון וכאב לאחר שעד שהעזת לבקש מאבא עזרה בקניית כסא הנדנדה לקראת הלידה הרגשת שענה בקרירות ובצורה חותכת.

ואת בוכה.

ושוב מאפשרת לעצמך להוציא ולו קצת מכל הכאב שמתחולל בתוכך.

לא לאפשר לשחור הזה להישאר אצלך בבטן, בגוף, בלב,

אלא להיות כמו צינור פתוח שמאפשר יכולת ניקוז לכל הרע והשחור ולא אטום וסגור ומשאיר את כל השחור משחור הזה בתוך הגוף פנימה.

וגם כאן, כאשר זיהית את המקור תוכלי לאחר המתנה של הבכי וההירגעות גם לעשות תהליך מול כל גורם בפני עצמו:

- בעלך במילואים *שוב* - 

שאלות כמו: איך אני יכולה לשמח את עצמי בשבתות כאלה? מה עוד יכול להקל מעליי? אפילו פינוק קטן שאני דואגת לעצמי, אוכל שאני אוהבת וכו'?

- את מקבלת הערות: 'אמא, איזה קידוש ארוך' -

אולי גם כאן עבודה על התחזקות *בעצמך פנימה* שזה מה שאת עושה וזה טוב מספיק ותיווך של זה גם לילדים, כולל תיווך אסרטיבי של רגשותייך ורצונותייך כאן.

"ככה אני עושה קידוש. אבא היקר במילואים לכן בשבתות שהוא לא כאן אמא עושה קידוש וזה הכי טוב ונכון שאני עושה."

- 'ככה,אבא לא עושה' - 

כנ"ל להתחזק בעצמך שאת עושה את ההכי טוב שאת יכולה. וזהו!

ולומר זאת שוב לילדים: "נכון. אבל ככה אמא עושה."

- אח"כ את שרה לבד ולא מצטרפים אלייך, בעוד שלאבא כן -

גם כאן אפשר לתווך להם שהיית שמחה אם יצטרפו אלייך, שזה יעשה לך טוב על הלב.

אבל גם אם הם לא מצטרפים - זה לא כי הם נגדך, זה כי באותו רגע הם לא רוצים לשיר. זה יכול להיות מאלף סיבות אחרות

(אולי כך מתגעגעים יותר לאבא וזה קשה? אולי עייפים? אולי סתם לא מתחשק? אולי משהו אחר?)

אבל את שרה.

ויש לך אותך.

וזה המון ויקר

וכיף לשיר עם עצמך!

- את מרגישה בודדה, עצובה

לא הזמינו אתכם לסעודה

לא הביאו אפילו עוגה -

לראות במקומות כאלה האם שייך לשאול אחרים מיוזמתך אם יתאים להגיע לארוחה?

אולי לקנות לעצמך עוגה שווה?

אולי למצוא עוד פינוקים שישמחו אותך ביודעין בשבתות כאלה?

אולי משהו אחר?

- ההורים לא באו לביקור אפילו פעם אחת מאז המילואים

הרגשת עוד עלבון וכאב לאחר שעד שהעזת לבקש מאבא עזרה בקניית כסא הנדנדה לקראת הלידה הרגשת שענה בקרירות ובצורה חותכת. -

מעולה שאת מבינה את עצמך. זה מאוד חשוב. ובאמת להרגיש את כל הדברים האלו שאת מרגישה ולחוות את כל הדברים הללו שאת חווה זה לא פשוט

אולי כאן בחינה של האם שייך לבקש מההורים להגיע או שיח אחר מולם או שמא התחזקות בך פנימה תהיה נכונה יותר?

תקשיבי עוד ללב היקר שלך.

הוא יודע גם כאן את התשובות הכי נכונות והכי מתאימות והכי מדויקות לך ❤

ג. לבחון את עצם המהות של שבת עבורך.

כתבת "יש לי קטע כבר מזמן שסעודות שבת הן זמן סופר- ריגשי בעבורי."

ואני מאמינה שגם העמקה בעניין הזה יכולה להועיל רבות ב"ה.

שאלות כמו "מה מסמלות סעודות השבת עבורי?

מה המשמעות של זה?

מדוע זה כך?

האם בהכרח הערך שלי כאדם, כרעיה, כאמא, כאישה נמדד אך ורק בשולחן השבת?

האם בשאר הימים, שאני רואה וחווה הערכה רבה אליי מילדיי, מבעלי - זה אינו שווה לי כי בשבת אני מרגישה את זה פחות?

אולי דווקא כי זה זמן רגיש עבורי אני יותר רגישה לדברים שהיו עוברים על ידי בזמן אחר?

אילו עוד תובנות אני יכולה לקחת מכאן?

איך נראו סעודות השבת בבית הוריי בילדותי?

מה זה היווה עבורי?

איך אני מגדירה את הערך שלי?

האם הוא תלוי משהו?

מה עוד השורש של הדברים?

כיצד אוכל לחוש יותר את האהבה והערכה של כל בני ביתי אליי, ואת הערכה שלי עצמי ביתר שאת?

גם בימי חול?

וגם בשבתות?

מה עוד יש שם שמצריך ליבון ובירור והעמקה שיכולים להגדיל אותי?"

כל שאלה בפני עצמה (ועוד אחרות) באמת מצריכות רגע התמקדות והעמקה שיכולים ללאפשר לך למצוא הרבה פנינים והרבה מפתחות יקרי ערך בדרך לאושר עוד יותר גדול בחייך כולם ❤

ד. בחינת היחס שלך והערכה שלך לעצמך לאור האימהות וההורות שלך

כתבת שאת בהחלט מצפה מעצמך להרבה גם בכל מה שקשור לילדים:

"איך אתווך בין הילדים, 

להיות נכונה, 

להיות בסדר, 

שיהיה להם טוב, 

ונכון.. 

שישמחו אחד עם השני, 

שלא יפגעו אחד בשני- 

שיא הרגיש אצלי אם פוגעים אחד בשני,

שיאהבו את האוכל

שישבעו

שישמחו.....

וגם אליי

שיתייחסו, 

שיודו, 

שיראו כבוד והערכה"

וכל אלו הם באמת רצונות נפלאים ורק מראים על האמא המדהימה שאת!!!

ובתוכם אני רוצה גם שתראי את האנושיות שבך.

ואת המציאות של החיים עצמם, שלפעמים אחים רבים, ואפילו הרבה, וזה מאוד טבעי (ואפילו בונה בהם דברים שיעזרו להם לכשיגדלו),

שילד הוא ילד הוא ילד ולעיתים הוא מבואס, ולעיתים מתפרץ, ולעיתים פוגע בלי או עם כוונה, ולעיתים רב

וזה אומר שהם בריאים נפשית!

ואת לא חייבת להיות סופר-וומן ומושלמת כי אין כזה דבר אישה מושלמת או אמא מושלמת או אדם מושלם! רק הקב"ה לבדו מושלם!

לכן, *בהכרח* לפעמים את תטעי,

ותתקני

הכל בסדר!

את תהיי בסדר גם בהיותך לפעמים לא בסדר!

ואת תהיי בסדר וטובה גם אם לילדייך לא יהיה תמיד מושלם ב100 אחוז!

ה. בחינת המקום שלך מול בעלך בעיני הילדים:

כתבת: "שיהיה מקום של "אמא",

(אבא- שבקושי בבית גם ברגיל במשך השבוע) הוא השוס בשולחן שבת. כולם רוצים לשמוע ולהשמיע אותו-אליו, אני "בצד""

...

"כולם רוצים תשומת לב מאבא. (שוב, במשך השבוע הוא באמת בקושי בבית- גם בזמן רגיל, אני איתם רוב הזמן- וטוב לנו ב"ה, לילדים ולי במשך השבוע ביחד.. )"

ממבט מבחוץ נראה אך הגיוני וטבעי שאבא יהיה ה"שוס" של הבית כיוון שוהא לא נמצא הרבה כמו אמא, גם בימים רגיגילים ובטח במילואים, שמצטרפת לכך גם הדאגה לאבא, הגעגוע וכו'.

ועצם זה שאת כותבת שרוב השבוע את איתם בבית רוב הזמן וטוב לכם ב"ה - זה מראה עד כמה גם החשיבות שלך עצומה עבורם, רק שבשבת כשאבא נוכח במלואו מטבע הדברים ירצו יותר "לנצל את הזמן" איתו וכמה שיותר לחוות אותו. 

זה חלילה לא בא כנגדך, אלא עומד בפני עצמו כרצון לחוות את אבא שלא נמצא הרבה.

ואת אמא חווים גם בשאר השבוע, וב"ה בצורה טובה ואיכותית ומיטיבה!

ו. בחינת המקום של ציפיותייך מבעלך ביחס אלייך בשולחן השבת:

- לגבי מה שכתבת: "אז דברנו והוא ממש מנסה (פעם הוא היה מתחיל לאכול בלי אף מילת תודה!!! היום הוא למד להגיד תודה)" -

מעולה! רואים שיש כאן לימוד 

שאת משמיעה את מה שחשוב לך

שהוא שומע

ושכבר מתחיל להתרחש תהליך של שינוי!

- ולגבי מה שכתבת :"טרחתי מלא מלא ביום שישי (הוא בקושי עוזר כי הוא אחראי על כל מני דברים וחייב להספיק אותם עד שבת),"

כאן רואים שאת מלמדת עליו זכות שזה שהוא לא עוזר הרבה בהכנות לשישי זה לא כי לא אכפת לו ממך או כי הוא לא מייקר אותך, אלא כי הוא אחראי על הרבה דברים וחייב להספיק אותם לפני שבת.

והוא כן אומר תודה, עם העיניים.

ואולי הוא לא אומר תודה בבירור כמו שכתבת כי הוא שפוך,

ושוב ציינת ש"הוא *באמת שפוך* כי הוא רץ כל השבוע והוא ממש מנסה לתת תשומת לב לילדים לפני שהוא קורס למיטה..."

ז. גם הזיהוי בך שמה שאת זקוקה לו זה

חיבוק 

והבנה 

והכלה 

והערכה

הוא נפלא!

ולהמשיך להעניק לעצמך בדיוק את זה!

דרך עצמך

ודרך הסביבה 

ב"ה נביעה יקרה שתראי המון נחת, שמחה, ברכה ואור גדול גם בשבת וגם בחול ❤🙂❤

מאלפת אחת

איזה השקעה עד הפרטים הקטנים...

ועל כך אני שולחת תודה תודה תודה💗💗💗

קוראת בשימת לב..

ואקח את הדברים.

תודה רבה!!

והמון הצלחה וברכה ב"ה ✨

שזה תקופה מוצפת רגשית

אל תדוני את עצמך קשות.. הגיוני ששבת מציפה כשבעלך במילואים או באפטר

חיבוק

קודם כל חיבוק על התחושה❤️❤️❤️ועל המאמצים שלך למען עם ישראל בגבורה שלך בעורף❤️❤️❤️

אני חושבת על רגעים בחיים שמציפים אותי רגשית שזה מקום שבנוסטלגיה שלי- מתוק מדבש,עם זכרונות ילדות מתוקים מתוקים

אני כמובן זוכרת כמה היה לי טוב ליד שולחן שבת ולא כמה ההורים היו עייפים,או הצליחו לשבת בנחת בכלל,זכרונות הילדות שלנו תמיד מבליטים את הטוב,וטוב שכך...

וגם בדמיון שלי-נראה לי שכולנו חלמנו על שולחן שבת שהנסיכים יושבים מטופטפים מסביב ואנחנו המלכה והמלך יושבים בראש השולחן ,

אוכלים בכלי פורצלן, והשירה מתנהלת ב3 קולות .

ואז כשהרגעים האלו פוגשים אותי במציאות האמיתית אני ממש מתאכזבת...

מה שעוזר לי- זה לחלום את החלומות האלה מחדש בהתאם למציאות ואז לא רק שאני לא מאוכזבת אלא יש לי גם את השמחה שהחלום מתגשם.

ולגבי שבתות לבד- זה באמת קשוח, מה שעוזר לי במקרים כאלה זה לתת כותרת שזו שבת של אמא, ואז על כל משפט תלונה של הילדים אני עונה- נכון כשאבא כאן זה ככה וכשאמא עושה קידוש זה ככה.

לא ממקום של הצבת גבולות אלא ממקום של הכלה.

וכמובן - תפילות!!!

עוד לפני הקידוש,מיד אחרי שלום עליכם אנחנו מבקשים מה' ( בתפילה רבון כל העולמים) שנזכה לקבל שבתות מתוך רוב שמחה וכו'

פשוט להתפלל שאזכה לשמוח בשולחן שבת!

ושוב תודה על הגבורה שלכם בעורף ובחזית❣️

שמגיעה לך מדליה 🎖🏆פשוט יש לך מתבגרים וזה לא פשוט.

חיבוק

🐌

מבינה אותך מאוד!!!

שבמילא חצי לא מחסנים

אז אין לי איך להמנע מלחיות..אני לא אעבור לחינוך ביתי ולא אנעל בבית

אני כן שומרת על הז שלקטן לא יתקרבו חברים לש הילדים..ובכללי במילא לרוב הוא צמוד אלי

אנ י גם חוששת לפעמים

זה לא שלא

אני לא אומרת לך מה לעשות

אני במקומך כן היתי הולכת

כי ירושלים זה עיר גדולה

זה לא שההתפרצות עכשיו היא בכל בית שני וכו

ובכללי בחיים יש אצלי כן איזה גבול בין השתדלות להשתדלות עודפת

אצל כל אחד הגבול עובר במקום אחר

ולכן באמת ההחלטה היא שלך

אבל סתם משתפת שזה לא כזה חד משמעי שאסור להפגש עם אף אחד לא מחוסן..

ואני יודעת שמי שהגבול שלה שונה משלי תבוא ותביא לי את כל מקרי המוות חו''ש וכו

אני יודעת

ואני גם לא מתנגדת ולא אומרת לאף אחת מה לעשות

זה עניין של ניהול סיכונים.

אבל פשוט מכירה קצת את עצמי ויודעת שאני אהיה כל הערב בלחץ שהילדים שלהם לא יתקרבו לתינוק, ואחכ שבועיים אני אהיה בלחץ ואבדוק כל סימן שנראה לי חריג אצלו אז לא יודעת אם שווה לי הלחץ הזה

שייך לשים אותו עליכם במנשא?

או אם הוא קטן ועדיין רוב הזמן בעגלת אמבטיה אולי מראש להגיד שאת מבקשת שלא יתקרבו כי עם כל המחלות שמסתובבות עכשיו את חוששת עליו.

ואם הוא כבר בגיל כזה שמסתובב אז אם נעים לכם, להגיד להם מראש שממש התלבטתם אם לא לבןא בגלל זה, אבל בסוף החלטתם שכן, אבל מבקשים שלא יתקרבו לתינוק כי אתם מפחדים. 

שחצבת כמה שידוע לי מאוד מדבק.

ברמה שאם חולה היה בחדר ויצא ממנו, ומישהו נכנס אחריו לאותו חדר, יכול להידבק. אז זה שהתינוק שמור קרוב להורים לא בטוח יעזור במקרה וח"ו יש מישהו מודבק.

מוסיפה שלעניות דעתי כדאי שגם מי שכן מחוסן והולך למסיבה, שישטוף טוב טוב ידיים במים וסבון לפני שהוא נוגע בתינוק חזרה בבית

שללכת ולשמור על התינוק בעגלה שלא יתקרבו אליי זה מספיק

הם לא היחידים ואנחנו מסתובבים בין הרבה אנשים 

וגם יש הבדל בין זה שמישהו סביבי לא מחוסן אבל אני לא גרה במקום שיש בו התפרצות, לבין להפגש עם אנשים שכן יש סבירות מסויימת שהם יכולים להידבק ולהדביק.

וגם בעלי די מטיל וטו על ההגעה של התינוקי (מבחינתו הוא גם מוכן להשאר בבית, אבל זה הצד שלו אז פחות הגיוני😅)

זה לא שלי יותר חשוב. גם בעלי רוצה לפגוש את המשפחה שלו ומן הסתם יותר ממני

למרות שכרגע הוא אומר שלא מרגיש טוב אז אולי בסוף יצא שבאמת אני אלך🙊

מתכוונת לחיסונים בכללי? או לא מחוסנים לשפעת?

בכל אופן הייתי הולכת ואת התינוק שומרת יותר שלא יתקרבו... או מרדימה בחדר (תלוי גיל)

בכל אופן אין לנו מושג מי מסביבינו מחוסן או לא....

אי אפשר לא לצאת מהבית וחבל שתגרמי לעצמך להפסיד 

וספציפית לחצבת

זה מסיבה באיזה אולם קטן אז אין חדר שאני אוכל לשים אותו שם.. אחרת זה באמת יכל להיות פתרון נוח

מבינה את ההחלטה שלכם.

וזה באמת מבאס שהחלטות של אחרים צריכות להשפיע גם עליכם..

אולי לשים אותו במנשא עליך כל הערב?

או לחילופין להיפגש עם חברה אחרת?

אולי זה ירגיע ואולי לא, אבל ירושלים ענקית, וההתפרצויות הם במקומות מאוד ספציפיים ולא בכל העיר, ככה שהם לא גרים או מסתובבים הרבה באיזורי ההתפרצות (שהם מצומצמים) לא הייתי חוששת יותר מאשר אנשים ממקומות שאין בהם התפרצות

בעיקר משמועות הבנתי שזה בעיקר בשכונות חרדיות מסוימות אבל לא מצאתי מידע שמאמת אז מעדיפה לא לכתוב פה... אני יודעת שבאיזור שהמשפחה שלי גרים (למרות שהוא נחשב חרדי) אין התפרצות, אז שווה אולי לנסות לברר את זה

אבל חד משמעית אם הם גרים בשכונות חרדיות- לא הייתי הולכת.

יש לי חברה שהיא אחות שמטפלת בילדים שנדבקו בחצבת והיא אמרה לי שכונות כמו מאה שערים, גאולה.. שכונות חרדיות ממש- הן האוכלוסיות שמגיעות.

חצבת זה לא צחוק... והמצב ממש מחריף בחורף. כל כך מבינה את הבאסה- גם אני הייתי בסיטואציה דומה וזה מתסכל!!

אבל מחזק אותי לדעת שאני עושה את מה שהכי נכון לתינוק שלי ולרוגע הנפשי שלי

באסה להפסיד מסיבה,

אבל אני חושבת שהמחשבה על "אני מפסידה בגלל בחירות שלהם"

היא לא ממש נכונה ובטח לא מקדמת.

יש הרבה בחירות של אנשים שמשפיעות על הסביבה, ועדיין הבחירה של מי שנמנע היא גם בחירה.

מכירה מלא שלא ילכו למסיבות ביו"ש בגלל חשש מהדרכים,

ואף אחד לא יגיד בגלל בחירה שלהם לגור במקום מסוכן אני מפסידה מסיבה.

או בגלל ענייני כשרות/ צניעות.

כשהקטן שלי היה בן פחות משנה, גם הייתה תקופת התפרצות חצבת, ושמרתי עליו בבית ככל יכולתי,

ככה שמבינה את הבחירה שלך להישאר,

ועדיין כדאי לתייג את זה שאת בוחרת להישאר כדי לשמור על התינוק שלך, ולא בגלל בחירות של אחרים (שבעינייך זו בחירה חסרת אחריות, מבחינתם זו בחירה על אוטונומיית הגוף שךהם וזו זכותם בדיוק כמו זכותה שך בחורה ללכת עם גופיה גם אם זה מייצר קונפילקט לאחרים.

לעניין פתרונות, אפשר לבקש שיפתחו זום בזמן הדיבורים, זה נחמד לראות אנשים ככה ולשוחח איתם

אצלנו עושים את זה עם חלק המשפחה שבחו"ל.

אם לא עושים אצלכם תוכלי לעשות שיחת וידאו עם בעלך ולבקש לפטפט עם האנשים שרצית במיוחד, ועל הדרך גם עם השאר..

ותפנקי את עצמך הערב בלי קשר 😀

ואולי זה היה מרגיש אחרת אם הייתי יודעת את זה מראש ומראש מחליטה את ההחלטה שלי ולא ברגע האחרון מגלה את זה..

נראה לי פחות הקטע שלי הזום או הוידאו.. אבל תודה על ההצעות

וברור שאתפנק.. מתלבטת על מה😅😜

אם כן הייתי שוקלת כן לבוא איתו למסיבה

אם לא, אז ממש לא הייתי מביאה אותו...

מה לגבי בייביסיטר?

או להשאיר אותו אצל שכנה/ חברה/ אחות?

את הבנות שמחוסנות במנה אחת אני שולחת..

הוא עדיין רק על הנקה אז ממש קשה לי להשאיר אותו בלעדיי.. בפעמים הבודדות שהשארתי זה היה עם בעלי. 

סביר להניח שאם תצאי עם התינוק למסיבה, לא יקרה לו כלום
אבל ממש מבינה את הלחץ שאחרי...גם אני ככה,כל אפצ'י יכניס אותך לחרדה...וזו סיבה טובה שעדיף להישאר מוגנים בבית.
מצד שני, אולי כדאי לברר דרך רופא או אחות, אם התינוק ממש קטן- הוא נחשב מחוסן ממך דרך ההנקה? (אם לא, מאמינה שהיו ממליצים לחסן לחצבת כבר בבית החולים)

אבל קשה לי לסמוך על זה בלב שלם.

והבנתי שמתחת לגיל חצי שנה החיסון לא יעיל ולכן לא נותנים, וגם במקומות שהייתה התפרצות הקדימו מגיל שננ לחצי שנה אבל לא פחות מזה

בסליחה שהוא קצת מכני ומעושה, כשהוא מגיע בצורה של דרישה מילדים.

סליחה זה חשוב

יותר חשוב ללמוד איך מתנהגים

הסליחה היא לא מה שגורמת להם להבין האם מה שהם עשו בסדר או לא (לפי דעתי)

לגבי התנאים - בעיניי לא להכין לו אוכל, זו תגובה חריפה לאי בקשת סליחה. זה אמור להיות מנותק לפי דעתי. מה גם, שרעב (ועייפות גם, ועוד גורמים פיזיים), באמת מקשים על ההתנהלות ולפעמים אחרי זה הרבה יותר רגועים וקל לנהל כל סיטואציה הרבה יותר טוב 

הוא עלה על עץ, והיה צריך סולם לרדת ממנו.

זה באמת לא בסדר שהוא זרק קוביות, וגם לא בסדר שהוא ענה לך כמו שענה.

אבל אני מרגישה שיש כאן קצת פער בין הציפיות שלך, לבין ההבנה והיכולת שלו.

לא תמיד שיח הוא בדיוק מה שמתאים, במיוחד לא בזמן מעשה.

לפעמים משפט קצר וחותך, בטון החלטי, הוא יותר אפקטיבי משיח והסבר, שאולי מתאים שיהיו, אבל בשלב של נחת ואחרי מעשה, ולא תוך כדי.

לדבר איתו, בלי שיפוטיות, לנסות להבין מה הכוונה שהוא לא יכול לבקש סליחה. אפשר לקרוא ביחד את הסיפור המקסים של אמונה אלון "איך מבקשים סליחה", ולדבר על זה.

אבל, לדעתי האישית, מאד מאד חשוב שידע כן לבקש סליחה. לא בשביל המילה, בשביל היכולת שלו להתנצל, להודות בטעות, להכיר בזה שהוא עשה משהו לא בסדר, מול עצמו ומול מי שנפגע ממנו.

אחרי כל השיחה וההבנה וכל זה, הייתי מבהירה שזה הכל טוב ויפה אבל בסופו של דבר - הוא יבקש סליחה. בעל פה, בכתב, איך שהוא רוצה. אבל הייתי דואגת שהוא יעשה את זה. (אצלנו בבית לא רק מתעקשים על הסליחה אלא גם על ההכרה המפורשת בטעות - "סליחה שעשיתי איקס")

לא הייתי מונעת אוכל ושתיה או משהו בסיסי כי זה יכול לקחת גם יומיים, אבל כן הייתי מתעקשת לפני משהו שהוא לא בסיסי לשמוע את הסליחה.

מצד שני, גם לא הייתי הופכת את זה למשהו עם כעס ואישי, או העלבויות ועניינים כי זה רק יהפוך את הסיטואציה למפלצת, פשוט בענייניות - כמו אם הוא לא התקלח, או שכח לשים גרביים - לא ביקשת סליחה, תבקש. 

שמושגי הזמן של ילדים הם קצת שונים משלנו.

זה נכון שהם זוכרים מה קרה, אבל "לגרור" מקרה במשך יומיים, זה לא בהכרח נכון...

ילד מבחינתו כבר עבר והתקדם הלאה, וזה קצת להישאר על מקרה יותר מידי זמן לגיל הזה.

אבל אני ממש ממש מאמינה בקריטיות של היכולת להכיר בטעות שלך מול עצמך ומול אחרים. גדלתי עם אחים שחלקם היו ילדים טובים טובים טובים ומדי פעם כשהתפלק להם משהו לא טוב הם מאד התקשו לבקש סליחה/להודות בטעות ולא רק מול אחרים, בכללי הם היו כל כך רגילים להיות ילדים בסדר גמור שממש לא הצליחו להכיל שעשו משהו לא בסדר, וקצת התנהגו כמו שהפותחת מתארת. בגלל שזה לא קרה כל הזמן, ורוב הזמן הם היו בסדר פשוט העבירו להם את זה, ועם השנים ממש הרגשתי איך הם בונים לעצמם חומה של חוסר מודעות עצמית רק כדי לעולם לא להיות טועים. והיום כמבוגרים - הם אף פעם לא אלה שלא בסדר, תמיד הם לא התכוונו, לא שמעת נכון, בשפה ההלכתית הביטוי הזה לגיטימי, לא הבנת אותם, או אלף ואחת תירוצים אחרים אבל בסופו של דבר הם לעולם לא מצליחים להודות בטעות שלהם, להתנצל גם אם אמרו משהו לא מתקבל על הדעת ולהכיר בזה שלפעמים הם לא בסדר.

נכון, זה תיאור קיצוני, אבל במציאות זה לא כזה קיצוני, כי גם היום הם אנשים בסדר גמור עם חיי חברה עשירים שרק מדי פעם יוצא להם כזה דבר אז כמו פעם - אנשים מרימים גבה ומחליקים להם. מה בגיל 30 תריבי עם אחיך על משפט אחד שהוא אמר?!

אבל ילד בן 6 שבוכה חצי שעה שהוא לא מסוגל לבקש סליחה - בדיוק ככה זה התחיל.. 

לא חולקת על הצורך של להכיר בטעות

לא בטוחה שהדרך היא בלהכריח לבקש סליחה ולהתעכב על זה כל כך הרבה זמן.

יש כל מיני דרכים לחנך, ולפעמים גם נבחר דרכים שונות בסיטואציות מסויימות ולא תמיד נפעל בדיוק אותו הדבר.

בעיניי צריך לסגור סיטואציות עם ילדים בטווח הזמן המיידי, ולא למשוך את זה, גם לא לערב.

לדבר באופן כללי? זה אפשר.

יכול להיות שיקרה משהו בבוקר, ואחליט במודע לדבר אחרי צהריים. אבל זה אז זה לא יהיה כדרישה ותנאי מה לעשות עכשיו, אלא כהסבר ושיח בינינו. 

מנסה לחשוב על עצמי בתור ילדה יותר קטנה מ6 גם, זה נותן לי איזשהי אינדיקציה, איך הרגשתי לגבי דברים או איך חשבתי עליהם. יצא לי בתור ילדה לקבל עונש על מעשים אחרי כמה שעות ואפילו אחרי שבוע (מעשה שנעשה בשבת והמענה היה בשבת אחר כך כשבסיטואציה דומה  לא התאפשר לי הדבר שבגללו התנהגתי לא בסדר) וכל עוד זה נאמר בהקשר של המעשה "עשית x ולכן זה לא מתאים ש-y" גם כשזו ממש לא היתה השלכה של המעשה שלי (נגיד לא קיבלתי ממתק כי התחצפתי), זה משהו שהבנתי וקיבלתי.

אני חושבת שילדים מסוגלים להכיל יותר ממה שמייחסים להם היום.

ברור שבמצב אידיאלי עדיף לסגור את הנושא באופן מיידי, בתוצאה למעשה, וכו וכו וכו.

בפועל דברים מורכבים יותר ובעיניי יותר חשוב שהילד מבין שהדברים נעשים מתוך שיקול דעת ולא מתוך כעס רגעי של ההורה ושיש משמעות למעשים שלו מאשר שהמענה ניתן באופן מיידי למשל.

ובסופו של דבר, האמת, זה גם מאד מאד קשור לאופי של הילד, והורים הרבה פעמים מבינים אינטואיטיבית מה יותר נכון מול הילד הספציפי, לא משנה מה יותר נכון לפי הספר.. 

כותבת באופן אמורפי

אני כותבת מניסיון שלנו

אצלנו ראיתי שאין טעם "לגרור" דברים.

זה לא קשור לשאלה כמה הילד שלי יכול להכיל

זה קשור לבשלות של ילד

אני לא אעשה לילדים שלי הנחות בהתנהגות

אבל אני פשוט אומרת, שהרבה פעמים לנו כהורים משהו נראה מאוד מובן מאליו, והילדים בכלל כבר שוכחים מזה.

זה קשור גם לתפיסה שלרוב יש מניע לילד אם הוא מתנהג בצורה מסויימת, מצד אחד לא תמיד יעיל לדבר באותו רגע, מצד שני, לגרור את התנאים הלאה, זה גם לא נכון.

אני אעדיף בזמן אמת להגיב במשפט קצר וחותך

ואם אראה שיש צורך, אדבר על זה גם בזמן רגוע אחרי זה. הם ייזכרו

אבל כל שפת התנאים, והחובה בהקשר לבקשת סליחה, בעיניי לא מתאימה לאורך זמן ולא יעילה

יש משהו לא הוגן או מלחיץ, להחזיק ילד באוויר בציפייה לעונש.

מאוד קשה בעיניי להתנהל ככה.

ילד שיודע שאם הוא עשה משהו לא בסדר, יכול לחכות עכשיו שבוע בשביל עונש, יוצר תחושת לחץ ממש גדולה.

הרבה יותר הוגן ונכון, לסגור אירועים, ולא להחזיק את הילד בפחד מה יהיה העונש ומתי הוא יהיה.

לצד זה שחשוב לחנך ללקיחת אחריות, בעיניי חשוב לא פחות לדעת להעביר הלאה לפעמים, ולא לנטור.

לגבי העונשים, זה לא ששבוע הילד "מחכה לגזר דין", אלא באותו רגע אומרים לו בזמן איקס יקרה ככה (בקניות הבאות לא תוכל להצטרף, בארוחת הערב לא תקבל את הממתק או כל דבר אחר) ואז גם אם היישום קורה לאחר זמן, פשוט מזכירים לו ברוגע ובשקט ובזה זה נגמר. זה לא הופך לאיזו עננה שמסתובבת לו מעל הראש 

כנראה לא לגמרי מצליחות להבין אחת את השנייה

או שההבדל הוא על הטרמינולוגיה של דרישה.

כי גם אני חושבת ששיחה רגועה מאוחרת יכולה להיות אפקטיבית יותר ונכונה יותר

פשוט להציב תנאי של "תבקש סליחה אחרת לא תוכל לעשות א,ב,ג" זה לא נכון בעיניי

זה מכניס את הילד למלכוד, וזה לא מה שמוביל אותו להבנה על הטעות

שיחות אצלנו יהיו יותר בכיוון של:

- דיבור על מה שהיה

- אתה מבין למה זה לא בסדר? / לא נעים / פוגע?

ואז אם זה באמת נעשה בצורה טובה הילד יבין מעצמו.

ואז השאלה תהיה

אז אני חושבת שצריך לבקש סליחה, מה אתה אומר?

ולרוב זה כבר יהיה כן, אם הוא באמת הבין.

אבל אם הוא לא הבין, גם אם אכריח אותו לבקש סליחה, זה לא מה שיגרום לו להבין.

נראה לי בעצם הבחבוש שלי זה כי סליחה מגיע רק אחרי הבנה בעיניי, ולכן אין טעם להכריח לבקש סליחה סתם ככה

השיחות הרגועות הן הכי מועילות, וכן אני מתעקשת על הסליחה אבל לא ראיתי סיטואציה שבה יש שיחה טובה והבנה של הילד ועדיין הוא לא מוכן לבקש סליחה.

אולי את צודקת והשיחה זה העיקר, כל עוד הילד לא רק מקשיב ומנסה להצטדק אלא אקטיבית מביע הבנה לעובדה שהוא היה לא בסדר.

למרות שעדיין יש משמעות בעיניי, גם אם סימבולית,,לבקשה של הסליחה ממי שנפגע. כאילו, יכול להיות שהילד שפגע הבין והפנים, הכל טוב, אבל הילד שנפדע הוא גם צד פה, הוא גם בנאדם, ומגיע לו גם לעשות קלוז'ר למה שקרה ולא רק שהשני יבין. גם אם הוא מבין אז למה ככ בעיה לבוא לנפגע ולתת תוקף לפגיעה שלו?

שהענשתי ילדים. ענישה היא דרך מאד מאד בעייתית לחנך, בטח אם זה כדרך חיים.

ברור שיוצא שאני כועסת/גוערת/מעירה/מסבירה

אבל להעניש? לא יודעת, לא זכור לי שיצא לי.

אבל כשצריך לדעתי אני עושה את זה. אולי זה גם תלוי מה את מגדירה עונש, אבל גם אם לא,  אם זה עובד אצלכם ואף פעם אין צורך בענישה - נהדר..

מניחה שגם ההודעה השניה שלך מכוונת אליי - זה בסדר גמור שזו הגישה שלך, הגישה שלי שונה, ואני רואה שזה מה שנכון לעשות אצלנו.

גם לא יודעת מה את מדמיינת, זה לא שאני לוקחת יום ויושבת עם הילד בחדר עד שיסכים לומר סליחה, אבל כן מדברת, מוודאת הבנה גם אם הוא לא מסכים להודות בזה, ואם הוא מבקש משהו אקסטרה, אז כן אסרב עד שיאמר סליחה.

בעיניי זה גם לפעמים עוזר להם לרדת מהעץ 

גם אם חשוב לך מאד בקשת סליחה והכרה בטעות, התעקשות על כך לא תוביל למקום הזה!

הוא בן 6 בסך הכל, יש לו מספיק שנים ללמוד להכיר בטעות ולבקש סליחה, להתעקש

ולהתווכח ולעמוד על כך במשך שעות, בודאי לא יוביל לתוצאה המבוקשת.

לאט לאט, בנועם, בדיבורים ולא בוויכוחים ובטח לא בעונשים- זה יגיע

 ואת מפעילה שיקול דעת עכשיו.

אני חושבת שיש הרבה דרכים לבקש סליחה, אפשר לבקש סליחה ואפשר להגיד לו: ''לאחותך היה לא נעים לפני כן, תעשה משהו שנעים לה, לדוג' תביא לב את הספר/ אוכל/ משחק שהיא אוהבת, תשיר לה שיר מצחיק, תעזור לי לגרוב לה גרביים/ להחליף טיטול''

הוא בעצם עושה מעשה כהכרה על זה שעשה משהו לא נעים, אבל לא מבקש סליחה באופן חיצוני ומעושה.

ולומד שהוא יכול בפועל לתקן טעויות ואיך.

ואת גם נותנת לו דוגמאות, אז הוא יכול לבחור. ו

אין מספיק שיקול דעת ושליטה עצמית 

בעיניי הסיטואציה שתוארה תקינה לחלוטין לגיל 6

כשילד אומר שהוא יכול לזרוק גם עלי או מושך בחצאית

אני לא אראה בזה חוצפה אלא מעשה שובבות/ תגובה של ילד קטן

גם ילדים גדולים יותר וגם מבוגרים

לא מגיבים תמיד בצורה אופטימלית  ולפעמים מגיבים בצורה גרועה

ככה שכדאי לקחת תגובות גרועות בחשבון מראש

בסיטואציה כשהילד עושה מעשה בעייתי

אני מבקשת להפסיק בצורה קצרה וברורה

אם יש צורך חוזרת שוב

וגם פעם שלישית

אם הילד מגיב תגובות פחות טובות לרוב אני לא אתייחס

רק אם זה משהו חריג וגם אז אני אגיב בקצרה שזה לא מתאים

בעיניי כבוד מקבלים

לא דורשים

כשהילד גדל הוא לומד לדבר בכבוד

לא בגלל שמישהו דורש אלא בגלל ששיקול הדעת והשליטה העצמית מתפתחים וגם הוא מקבל דוגמא אישית

כי אנחנו ההורים מדברים בכבוד אחד לשני ולילדים

לגבי בקשת סליחה

אני לא דורשת

אולי לפעמים מציעה לילד לבקש סליחה מאחיו (אני לא צריכה לעצמי בקשות סליחה)

לא כדאי להיכנס למאבקים על בקשת סליחה

זה לא יעיל לכלום וגם פוגע בהובלה ההורית

בין האוכל שהוא ביקש לזה שנוא לא ביקש סליחה

בעיניי אסור לקשור בין דברים כאלה וזה לא נכון גם כי זה עלול ליצור יותר אנטי. לילד רעב נותנים לאכול לדעתי בלי קשר לאם ביקש או לא ביקש סליחה, וזה לא כמו ממתק לפינוק נניח

אגב, ילדים רעבים/ עייפים בהחלט יכולים יותר להציק אז הפוך - במקום להתעקש על סליחה, ללכת אחורה ולהבין איזה מנגנון הופעל אצלו שהוא התנהג ככה. זה יכול להיות בהחלט רעב/ עייפות/ הצפה רגשית מכעס או רצון בתשומת לב

לבקש סליחה.

זו מיומנות שתלויה במצב רוח, בסופו של דבר, אפילו אצל מבוגרים... ובטח שאצל ילדים בגיל הזה.

טוב שדיברת אליו בנחת, זה חשוב, אבל נראה לי שנכון יותר היה לומר לו: "אני מבינה שעכשיו קשה לך לבקש סליחה, אבל אני בטוחה שבתוך הלב שלך אתה באמת מצטער על מה שאמרת, ולכן אני אסתכל על זה כאילו ביקשת סליחה." ואז לתת לו לאכול ולשתות, כי זה באמת יכול להרגיע...

זכורים לי מקרים שילדים באו אליי אחרי כמה זמן, כשנרגעו, ואז פתאום ביקשו סליחה... אז גם זה דבר שיכול לקרות.

בהצלחה, יקרה❤️

יכול להיות שאולי אן תספרי לו את זה ותעשו דיון סביב הסיפור על הילד ולא עליו זה יוכל לתת כלים לפעמים הבאות 

אם סליחה היא תשלום שצריך לתת לצד הנפגע תמורת הפגיעה שפגענו בו -

אז את צודקת.

פגעת - תשלם.

בעיני זה פספוס מהות של הסליחה.

(ולפעמים הילדים בעצמם מציפים את זה - "לא סולח!")

סליחה זה רגש

כמו הודיה

וככל שאנחנו מחנכים את הילדים לנפק "סליחה" ו"תודה" לפי דרישה - ככה החיבור שלהם לתחושות האלה ילך ויתרופף.

נכון שאנחנו צריכים גם לחברת את הילדים, ולהשתמש במילים כאלה בין השאר כקוד נימוסין, אבל לשים לב על מה אנחנו שמים את הדגש.

ילד בריא וטוב רוצה להיטיב, רוצה לפייס אם פגע. ואם זה לא המצב כנראה שחסר לו חלק בפאזל (לא מבין את האירוע, מרגיש פגיעות ואשמה שגדולים עליו, מגננות מכל מיני סוגים) ואם נטפל במה שצריך הסליחה תעלה מבפנים.

ואיך כן לעודד את הילד לתקשר את הסליחה? מצא חן בעיני - כמעט בטוחה ששמעתי מרותי דריאל - "אם אתה מרגיש שיש לך סליחה על קצה הלשון - אתה יכול לגלגל אותה החוצה".

של ריבועים קטנים ואני מגלגלת לבפנים את המטפחות. ממש קליל לסידור (סתם לגלגל ולתקוע) ונראה מסודר כי איך לא

ואז אני תולה על זה

זה לא סופר מסודר אבל זה נוח לי וקל ונראה יפה בעיני

כל אופציה שדורשת קיפןל/גלגול לא החזיקה לי

מדפדפת להנאתי

הכי נוח שמצאתי 

מחולק לערימות: מטפחות של שבת, מטפחות צבעוניות, מטפחות חלקות, ומטפחות שאני פחות משתמשת.

לי נח ככה, אבל אולי אם היו לי יותר מטפחות זה כבר לא היה נח.

לא מסודר במיוחד אבל נוח מאוד

אבל האמת לאחרונה מרגישה צריך למצוא פתרון אחר.

זה ממש מבולגן בעין ו'שמן' ומלא פעמים אני לא מוצאת מטפחת על המתלה

שם זה מחולק ל4 קטגוריות שונות.

וכן, יש לי הרבה...

3 כיוונים שחשבתי, לא יודעת אם מתאים

גם באמת לא מכירה את הסיטואציה אז אולי הרעיונות שלי לא טובים

1. אולי לחגוג אבל לא ממש בתאריך היום הולדת?

2. לחגוג ביום ולהזכיר במהלך המסיבה מול האורחים את מה שארע לפני 16 שנה ושהתינוקת הזאת שמורה לך בלב עד היום

3. אולי עצם זה שתחגגו את המסיבה יעזור לך להתמודד יותר טוב עם התאריך הזה?

שזה בסדר להיות באבל גם אחרי שנים ארוכות

גם אותי מלוות תחושות (אחרות לא אובדן) שנים ארוכות ואני נותנת להם מקום

אם בעלך רוצה לחגוג בגדול

אולי שהוא יארגן את המסיבה

אולי השתתפות בה בלי הארגון תהיה יותר קלה

נראה לי שזה בסדר שלפעמים חוגגים אירוע בשביל הילדים/ הבעל ופחות בשביל עצמנו

כמובן שזה גם בסדר לא לחגוג אירוע

(אנחנו עושים יומולדת סימלית גם בגיל 3)

(לנו היתה בר מצווה לילד קצת אחרי ה7 באוקטובר

עשינו את האירוע בלי חשק בכלל

אבל לא ביטלנו בגלל הציפייה של הילד

בסוף היה אירוע טוב למרות שהגעתי אליו שאני פיזית לא מרגישה טוב בגלל חרדות

ושמחתי שלא ביטלנו אותו)

א. נשמע שהרגש שלך לא מקבל מספיק מקום

הוא צריך שיראו אותו שיבינו ללב הכואב הזה שיחבקו אותו ..נמשע שאת מנסה להשתיק את הלב..כי ככה נדמה לך משצפים ממך

שנו כבר עבר זמן אז ,...

ונשמע לי שאולי הלב צריך שם מקום יותר להביע את מה משרגיש גם היום אחרי כל השנים

ושזה יתקבל באהבה ובחיבוק ..אולי ללכת אפילו חד פעמי לטיםול שיקשיבו למקום הזה זה לפעמים משחרר.. או לשבת עם חברה לבקש לשתף

או עם עצמך..לכתוב...לבכות את זה ..

ב. מעשית - בוודאי לחגוג להם צריך גם נפרדות מול הילדים - בלי קשר למה שאת מרגישה..

רק מה

לא חייב באותו היום שמאוד רגיש

לא חקרה כלום אם ץבחרו תאריך אחר קצת לפני או קצת אחרי

לגיל שנתיים אני אישית חוגגת בבית רק עם המשפחה המצומצמת ברמת המתנה קטנה ועוגה קנויה ובלון העיקר לרקוד לה ולשמח אותה בפשטות

וגיל 3 היתי עושה חלאקה

גם חלאקה אפשר פשוט יחסית

אבל כן חגיגי וכן עם הזבא וסבתא ומי שחשוב לכם

אבל הניתוק מאותו היום ובעיקר הלתת לעצמך מקום גם בלי קשר לזה אולי ישקיט קצת את הרגיושת הספציפית

נשמע לי שכדאי לך כבר עכשיו לנסות לעבד את התחושות הקשות של האבל, עוד לפני שתגיעי לבר-בת מצווה, שהם אירועים בלתי נמנעים (וגם הילדים יהיו זקוקים להם).

לא יודעת אם כדאי שתעשי את זאת באירוע כזה, שיפיל אותך לתוך המים, אבל כן כדאי כבר עכשיו להתחיל בתהליך, ואולי כן להצליח לחגוג להם עכשיו ברמה זו או אחרת.

היית בטיפול סביב האובדן?

(משתפת מהמקום שלי, אף שזה שונה: הבת הבכורה שלי נולדה כמעט בדיוק שלוש שנים אחרי הולדת אחותי, שנפטרה בגיל חצי שנה. בעיניי וגם בעיני הוריי זו הייתה נחמה גדולה... אני חושבת שזה בזכות תהליך שחרור שעשינו מול התינוקת שנפטרה. היה לנו קל יותר, כי היא הייתה תינוקת מיוחדת, ובעצם הולדתה היה סוג של אבל. אבל עדיין...)

הרבה כוחות, יקרה❤️

קודם כל חיבוק גדול

אני לא מדברת מנסיון

ואני מטבעי שכלתנית יותר

אבל בכל מקרה אני מאמינה שאבל והתמודגות עם אובדן זה מאוד אינדיבידואלי

אז בסוף זה מה שנכון לך

1. אני לא חסידה גדולה של טקסים

וחלקה בסוף זה טקס... אין חובה שכזו

2. מעט מאוד תאריכים הם קדושים בעיני... וגם תאריך יומולדת הוא לא קודש, הוא הזדמנות (ואני אגיד בעדינות שגם אזכרות)

3. אני חושבת שחשוב להקשיב לעצמך, לרגשות שלך, למה שאת מסוגלת ולהיות רחומה וסלחנית כלפי עצמך, שיפוטיות היא רעה חולה גם כשהיא מופנת פנימה

4.(מקווה שאני אצליח להעבירהאת הנקודה הזאת)

אני מאמינה שהחיים חזקים יותר מהמוות

אם זה ביצר החיים על האבל או ששמחתם של אנשים החיים קודמת לזכרם של המתים

ולשם צריך לשאוף

יש פה את בעלך ואת ילדי היומולדת וצריך בזהירות למצוא את האיזון לתת מקום לרגשות שלך אבל במקביל גם לא לדחוק אותם הצידה

16 שנה זה תהליך ארוך

אבל יום יבוא ויהיו בתאריך הזה גם בר מצווה ובת ממווה ואני חוששת שמה שלא קאה ב16 שנה לא יקרה גם בעוד עשור

ובסוף בסוף בסוף

את כותבת בעצמך שאת לא מצליחה להשתחרר

ואולי כדאי לראות איך אפשר לעבור תהליך של אבל ולדעת לחיות לצד הכאב

הלוואי וירבו השמחות במעונכם

והבית יהיה מלא חיים ובשורות טובות

אני חושבת שיש פה עניין של בחירה אם לשחרר את האבל או לאחוז בו כל כך הרבה שנים. במיוחד שמעורבים פה ילדים ואולי הם משלמים או ישלמו בעתיד מחיר מסוים.

אפשר לתעל את הזיכרון והרגש לכיוונים אחרים, למשל להקים גמ"ח לזכרה או כל דבר אחר שאת מתחברת אליו. אולי ללכת לטיפול שיעזור לך

(ניסיתי לכתוב בעדינות, סליחה אם לא הצליח לי. אני מרשה לעצמי לכתוב רק כי עברתי את זה בעצמי)

מבינה לגמרי את הכאב, עברתי גם אובדן הריון. אני חושבת שזו בהחלט חוויה שמלווה לאורך החיים אבל זה שמשהו מלווה לא אומר שהוא פוגע ברמה משתקת שלא מאפשרת שום דבר חגיגה באיזור התאריך. את כותבת שמרגישה נשארת לבד.

 קושי שפוגע בך ולא מתקדם 16 שנים מצריך רמה מסוימת של טיפול, של עיבוד ממליצה ממש לעשות את זה עבורך ולטובתך 

ומוסיפה שבעיני זה בסדר שכולם שוכחים..

(גם אנחנו לא זכינו לגדל את אחד מילדינו)

אין להם שום חיבור וקשר עם הילד הזה

הזיכרון שלו הוא רק בלבבות שלנו.

ליבי איתך

דילמה בנושא כואב כל כך

אני הייתי שואלת מה את מרגישה?

אם תחגגי להם מזה אומר? שאת כבר לא עצובה? ששכחת את התינוקת שנולדה?

ולהתעקש להנכיח (בצדק..) את האבל של אותו יום מה ייתן לך להרגיש?

ומה עם הילדים? לא יחגגו ימי הולדת?

זה סתם שאלות שעלו לי

לא פשוט בכלל

❤️❤️❤️❤️

להקשיב לעצמך שהזמן הזה לא מתאים לך אם זה המצב.

ויחד עם זה אולי בתאריך קצת יותר מוקדם או מאוחר, כשאפשרי לך, לחגוג על הילדים הקיימים ב"ה.

זה לא אמור להיות ככה? שאני יבין באמת אם אני צריכה ללכת ולטפל. כי להבדיל ילד שנפטר כל החיים זה יום של אבל אז למה פה זה שונה? זאת הילדה שלי כל החיים, כל הזמן אני מתפללת אליה, סחבתי אותה 9 חודשים, ילדתי אותה ,מה שונה פה? אולי אני ה"מוזרה" בסיפור שלא מוכנה לשחרר

ולמה זה עדיין קשוח לי למרות שעברו ככ הרבה שנים? יש לי מלא חברות שילדו בזמן שלי וקשה לי מאוד לראות את הבנות שלהם, זה בעיה או שזה "נורמלי" ? 

בחוויה שלי אובדן הריון הוא אחר, אבל בחוויה שלך זה כן דומה.

אני לא יודעת להגיד לך מה עושות משפחות שאיבדו ילד אבל אני חושבת שגם בזה יש שונות ולא כל משפחה נוהגת אותו דבר.

אני מתחברת לשאלות של @תהילה 3>, של מה יקרה אם לא תאחזי כ''כ חזק באובדן, מה המשמעות של זה עבורך?

אני לא חושבת שזו שאלה של נורמלי ולא נורמלי אלא של מאפשר תפקוד ולא מאפשר תפקוד, כרגע נשמע שהאבל לא מאפשר לך לתפקד וזה דבר שכדאי לטפל בו, לבחון אותו לגעת בכאב הזה באופן רגיש ולחשוב אותו, להחליט מה לוקחים הלאה ומה משאירים בעבר

יום הזיכרון לא חייב להיות יום של אבל.

בשביל זה יש לנו ביהדות הלכות אבלות מאונן, לשבעה, חודש, שנה, אזכרה שנתית. הדרגתיות באבל.

יש משפחות שהופכות את יום הזיכרון ליום אבל שאי אפשר לעשות בו כלום. ויש משפחות שבוחרות בחיים למרות הקושי שוודאי קיים, ועושות משהו לזכרו או לעילוי נשמתו של הנפטר.

כאן אפילו לא ממש היו חיים בעולם הזה. לא שהצער לא קיים. והגיוני שאחרי לידה שקטה יש קושי לקום ולהמשיך הלאה. אבל אם אחרי 16 שנה את עדיין באותו מקום משתק אז בהחלט ממליצה על טיפול.

אני עברתי אובדן של עובר (שהיה בשלב בו יכולתי לבחור בין לידה שקטה לבין גרידה ובחרתי גרידה). זה היה בשלב כשכבר הרגשתי תנועות. וגם הרגשתי כשהן פחתו... כך שזה ממש הרגשה שהיו חיים ונעלמו... התקופה שאחרי היתה קשה. לקח זמן לחזור לעצמי. לי אישית עזר כן לדבר על זה ולשתף אנשים שקרובים אלי ולספר את הסיפור והשתלשלות הדברים. אחרי זה ילדתי עוד 2 ילדים אחד צמוד לתאריך הגרידה ואחד צמוד לתל"מ של ההריון שנפל. ומרגישה שהתאריכים האלה הם דווקא סמליים ומשמחים אותי שיצאו ככה כי בזמן שלא זכיתי להביא חיים, היה תיקון וקיבלתי מתנה (וד"א הילדה שנולדה אחרי הגרידה שהיא ילדה מהממת! לא היתה נולדת ללא אותה הפלה. אז זו גם דרך להסתכל...)

ממליצה גם על הספר 'כחלום יעוף' של הרב אברהם סתיו.

כמעט, זה דבר שב"ה לא חויתי (חויתי אובדן קרוב אחר) אבל ממי שמכירה שחווה זה אובדן קשה ממש.

בכל מקרה אני לא חושבת שאת צריכה להשוות את עצמך לאחרים, אלא להיות קשובה לעצמך.

אם *לך* קשה שזה עדיין כל כך משפיע עלייך, אפשר לנסות לטפל בזה, אבל באופן כללי אובדן זה דבר קשה וכואב וזה טבעי.

אבל יודעת שאצלי התחושות שונות לגמרי…

לדעתי אין מה להשוות עובר שאף פעם לא "הכרתי" לילד שממש גידלתי אותו.

הייתי מתחילה מלחשוב האם הקושי לשחרר מגיע אצלך ממקום יותר רגשי או יותר שכלי (כמו מין מחויבות מוסרית כלפי הילדה).

את כמובן לא צריכה לענות על גבי הפורום…

שאת היחידה שנשארה להחזיק את הזיכרון, השאר המשיכו הלאה.

אולי במובן מסויים חלק מחוסר היכולת לחגוג ימי הולדת,

נובע מתחושה שאם חוגגים= השארנו מאחור לגמרי את האובדן?

כי אם כך את מרגישה (אפילו אם זה רק במובן מסויים..)

אז מאוד מובן למה את מתקשה לשחרר ולחגוג.

אז אולי אפשר אחרת וכן להנכיח באירוע את האובדן? כלומר אפשר גם לשמוח בשמחת הילדים שנולדו ב"ה, וגם לזכור שיש להם אחות גדולה שאיננה.

ואני זוכרת שהלידה של הבת דווקא הכי טלטלה אותך, וזה היה רק לפני שנתיים,

אז הגיוני שעדיין הדיסוננס הזה קשה לך..

כיוון נוסף, אולי אפשר לתעל את האירועים לא לחגיגה רגילה, אלא לעשות משהו ערכי ומיוחד יותר שיעזור לך להכיל את המורכבות.

אולי נסיעה לקברי צדיקים לתפילה וטקס חלאקה או נסיעה לכותל.

לא שלחו למיון.

הלכתי איתו לרופאה, ואחרי כמה ימים שעדיין לא עבר לקחתי אותו שוב.

היה זמן שהוא לא הסכים לינוק, ואז טפטפתי לו חלב לפה, כדי שלא יתייבש, וב"ה הוא חזר לאכול.

אם זה היה ממשיך יותר זמן, היה צריך לבדוק את זה.

יש לי תור ראשוני שקבעתי ממזמן והייתי אמורה ללכת כדי לבדוק את הסיפור עם המרפס... על הדרך אבקש לבדוק אותו כמובן

עשינו בשערי צדק, אצל מנהל מחלקת כירורגית ילדים.

בעיקרון היה באשפוז יום, אבל בגלל שהניתוח היה רק אחרי הצהריים, הוא נשאר ללילה להשתחרר על הבוקר.

ההתאוששות היתה ממש קלה.

מוזמנת לשאול עוד דברים.

אני כל כך בורה בכל המערכת....

או סתם יצא?  

היתה לנו אפשרות לבחור רופא ללא עלות.

זה היה לפני 6 שנים.

אני חושבת שהיה בלי תשלום בכלל, רק עם התחייבות מהקופה.

ובגלל שהיה לנו את הביטוח הכי גבוה, אז גם יכולנו לבחור רופא.

כירורג ילדים בקופה נתן לנו הפניה לבית חולים.

ואנחנו לא משתמשים בו בכלל

קניתי גם מסאז' לעיניים מאין משקפת עם מוזיקה רטט חום ועוד - גם לא משתמשים.

השתמשתי בזה פעמיים שלוש וזהו. 

אבל זה לא בשימוש יומיומי

ואני עוד לט מוצאת לך קישור, אבל הוא מעולה

משו דומה - ידית עיסוי. ראיתי שמוכרים בדר גב

אחרי מה ששושנושי כתבה חשבתי אולי על משהו כזה

חגורת עיסוי רטט לגב BACK VIBRATION | ד"ר גב

אבל בהתחלה ראיתי את זה

מכשיר עיסוי ומסאז אישי PRO | ד"ר גב

זה דומה למה שיש לך?

אני לא מחפשת שיהיה לה לשימוש יומיומי, אבל כן רוצה שיהיה לה שימושי.

חבל לי להשקיע במתנה שתשב במגירה.

זאת מישהי בת 50+ עם כאבי גב שהולכת למסאז'ים מידי פעם (ככה שאני יודעת שהיא בסדר עם מגע)

לכן חשבתי שזה משהו שיכול להתאים לה ולשמח אותה.

מכשיר עיסוי חשמלי TWIN PRO | ד"ר גב

כזה

רק שאצלי יש לו 3 עיגולי רטט ובלי חימום

יש לי גם חגורת רטט מחממת שהיא גם ממש נחמדה אבל המכשיר בקישור יותר מתאים לגב לדעתי

היו לי ממש כאבי גב קשים, וזה עזר לי מאד...

מאז זה בקושי בשימוש, אבל זה היה לי מעולה כשהייתי צריכה.

עלה 160 לדעתי

לחכות שיגדל.

זה חלק מהתהליך הסתגלות לעולם.

עסויים, נמר על העץ, אופניים עם הרגליים.

אצלי עזר להוריד מוצרי חלב (בעיקר), שוקולד וקפאין (מצליחים אני אוטומטית לא אוכלת מהלידה...).

הרבה "אופניים" עם הרגליים, למעוך ברכיים לבטן.

בלילות קשים שמתי מנשא וראיתי סדרה. הבנתי שלנסות לישון ולא להצליח יותר מתסכל ומעייף מלא לנסות לישון מראש.

מזל טוב ובהצלחה❤️

קודם כל לזכור שזה עובר בע"ה
קטניות- מותר לך לאכול, בתנאי שעברו השרייה טובה, כל עוד עבר השריה זה טוב למערכת העיכול ואין מה לדאוג (כולל קינואה וכל דבר שאפשר להשרות במים...)

אני בזמנו שתיתי הרבה תה שומר וקמומיל, ממש כל שעה, אומרים שזה טוב...
ומרק עם הרבה כורכום- הכורכום מאוד עוזר להם להרגיע את הבטן...
מוצרי חלב אני גם הורדתי לחלוטין, וחזרתי לחלבי כשהיה בן חודשיים...