אבל גם אצלנו סעודות השבת לא תמיד כמו בדמיון.

ואני משננת לעצמי בפנים שאני עושה את המקסימום שאני יכולה. ולא הכל תלוי בי.

תנסי אולי לשחרר ולהתפנק. לשיר בכיף, מי שמצטרף- לעודד אותו. לאכול בחד פעמי כדי לא לטרוח אחר כך. לאו דווקא מהבחינה של לשים פס אלא להנות בעצמך ואולי ימשכו כולם 

אולי את עצמי אני תופסת קצר

ולא משחררת

ואז אולי באמת זה חלק מהעניין..

למצוא מה משמח אותי בשולחן שבת...

(אממ... לזה אין לי תשובה....)

משך השבוע הרבה יותר זורם לי עם הילדים מאשר בשולחן שבת..

מה משמח אתכן בשולחן שבת?

או

איך אתן שמחות וזורמות בשולחן שבת?

זה משהו שאנחנו מנסים להכניס יותר ויותר לאחרונה. התחושה היא שזה ממש עושה טוב לכולם. מייצר משהו מגבש כזה. וזה גם יפה.

אבל אוכל טעים

חברה נעימה

ולעבור לספה לספר טוב או לנחת עם הילדים

זה אוכל שאני אוהבת

שהבית נקי כמו שאני אוהבת

שיש את העלון שבת שאני אוהבת

והלימוד עם הילדים, שגם אותו אני אוהבת

וכמובן - שמח לי גם אם הילדים אהבו ונהנו אבל קרה מצב שהתבאסו שאין את הסלט או הדג שהם רוצים.  או שהבת שלי בכתה כל הערב מרוב עייפות. אבל לא נורא בעיניי.

אני דואגת שאני אהנה אחרי שטרחתי ככ והטרחה היא לגמרי גם בשבילי

מקריאה שלך פה - את נותנת לעצמך מעט מדי מקום ודואגת לרצות את כולם. ואז מתבאסת שלא יוצא כמו שאת רוצה.

נח לך לאכול בדלפק? אחלה, תהני

בא לך מנה שאת אוהבת שתשמח אותך - למה לא, בעצם?

הילדים רבים? את עדיין אמא נהדרת, הילדים של כולם רבים.

בשורה התחתונה, אני מקשרת את זה לערך עצמי. אנחנו רוצות וצריכות מחמאות. זה נכון.

אבל אם לא קיבלנו אותן, זה לא אומר שזה מעיד עליי משהו. וזה לא צריך לערער את עולמנו הפנימי. כי אנחנו יכולות לקבל אותן גם מעצמנו ואף אחד לא צריך לאשר לך את היותך טובה או חשובה זולת עצמך קודם כל

בהמשך, באופן טבעי זה מגיע גם מבחוץ. כי כשאת מזיזה את עצמך הצידה, לא רואים אותך..

חזק. אהבתי.

היותך טובה או לא?

ז"א, את שמה יהבך ובטחונך הרגשי בתגובות של בני הבית וב'ציונים טובים' והנאה/ שקט מהילדים בסעודת השבת?

בעצם' כאילו ציון על ההורות שלי..

וואו שאלה טובה.

ברור שאני מרגישה שיש המון על הכתפיים שלי,

איך אתווך בין הילדים, להיות נכונה, להיות בסדר, שיהיה להם טוב, ונכון.. שישמחו אחד עם השני, שלא יפגעו אחד בשני- שיא הרגיש אצלי אם פוגעים אחד בשני,

שיאהבו את האוכל

שישבעו

שישמחו.....

וגם אליי

שיתייחסו, שיודו, שיראו כבוד והערכה, שיהיה מקום של "אמא", (אבא- שבקושי בבית גם ברגיל במשך השבוע) הוא השוס בשולחן שבת. כולם רוצים לשמוע ולהשמיע אותו-אליו, אני "בצד"

ומה זה להיות נכונה ובסדר בעינייך? זה בעינייך בכלל, או שזה דברים שאת חושבת שנכון ובסדר כי ראית בחוץ?

יש לי בראש הערכה של בעל קצת יותר גדולה...

אז דברנו והוא ממש מנסה (פעם הוא היה מתחיל לאכול בלי אף מילת תודה!!! היום הוא למד להגיד תודה)

אבל בראש שלי אני מדמיינת כן,בעל מוקיר את האישה עד שכולם בשולחן מוקירים אותה, כמו יהלום יקר. בכבוד.

בעלי בעיקר מקשיב לילדים, כי יש להם מלא להשמיע.. שאני מרגישה שאין לי מה לתרום. ושמה שאני אומרת לא מספיק מעניין, וישר עובר לאבא. כולם רוצים תשומת לב מאבא. (שוב, במשך השבוע הוא באמת בקושי בבית- גם בזמן רגיל, אני איתם רוב הזמן- וטוב לנו ב"ה, לילדים ולי במשך השבוע ביחד.. )

טרחתי מלא מלא ביום שישי (הוא בקושי עוזר כי הוא אחראי על כל מני דברים וחייב להספיק אותם עד שבת),

ואני מצפה לאיזה כבוד ויקר בשולחן שבת..

וכן, זה שם אותי בציפייה גדולה והתרסקות כל פעם מחדש..

לא מספיק מעריכים..  

הוא אמר תודה עם העיניים או סתם מהשפה לחוץ..

הוא שפוך ולא שם לב אליי או שבאמת הוא שפוך (הוא באמת שפוך בערב שבת כי הוא רץ כל השבוע והוא ממש מנסה לתת תשומת לב לילדים לפני שהוא קורס למיטה...)

ולשים מראה

אם הבנתי נכון אז את בהריון, והבעל במילואים?

אז קודם כל אני מאמינה שמגיע לך צלש

דבר שני זה נראה לי קשוח לחלוטין וחיבוק ענק על זה

ורגע שמה את תשומת הלב על זה שאת במצב הורמונלי קצת רגיש ובאופן כללי במצב לא "נורמלי" (שהאיש לא בבית..)

מה שמביא אור לדעתי לתמונה זה ששני הדברים האלה הם זמניים, בע"ה- התינוק יוולד בבריאות, האיש יסיים מילואים, והכל יחזור לקדמותו (בצורה משודרגת, עם עוד אוצר במשפחה).

ובינתיים בכי זאת דרך נורמלית ובריאה לפרוק דברים.

חיבוק❤️

חיבוק והבנה והכלה והערכה-

אוף בדיוק מה שאני צריכה😪

האיש בטלפון ישר נותן פתרונות ומאפס כזה, יורה פתרונות.."אל תשימי פס, שימי גבולות"  בסוף השיחה יגיד שהוא כמובן מעריך, אבלללל

לפעמים אני צריכה רק

חיבוק

הבנה

הכלה

..

אז תודההההה

אין לך מושג כמה

זה כל כך ברור

(וגם התגובה שלו.. גברית קלאסית🙈 כל כך טיפוסי להבדלים בין המינים..)

חיבוק❤️

בס״ד

זאת תקופה כל-כל מאתגרת!!!

עקבתי אחרי התגובות שלך מתחילת המלחמה ואת אלופת עולם איך שאת מתמודדת ביד רמה עם הכל!

איך את מתפעלת את הבית בהצלחה כל-כך גדולה,

ואיך גם בזוגיות את מוצאת את כל הטוב שהתקופה הזאת מגלה בקשר ביניכם.

אבל כמה שאת אלופה ומדהימה,

זה עדיין לא אומר שהתקופה הזאת קלה!

ומבחינתי העובדה שהתפרקות ככה

לא מעידה על כלום,

חוץ מזה שאת אנושית

ושהלב שלך לפעמים גם צריך לשחרר קצת,

ולבכות…

אז זה יוצא על הערה פה

על חוסר שיתוף פעולה שם,

או על סיטואציה מורכבת אצל החברים אליהם הוזמנתם,

אבל תכלס יש לך בלב כל-כך הרבה…

על עם ישראל,

על הבעל היקר שמשרת רחוק,

על הילדים ואיך הם מתמודדים, *בפנים, באמת*, עם כל התקופה הזאת,

עם ההריון (!)….

והבכי הזה מצא לו פתח לצאת.

כי גם אמא אלופה שמחזיקה בגבורה (ואפילו קצת בטביעות, ככה התרשמתי מהדברים שכתבת בתקופה האחרונה), לפעמים צריכה לתת לכל הקשיים הרבים ולכל העומס ולכל הדאגות ולכל החששות ולכל העייפות - לצאת החוצה ❤️

ולגבי סעודות שבת ספציפית,

אני חושבת שזאת נקודה רגישה אצל הרבה מאיתנו.

זה כאילו הזמן שמצפים שיהיה פוטוגני (גם אם רק לעצמנו), עם שירים, עם ביחד, אוכל טוב, אחווה, רוחניות…

אבל בפועל זה לא תמיד ככה.

כי ילדים הם ילדים.

כי החיים הם חיים - לא מושלמים…

וזה לא אומר שלא הצלחנו.

זה רק אומר שאנחנו עדיין בדרך.

שהילדים עדיין קטנים או צעירים ולא מווסתים (גם המתבגרים).

ואפשר לשנות ולפשר, ברור.

אפשר להתבונן על מה שהיה

לנסות לזהות איפה זה לא הלך ומה אפשר לנסות לשנות,

אפשר לשוחח עם הילדים ולשקף להם מה היינו רוצות שיקרה,

אפשר כל מיני…

אבל קודם כל,

לקחת את הסיטואציה בערבון מוגבל,

לדעת שזה קורה גם בבתים מעולים אחרים

ולדעת שאנחנו עדיין אימהות מצוינות ❤️

ולמעו הסר ספק, אני צריכה להזכיר לעצמי את כל זה לא פעם ולא פעמיים

חיבוק גדול גדול גדול!

(גם על העניין של הכסא המתנדנד לתינוק)

❤️❤️❤️❤️❤️❤️

תודה על התגובה הזאת @קמה ש.

ותודה על ההבנה..

ועל ההארות..

לא תמיד יש בנמצא מי שיאיר לי על הדברים ה"רגילים" שאותם אני עושה 24/7 ימים כלילות..

אז תודה על זה!!!

עם בעל מגוייס...

הכל בסדר, תפנקי את עצמך במה שעושה לך טוב.

תחשבי מה ישמח אותך.

עוגה? דברי תורה? קידוש ארוך? אוכל מסויים?

להתארח? לארח?

לא כולם מוצאים את עצמם זה בסדר.

את מחזיקה את כולם ואת הכל כל השבוע.

את לקראת לידה.

מותר לך לנהל את השבת כמו שאת רואה לנכון.

מותר לך לאכול בדלפק אם זה מה שעושה לך נחת.

מי שטוב לו, אחלה.

מי שלא טוב לו, יום טוב לו!

אם את רוצה שהילדים ירגישו יותר שותפים כדאי לתת להם אחריות.

הילדה לא אהבה את האוכל? זכותה. לפעמים יהיה אוכל שהיא אוהבת ולפעמים לא, היא מוזמנת לשבת הבאה להכין משהו שמתחשק לה.

לגבי השתתפות בסעודה עצמה,

לפעמים יותר קל לסיים את הסעודה מהר ולברך,

ואחרי הסעודה עוברים לספה או נשארים סביב השולחן לתה עם עוגה/ פיצוחים ואז זה יותר חופשי ויש פחות מריבות.

את צודקת לחלוטין...!

כי תכלס בסיום הסעודה ואחריי שקצת בכיתי בחדר, (משום מה שאצלי זה מצטייר כבכי מתרסק ולא בכי "משחרר", על אף שבטוח זה שחרר, אבל בראש שלי אם אני מגיעה לבכי- ואני לא בכיינית ברגיל!! זה אומר שלא החזקתי, שהתרסקתי, שזהו, אני מרוסקת) חזרתי ושחקתי עם הקטנים יותר רמיקוב בשולחן.. ונהיה יותר רגוע...

יכול להיות שבגלל שגם אני יותר רגועה, אז האוירה רגועה, ואולי כדאי שנריץ שולחן שבת לכתחילה- קידוש, המוציא, אוכל, ברכת המזון, ואז את צודקת- רעיון מעולה.. ללכת לסלון בנחת להוציא מנה אחרונה ואז רגוע יותר- מי שרוצה יושב, מי שרוצה קם, קורא, משחק...

תודה על הטיפ הזה!!!

אקח אותו!

תבורכי @אמאשוני!

רק רציתי להגיד לך שאת אלופה לגמרי!!!

נשמע שאת בתקופה רגישה(ומה הפלא... הריון ובעלה במילואים זה לא פשוט בכלל)

וזה נשמע שאת מסתכלת על ארוחות שבת כאילו זה המראה של הרבה דברים (לאיזה אמא את, האם האחרים מעריכים, האם את עושה את הדברים כמו שצריך וכו'.)

אבל זה לא אומר כלום.

ילדים מתבגרים מעירים הערות תמיד להורים ( להיפך מי שלא, כנראה שחי בסביבת משפחה לא בטוחה ... לי הייתה ילדות לא פשוטה ובכלל לא היה לי את גיל ההתבגרות. הייתי ילדה מאד טובה ומרצה)

נשמע שבעלך והילדים זכו באישה ואמא מדהימה, אלופה לגמרי.

תודה על הפרגון הזה @אישהואימא

בהחלט משמחת ונותנת כח💗

לסעודת שבת?

מגיע לך צלש

גררת את עצמך לשכנים - מגיע לל צל"ש

קידשת לבד והכנת סעודה ולא הסתפקת בחלה עם חומוס? - מגיע לך צל"ש!

נשמע שיש לך מלא ציפיות מעצמך

ואת משליכה מאיך נראה שולחן השבת שלל על התפקוד שלך

תפחיתי ביקורת!

קודם על כלפי עצמך

(וכזה יקרה- עם הזמן גם תלמדי לסנן ביקורת מהילדים...)

את עושה הכי טוב שלך

בסיטואציה חא פשוטה בכלל

עצם זה שגררת את עצמך מהמיטה בבוקר- זה ראוי להערכה 

המילים בהחלט נכנסו ללב!!

אני לא במצבך (כלומר - אותו מספר ילדים, אבל לא בהיריון ועם בעל בבית), אז לא יודעת כמה אוכל לייעץ לך מניסיון אישי...

אצלנו הדברים המאתגרים הם המריבות והוויכוחים בין הילדים (על מקומות ישיבה, על מנה אחרונה...) אבל למדנו די להתעלם מהם.

מנסה לחשוב על רעיונות לשינוי עמדה נפשית:

א. את השקעת והכנת את האוכל. מכאן - זה לא עניינך מה האחרים חושבים עליו. את עשית את שלך, עכשיו זה שלהם...

ב. מה עושה לך טוב בסעודה? לשיר - תשירי עם עצמך. אולי יהיו ילדים שיצטרפו. לומר דברי תורה? את יכולה לפתוח חומש ולדון עם עצמך בקול על הפרשה. אולי יהיו ילדים שיקשיבו. ליהנות מהאוכל? תאכלי ותתמוגגי ממנו בקול, אולי הילדים ישמעו ויושפעו ממך

ג. לפעמים אולי דווקא נכון לקצר בסעודות, לפנות לדברים הכיפיים יותר בשבת.

ד. אולי להבטיח בסיום הסעודה פעילות כיפית כלשהי - משחק קופסה משפחתי על השולחן, קריאת ספרים ביחד, לימוד פרשת שבוע משותף...

ה. אצלנו אנחנו משתדלים לעשות סבב דבר תורה בין הילדים - כל אחד בתורו אומר לפי רמתו. ואז יש ציפייה לתור וידיעה שצריך להקשיב לאחרים כדי שגם יקשיבו לך...

מקווה שקצת נתן לך כיוון.

בכל מקרה - באמת תכילי את עצמך. את במצב ממש מאתגר, שילוב של כמה דברים לא קלים. ועד עכשיו היה נראה שאת מתמודדת מדהים - אז הגיוני שבנקודות מסוימות כן יהיה לך קשה... ❤️

לשיר באמת פעם יותר אהבתי

היום בעלי והילדים שרים בקולי קולות והם בוחרים את השירים ואני נבלעת אז אין לי חשק לשיר יותר מדי.

להתמוגג מהאוכל?

הנה סוד: לא עפה על האוכל!! הוא בעיקר מה שהם אוהבים!!! בעלי והילדים!! ואין לי חשק וכח להשקיע בשבילי 😨

לא אוהבת את השטאץ של "עוף תפו"א אורז"

לא אוהבת מרק שהילדים שלי אוהבים (או כתום, או עוף, או זך- אני אוהבת מלא ועשיר במלא ירקות וקטניות ובזה הם לא יגעו)

אני אוהב סלטים טריים מושקעים- עם כל מני דברים- והילדים אוהבים סלט פשוט, ובעלי- מטבוחה מושקעת, אז אני משקיעה בשבילם מלא מלא מלא.

לי? אם הכנתי סלט שומר זה אומר שטרחתי לעצמי- וכל מה שישמח אותי בשולחן זה יהיה הסלט שומר...

(אני אוהבת ירקות, קטניות- הם אוהבים בשרים, פחמימות.. )

אז זהו, עוד משהו להוסיף

אני מכינה גם לעצמי את מה שאני אוהבת כדי להנות ממנו. את לא פחות חשובה מהם..

אז יוצא שאני מכינה לפי טעמם, ובקושי לפי טעמי... (האמת שבעיקר בעלי סובל מזה)

את מסוגלת בכל זאת להכין משהו אחד שיהיה לטעמך בלבד? ואם לא להכין - אז לקנות משהו מיוחד בשבילך?

והאמת - הילדים שלך כבר גדולים. אפשר להכניס אותם למטבח, ושהם יכינו את הדברים שהם אוהבים, ואת תכיני מה שאת אוהבת...

ולגבי השירים - תבחרי לך שיר שאת אוהבת (אחד, וזהו) ותתחילי לשיר אותו לבד, לעצמך. אם יצטרפו אז מצוין. אם לא - אז תשירי סולו, ותיהני מזה

אבל תכלס כן, אני חייבת לשנות גישה..

להרגע.

לשמוח

וואו פעם הייתי לגמרי כמוך היום למדתי להכין גם את מה שאני אוהבת.

ואפיחו להגיד להם את זה כששואלים אמא למה הכנת גם איקס אז אני עונה כי אני אוהבת מינשרוצה מוזמן לטעום.

השבת הכנתי משהו שלי התחשק ובעלי פחות התחבר והילדים שאלו למה הכנתי כזה אז,אנרתי כי אני רציתי וכשבעלי התלונן שיבש או לא כמו שאוהב אמרתי לו זה בסדר אתה יכול לא לאהוב אני ממש לא מכריחה אותך לאכול מה שאתה לא אוהב למרות שברגע הראשון טיפה נעלבתי כי ציפיתי שיאהב אבל אז החלטתי שזה לא אמור להפריע לי. כמובן שבהתחשב שרק אני אוהבת את זה אז חהבא אדע לדאוג גם לדברים נוספים לאלו שלא אוהבים או שאכין בסעודה שפחות קרריטי כמו סדש בחורף..

לגבי מרק יש לי רעיון בשבילך תכיני עם ירקות חתוכים גס ואז הילדים יאכלו רק את המרק ואת תהני מהירקות או שבזמן הבישול תפצלי קצת לסיר קטן ותוסיפי לך את מה שאוהבת.

ולדעתי כשמגיעים באופן קבוע לסעודו שבת שהאוכל לא אהוב עליך זה ממש יוצר קושי. כשזה פעם ב זה לא כזה משפיע אבל קבוע בעיני זה לא טוב בשבילך

וזה מה שהכנתי השבת

וכנגדו הכנתי עוגת שוקולד מושחתת מצופה גנאש - טרפו אותה ב 'טועמיה' בשבת בבוקר ובמלווה מלכה..

ואני התענגתי על המרק שנשאר כולו בשבילי

וחוץ משולחן ערוך יפה, במטעמים, אני אוהבת שמתלבשים יפה

ופיצוחים

והשקט הנפלא

וכל הצמחים היפים שבשבת יש זמן להנות במרפסת 

דומה מבחינת ששבת בלי בעל.

כשבעלי נוסע  לאומן זה באמת הזמן הכי קשה שלי סעודות שבת.

וכשהו נמצא אז תמיד יש איזה מתח באויר כל פעם ממשהו אחר.

מה שלי עוזר זה א לשחרר ציפיות וזה בהחלט עבודת חיים.

לקבל את המריבות את התלונות ולא להתרגש מהם.

וכשהוא לא נמצא אז משחררת את כל המוסכמות והמסגרות ועושה מה שטוב לי וכן לםעמים בולעת את הדמעות אבל לרוב כשאני מתנהלת לפי איך שעושה לי טוב ואני על קרקע בטוחה ורגועה יותר קל לי להכיל את רגעי הקושי שבאים..

ושולחת לך חיבוק גדול על כל ההתמודדות

וקצת שולי ובטוחה שהוא יא עיקר הפוסט...

לגבי מקומות אצלנו מקומות קבועים ממש מרגיעים הרבה מריבות

אז שולחת לך חיבוק💜

מודה שאין לי ממש עצות, אני מנסה לדאוג שיהיה לי משהו ו טעים לאכול ומשהו מעניין לקרוא ולהקיף את עצמי באנשים שיעשו לי טוב אם זה מתאפשר (וזה לא תמיד מתאפשר).

הילדים שלי ממש קטנים, אז מניחה שזה מאוד שונה.

שבוע טוב

עבר עריכה על ידי נגמרו לי השמות בתאריך ד' בשבט תשפ"ד 01:12

(מנסה לכתוב לך את הדברים שעלו לי בסעיפים ❤)

א. קודם כל תראי איזה אור וטוב יש בך

שעצרת.

ראית שיש משהו שהוא לא חד פעמי,

זיהית אותו

קראת לו בשם - אני מגיעה לבכי ב3 שבתות

ועצרת רגע.

והבנת כמו שכתבת בחוכמתך הרבה ש: 

"משהו צריך להשתנות..

נקודת מבט..

ראיה..

התייחסות.."

וכבר ההבנה הזו,

וההתייחסות של כל זה כהזדמנות לצמיחה,

כמנוע להתקדמות,

יכולה כבר לעזור ולקדם בהמשך התהליך מאוד מאוד!

אז כבר שאפו לך על זה

ב. גם זה שכתבת בכל שבת מה היה הדבר שגרם לבכי - עוד העמקה והתבוננות פנימה מופלאה שעשית!

שבת אחת: 

הבנת את עצמך.

שבעלך במילואים.

שאת בעומס רגשי.

שחלק מהילדים לא מצאו את עצמם.

והנפש והגוף החכמים והבריאים שלך - מצאו דרך נפלאה לנתב את כל העומס הרגשי הזה - בבכי!

הבכי הוא מתנה

הוא מוציא

הוא מאוורר

הוא מנקה

הוא באמת זכות ומתנה

ובעצם הבכי 

את מתחברת לעצמך

את מאפשרת לעצמך

את מעניקה לעצמך לגיטימציה לכל מה שמתחולל בך ולך

את מעניקה לעצמך מקום

את מעניקה לעצמך אפשרות לשהות רגע בכאב ולא ישר להמשיך הלאה באדישות

את מעניקה לעצמך אפשרות להתחבר לעצמך, 

את קשובה לעצמך ולא מנותקת

זה טוב שבכית!!!

עצם ההסתכלות על בכי בתפיסה של: "אוי איזו איומה אני אם הגעתי לכדי בכי!" הינה תפיסה שגויה שצריך להמשיך להשריש ולקדם את התפיסה שיותר נכונה ויותר עניינית לנו,

של: "אני מאפשרת לעצמי לבכות כי אני זקוקה עכשיו לבכות. ואני מעולה וטובה גם עכשיו ואפילו יותר עכשיו "

ושבת שניה- 

אחת הגדולות מפטירה לעברך משהו בציניות.

בום.

נפגעת.

הלב מאפשר לעצמו לחוש את הפגיעה.

ואת בוכה.

כמה טבעי! וכמה מחובר לעצמך לבכות כאשר חשת עלבון צורב או פגיעה וכאב!

וכאשר זיהית את המקור תוכלי לאחר המתנה של הבכי וההירגעות גם לעשות תהליך מול אותה הבת החמודה, אולי לשקף לה שדרך התבטאות זו פוגעת בך,

אולי לשקף לה גבול אחר,

אולי לשמוע עוד ממנה מדוע הגיבה כך,

אולי עוד להשמיע אותך

אני בטוחה בטוחה שהתשובות נמצאות בתוכך באילו דרכים קיימות כדי לקחת את ההבנות היקרות הללו ולצמוח מהן!

שבת שלישית- 

בעלך במילואים *שוב*

את מקבלת הערות: 'אמא, איזה קידוש ארוך', 

'ככה,אבא לא עושה', 

אח"כ את שרה לבד ולא מצטרפים אלייך, בעוד שלאבא כן

את מרגישה בודדה, עצובה

לא הזמינו אתכם לסעודה

לא הביאו אפילו עוגה

ההורים לא באו לביקור אפילו פעם אחת מאז המילואים

הרגשת עוד עלבון וכאב לאחר שעד שהעזת לבקש מאבא עזרה בקניית כסא הנדנדה לקראת הלידה הרגשת שענה בקרירות ובצורה חותכת.

ואת בוכה.

ושוב מאפשרת לעצמך להוציא ולו קצת מכל הכאב שמתחולל בתוכך.

לא לאפשר לשחור הזה להישאר אצלך בבטן, בגוף, בלב,

אלא להיות כמו צינור פתוח שמאפשר יכולת ניקוז לכל הרע והשחור ולא אטום וסגור ומשאיר את כל השחור משחור הזה בתוך הגוף פנימה.

וגם כאן, כאשר זיהית את המקור תוכלי לאחר המתנה של הבכי וההירגעות גם לעשות תהליך מול כל גורם בפני עצמו:

- בעלך במילואים *שוב* - 

שאלות כמו: איך אני יכולה לשמח את עצמי בשבתות כאלה? מה עוד יכול להקל מעליי? אפילו פינוק קטן שאני דואגת לעצמי, אוכל שאני אוהבת וכו'?

- את מקבלת הערות: 'אמא, איזה קידוש ארוך' -

אולי גם כאן עבודה על התחזקות *בעצמך פנימה* שזה מה שאת עושה וזה טוב מספיק ותיווך של זה גם לילדים, כולל תיווך אסרטיבי של רגשותייך ורצונותייך כאן.

"ככה אני עושה קידוש. אבא היקר במילואים לכן בשבתות שהוא לא כאן אמא עושה קידוש וזה הכי טוב ונכון שאני עושה."

- 'ככה,אבא לא עושה' - 

כנ"ל להתחזק בעצמך שאת עושה את ההכי טוב שאת יכולה. וזהו!

ולומר זאת שוב לילדים: "נכון. אבל ככה אמא עושה."

- אח"כ את שרה לבד ולא מצטרפים אלייך, בעוד שלאבא כן -

גם כאן אפשר לתווך להם שהיית שמחה אם יצטרפו אלייך, שזה יעשה לך טוב על הלב.

אבל גם אם הם לא מצטרפים - זה לא כי הם נגדך, זה כי באותו רגע הם לא רוצים לשיר. זה יכול להיות מאלף סיבות אחרות

(אולי כך מתגעגעים יותר לאבא וזה קשה? אולי עייפים? אולי סתם לא מתחשק? אולי משהו אחר?)

אבל את שרה.

ויש לך אותך.

וזה המון ויקר

וכיף לשיר עם עצמך!

- את מרגישה בודדה, עצובה

לא הזמינו אתכם לסעודה

לא הביאו אפילו עוגה -

לראות במקומות כאלה האם שייך לשאול אחרים מיוזמתך אם יתאים להגיע לארוחה?

אולי לקנות לעצמך עוגה שווה?

אולי למצוא עוד פינוקים שישמחו אותך ביודעין בשבתות כאלה?

אולי משהו אחר?

- ההורים לא באו לביקור אפילו פעם אחת מאז המילואים

הרגשת עוד עלבון וכאב לאחר שעד שהעזת לבקש מאבא עזרה בקניית כסא הנדנדה לקראת הלידה הרגשת שענה בקרירות ובצורה חותכת. -

מעולה שאת מבינה את עצמך. זה מאוד חשוב. ובאמת להרגיש את כל הדברים האלו שאת מרגישה ולחוות את כל הדברים הללו שאת חווה זה לא פשוט

אולי כאן בחינה של האם שייך לבקש מההורים להגיע או שיח אחר מולם או שמא התחזקות בך פנימה תהיה נכונה יותר?

תקשיבי עוד ללב היקר שלך.

הוא יודע גם כאן את התשובות הכי נכונות והכי מתאימות והכי מדויקות לך ❤

ג. לבחון את עצם המהות של שבת עבורך.

כתבת "יש לי קטע כבר מזמן שסעודות שבת הן זמן סופר- ריגשי בעבורי."

ואני מאמינה שגם העמקה בעניין הזה יכולה להועיל רבות ב"ה.

שאלות כמו "מה מסמלות סעודות השבת עבורי?

מה המשמעות של זה?

מדוע זה כך?

האם בהכרח הערך שלי כאדם, כרעיה, כאמא, כאישה נמדד אך ורק בשולחן השבת?

האם בשאר הימים, שאני רואה וחווה הערכה רבה אליי מילדיי, מבעלי - זה אינו שווה לי כי בשבת אני מרגישה את זה פחות?

אולי דווקא כי זה זמן רגיש עבורי אני יותר רגישה לדברים שהיו עוברים על ידי בזמן אחר?

אילו עוד תובנות אני יכולה לקחת מכאן?

איך נראו סעודות השבת בבית הוריי בילדותי?

מה זה היווה עבורי?

איך אני מגדירה את הערך שלי?

האם הוא תלוי משהו?

מה עוד השורש של הדברים?

כיצד אוכל לחוש יותר את האהבה והערכה של כל בני ביתי אליי, ואת הערכה שלי עצמי ביתר שאת?

גם בימי חול?

וגם בשבתות?

מה עוד יש שם שמצריך ליבון ובירור והעמקה שיכולים להגדיל אותי?"

כל שאלה בפני עצמה (ועוד אחרות) באמת מצריכות רגע התמקדות והעמקה שיכולים ללאפשר לך למצוא הרבה פנינים והרבה מפתחות יקרי ערך בדרך לאושר עוד יותר גדול בחייך כולם ❤

ד. בחינת היחס שלך והערכה שלך לעצמך לאור האימהות וההורות שלך

כתבת שאת בהחלט מצפה מעצמך להרבה גם בכל מה שקשור לילדים:

"איך אתווך בין הילדים, 

להיות נכונה, 

להיות בסדר, 

שיהיה להם טוב, 

ונכון.. 

שישמחו אחד עם השני, 

שלא יפגעו אחד בשני- 

שיא הרגיש אצלי אם פוגעים אחד בשני,

שיאהבו את האוכל

שישבעו

שישמחו.....

וגם אליי

שיתייחסו, 

שיודו, 

שיראו כבוד והערכה"

וכל אלו הם באמת רצונות נפלאים ורק מראים על האמא המדהימה שאת!!!

ובתוכם אני רוצה גם שתראי את האנושיות שבך.

ואת המציאות של החיים עצמם, שלפעמים אחים רבים, ואפילו הרבה, וזה מאוד טבעי (ואפילו בונה בהם דברים שיעזרו להם לכשיגדלו),

שילד הוא ילד הוא ילד ולעיתים הוא מבואס, ולעיתים מתפרץ, ולעיתים פוגע בלי או עם כוונה, ולעיתים רב

וזה אומר שהם בריאים נפשית!

ואת לא חייבת להיות סופר-וומן ומושלמת כי אין כזה דבר אישה מושלמת או אמא מושלמת או אדם מושלם! רק הקב"ה לבדו מושלם!

לכן, *בהכרח* לפעמים את תטעי,

ותתקני

הכל בסדר!

את תהיי בסדר גם בהיותך לפעמים לא בסדר!

ואת תהיי בסדר וטובה גם אם לילדייך לא יהיה תמיד מושלם ב100 אחוז!

ה. בחינת המקום שלך מול בעלך בעיני הילדים:

כתבת: "שיהיה מקום של "אמא",

(אבא- שבקושי בבית גם ברגיל במשך השבוע) הוא השוס בשולחן שבת. כולם רוצים לשמוע ולהשמיע אותו-אליו, אני "בצד""

...

"כולם רוצים תשומת לב מאבא. (שוב, במשך השבוע הוא באמת בקושי בבית- גם בזמן רגיל, אני איתם רוב הזמן- וטוב לנו ב"ה, לילדים ולי במשך השבוע ביחד.. )"

ממבט מבחוץ נראה אך הגיוני וטבעי שאבא יהיה ה"שוס" של הבית כיוון שוהא לא נמצא הרבה כמו אמא, גם בימים רגיגילים ובטח במילואים, שמצטרפת לכך גם הדאגה לאבא, הגעגוע וכו'.

ועצם זה שאת כותבת שרוב השבוע את איתם בבית רוב הזמן וטוב לכם ב"ה - זה מראה עד כמה גם החשיבות שלך עצומה עבורם, רק שבשבת כשאבא נוכח במלואו מטבע הדברים ירצו יותר "לנצל את הזמן" איתו וכמה שיותר לחוות אותו. 

זה חלילה לא בא כנגדך, אלא עומד בפני עצמו כרצון לחוות את אבא שלא נמצא הרבה.

ואת אמא חווים גם בשאר השבוע, וב"ה בצורה טובה ואיכותית ומיטיבה!

ו. בחינת המקום של ציפיותייך מבעלך ביחס אלייך בשולחן השבת:

- לגבי מה שכתבת: "אז דברנו והוא ממש מנסה (פעם הוא היה מתחיל לאכול בלי אף מילת תודה!!! היום הוא למד להגיד תודה)" -

מעולה! רואים שיש כאן לימוד 

שאת משמיעה את מה שחשוב לך

שהוא שומע

ושכבר מתחיל להתרחש תהליך של שינוי!

- ולגבי מה שכתבת :"טרחתי מלא מלא ביום שישי (הוא בקושי עוזר כי הוא אחראי על כל מני דברים וחייב להספיק אותם עד שבת),"

כאן רואים שאת מלמדת עליו זכות שזה שהוא לא עוזר הרבה בהכנות לשישי זה לא כי לא אכפת לו ממך או כי הוא לא מייקר אותך, אלא כי הוא אחראי על הרבה דברים וחייב להספיק אותם לפני שבת.

והוא כן אומר תודה, עם העיניים.

ואולי הוא לא אומר תודה בבירור כמו שכתבת כי הוא שפוך,

ושוב ציינת ש"הוא *באמת שפוך* כי הוא רץ כל השבוע והוא ממש מנסה לתת תשומת לב לילדים לפני שהוא קורס למיטה..."

ז. גם הזיהוי בך שמה שאת זקוקה לו זה

חיבוק 

והבנה 

והכלה 

והערכה

הוא נפלא!

ולהמשיך להעניק לעצמך בדיוק את זה!

דרך עצמך

ודרך הסביבה 

ב"ה נביעה יקרה שתראי המון נחת, שמחה, ברכה ואור גדול גם בשבת וגם בחול ❤🙂❤

מאלפת אחת

איזה השקעה עד הפרטים הקטנים...

ועל כך אני שולחת תודה תודה תודה💗💗💗

קוראת בשימת לב..

ואקח את הדברים.

תודה רבה!!

והמון הצלחה וברכה ב"ה ✨

שזה תקופה מוצפת רגשית

אל תדוני את עצמך קשות.. הגיוני ששבת מציפה כשבעלך במילואים או באפטר

חיבוק

קודם כל חיבוק על התחושה❤️❤️❤️ועל המאמצים שלך למען עם ישראל בגבורה שלך בעורף❤️❤️❤️

אני חושבת על רגעים בחיים שמציפים אותי רגשית שזה מקום שבנוסטלגיה שלי- מתוק מדבש,עם זכרונות ילדות מתוקים מתוקים

אני כמובן זוכרת כמה היה לי טוב ליד שולחן שבת ולא כמה ההורים היו עייפים,או הצליחו לשבת בנחת בכלל,זכרונות הילדות שלנו תמיד מבליטים את הטוב,וטוב שכך...

וגם בדמיון שלי-נראה לי שכולנו חלמנו על שולחן שבת שהנסיכים יושבים מטופטפים מסביב ואנחנו המלכה והמלך יושבים בראש השולחן ,

אוכלים בכלי פורצלן, והשירה מתנהלת ב3 קולות .

ואז כשהרגעים האלו פוגשים אותי במציאות האמיתית אני ממש מתאכזבת...

מה שעוזר לי- זה לחלום את החלומות האלה מחדש בהתאם למציאות ואז לא רק שאני לא מאוכזבת אלא יש לי גם את השמחה שהחלום מתגשם.

ולגבי שבתות לבד- זה באמת קשוח, מה שעוזר לי במקרים כאלה זה לתת כותרת שזו שבת של אמא, ואז על כל משפט תלונה של הילדים אני עונה- נכון כשאבא כאן זה ככה וכשאמא עושה קידוש זה ככה.

לא ממקום של הצבת גבולות אלא ממקום של הכלה.

וכמובן - תפילות!!!

עוד לפני הקידוש,מיד אחרי שלום עליכם אנחנו מבקשים מה' ( בתפילה רבון כל העולמים) שנזכה לקבל שבתות מתוך רוב שמחה וכו'

פשוט להתפלל שאזכה לשמוח בשולחן שבת!

ושוב תודה על הגבורה שלכם בעורף ובחזית❣️

שמגיעה לך מדליה 🎖🏆פשוט יש לך מתבגרים וזה לא פשוט.

חיבוק

🐌

צמיחה בפנים היא הורמונלית. אני עושה פעם בשבוע

לא

ולא

עשיתי לפני מלא שנים ולא חזר.

הורדתי באפילציה ךפני שנים.

בתחילה פעם בחודש ואז פחות ופחות.. עכשיו לא הייתי 3 שנים והגיע. זמן לעוד חיזוק קטן...

יש שיטה חדשה של אפילציה עם פינצטה חשמלית וזה אפילו לא כואב. יש לי המלצה למישהי במרכז.

זה מתאים גם למקרה שיש הרבה שערות באיזור הסנטר?

זה בול המקרה, כמה טיפולים מדללים מאד ואם מתמידים זה ממש נעלם. יש לי המלצה למישהי נהדרת בבני ברק אם רלוונטי לך תפני בפרטי.

לי צומחות אחת ל 2-3 שערות.

במקומות אחרים ולפחות לפי מה שאני יודית מאוד ןא מומלץ לייזר בפנים כי זה אזור הורמונלי (וקראתי המון תגובות של נשים על זה בקהוצות פתוחות בפייסבוק שמתחרטות. שמחה בשבילך שזה לא המצב)

לא נשמע לי הגיוני שגדל תוך כמה ימים אולי היא לא הורידה מהשורש...

זה סבבה.

עדיף לנח. שאח"כ לא יתנקם.

(רצפת אגן וכו)

כלומר אולי היה אפשר לעשות בישיבה אבל זה כבר יותר מסובך (יש רק שולחן בסלון, אין במטבח. וזה מסורבל לי ולוקח הרבה יותר זמן מלעמוד במטבח לחתוך סלט למשל).

אז אני לא יודעת מה נכלל במנוחה ועד מתי כדאי לא לעשות דברים כאלו...

לק"י

להשען על הרגל כזה.

ולבשל בקטנה זה בסדר. כמה דקות להפעיל את הגוף בצורה מינימלית זה אפילו חשוב לדעתי.

לקלח זה יותר מדי. להרים על השידה ממש ממש לא!

(בעיני עד חודש אחרי לידה, אפילו חודש וחצי) אין כזה דבר להתפנק מדי. כל מאמץ הוא מאמץ מיותר. יש דברים שהם לא מאמץ בכלל מבחינתך וזה בסדר גמור, ויש מקרים שאין ברירה וחייבים לעשות, אבל בעיני זה שלבעלך נגמרת הסבלנות זה לא מקרה של אין ברירה

זה מקרה של שיתאמץ עוד קצת במקום שאשתו היולדת תתאמץ עוד קצת... זה לא לנצח, רק עוד שבועיים שלוש.

לשטוף כלים ולקחת ילדים

שבועיים אחרי לידה

זה ממש לא סבבה

להכין אוכל ולחתוך סלט, אם זה מרגיש לך בכוחות ובסדר לך - מעולה. תרוויחו כולכם אוכל מזין וטוב.

כלים - לא. זה משהו שיכול לחכות ואפשר גם להביא מנקה / נערה בתשלום, לא חייבים דווקא אותך בשביל זה.

לקלח ילדים - אני חושבת שכן, אבל אולי למצוא פתרון להרמה שלהם, למשל לתת להם לטפס לבד, או להלביש בישיבה על המיטה.

סותרות אחת את השניה

כל השאר לא. אז לא... ודאי לא לקלח ילדים, שזה ממש מאמץ...

ולא, זה לא פינוק, זו הבריאות שלך...

אז להרפות כמה שאפשר - שהילדים יתקלחו פעם ביומיים, לאכול כמה שיותר בחד פעמי, להזמין עזרה בתשלום אם גם מה שנשאר גדול על בעלך...

בבצלחה ומזל טוב!

אני גם שבועיים אחרי לידה ב"ה

ומרגישה מעולה ממש ממש!

מנסיון העבר, כשאני מרגישה מעולה, אז זה באמת ככה ואין את ה"נפילה שאחרי" ב"ה

אז אני מרשה לעצמי לצאת, לבשל, לאפות, לטפל בילדים..

עם יד על הדופק כמובן והרבה הקשבה לכוחות.

הדברים שאני לא עושה זה שטיפה, כי שמעתי שהתנועה הזו לא טובה אחרי לידה ולהרים דברים כבדים..

שבועיים אחרי לידה לא עושה כלום ממה שרשמת.

המקסימום זה להכניס מכונה בישיבה מדי פעם (עם זה בעלי לא מסתדר בכלל). עדיף כלים מלוכלכים בכיור (או חד פעמי) ושניצל תירס מאשה שלא נחה היטב.

ומחילה מה זה נגמרת לו הסבלנות? סחבת 9 חודשים לא נגמרה הסבלנות?... את יולדת! לא מתפנקת. הגוף עובר טלטלה רצינית מאד ומנוחה זה לא צחוק. תקראי קצת על משכב לידה, מצרפת לך קטע:

לפני הכל – משכב לידה: ששת השבועות הראשונים:

משכב לידה הוא תקופה מיוחדת במינה, שבה הגוף מתאושש מההריון והלידה, מבסס את ייצור החלב, ותומך בך במשימה של הסתגלות לתינוק החדש. כדי להבין טוב יותר את הצרכים שלנו בתקופה הזאת, שווה לעצור לרגע ולהבין עם מה הגוף שלנו מתמודד אחרי הלידה.

בזמן ההריון שרירי הבטן מתארכים מאוד כדי להתאים את עצמם לבטן הגדלה, ושרירי רצפת האגן נושאים בעול אינטנסיבי של משקל התינוק והרחם. אחרי הלידה, שרירי הבטן נעשים רפויים מאוד אחרי שהרחם התרוקן, ואינם מסוגלים להתכווץ ביעילות. שרירי רצפת האגן נחלשו זמנית מהלידה, בייחוד אם יש איזשהם תפרים (ניתוח קיסרי אינו מגן על רצפת האגן יותר מלידה רגילה – נהפוך הוא), השרירים האלה אינם מסוגלים לתמוך בגוף כהלכה, במיוחד בתנוחות זקופות.

כדי לפצות על כך, בששת השבועות שאחרי הלידה הגוף מפריש קוקטייל הורמונים מיוחד במינו שמעודד החלמה וצמיחה של הרקמות. זהו הזמן היחיד בחיים שבו יש התחדשות של רקמה עצבית באיזור האגן. כך שששת השבועות שלאחר הלידה הם חלון הזדמנויות להחלמה והתחדשות פיזית. אלא שההחלמה מתרחשת אך ורק אם האם הטרייה זוכה למספיק מנוחה. אם היא מתאמצת מדי, עומדת יותר מדי ונושאת משקל כבד, היא נמצאת בסיכון גבוה לפגיעה מתמשכת ברצפת האגן.

אז מה עושים? אנשי מקצוע בתחום שיקום רצפת האגן ממליצים על מנוחה מוחלטת בתקופה הזאת. הנה כמה דרכים להשיג אותה: א. לא לשאת שום דבר פרט לתינוק. ב. להימנע מעמידה ממושכת. נסי לשבת בכל הזדמנות שבה בדרל כלל עומדים: במקלחת, תוך כדי צחצוח שיניים, סירוק שיער, התלבשות, במטבח, במפגש אגבי עם חברה ברחוב. ג. להימנע מישיבה ממושכת. ישיבה זקופה גם היא מעמיסה על רצפת האגן. נסי לשכב כל פעם שמקובל לשבת: כשבאים אלייך אורחים, כשהתינוק ישן. היכולת להניק בשכיבה היא בעלת ערך רב, כי היא מאפשרת לך לטפל בתינוק ולנוח בעת ובעונה אחת. שווה ללמוד אותה ברגע שאת נוכחת שהתפיסה של התינוק בסדר. ד. לתמוך ברצפת האגן. קרחומים קטנים על האזורים הנפוחים בימים הראשונים לאחר הלידה מפחיתים נפיחות ואי-נוחות. כדאי לקפל מגבת למלבן ארוך ולהניח אותה על הכסא כך שהיא תהיה מתחת למפשעה והרגליים משני צדדיה. הלחץ העדין והמרופד שהמגבת מפעילה תומך בשרירי רצפת האגן ומקל על התחושה הכללית, במיוחד אם יש תפרים. מומלץ לקבל הדרכה מפיזיותרפיסטית רצפת אגן איך להגן על האזור בזמן מאמץ. ה. לא לסמוך על תחושות הגוף! הרבה פעמים אומרים לנו "תקשיבו לגוף", וזו הנחיה טובה בדרך כלל. רוב השרירים שלנו מאותתים לנו כשהם מתעייפים וזקוקים למנוחה. אבל שרירי רצפת האגן לא מחוברים היטב לרשת של עצבים תחושתיים, והם לא שולחים לנו מסר ברור על עייפות. אם שלושה שבועות אחרי הלידה עמדת, הלכת, רחצת כמה כלים ופתאום את מרגישה עייפות וכובד באיזור המפשעה – סימן שהיית צריכה להפסיק הרבה הרבה קודם. לכן, אנשי מקצוע ממליצים על הגבלה מודעת של עמידה והליכה. לא יותר מ- 10 דקות של עמידה רצופה לכל שבוע מזמן הלידה (כלומר: 10 דקות גג בשבוע הראשון, 20 דקות בשבוע השני וכן הלאה). כלל האצבע של הפיזיותרפיסטית שלי למשכב הלידה: לבקש, ללוות, לקנות או לגנוב כל עזרה שרק אפשר.

עשיתי הכל הכל לבד, ולהרבה יותר משבועיים. יותר קרוב לחצי שנה. ועבדתי משרה מלאה במקביל.

את יכולה לספר סיפור, לשבת עם ילד להקשיב, לחתוך סלט נגיד. לטפל בתינוק הקטן.

שבעלך ינשום עמוק יתאזר בסבלנות ויעריך את החלוקה שבשגרה.

אם לך זה יהיה ברור, הוא יסתדר.

אם לך לא נעים, מאיפה הוא יביא את הסבלנות?

אם בעלך לא מסוגל לקלח את הקטנים- שלא יתקלחו.

עצם זה את מגדירה כברירת מחדל "שאין ברירה אלא לעשות" חוץ ממה שהוא יכול לעשות, זה מה שמעוות.

הוא אמור למצוא פתרון להכל, חוץ ממה שאת כן יכולה. ככה זה אמור לעבוד.

דבר שלא כרוך בתינוק עצמו.

חוץ מ:

לחתל את הפעוט שלפניו (שכבר גדול בדר"כ ואז בעמידה) או בשכיבה על הספה

להכין כריכים קרים עם טונה, גבינה, פסטרמה עם איזה ממרח (בלי תוספות, חסות,עגבניות, מלפפון)

אני אוסיף

שמשתמשים בכלים חד פעמיים

כביסות בעלי ממלא

והילדים ממיינים לסל עם השם שלהם את הכביסה שלהם בלבד

לא מכניסים לארונות

הם מקבלים 3 שקלים על העבודה הזאת

לי אמרו בבית חולים שמותר להרים עד בערך 7 קילו. מאמינה שהילדים שוקלים יותר, אבל אם בעלך יכול להכניס אותם למקלחת ולהוציא את יכולה לקלח ולהלביש.

חשוב לנוח ולשכב אל תתרוצצי ותתאמצי יותר מדי, אבל גם שכיבה סטטית היא לא בריאה. אחרי לידה יש יותר סיכון לקרישי דם ולנוח בלי לזוז עלול לגרום לזה עוד יותר.

שמותר להרים עד משקל התינוק... (ואז כשנולדו לי התאומים התחכמתי ושאלתי האם מותר לי להרים את שניהם יחד ואמרו לי שלא... אף שהם נולדו במשקל קטן...)

עושה כלום...

אבל בגדול ההנחיה היא לא להתאמץ יותר מידי- לא לעמוד 40 דק' רצופות, או להתכופף 4-5 פעמים רצופות וכו'

כן מבשלת דברים פשוטים.

אם אפשר בישיבה אז עדיף. אולי לשבת על כסא בר ליד השיש?

אני גם מקלחת את הילדים.

אחרי הלידה הראשונה שהיתה בניתוח, בעלי עזר לי להכניס ולהוציא את הקטנה מהאמבטיה. ובימים הראשונים, קילחתי אותה עם אחותה הגדולה שעזרה לי.

אני לא מלבישה על שידת החתלה, אלא על מיטה או ספה.

לשטוף כלים בשגרה בעלי עושה, אבל אחרי לידות ששאבתי, כן שטפתי בקבוקים וחלקי משאבה, כולל באשפוז עצמו.

אני מתאוששת מהר אחרי הלידות, ולא מרגישה שזה פוגע בי.

היו הבדלים בין לידה ללידה מבחינת הכוחות והיכולות שלי. בעיקר מתי חזרתי לפזר ולאסוף את הילדים.

וכן בכללי לעשות כמה שפחות מכל מה שכתבת. אפשר להביא נערה לאח''צ ערב לעזרה בשעות הקשות ולאפס כלים וכו'.

מועבר לזה, הבעל שיתמודד... צריך בשיח ובתיאום ציפיות. אבל גוף של יולדת שדחקו אותו מיד לקצה אח''כ ידרוש תשלום בריבית וזה ''עולה יותר' מכל הבחינות.

לכן לא שוטפת רצפה, לא מתאמצת בכלל.

כן מטאטא, שוטפת כלים, מבשלת וכל זה בנחת בלי להתאמץ, עם כביסות- עוזרים...

כמובן לא להזיז דברים, רהיטים וכו...

כמובן לא רצה ומפסיקה עם הפילאטיס וכו

שאר הדברים אולי אם זה לוקח 5 דקות ואז לנוח

אבל אל תרימי ילדים זה בעלך יעשה

שהוא בבית תקלחי אותם

כלים זה בסדר לעשות אבל לא לעמוד הרבה

הייתי מנסה לשים קרם או חמאת שיאה.

לא רואים שום דבר חיצוני, שמתי באמת קרם לחות אך עדיין רגיש מאד מאד

התרחבות של הרחם.

זכור לי שבערך בשבוע הזה גם התחילו לי כל מיני כאבים חדשים (גם בהריון תאומים).

אם זה ממשיך, הייתי מתייעצת עם הרופא.

חושבת שזה לא היה משהו מלחיץ

תנסי אולי קרם טוב? תתארי לאחות במעקב הבא

זה מרגיש באמת כמו משהו עצבי בעקבות מתיחת העור. השאלה אם יש איך לתפור את זה...

וגם אז יהיה כאבים אחרים 😊

אבל מעודדת אותך שכשנכנסים לשגרה זה ממכר.

😍😍

מגיעה על לחשוב על אחרי🫩

תודה לך

כששמים לי בלידה את המוניטור על המקום הזה אני צורחת יותר מבצירים..

פעם רופא אמר שאולי זה בקע והעצבים חשופים יותר

תודה לך. זה ממש כאב לא נעים

ממש ממש ממליצה על טיפול אקוויליבריו. זה יקר (סביב ה600 ש"ח לפחות) אבל מכירה המון שזה ממש הציל אותן, ואצלי גם אם לא פתר את הבעיה עצמה עדיין ממש הקל עלי.

זה מנותק לחלוטין מהבית חולים.

מסתבר שתצטרכי לחתום על סירוב אשפוז.

יש בהדסה כיום מחלקה ד' חדשה ומפנקת עם חדרים פרטיים, תתפללי שתצליחי לקבל שם חדר......

אני בניתי על זה אבל אז הבייבי היה צריך תמיכה נשימתית ואפילו ביות לא היה לי.....

(עכשיו נזכרת שגם במחלקה ד' לא כל המטפלות אחיות ותינוק שזקוק לניטור או בדיקה לא יכול להיות שם, בעז"ה שלא תצטרכו כלום)

שיהיה בשעה טובה, בבריאות, בשמחה ובידיים מלאות

לגבי הבדיקות תארתי לעצמי שאין שם התכוונתי עד כמה זה מסובך לחזור למחלקה לבדיקות האלו המלונית קרובה למחלקה? מאפשרים בכלל לעשות אם הבדיקות אם השתחררתי?

בנוגע למחלקה הבנתי שיש משהו חדש כי אני הייתי לפני 4 שנים במחלקה ד' וזה לא היה חדרים פרטיים זה היה חדרים של 2 יותר פיציים מהחדרים במחלקה ג' (שם הייתי לפני 12 שנה אז בטח גם שם כבר השתנה) מקווה באמת שהתנאים השתפרו מאז.

ואי אפשר לחזור למחלקה לבדיקות, הם לא עושים שם בדיקות לתינוקות שכבר שוחררו.

אגב, לדעתי האוכל בהדסה מעולה...

אני הייתי במחלקה ד בחדר מהמם טבל של 2.

משקל וצהבת כן יש להם שם את המכשירים אבל זה לא קשור לבית חולים (נניח לא יכולים לתת בפניה או להזמין רופא במידת הצורך)

אם יש משקל וצהבת אז חסר לי רק הpku (אם הבדיקת שמיעה הראשונה יוצאת תקינה) אפשר לבקש להקדים את הבדיקה הזאת?

האמת שהכי מפריע לי בבית חולים זה אחיות שנכנסות באמצע הלילה + רעש של השכנה בחדר מרגישה שרק כשאני מגיעה הביתה אני משלימה שעות שינה (פחות קריטי לי אוכל למרות שאני בררנית ולא אוכלת יותר מידי בבית חולים).

הייתי בכמה בתי חולים, תמיד בוחרת ביות מלא, גם כדי לישון כמה שיותר טוב בלי שיעירו אותי.. וכל פעם התחרפנתי מהיציאה המוזרה הזו להעיר יולדת בשביל לחץ דם. הלווווו, מה הקטע?!?!

בפעם האחרונה הייתי במעייני הישועה. בביות. הייתי רוב הזמן בחדר לבד, מחלקה שקטהההה ונהניתי מזה שלא מעירים אותי סתם והם מבינים שיולדת צריכה לישון

במחלקה ג'

מאוד רציתי ד' ולא היה מקום

אבל דווקא היה ממש בסדר

מי שהייתה איתי בחדר שמרה על שקט כל הזמן

האחיות גם כשהגיעו לבדיקות אם ישנתי או הנקתי הלכו וחזרו מאוחר יותר

אם זה נורמלי, ואם יש סיבה לזה...

בעלי אומר ללכת לרופאה, אבל לא נראה לי שזו סיבה מספקת ללכת לרופאה...

יכולות להיות גם השלכות של גיל ועוד.

לי היה דימום כזה של שבועיים וחצי כמעט( זה היה בתקופת הקורונה ובדיוק חליתי אז יש מצב שקשור) רופאת הנשים רשמה לי פירומלט נטר והדימום נגמר ב"ה. כשהתייעצתי עם רב כוא ביקש ממני לעולם לא להגיע למצב כזה אלא תמיד לפנות כדי לראות איך אפשר להקל ולטבול..

מקוווה שיעבור לך מהר.. ותפני ליועצת הלכה /רב וכו'..

להחליף התקן.

חוץ מזה- הייתי הולכת לרופאה כי יכול להיות שיש פצע/ציסטה/משהו אחר בלי קשור להתקן

והעיצות הרגילות להפסקת דימום.

נשמע לי דווקא הגיוני לבדוק את זה.

כדאי להתייעץ עם סמכות הלכתית

לפחות כשלי היה לפני כמה שנים נחיה היתה ללכת כל חצי שנה לאוחטראסאונד

ביקורת ראשונה כל חצי שנה ואח"כ כל שנה.

במקרה של שינוי דרסטי במשקל ללכת לביקורת נוספת

אחרי שהורדתי חלק שמושחל (מין פוליגל כזה), לא היה מפרידים, והיא נהייתה באותו גובה.

היה מין פוליגל מושחל.

הוצאתי אותו ואז נפתח יותר טוב.

שאחפש לך את הקישור שלה?

מעץ עם גלגלים, עלה לי מחיר רגיל כמו בחנויות

https://www.ibabylove.co.il/product/%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%A1%D7%94-%D7%9E%D7%AA%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%AA-%D7%9E%D7%AA%D7%A7%D7%A4%D7%9C%D7%AA-%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%93%D7%AA-%D7%A2%D7%9D-%D7%9E%D7%A6%D7%91%D7%99-%D7%92%D7%95%D7%91/?gclid=Cj0KCQiAip-PBhDVARIsAPP2xc1sZuQpJCti97C2FnVx-hyC3h1YMvIaRteSp6CxmGuJkr-IySbxlf8aAmUgEALw_wcB

אפשר לכוונן את הגובה שלה לפי הגובה של המיטה.

זאת מהמשנת יוסף

אבל לא חושבת שיותר קל לנייד אותה מאשר של עץ, בסוף הבסיס מתכת...

אבל היא מעולה

מדהימה

לא עשיתי, אבל יודעת שהיא מומלצת מאד מאד

עדיפות לאזור המרכז

אבל יכולה גם לנסוע לירושלים בשביל מישהו מאוד מומלץ. תודה!

(הייתה לי המלצה בעקבות ממצא בסקירה) ושתי אצל פרופ' שמחה יגל בהר הצופים, כבר ממש סבבה! קצת אי נעימות ברגע הדקירה אבל חוץ מזה היה ממש בסדר

עין כרם.

זו לא בדיקה נעימה. אח''כ למיטה לנוח ולשתות יומיים ואז לאט לאט. אבל עובר ללא זכר. ולא נורא. גלידה בנסיעה עזרה

תבדקי החזר מסל ההריון (הבעיה עם ללכת פרטי בעין כרם שזה אומר שהכל פרטי, כולל המעבדה וזה יקר. כלומר מעבר לתשלום לרופא המבצע) או לקבוע ליום שהיא שם ולקוות לטוב.

אמרו לי בכללי בבלינסון נגיד ומניחה שבעוד מקומות שרק מומחים מבצעים, אם מרגיע.

מצוינת