אבל גם אצלנו סעודות השבת לא תמיד כמו בדמיון.

ואני משננת לעצמי בפנים שאני עושה את המקסימום שאני יכולה. ולא הכל תלוי בי.

תנסי אולי לשחרר ולהתפנק. לשיר בכיף, מי שמצטרף- לעודד אותו. לאכול בחד פעמי כדי לא לטרוח אחר כך. לאו דווקא מהבחינה של לשים פס אלא להנות בעצמך ואולי ימשכו כולם 

אולי את עצמי אני תופסת קצר

ולא משחררת

ואז אולי באמת זה חלק מהעניין..

למצוא מה משמח אותי בשולחן שבת...

(אממ... לזה אין לי תשובה....)

משך השבוע הרבה יותר זורם לי עם הילדים מאשר בשולחן שבת..

מה משמח אתכן בשולחן שבת?

או

איך אתן שמחות וזורמות בשולחן שבת?

זה משהו שאנחנו מנסים להכניס יותר ויותר לאחרונה. התחושה היא שזה ממש עושה טוב לכולם. מייצר משהו מגבש כזה. וזה גם יפה.

אבל אוכל טעים

חברה נעימה

ולעבור לספה לספר טוב או לנחת עם הילדים

זה אוכל שאני אוהבת

שהבית נקי כמו שאני אוהבת

שיש את העלון שבת שאני אוהבת

והלימוד עם הילדים, שגם אותו אני אוהבת

וכמובן - שמח לי גם אם הילדים אהבו ונהנו אבל קרה מצב שהתבאסו שאין את הסלט או הדג שהם רוצים.  או שהבת שלי בכתה כל הערב מרוב עייפות. אבל לא נורא בעיניי.

אני דואגת שאני אהנה אחרי שטרחתי ככ והטרחה היא לגמרי גם בשבילי

מקריאה שלך פה - את נותנת לעצמך מעט מדי מקום ודואגת לרצות את כולם. ואז מתבאסת שלא יוצא כמו שאת רוצה.

נח לך לאכול בדלפק? אחלה, תהני

בא לך מנה שאת אוהבת שתשמח אותך - למה לא, בעצם?

הילדים רבים? את עדיין אמא נהדרת, הילדים של כולם רבים.

בשורה התחתונה, אני מקשרת את זה לערך עצמי. אנחנו רוצות וצריכות מחמאות. זה נכון.

אבל אם לא קיבלנו אותן, זה לא אומר שזה מעיד עליי משהו. וזה לא צריך לערער את עולמנו הפנימי. כי אנחנו יכולות לקבל אותן גם מעצמנו ואף אחד לא צריך לאשר לך את היותך טובה או חשובה זולת עצמך קודם כל

בהמשך, באופן טבעי זה מגיע גם מבחוץ. כי כשאת מזיזה את עצמך הצידה, לא רואים אותך..

חזק. אהבתי.

היותך טובה או לא?

ז"א, את שמה יהבך ובטחונך הרגשי בתגובות של בני הבית וב'ציונים טובים' והנאה/ שקט מהילדים בסעודת השבת?

בעצם' כאילו ציון על ההורות שלי..

וואו שאלה טובה.

ברור שאני מרגישה שיש המון על הכתפיים שלי,

איך אתווך בין הילדים, להיות נכונה, להיות בסדר, שיהיה להם טוב, ונכון.. שישמחו אחד עם השני, שלא יפגעו אחד בשני- שיא הרגיש אצלי אם פוגעים אחד בשני,

שיאהבו את האוכל

שישבעו

שישמחו.....

וגם אליי

שיתייחסו, שיודו, שיראו כבוד והערכה, שיהיה מקום של "אמא", (אבא- שבקושי בבית גם ברגיל במשך השבוע) הוא השוס בשולחן שבת. כולם רוצים לשמוע ולהשמיע אותו-אליו, אני "בצד"

ומה זה להיות נכונה ובסדר בעינייך? זה בעינייך בכלל, או שזה דברים שאת חושבת שנכון ובסדר כי ראית בחוץ?

יש לי בראש הערכה של בעל קצת יותר גדולה...

אז דברנו והוא ממש מנסה (פעם הוא היה מתחיל לאכול בלי אף מילת תודה!!! היום הוא למד להגיד תודה)

אבל בראש שלי אני מדמיינת כן,בעל מוקיר את האישה עד שכולם בשולחן מוקירים אותה, כמו יהלום יקר. בכבוד.

בעלי בעיקר מקשיב לילדים, כי יש להם מלא להשמיע.. שאני מרגישה שאין לי מה לתרום. ושמה שאני אומרת לא מספיק מעניין, וישר עובר לאבא. כולם רוצים תשומת לב מאבא. (שוב, במשך השבוע הוא באמת בקושי בבית- גם בזמן רגיל, אני איתם רוב הזמן- וטוב לנו ב"ה, לילדים ולי במשך השבוע ביחד.. )

טרחתי מלא מלא ביום שישי (הוא בקושי עוזר כי הוא אחראי על כל מני דברים וחייב להספיק אותם עד שבת),

ואני מצפה לאיזה כבוד ויקר בשולחן שבת..

וכן, זה שם אותי בציפייה גדולה והתרסקות כל פעם מחדש..

לא מספיק מעריכים..  

הוא אמר תודה עם העיניים או סתם מהשפה לחוץ..

הוא שפוך ולא שם לב אליי או שבאמת הוא שפוך (הוא באמת שפוך בערב שבת כי הוא רץ כל השבוע והוא ממש מנסה לתת תשומת לב לילדים לפני שהוא קורס למיטה...)

ולשים מראה

אם הבנתי נכון אז את בהריון, והבעל במילואים?

אז קודם כל אני מאמינה שמגיע לך צלש

דבר שני זה נראה לי קשוח לחלוטין וחיבוק ענק על זה

ורגע שמה את תשומת הלב על זה שאת במצב הורמונלי קצת רגיש ובאופן כללי במצב לא "נורמלי" (שהאיש לא בבית..)

מה שמביא אור לדעתי לתמונה זה ששני הדברים האלה הם זמניים, בע"ה- התינוק יוולד בבריאות, האיש יסיים מילואים, והכל יחזור לקדמותו (בצורה משודרגת, עם עוד אוצר במשפחה).

ובינתיים בכי זאת דרך נורמלית ובריאה לפרוק דברים.

חיבוק❤️

חיבוק והבנה והכלה והערכה-

אוף בדיוק מה שאני צריכה😪

האיש בטלפון ישר נותן פתרונות ומאפס כזה, יורה פתרונות.."אל תשימי פס, שימי גבולות"  בסוף השיחה יגיד שהוא כמובן מעריך, אבלללל

לפעמים אני צריכה רק

חיבוק

הבנה

הכלה

..

אז תודההההה

אין לך מושג כמה

זה כל כך ברור

(וגם התגובה שלו.. גברית קלאסית🙈 כל כך טיפוסי להבדלים בין המינים..)

חיבוק❤️

בס״ד

זאת תקופה כל-כל מאתגרת!!!

עקבתי אחרי התגובות שלך מתחילת המלחמה ואת אלופת עולם איך שאת מתמודדת ביד רמה עם הכל!

איך את מתפעלת את הבית בהצלחה כל-כך גדולה,

ואיך גם בזוגיות את מוצאת את כל הטוב שהתקופה הזאת מגלה בקשר ביניכם.

אבל כמה שאת אלופה ומדהימה,

זה עדיין לא אומר שהתקופה הזאת קלה!

ומבחינתי העובדה שהתפרקות ככה

לא מעידה על כלום,

חוץ מזה שאת אנושית

ושהלב שלך לפעמים גם צריך לשחרר קצת,

ולבכות…

אז זה יוצא על הערה פה

על חוסר שיתוף פעולה שם,

או על סיטואציה מורכבת אצל החברים אליהם הוזמנתם,

אבל תכלס יש לך בלב כל-כך הרבה…

על עם ישראל,

על הבעל היקר שמשרת רחוק,

על הילדים ואיך הם מתמודדים, *בפנים, באמת*, עם כל התקופה הזאת,

עם ההריון (!)….

והבכי הזה מצא לו פתח לצאת.

כי גם אמא אלופה שמחזיקה בגבורה (ואפילו קצת בטביעות, ככה התרשמתי מהדברים שכתבת בתקופה האחרונה), לפעמים צריכה לתת לכל הקשיים הרבים ולכל העומס ולכל הדאגות ולכל החששות ולכל העייפות - לצאת החוצה ❤️

ולגבי סעודות שבת ספציפית,

אני חושבת שזאת נקודה רגישה אצל הרבה מאיתנו.

זה כאילו הזמן שמצפים שיהיה פוטוגני (גם אם רק לעצמנו), עם שירים, עם ביחד, אוכל טוב, אחווה, רוחניות…

אבל בפועל זה לא תמיד ככה.

כי ילדים הם ילדים.

כי החיים הם חיים - לא מושלמים…

וזה לא אומר שלא הצלחנו.

זה רק אומר שאנחנו עדיין בדרך.

שהילדים עדיין קטנים או צעירים ולא מווסתים (גם המתבגרים).

ואפשר לשנות ולפשר, ברור.

אפשר להתבונן על מה שהיה

לנסות לזהות איפה זה לא הלך ומה אפשר לנסות לשנות,

אפשר לשוחח עם הילדים ולשקף להם מה היינו רוצות שיקרה,

אפשר כל מיני…

אבל קודם כל,

לקחת את הסיטואציה בערבון מוגבל,

לדעת שזה קורה גם בבתים מעולים אחרים

ולדעת שאנחנו עדיין אימהות מצוינות ❤️

ולמעו הסר ספק, אני צריכה להזכיר לעצמי את כל זה לא פעם ולא פעמיים

חיבוק גדול גדול גדול!

(גם על העניין של הכסא המתנדנד לתינוק)

❤️❤️❤️❤️❤️❤️

תודה על התגובה הזאת @קמה ש.

ותודה על ההבנה..

ועל ההארות..

לא תמיד יש בנמצא מי שיאיר לי על הדברים ה"רגילים" שאותם אני עושה 24/7 ימים כלילות..

אז תודה על זה!!!

עם בעל מגוייס...

הכל בסדר, תפנקי את עצמך במה שעושה לך טוב.

תחשבי מה ישמח אותך.

עוגה? דברי תורה? קידוש ארוך? אוכל מסויים?

להתארח? לארח?

לא כולם מוצאים את עצמם זה בסדר.

את מחזיקה את כולם ואת הכל כל השבוע.

את לקראת לידה.

מותר לך לנהל את השבת כמו שאת רואה לנכון.

מותר לך לאכול בדלפק אם זה מה שעושה לך נחת.

מי שטוב לו, אחלה.

מי שלא טוב לו, יום טוב לו!

אם את רוצה שהילדים ירגישו יותר שותפים כדאי לתת להם אחריות.

הילדה לא אהבה את האוכל? זכותה. לפעמים יהיה אוכל שהיא אוהבת ולפעמים לא, היא מוזמנת לשבת הבאה להכין משהו שמתחשק לה.

לגבי השתתפות בסעודה עצמה,

לפעמים יותר קל לסיים את הסעודה מהר ולברך,

ואחרי הסעודה עוברים לספה או נשארים סביב השולחן לתה עם עוגה/ פיצוחים ואז זה יותר חופשי ויש פחות מריבות.

את צודקת לחלוטין...!

כי תכלס בסיום הסעודה ואחריי שקצת בכיתי בחדר, (משום מה שאצלי זה מצטייר כבכי מתרסק ולא בכי "משחרר", על אף שבטוח זה שחרר, אבל בראש שלי אם אני מגיעה לבכי- ואני לא בכיינית ברגיל!! זה אומר שלא החזקתי, שהתרסקתי, שזהו, אני מרוסקת) חזרתי ושחקתי עם הקטנים יותר רמיקוב בשולחן.. ונהיה יותר רגוע...

יכול להיות שבגלל שגם אני יותר רגועה, אז האוירה רגועה, ואולי כדאי שנריץ שולחן שבת לכתחילה- קידוש, המוציא, אוכל, ברכת המזון, ואז את צודקת- רעיון מעולה.. ללכת לסלון בנחת להוציא מנה אחרונה ואז רגוע יותר- מי שרוצה יושב, מי שרוצה קם, קורא, משחק...

תודה על הטיפ הזה!!!

אקח אותו!

תבורכי @אמאשוני!

רק רציתי להגיד לך שאת אלופה לגמרי!!!

נשמע שאת בתקופה רגישה(ומה הפלא... הריון ובעלה במילואים זה לא פשוט בכלל)

וזה נשמע שאת מסתכלת על ארוחות שבת כאילו זה המראה של הרבה דברים (לאיזה אמא את, האם האחרים מעריכים, האם את עושה את הדברים כמו שצריך וכו'.)

אבל זה לא אומר כלום.

ילדים מתבגרים מעירים הערות תמיד להורים ( להיפך מי שלא, כנראה שחי בסביבת משפחה לא בטוחה ... לי הייתה ילדות לא פשוטה ובכלל לא היה לי את גיל ההתבגרות. הייתי ילדה מאד טובה ומרצה)

נשמע שבעלך והילדים זכו באישה ואמא מדהימה, אלופה לגמרי.

תודה על הפרגון הזה @אישהואימא

בהחלט משמחת ונותנת כח💗

לסעודת שבת?

מגיע לך צלש

גררת את עצמך לשכנים - מגיע לל צל"ש

קידשת לבד והכנת סעודה ולא הסתפקת בחלה עם חומוס? - מגיע לך צל"ש!

נשמע שיש לך מלא ציפיות מעצמך

ואת משליכה מאיך נראה שולחן השבת שלל על התפקוד שלך

תפחיתי ביקורת!

קודם על כלפי עצמך

(וכזה יקרה- עם הזמן גם תלמדי לסנן ביקורת מהילדים...)

את עושה הכי טוב שלך

בסיטואציה חא פשוטה בכלל

עצם זה שגררת את עצמך מהמיטה בבוקר- זה ראוי להערכה 

המילים בהחלט נכנסו ללב!!

אני לא במצבך (כלומר - אותו מספר ילדים, אבל לא בהיריון ועם בעל בבית), אז לא יודעת כמה אוכל לייעץ לך מניסיון אישי...

אצלנו הדברים המאתגרים הם המריבות והוויכוחים בין הילדים (על מקומות ישיבה, על מנה אחרונה...) אבל למדנו די להתעלם מהם.

מנסה לחשוב על רעיונות לשינוי עמדה נפשית:

א. את השקעת והכנת את האוכל. מכאן - זה לא עניינך מה האחרים חושבים עליו. את עשית את שלך, עכשיו זה שלהם...

ב. מה עושה לך טוב בסעודה? לשיר - תשירי עם עצמך. אולי יהיו ילדים שיצטרפו. לומר דברי תורה? את יכולה לפתוח חומש ולדון עם עצמך בקול על הפרשה. אולי יהיו ילדים שיקשיבו. ליהנות מהאוכל? תאכלי ותתמוגגי ממנו בקול, אולי הילדים ישמעו ויושפעו ממך

ג. לפעמים אולי דווקא נכון לקצר בסעודות, לפנות לדברים הכיפיים יותר בשבת.

ד. אולי להבטיח בסיום הסעודה פעילות כיפית כלשהי - משחק קופסה משפחתי על השולחן, קריאת ספרים ביחד, לימוד פרשת שבוע משותף...

ה. אצלנו אנחנו משתדלים לעשות סבב דבר תורה בין הילדים - כל אחד בתורו אומר לפי רמתו. ואז יש ציפייה לתור וידיעה שצריך להקשיב לאחרים כדי שגם יקשיבו לך...

מקווה שקצת נתן לך כיוון.

בכל מקרה - באמת תכילי את עצמך. את במצב ממש מאתגר, שילוב של כמה דברים לא קלים. ועד עכשיו היה נראה שאת מתמודדת מדהים - אז הגיוני שבנקודות מסוימות כן יהיה לך קשה... ❤️

לשיר באמת פעם יותר אהבתי

היום בעלי והילדים שרים בקולי קולות והם בוחרים את השירים ואני נבלעת אז אין לי חשק לשיר יותר מדי.

להתמוגג מהאוכל?

הנה סוד: לא עפה על האוכל!! הוא בעיקר מה שהם אוהבים!!! בעלי והילדים!! ואין לי חשק וכח להשקיע בשבילי 😨

לא אוהבת את השטאץ של "עוף תפו"א אורז"

לא אוהבת מרק שהילדים שלי אוהבים (או כתום, או עוף, או זך- אני אוהבת מלא ועשיר במלא ירקות וקטניות ובזה הם לא יגעו)

אני אוהב סלטים טריים מושקעים- עם כל מני דברים- והילדים אוהבים סלט פשוט, ובעלי- מטבוחה מושקעת, אז אני משקיעה בשבילם מלא מלא מלא.

לי? אם הכנתי סלט שומר זה אומר שטרחתי לעצמי- וכל מה שישמח אותי בשולחן זה יהיה הסלט שומר...

(אני אוהבת ירקות, קטניות- הם אוהבים בשרים, פחמימות.. )

אז זהו, עוד משהו להוסיף

אני מכינה גם לעצמי את מה שאני אוהבת כדי להנות ממנו. את לא פחות חשובה מהם..

אז יוצא שאני מכינה לפי טעמם, ובקושי לפי טעמי... (האמת שבעיקר בעלי סובל מזה)

את מסוגלת בכל זאת להכין משהו אחד שיהיה לטעמך בלבד? ואם לא להכין - אז לקנות משהו מיוחד בשבילך?

והאמת - הילדים שלך כבר גדולים. אפשר להכניס אותם למטבח, ושהם יכינו את הדברים שהם אוהבים, ואת תכיני מה שאת אוהבת...

ולגבי השירים - תבחרי לך שיר שאת אוהבת (אחד, וזהו) ותתחילי לשיר אותו לבד, לעצמך. אם יצטרפו אז מצוין. אם לא - אז תשירי סולו, ותיהני מזה

אבל תכלס כן, אני חייבת לשנות גישה..

להרגע.

לשמוח

וואו פעם הייתי לגמרי כמוך היום למדתי להכין גם את מה שאני אוהבת.

ואפיחו להגיד להם את זה כששואלים אמא למה הכנת גם איקס אז אני עונה כי אני אוהבת מינשרוצה מוזמן לטעום.

השבת הכנתי משהו שלי התחשק ובעלי פחות התחבר והילדים שאלו למה הכנתי כזה אז,אנרתי כי אני רציתי וכשבעלי התלונן שיבש או לא כמו שאוהב אמרתי לו זה בסדר אתה יכול לא לאהוב אני ממש לא מכריחה אותך לאכול מה שאתה לא אוהב למרות שברגע הראשון טיפה נעלבתי כי ציפיתי שיאהב אבל אז החלטתי שזה לא אמור להפריע לי. כמובן שבהתחשב שרק אני אוהבת את זה אז חהבא אדע לדאוג גם לדברים נוספים לאלו שלא אוהבים או שאכין בסעודה שפחות קרריטי כמו סדש בחורף..

לגבי מרק יש לי רעיון בשבילך תכיני עם ירקות חתוכים גס ואז הילדים יאכלו רק את המרק ואת תהני מהירקות או שבזמן הבישול תפצלי קצת לסיר קטן ותוסיפי לך את מה שאוהבת.

ולדעתי כשמגיעים באופן קבוע לסעודו שבת שהאוכל לא אהוב עליך זה ממש יוצר קושי. כשזה פעם ב זה לא כזה משפיע אבל קבוע בעיני זה לא טוב בשבילך

וזה מה שהכנתי השבת

וכנגדו הכנתי עוגת שוקולד מושחתת מצופה גנאש - טרפו אותה ב 'טועמיה' בשבת בבוקר ובמלווה מלכה..

ואני התענגתי על המרק שנשאר כולו בשבילי

וחוץ משולחן ערוך יפה, במטעמים, אני אוהבת שמתלבשים יפה

ופיצוחים

והשקט הנפלא

וכל הצמחים היפים שבשבת יש זמן להנות במרפסת 

דומה מבחינת ששבת בלי בעל.

כשבעלי נוסע  לאומן זה באמת הזמן הכי קשה שלי סעודות שבת.

וכשהו נמצא אז תמיד יש איזה מתח באויר כל פעם ממשהו אחר.

מה שלי עוזר זה א לשחרר ציפיות וזה בהחלט עבודת חיים.

לקבל את המריבות את התלונות ולא להתרגש מהם.

וכשהוא לא נמצא אז משחררת את כל המוסכמות והמסגרות ועושה מה שטוב לי וכן לםעמים בולעת את הדמעות אבל לרוב כשאני מתנהלת לפי איך שעושה לי טוב ואני על קרקע בטוחה ורגועה יותר קל לי להכיל את רגעי הקושי שבאים..

ושולחת לך חיבוק גדול על כל ההתמודדות

וקצת שולי ובטוחה שהוא יא עיקר הפוסט...

לגבי מקומות אצלנו מקומות קבועים ממש מרגיעים הרבה מריבות

אז שולחת לך חיבוק💜

מודה שאין לי ממש עצות, אני מנסה לדאוג שיהיה לי משהו ו טעים לאכול ומשהו מעניין לקרוא ולהקיף את עצמי באנשים שיעשו לי טוב אם זה מתאפשר (וזה לא תמיד מתאפשר).

הילדים שלי ממש קטנים, אז מניחה שזה מאוד שונה.

שבוע טוב

עבר עריכה על ידי נגמרו לי השמות בתאריך ד' בשבט תשפ"ד 01:12

(מנסה לכתוב לך את הדברים שעלו לי בסעיפים ❤)

א. קודם כל תראי איזה אור וטוב יש בך

שעצרת.

ראית שיש משהו שהוא לא חד פעמי,

זיהית אותו

קראת לו בשם - אני מגיעה לבכי ב3 שבתות

ועצרת רגע.

והבנת כמו שכתבת בחוכמתך הרבה ש: 

"משהו צריך להשתנות..

נקודת מבט..

ראיה..

התייחסות.."

וכבר ההבנה הזו,

וההתייחסות של כל זה כהזדמנות לצמיחה,

כמנוע להתקדמות,

יכולה כבר לעזור ולקדם בהמשך התהליך מאוד מאוד!

אז כבר שאפו לך על זה

ב. גם זה שכתבת בכל שבת מה היה הדבר שגרם לבכי - עוד העמקה והתבוננות פנימה מופלאה שעשית!

שבת אחת: 

הבנת את עצמך.

שבעלך במילואים.

שאת בעומס רגשי.

שחלק מהילדים לא מצאו את עצמם.

והנפש והגוף החכמים והבריאים שלך - מצאו דרך נפלאה לנתב את כל העומס הרגשי הזה - בבכי!

הבכי הוא מתנה

הוא מוציא

הוא מאוורר

הוא מנקה

הוא באמת זכות ומתנה

ובעצם הבכי 

את מתחברת לעצמך

את מאפשרת לעצמך

את מעניקה לעצמך לגיטימציה לכל מה שמתחולל בך ולך

את מעניקה לעצמך מקום

את מעניקה לעצמך אפשרות לשהות רגע בכאב ולא ישר להמשיך הלאה באדישות

את מעניקה לעצמך אפשרות להתחבר לעצמך, 

את קשובה לעצמך ולא מנותקת

זה טוב שבכית!!!

עצם ההסתכלות על בכי בתפיסה של: "אוי איזו איומה אני אם הגעתי לכדי בכי!" הינה תפיסה שגויה שצריך להמשיך להשריש ולקדם את התפיסה שיותר נכונה ויותר עניינית לנו,

של: "אני מאפשרת לעצמי לבכות כי אני זקוקה עכשיו לבכות. ואני מעולה וטובה גם עכשיו ואפילו יותר עכשיו "

ושבת שניה- 

אחת הגדולות מפטירה לעברך משהו בציניות.

בום.

נפגעת.

הלב מאפשר לעצמו לחוש את הפגיעה.

ואת בוכה.

כמה טבעי! וכמה מחובר לעצמך לבכות כאשר חשת עלבון צורב או פגיעה וכאב!

וכאשר זיהית את המקור תוכלי לאחר המתנה של הבכי וההירגעות גם לעשות תהליך מול אותה הבת החמודה, אולי לשקף לה שדרך התבטאות זו פוגעת בך,

אולי לשקף לה גבול אחר,

אולי לשמוע עוד ממנה מדוע הגיבה כך,

אולי עוד להשמיע אותך

אני בטוחה בטוחה שהתשובות נמצאות בתוכך באילו דרכים קיימות כדי לקחת את ההבנות היקרות הללו ולצמוח מהן!

שבת שלישית- 

בעלך במילואים *שוב*

את מקבלת הערות: 'אמא, איזה קידוש ארוך', 

'ככה,אבא לא עושה', 

אח"כ את שרה לבד ולא מצטרפים אלייך, בעוד שלאבא כן

את מרגישה בודדה, עצובה

לא הזמינו אתכם לסעודה

לא הביאו אפילו עוגה

ההורים לא באו לביקור אפילו פעם אחת מאז המילואים

הרגשת עוד עלבון וכאב לאחר שעד שהעזת לבקש מאבא עזרה בקניית כסא הנדנדה לקראת הלידה הרגשת שענה בקרירות ובצורה חותכת.

ואת בוכה.

ושוב מאפשרת לעצמך להוציא ולו קצת מכל הכאב שמתחולל בתוכך.

לא לאפשר לשחור הזה להישאר אצלך בבטן, בגוף, בלב,

אלא להיות כמו צינור פתוח שמאפשר יכולת ניקוז לכל הרע והשחור ולא אטום וסגור ומשאיר את כל השחור משחור הזה בתוך הגוף פנימה.

וגם כאן, כאשר זיהית את המקור תוכלי לאחר המתנה של הבכי וההירגעות גם לעשות תהליך מול כל גורם בפני עצמו:

- בעלך במילואים *שוב* - 

שאלות כמו: איך אני יכולה לשמח את עצמי בשבתות כאלה? מה עוד יכול להקל מעליי? אפילו פינוק קטן שאני דואגת לעצמי, אוכל שאני אוהבת וכו'?

- את מקבלת הערות: 'אמא, איזה קידוש ארוך' -

אולי גם כאן עבודה על התחזקות *בעצמך פנימה* שזה מה שאת עושה וזה טוב מספיק ותיווך של זה גם לילדים, כולל תיווך אסרטיבי של רגשותייך ורצונותייך כאן.

"ככה אני עושה קידוש. אבא היקר במילואים לכן בשבתות שהוא לא כאן אמא עושה קידוש וזה הכי טוב ונכון שאני עושה."

- 'ככה,אבא לא עושה' - 

כנ"ל להתחזק בעצמך שאת עושה את ההכי טוב שאת יכולה. וזהו!

ולומר זאת שוב לילדים: "נכון. אבל ככה אמא עושה."

- אח"כ את שרה לבד ולא מצטרפים אלייך, בעוד שלאבא כן -

גם כאן אפשר לתווך להם שהיית שמחה אם יצטרפו אלייך, שזה יעשה לך טוב על הלב.

אבל גם אם הם לא מצטרפים - זה לא כי הם נגדך, זה כי באותו רגע הם לא רוצים לשיר. זה יכול להיות מאלף סיבות אחרות

(אולי כך מתגעגעים יותר לאבא וזה קשה? אולי עייפים? אולי סתם לא מתחשק? אולי משהו אחר?)

אבל את שרה.

ויש לך אותך.

וזה המון ויקר

וכיף לשיר עם עצמך!

- את מרגישה בודדה, עצובה

לא הזמינו אתכם לסעודה

לא הביאו אפילו עוגה -

לראות במקומות כאלה האם שייך לשאול אחרים מיוזמתך אם יתאים להגיע לארוחה?

אולי לקנות לעצמך עוגה שווה?

אולי למצוא עוד פינוקים שישמחו אותך ביודעין בשבתות כאלה?

אולי משהו אחר?

- ההורים לא באו לביקור אפילו פעם אחת מאז המילואים

הרגשת עוד עלבון וכאב לאחר שעד שהעזת לבקש מאבא עזרה בקניית כסא הנדנדה לקראת הלידה הרגשת שענה בקרירות ובצורה חותכת. -

מעולה שאת מבינה את עצמך. זה מאוד חשוב. ובאמת להרגיש את כל הדברים האלו שאת מרגישה ולחוות את כל הדברים הללו שאת חווה זה לא פשוט

אולי כאן בחינה של האם שייך לבקש מההורים להגיע או שיח אחר מולם או שמא התחזקות בך פנימה תהיה נכונה יותר?

תקשיבי עוד ללב היקר שלך.

הוא יודע גם כאן את התשובות הכי נכונות והכי מתאימות והכי מדויקות לך ❤

ג. לבחון את עצם המהות של שבת עבורך.

כתבת "יש לי קטע כבר מזמן שסעודות שבת הן זמן סופר- ריגשי בעבורי."

ואני מאמינה שגם העמקה בעניין הזה יכולה להועיל רבות ב"ה.

שאלות כמו "מה מסמלות סעודות השבת עבורי?

מה המשמעות של זה?

מדוע זה כך?

האם בהכרח הערך שלי כאדם, כרעיה, כאמא, כאישה נמדד אך ורק בשולחן השבת?

האם בשאר הימים, שאני רואה וחווה הערכה רבה אליי מילדיי, מבעלי - זה אינו שווה לי כי בשבת אני מרגישה את זה פחות?

אולי דווקא כי זה זמן רגיש עבורי אני יותר רגישה לדברים שהיו עוברים על ידי בזמן אחר?

אילו עוד תובנות אני יכולה לקחת מכאן?

איך נראו סעודות השבת בבית הוריי בילדותי?

מה זה היווה עבורי?

איך אני מגדירה את הערך שלי?

האם הוא תלוי משהו?

מה עוד השורש של הדברים?

כיצד אוכל לחוש יותר את האהבה והערכה של כל בני ביתי אליי, ואת הערכה שלי עצמי ביתר שאת?

גם בימי חול?

וגם בשבתות?

מה עוד יש שם שמצריך ליבון ובירור והעמקה שיכולים להגדיל אותי?"

כל שאלה בפני עצמה (ועוד אחרות) באמת מצריכות רגע התמקדות והעמקה שיכולים ללאפשר לך למצוא הרבה פנינים והרבה מפתחות יקרי ערך בדרך לאושר עוד יותר גדול בחייך כולם ❤

ד. בחינת היחס שלך והערכה שלך לעצמך לאור האימהות וההורות שלך

כתבת שאת בהחלט מצפה מעצמך להרבה גם בכל מה שקשור לילדים:

"איך אתווך בין הילדים, 

להיות נכונה, 

להיות בסדר, 

שיהיה להם טוב, 

ונכון.. 

שישמחו אחד עם השני, 

שלא יפגעו אחד בשני- 

שיא הרגיש אצלי אם פוגעים אחד בשני,

שיאהבו את האוכל

שישבעו

שישמחו.....

וגם אליי

שיתייחסו, 

שיודו, 

שיראו כבוד והערכה"

וכל אלו הם באמת רצונות נפלאים ורק מראים על האמא המדהימה שאת!!!

ובתוכם אני רוצה גם שתראי את האנושיות שבך.

ואת המציאות של החיים עצמם, שלפעמים אחים רבים, ואפילו הרבה, וזה מאוד טבעי (ואפילו בונה בהם דברים שיעזרו להם לכשיגדלו),

שילד הוא ילד הוא ילד ולעיתים הוא מבואס, ולעיתים מתפרץ, ולעיתים פוגע בלי או עם כוונה, ולעיתים רב

וזה אומר שהם בריאים נפשית!

ואת לא חייבת להיות סופר-וומן ומושלמת כי אין כזה דבר אישה מושלמת או אמא מושלמת או אדם מושלם! רק הקב"ה לבדו מושלם!

לכן, *בהכרח* לפעמים את תטעי,

ותתקני

הכל בסדר!

את תהיי בסדר גם בהיותך לפעמים לא בסדר!

ואת תהיי בסדר וטובה גם אם לילדייך לא יהיה תמיד מושלם ב100 אחוז!

ה. בחינת המקום שלך מול בעלך בעיני הילדים:

כתבת: "שיהיה מקום של "אמא",

(אבא- שבקושי בבית גם ברגיל במשך השבוע) הוא השוס בשולחן שבת. כולם רוצים לשמוע ולהשמיע אותו-אליו, אני "בצד""

...

"כולם רוצים תשומת לב מאבא. (שוב, במשך השבוע הוא באמת בקושי בבית- גם בזמן רגיל, אני איתם רוב הזמן- וטוב לנו ב"ה, לילדים ולי במשך השבוע ביחד.. )"

ממבט מבחוץ נראה אך הגיוני וטבעי שאבא יהיה ה"שוס" של הבית כיוון שוהא לא נמצא הרבה כמו אמא, גם בימים רגיגילים ובטח במילואים, שמצטרפת לכך גם הדאגה לאבא, הגעגוע וכו'.

ועצם זה שאת כותבת שרוב השבוע את איתם בבית רוב הזמן וטוב לכם ב"ה - זה מראה עד כמה גם החשיבות שלך עצומה עבורם, רק שבשבת כשאבא נוכח במלואו מטבע הדברים ירצו יותר "לנצל את הזמן" איתו וכמה שיותר לחוות אותו. 

זה חלילה לא בא כנגדך, אלא עומד בפני עצמו כרצון לחוות את אבא שלא נמצא הרבה.

ואת אמא חווים גם בשאר השבוע, וב"ה בצורה טובה ואיכותית ומיטיבה!

ו. בחינת המקום של ציפיותייך מבעלך ביחס אלייך בשולחן השבת:

- לגבי מה שכתבת: "אז דברנו והוא ממש מנסה (פעם הוא היה מתחיל לאכול בלי אף מילת תודה!!! היום הוא למד להגיד תודה)" -

מעולה! רואים שיש כאן לימוד 

שאת משמיעה את מה שחשוב לך

שהוא שומע

ושכבר מתחיל להתרחש תהליך של שינוי!

- ולגבי מה שכתבת :"טרחתי מלא מלא ביום שישי (הוא בקושי עוזר כי הוא אחראי על כל מני דברים וחייב להספיק אותם עד שבת),"

כאן רואים שאת מלמדת עליו זכות שזה שהוא לא עוזר הרבה בהכנות לשישי זה לא כי לא אכפת לו ממך או כי הוא לא מייקר אותך, אלא כי הוא אחראי על הרבה דברים וחייב להספיק אותם לפני שבת.

והוא כן אומר תודה, עם העיניים.

ואולי הוא לא אומר תודה בבירור כמו שכתבת כי הוא שפוך,

ושוב ציינת ש"הוא *באמת שפוך* כי הוא רץ כל השבוע והוא ממש מנסה לתת תשומת לב לילדים לפני שהוא קורס למיטה..."

ז. גם הזיהוי בך שמה שאת זקוקה לו זה

חיבוק 

והבנה 

והכלה 

והערכה

הוא נפלא!

ולהמשיך להעניק לעצמך בדיוק את זה!

דרך עצמך

ודרך הסביבה 

ב"ה נביעה יקרה שתראי המון נחת, שמחה, ברכה ואור גדול גם בשבת וגם בחול ❤🙂❤

מאלפת אחת

איזה השקעה עד הפרטים הקטנים...

ועל כך אני שולחת תודה תודה תודה💗💗💗

קוראת בשימת לב..

ואקח את הדברים.

תודה רבה!!

והמון הצלחה וברכה ב"ה ✨

שזה תקופה מוצפת רגשית

אל תדוני את עצמך קשות.. הגיוני ששבת מציפה כשבעלך במילואים או באפטר

חיבוק

קודם כל חיבוק על התחושה❤️❤️❤️ועל המאמצים שלך למען עם ישראל בגבורה שלך בעורף❤️❤️❤️

אני חושבת על רגעים בחיים שמציפים אותי רגשית שזה מקום שבנוסטלגיה שלי- מתוק מדבש,עם זכרונות ילדות מתוקים מתוקים

אני כמובן זוכרת כמה היה לי טוב ליד שולחן שבת ולא כמה ההורים היו עייפים,או הצליחו לשבת בנחת בכלל,זכרונות הילדות שלנו תמיד מבליטים את הטוב,וטוב שכך...

וגם בדמיון שלי-נראה לי שכולנו חלמנו על שולחן שבת שהנסיכים יושבים מטופטפים מסביב ואנחנו המלכה והמלך יושבים בראש השולחן ,

אוכלים בכלי פורצלן, והשירה מתנהלת ב3 קולות .

ואז כשהרגעים האלו פוגשים אותי במציאות האמיתית אני ממש מתאכזבת...

מה שעוזר לי- זה לחלום את החלומות האלה מחדש בהתאם למציאות ואז לא רק שאני לא מאוכזבת אלא יש לי גם את השמחה שהחלום מתגשם.

ולגבי שבתות לבד- זה באמת קשוח, מה שעוזר לי במקרים כאלה זה לתת כותרת שזו שבת של אמא, ואז על כל משפט תלונה של הילדים אני עונה- נכון כשאבא כאן זה ככה וכשאמא עושה קידוש זה ככה.

לא ממקום של הצבת גבולות אלא ממקום של הכלה.

וכמובן - תפילות!!!

עוד לפני הקידוש,מיד אחרי שלום עליכם אנחנו מבקשים מה' ( בתפילה רבון כל העולמים) שנזכה לקבל שבתות מתוך רוב שמחה וכו'

פשוט להתפלל שאזכה לשמוח בשולחן שבת!

ושוב תודה על הגבורה שלכם בעורף ובחזית❣️

שמגיעה לך מדליה 🎖🏆פשוט יש לך מתבגרים וזה לא פשוט.

חיבוק

🐌

לשטוף איתך כלים (אפשר גם לבד)

בובות ועגלה

כלי מטבח

בצק

כדור

מכוניות

פאזל פשוט (2-4 חלקים, לפי מה שהיא מצליחה)

פאזל עץ שמתאימים צורה לתוך שקע

לוטו

ממש רשימה מרשימה 😊

היא מאד אוהבת מים 

בגיל הקטן הם לא נעלבים אם תשטפי אחריו שוב, מבחינתו זה משחק.

הוא עומד לידך, את מניחה קרוב אליו כמה כוסות פלסטיק וכמה כפיות, הוא מסבן ומניח חזרה בכיור...

בסוף כשאת שוטפת הכל, את יכולה לתת גם לו לשטוף את הכלים 'שלו' ולהניח לייבוש. אבל גם בלי זה, הוא ייהנה לשטוף איתך כי הם מאוד אוהבים את המשחק במים ובסבון.

אני שמה במקום שונה את מה שאני שטפתי ואת מה שהוא שטף. את שלו מחזירה לכיור אחרי שהוא עובר למשחק אחר.

בשטיפה לכל אחד מאיתנו יש ספוג. הוא שוטף ומסבן להנאתו, באיזה סדר שרוצה וכמה פעמים שרוצה. אני שוטפת באמת, קודם סכינים חדים וכלים שבירים ואז מה שנשאר מהכלים האחרים

אני שמה במקום שונה את מה שאני שטפתי ואת מה שהוא שטף. את שלו מחזירה לכיור אחרי שהוא עובר למשחק אחר.

בשטיפה לכל אחד מאיתנו יש ספוג. הוא שוטף ומסבן להנאתו, באיזה סדר שרוצה וכמה פעמים שרוצה. אני שוטפת באמת, קודם סכינים חדים וכלים שבירים ואז מה שנשאר מהכלים האחרים.

לקחת בחשבון שהילד, בגדיו וכל הסביבה ירטבו. סיר עם מים שמנסים לשטוף בהחלט עלול להשפך על הרצפה

תכניסי לשם כלים קטנים מפלסטיק או כפיות מתכת, שימיממעט מים עם מעט סבון ושישפשף בהנאה 😄

כמובן אח"כ שוטפים הכל שוב.

אפשר גם לתת כלים נקיים מראש ואז לשטוף רק מהסבון.

אנחנו נותנים לו משטח להניח את הכלים השטופים..

ואחכ עוברים עליהם.

כשהוא שוטף חלבי, אני בשרי וכו'..

שירי משחק ואצבעות (הקטנה שלי משוגעת על זה).

עגלה ובובה.

סתם לפזר כל מיני צעצועים ואז לאסוף.

להיכנס למטבח ולפתוח ארונות ולהוציא כלים כדי שלאמא תהיה יותר עבודה בערב.

לטפס על דברים בצורה מסוכנת ולהפיל לאמא את הלב.

לחטט לאחים הגדולים בדברים שלהם, לפלח משם אוצרות, ואז להסתכל בעיניים תמות כשהם כועסים.

להיכנס לשירותים ולא להבין למה לאחות הגדולה יותר יש התנגדות להיכנס לשם - הרי יש שם כל כך הרבה אוצרות! מים שאפשר לזרוק לתוכם דברים, מברשת אסלה מעניינת, אסלה שאפשר לפתוח ולסגור שוב ושוב...

🤭😅😵‍💫

אצלינו הקטן (7.5 חודשים) גילה את השירותים והמקלחת🤦‍♀️

יום אחד מצאתי כתמים כחולים על הרצפה

ממש עקבות מסלול שלם

עד שגילית שהגברת שלפה את הסבון אסלה הכחול והלכה איתו בכל הבית

מאז יש סבון אסלה שקוף😅

מגה בלוקס

משחקי דמיון כמו כלי מטבח ובובה ועגלה

ממש אוהב מגנטים, בונה דברים מרשימים

ועוד רשימה -

מגה בלוקס

פאזלים - תתחילי מקטנים, הוא עכשיו בונה פאזלים 24 חלקים לבד, אבל חשוף לזה מגיל קטן.

מאודדד אוהב לצייר

כלי אוכל ומטבח קטן

מאוד אוהבת מדבקות

וגם טושים (לצערי צבעים לא) אם יש לך כח אז גם גואש

ובר בצק

אני לאחרונה הבאתי לה 2-3 אנשים של פליימןביל והמגלשה מאודד שמחה

אבל היפראמזיס חריף אז לא יודעת אם זה מדד.

פעם רופאים לא האמינו לי פשוט ואמרו שלפני שבוע 7 זה לא קשור להריון או שאני מדמיינת...

היום כבר מכירים ולא מזלזלים.

בכל מקרה תדעי ששום שלב לא מוזר. הבחילות יכולות להגיע בכל שלב. זה הגיוני ואמיתי וכדאי לך לבקש טיפול שיעזור לך.

בהצלחה!! זה קשוח בחילות ❤️

בלי היפראמזיס- 5 עד 18

תודה לה' בלי קשר על מלא מלא ניסים בהריון.

אל דאגה, סובלת מאוד בהריון מדברים אחרים;) 

התחילו בשבוע 8,

וערב לפני הלידה עוד לקחתי בונגסטה. 😅

(לקחתי גם זופרן. אבל הוא נגמר לי כמה ימים לפני הלידה ולא קניתי חדש)

לפעמים באמת מקצרת ולא אומרת מהרחמן.

לא יכולה לומר שהברכה נעשית בכוונה של ממש

תפילות לצערי זה רק ברכות השחר ותהלים. (ברכות השחר זה לפני שהילדים קמים) פעם הייתי מתפללת תפילה אחת בשבת (בד"כ מנחה) אבל לאחרונה לצערי אין לי כוח אפילו לזה, כי זה דורש לעמוד, ובאמת הריכוז בתפילת עמידה חשוב יותר...

וגם לי נקיפות מצפון שאני מזכירה לילדים להתפלל או שולחת אותם לתפילה ובעצמי לא...

בכל אופן, בקשר לברכת המזון - זה חינוך טוב לילדים שרואים שאסור להפסיק באמצע הברכה גם אם לילד יש משהו דחוף. (גם בתפילה זה ככה, כמובן...)

אני משתדלת גם ללמוד פרשת שבוע, וזה משהו שאפשר להפסיק בו באמצע אם ילד צריך אותי, ומצד שני אני לרוב לומדת בקול, אז הילדים רואים ושומעים. אז אולי אפשר משהו כזה...

ברכת המזון אני מקפידה לברך מיד כשאני מסיימת לאכול, ברגע שזה נדחה קל לשכוח... משתדלת לברך מתוך ברכון ואז גם הילדים רואים שאני מברכת, וגם זה עוזר יותר לכוונה (לא תמיד מצליח🫣).

תפילה לצערי ביום יום בד"כ לא מגיעה, משתדלת בשבת שחרית/ מנחה לפחות, גם קורה שמתפספס לצערי. אבל הי כרגע אני במשימה אחרת בדיוק😉👶🏻 לא סתם נשים פטורות ממצוות שהזמן גרמן.

כדי להרגיל את עצמך בחזרה.

אם זה משהו שהיית רגילה אליו אז תוכלי לחזור להרגל הזה מאוד מהר.

תרגילי את עצמך לברך בקול, הילדים יקלטו שזו ברכה ולאט לאט יתרגלו לא להפריע. בעיניי זה ממש דרך פשוטה להחדיר אמונה בילדים ששם שמיים שגור בפה.

תקראי על המעלה של הברכה וכמה זה חשוב. תדמייני כמה התפילה והברכה שלך חשובה. דווקא, בתור אמא למשפחה, עסוקה ומוטרדת, שבתוך סדר היום העמוס את עוצרת ומתפללת.

אם היית בתוך זה בעבר, תוכלי לחזור לזה בקלות בסיעתא דשמיא.

תפילות, תתחילי ממנחה, היום ארוך ויש זמן. לא צריך לייחד יחודיים, זה ממש עצה של היצר הרע שאומר לך שעדיף לא להתפלל בכלל כי את לא מרוכזת . בניגוד לגברים שיש להם את המניינים שלהם אנחנו יכולות להתפלל כמעט מתי שרוצות אז זה יכול להתמסמס כי מרגיש שתמיד אפשר אח''כ. אז תקבעי לך שעה שבה את עומדת להתפלל והיא תהיה קבועה.

אני יודעת על עצמי שיש תקופות שיותר חסום לי להתפלל, ויש תקופות שיותר קל, אבל מה שקובע והגדרתי לעצמי אני עושה ומאוד משתדלת לא לפספס. ברגע שעולים על הגל זה הרבה יותר פשוט.

מעריכה אותך מאוד על הרצון הזה, שתראי ברכה !

לצערי גם לא כל כך מתפללת וזה כואב לי מאוד

מקפידה, זה ממש דאורייתא... אבל לא מלחיצה את עצמי להתרכז. התרכזתי- מה טוב, אבל בסוף החובה היא לברך עם או בלי כוונה.

תפילות- לצערי אני חלשה. משתדלת תפילה אחת ביום אבל בתכל'ס לא כל יום מתפללת, לפעמים כן ולפעמים לא.

אבל גם כשאני מתפללת אני לא במקום של "אם לא התכוונתי זה לא שווה " כל אחרת אני לא אתפלל לעולם... משתדלת כפי יכולתי, בנחת.

כן מנסה שהיו עוגנים לתפילה. למשל, אם אני מצליחה להקדים קצת לעבודה אז נכנסת לבית הכנסת של מקום העבודה ומתפללת שם כמה דקות 

נראה לי כדאי לחשוב איך בכל זאת אפשר.

הילדים לא יוכלו 2-3 דק' בלעדייך?

יותר עצלות.

לפני הרבה שנים קיבלתי החלטה שאין דבר כזה מבחינתי יום בלי ברכות השחר ועמידה.

אז כן, יש פעם ב.. איזה יום שפספסתי עמידה. אבל משתדלת ממש כי זה חשוב לי.

במבט שלי- עבודת ה' היא בראש סדרי העדיפויות והכל נובע משם. העצה שהכי עוזרת לי היא כל הזמן להוסיף עוד קבלה, להיות כל הזמן בתנועה קדימה.

לפני כשנתיים לקחתי על עצמי שברכת המזון תהייה מתוך הכתוב. באופן מעניין זה דווקא גרם לי לזכור יותר לברך.. (וברור שעדיין קורה לפעמים שאני שוכחת.. אבל משתדלת במיוחד שברכת המזון זה דאורייתא)

ובסוף, מרגישה ממש שזה לא בזכותי, אלא חסד ה' שאני מצליחה עם 8 ילדים ועבודה להגיע לזה...

בתפילה - יש אומרים שאשה שטרודה בענייני הבית יכולה לומר רק ברכות השחר ובתוכם ברכות התורה , ובזה יוצאת ידי חובת תפילה.

בברכת המזון גם אפשר לקצר, אני לא זוכרת בדיוק איך נכון לקצר . זוכרת שיש נוסח בלאדי ממש קצר .

בהצלחה !

ואני בסדר גמור עם זה. בשלב הזה בחיי זה לא הגיוני. לא סתם נשים פטורות מזה.

בשבת שיש לי קצת יותר נחת אז משתדלת יותר,אבל הרבה פעמים הסעודות שלי נקטעות בללכת להניק או להחליף טיטול...

(אני עם 2 מתחת שנתיים איתי בבית)

כשהוא רואה שהמילים מפעילות אותך הוא ימשיך להשתמש בהם. גם אם תכעסי עליו או תענישי אותו..

אפשר להגיב במשפט קבוע בנחת, לדוגמה- בבית שלנו אנחנו שומרים על הפה נקי וממדברים במילים נעימות.

גם כשכועסים אנחנו שומרים על הפה..

אנחנו באדישות מוחלטת שולחים לשירותים

לא בכעס, בציון עובדה- זה מילים שאנחנו מרשים להגיד רק בשירותים. לך לשירותים תגיד את זה כמה שבא לך תחזור אלינו.

זה משהו שלמדתי מאמא שלי וזה עובד נהדר. לכל ילד יש את השלב שהוא הולך לשירותים וצורח משם פיפי-קקי-פיפי-קקי וכו וגם מילים מעבר לזה. נותנים לו לצעוק כמה שבא לו וזהו

מתייחסת לזה ממש בצורה זהה לזה שילד אומר לי "יש לי פיפי" אחלה אז תלך מהר לשירותים ותעשה שם, ככה גם אם הילד אומר את המילים האלה בתור קללה- אה אוקי אתה צריך להגיד מילים של שירותים- אין בעיה, לך לשירותים תגיד ותחזור אלינו אחרי.

יצא לי גם לקחת אקטיבית ילד לשירותים כשהוא אומר מילים כאלה.. קצת כמו שלוקחים אקטיבית ילד בגמילה שצועק "יש לי פיפי!!!" מהר מהר לשירותים- אותו דבר ומשתדלת לשדר שזו אותה התייחסות. זה מילים שצריכות לצאת כמו הפסולת של הגוף שצריך לצאת

זה שצריך אשכרה ללכת לשירותים כדי להגיד מוריד מזה את העוקץ מהר מאוד וזה פשוט מפסיק מתישהו..

כמו מנטרה.

ילד שלי בן 5 אמר עליי שאני מטומטמת ושהוא קורע אותי בשניות !

הייתי בהלם ממש. חוצפן.

למעשה עדיין לא הגבתי על זה כי הייתי גוססת במיטה.

היום אני מתכננת להגיב, ולא בא לי רק דיבורים כי כבר דיברנו איתו מלא פעמים, הוא ילד מותק ממש, אבל יש לו יציאות שממש חוצות את הקווים, אם יש לכן רעיון איך להגיב. 

לגבי מילים לא יפות, אני מגיבה הכי מהר שאני יכולה

לא בכעס, אלא עוצרת הכל - מגיעה למקום, אומרת שאין מילים כאלה בבית שלנו ו"קונסת" את מי שברח לו, כדי שהפה שלו יזהר יותר.

כרגע זאת דקה שיורדת מהתור היומי במסך. זה יכול להיות - לשים 3 דברים במקום.

העניין הוא להיות עקביים ומהירים.

לי זה מאד מאד חשוב אז אני ממש על זה וזה עובד.

ואני בצד של הילד - עוזרת לו לשמור על הפה שלא יברחו מילים לא יפות

בשביל ילד בגיל הזה כבר עבר נצח מאז שאמר את המילים האלה, הוא כבר הלאה...

וזו לא חוצפה, המילים האלה. אלה דברים ששמע איפשהו והוא חוזר עליהם. הוא עדיין קטן מכדי לייחס לו כוונות של חוצפה...

(כמובן, קל מאוד לכתוב את זה והרבה יותר קשה להפנים את זה ללב... גם לי הבוקר בת הארבע, שקמה בעייפות גדולה מדי, אמרה לי שאני סתומה, ואף שידעתי היטב שזו פשוט מילה שהיא שמעה והבינה שהיא מעליבה ולכן חוזרת עליה בזמני עייפות כאלה - נעלבתי בכל זאת, ולקחו לי כמה רגעים לפני שיכולתי לחזור לארגן אותה...)

אפשר להגיד אפילו:

פעם קראו לי מטומטמת וזה היה לי לא נעים כפתיח לשיחה.

העניין הוא לא מתי זה נעשה, אלא עצם המעשה ואנו רוצים ללמוד לעתיד איך לנהוג בחברה.

לכן גם אפשר לספר סיפור על שני אחים או שני חתולים שרבו וקראו אחד לשני בשמות גנאי ואיך זה הרגיש ואיך היה אפשר לנהל את הסיטואציה אחרת.

מהבחינה הזו לזמן ולדמויות בסיפור פחות יש משמעות, אלא למעשה עצמו ולמסר שאנחנו רוצים ללמד ממנו.

הוא יודע שזה מילים אסורות ואפשר גם בזמן רוגע להתייחס למילים ולדבר על זה אבל בזמן אמת הייתי מנסה רק לתת מקום לרגש הכועס / נעלב / עצוב/ מתוסכל וכו.

לא להתרגש זה לא אומר שיגדל להיות איש שמדבר ככה

כשאומרים מילים לא יפות אנחנו מסתכלים עליהם בפנים רציניות אבל אדישות לחלוטין ואומרים להפ שבבית שלנו לא מדברים ככה. אם הם אומרים שיש ילדים בגן שכן אז אומרים להם שבכל בית יש כללים אחרים, אבל בבית שלנו זה הכלל כי אלה מילים לא יפות.

לגבי איומים, גם לי יש ילד שאומר אני יותר חזק ממך וכאלה. אמנם דברים פחות קיצוניים. אני אומרת לו זה בכלל לא משנה מי יותר חזק, אני אמא שלך ואתה גם צריך לדבר בצורה מכובדת וגם אנחנו במשפחה מתנהגים בצורה מכבדת אחד לשני. לא משנה מי יותר חזק. הקטע לדבר איתם באדישות על הדברים האלה, כשזה מפעיל אותנו אז קשה להם לקלוט את המסר כי הם עסוקים בדינמיקה ויחסי הכוחות ביננו ובפחד שלנו ממה שהם אמרו. כשמדברים איתם באדישות הם קולטים שזה בכלל לא אישיו התוכן וזה לא מפחיד אבל שהצורה צריכה להשתנות כי לא מדברים כך ולא מתנהגים כך.

לגבי הפחדים הגיוני לצערנו, אפשר לפנות לפסיכולוגית של הגן או לקבל עזרה ממרכז חוסן בשירות הפסיכולוגי של העיריה.

נשמע שבאופן כללי זה משהו שיושב עליו ואולי ההתנהגויות שתיארת לפני זה נובעות מרצון להרגיש חוזק ושליטה באיזשהו מקום בחיים שלו. 

תעשה לכם פלאים.

במקום להקצין תגובה כדי לשדר לו כמה זה חמור

תשאלי את זה עצמך למה הוא עושה את זה?

כל ילד יודע שזה מילים של "שירותים" ושלא ראוי להשתמש בהם.

האם להגיד לו שזה אסור יקדם פתרון? פחות. וגם אם הוא יקבל מרות שזה אסור כי אמא אמרה, זה עדיין לא פותר את הבעיה מהשורש.

מה שהכי מדליק נורה אדומה, זה שהוא מהצד שלו גם מחריף צעדים.

את בעצמך בתת מודע מבינה שכשהוא אומר אני אהרוג אותך, זה נובע מאותו מקום שהוא אמר את המילים האחרות.

כשילד מחריף צעדים, זה אומר שמשהו בתגובה לא פתר לו את הבעיה שהוא מתמודד איתה.

במקרה כזה כשגם ההורה מחריף צעדים, נוצר ריחוק ופער בין ההורה לילד, הילד מתחיל להיות יותר מופנם, וההורה אמנם נתפס כסמכותי אבל לא כהורה נגיש. כשיגדל ויהיה במצוקה, ההורה זה לא בדיוק הדמות שהוא ירצה לפנות אליה.

במקום כל זה, כדאי לנסות להבין יותר לעומק מה מציק לו ולטפל בגורם ולא בסימפטום.

יכול להיות שילד בגן מדבר אליו ככה ואין לו כלים להתמודד

יכול להיות שהילדים בינם לבין עצמם מדברים ככה והוא לומד שכדי להיות בחברה צריך להשתמש במילים גסות.

יכול להיות שזו דרך שלו לבטא מצוקה

יכול להיות שהוא מנסה להתקרב אליכם וכדי להפעיל אתכם הוא משתמש באסטרטגיה שלא תוכלו להישאר אדישים כלפיה.

יכול להיות פה הרבה אולי, מה שבטוח שלתת לו עונש או לעשות משהו שירגיש שזה חמור בדרך מרחיקה, לא תפתור אף תרחיש שהעליתי פה כדוגמה. וגם לא תפתור תרחישים אחרים.

אפשר ורצוי להפריד בין חינוך ילדים, לבין תגובה ותקשורת בבית. במיוחד כשזה משהו שחוזר על עצמו.

כשילד עושה משהו שלא לרוחך, תצייני לך את זה בראש. לא צריך "לחנך" אותו לזה באופן מיידי.

למשל את רואה שהוא זרק עטיפה על הרצפה, והוא עייף ומוצף ועצבני, לא יקרה כלום אם את תרימי את העטיפה ותצייני לעצמך שזו נקודה לעבוד עליה בזמן שהוא קשוב.

בזמן שהוא אומר את המילים האלו, תנסי לקלוט רמזים מהסביבה מה יכול לגרום לו להגיד אותם.

האם הוא ביקש לפני כן משהו ולא הירשת לו? (שזה בסדר, רק שזה שופך אור שהוא כרגע מתמודד עם דחיית סיפוקים)

אולי חזרתם הביתה וחם לו?

האם הוא משועמם?

האם הוא מבטא מצוקות בעוד דרכים והמילים האלו זו עוד דרך?

איפה הוא ואיפה את עומדים/ יושבים כשזה קורה?

האם זה קורה גם בגן? גם ברחוב או רק בבית?

בנוסף לכל זה, אפשר להגיד:

אני מבינה שאתה נסער/ עייף/ עצבני/ שילדים הציקו לך

ועכשיו הלב שלך עמוס וקשה לך להירגע.

מה יעזור לך להירגע?

אתה רוצה שנעשה משהו ביחד?

אתה רוצה להתקלח אולי?

אם הוא ממשיך להגיד מילים כאלו, לומר בפשטות, זה לא נעים לי לשמוע מילים כאלו. אם תרצה שאעזור לך להתמודד אני פה בשבילך. לא צריך להחריף כלום. ילד בבסיס שלו רוצה שיהיה נעים איתו.

רק שהוא לא יודע איך לעבור מהמצב שהוא נמצא בו למצב של רוגע ונעימות ושיתוף פעולה.

לגבי 2, פתרון טכני אפשרי הוא לסדר לו מזרון בחדר שלכם לידכם. יהיה לכם את תחילת הלילה בפרטיות, ובמהלך הלילה כשהוא מתעורר, במקום שאתם תקומו ותהרסו את רצף השינה שלכם, הוא יוכל להיכנס ולישון לידכם.

אם הוא בוכה, אפשר להניח עליו יד. או לתת לו חיבוק ארוך. שיצליח להרגיע את הפחד. ככל שתרחיקו אותו מכם הוא יצטרך יותר, ככל שתמלאו את הצורך בקרבה, הוא ירגיש חזרה מוגן ובטוח וישחרר מעצמו.

יש ילדים בני 10 שעדיין מתקשים להתמודד עם הפחד בלילות, המצב הביטחוני זה לא מפלצת בארון שאפשר לפתור עם לוכד חלומות או פנס.

הם באמת צריכים את החוסן שלנו קרוב קרוב.

ומספיק אזעקה אחת כדי לעורר את המצוקה שחוו בתקופות קודמות.

יכול להיות שלשבת לידו לא פותר לו את המצוקה, יכול להיות שהוא צריך יותר קרבה כמו מגע ולכן גם לשבת לידו שעה לא עוזר.

תנסי לחבק אותו ארוכות לפני השינה, לעשות מסאג והרפיה לפני השינה. אולי זה יקל עליו וההרדמה לא תהיה כ"כ ארוכה.

תשאלי אותו מה יכול להקל עליו. לפעמים בגיל 6 כבר מספיק מודעים למה מרגיע. לא תמיד, אבל שווה לנסות.

כנראה שעוברת עליו תקופה קשה, וזה מתבטא הן בפחדי הלילה והן בדיבורים הלא יפים.

הדרך הנכונה והקשה היא לשדר לו הכלה והבנה ואהבה, להראות לו שאתם דואגים לו ורוצים בטובתו, רוצים שהוא יהיה רגוע ושליו ושפשוט יהיה לו טוב... אבל כאמור, זו הדרך הקשה והארוכה.

אפשר בינתיים להיעזר בטיפים נקודתיים -

בשביל הלילה: לומר איתו קריאת שמע מלאה בטון איטי ורגוע, לשיר לו מספר שירים שאתם קובעים מראש, לקנות לו בובת חיבוק ש"תגן" עליו, להשאיר מנורת לילה אם אין...

בשביל המילים הלא יפות: לומר בטון תקיף אבל רגוע שאצלנו בבית לא מדברים ככה. אם הוא ממש מרגיש צורך לדבר ככה - אז שיצא החוצה (לא ממש לצאת החוצה, כמובן, אלא למרפסת אם יש לכם או להושיב על אדן החלון). ואפשר גם להגיב לו בצורה שתבטא את האהבה שלכם: "ואני דווקא אוהבת אותך ובכלל לא רוצה להרוג אותך" וכו'.

בהצלחה...

מילים גסות זה מאד לא נעים לשמוע, אבל אם תנקי מהן את ההדיסוננס החינוכי - תוכלי לראות שזו דרך לפרוק תסכול.

יש הרבה תסכול בחיים של הילד שלך בתקופה האחרונה. משהו לא עובד לו, משהו לא מסתדר לו. יש גם בהלה, ויש מרדף -נסיון לשמור על קרבה איתכם כדי לחזור ולהרגיש בטוח.

תסכול, בהלה ומרדף הם רגשות שהולכים יד ביחד.

אלה רגשות ראשוניים, אי אפשר לכבות אותם -הם צריכים להתבטא, ולקבל מענה.

אז קודם כל לפקוח את העיניים ולחפש - מה לא עובד לילד שלי?

אולי משהו בבית הספר?

אולי עם החברים?

אולי מול אחד ההורים קורה משהו?

לבהלה - לתת בטחון, לתת קרבה בשפע. לתת מגע מווסת, לשחק - משחקי דמיון, משחקי בהלה (מחבואים, תופסת וכו').

לייתר את המרדף. לרדוף בעצמכם אחרי הילד ולהציע לו קרבה. הציעו כאן מזרן בחדר שלכם. גם במהלך היום תציעי לו כמה שיותר להיות יחד.

לתסכול - אם את מבינה שהתסכול מתבטא באגרסיביות, את יכולה למשוך לתוך משחק אגרסיבי. 

(מלחמת כריות, התגוששות וכד')

2. אני חושבת שהאיזון זה הדבר העיקרי שעוזר. כל תקופה/שלב זה משתנה לפי הצרכים שלי ושל הבית. אבל להיות קשובה לעצמי לגבי הכוחות ולהשתדל לא להלקות את עצמי על מה שבכוחות שלי כרגע לעומת אחרות. ואני יודעת שאני מפצה בתקופות אחרות או כשאין ברירה.

3. לצערי לא, אצלי בבית תמיד הכול היה קשה ועמוס ובלתי אפשרי (כך ההורים הציגו את זה). אני יכולה להגיד מהבית של בעלי ששונה לגמרי משלי: סדר עדיפויות ברור, לקחת הכול בקלות ולא בהיסטריה, דוגמה אישית של ההורים, לעמוד במחויבויות ולא לעשות עניין ממה שהחיים שבחרנו (ילדים, זוגיות, עבודה) דורשים.

4. האמת שאצלי זה כל כך משתנה בהתאם להורמונים. אני גם וגם, תלוי בתקופה.

בול מה שבא לי

חלום שלי

להיות קלילה מול עומס וצריך ועוד צריך

ולהיות בחויה של חיות וקלילות

לא לעשות עניין בלב מכל ה3צב המהיר של החיים

פשוט מרגישה שזה ההפך מהאישיות שלי

אני מרגישה עומס גדול בחיים, שהולך ומתגבר כל הזמן. עומס נפשי לא פחות מעומס טכני... ובכל פעם שאני חושבת שהתרגלתי - אני מגלה שלא...

בכל אופן, בעלי הוא העוגן שלי מהבחינה הזו. אנחנו נושאים את העומס ביחד, וזה מקל.

לא יודעת לומר על הבית שגדלתי בו... ההורים שלי טיפוסים הרבה פחות לחוצים ממני, הם פחות לוקחים את החיים קשה כמוני... אבל אמא שלי מודה שלנו יש יותר עומס ממה שהיה להם.

כשאני חושבת על זה - יש מצב בהחלט שאני משדרת לילדים את הלחץ שלי, ושזה ישפיע עליהם בעתיד... אבל לא יודעת מה לעשות עם זה🤷‍♀️ מתפללת ומקווה שאני מצליחה לשדר להם גם דברים חיוביים

ואולי באמת הבעיה העיקרית היא שאני טיפוס שאוהב נחת - שזה טוב במובן מסוים, אבל באמת מקשה להתנהל כשיש עומס.

לא הייתי רוצה להשתנות, כן הייתי רוצה יותר "להחזיק" את עצמי כדי שאוכל להחזיק את החיים...

בינתיים חולמת על היום שבו נשב בנחת על המרפסת, ולא נצטרך לדאוג לשום טיפול לילדים

1. הוא לא בהכרח מתגבר

יש תקופות יותר/ פחות עמוסות

אני לא זורמת עם החיים

אלא מתכננת אותם ככה שיתאימו לקצב שלי רוב הזמן

2. מודעות לרצונות/ כוחות שלי

תכנון יומיומי/ שבועי/ חודשי למה שמתאים לי

3. את רוב הכלים הנדרשים לא קבלתי

אפילו להיפך

אבל כן קבלתי סטנדרטים בסיסיים של תפעול בית מבחינה טכנית

זה גם משהו

מה שילדים צריכים זה בעיקר לתת להם להתנסות בחיים נטולי שיפוטיות ועם מרחב בחירה שלהם

שההורה נמצא ברקע להכווין ולתמוך במה שצריך/ תואם גיל

וגם סטנדרטים בסיסיים בחיים של סדר/ ניקיון/ התנהלות כלכלית/ התנהלות אישית

4. איטי רגוע

אם כי אני גם יודעת לתקתק דברים בעיקר בעבודה

לא מתוך לחץ ומהירות

אלא מתוך פוקוס ומקצועיות

וזה קורה לעיתים גם במלאכות בית

5. אוהבת את האני השלם

את המעלות והחסרונות ביחד

את ההצלחות והטעויות

וגם אוהבת להיות בתהליך תמידי של שיפור/ שינוי

כי לחיות בתנועה זה כל הכיף והמשמעות בחיים 

2. לזכור שזה זמני ולרוב תוצאה של שפע (ילדים, פרנסה, התפתחות אישית..)

כן חושבת שהגוף והנפש מתרגלים לקצב בסוף, רק כדאי לעצור ולראות שזה עדיין משתלם.

3. גדלתי בבית שהיתה מחשבה על איך לעזור לאחר, לוקחים את הדברים בפרופורציות, רצו שנשקיע ונצליח באופן כללי אבל בלי להשתגע, המסר תמיד היה לי אנשים טובים. מרגישה שזה עוזר לי לפקס את עצמי על מה חשוב ומה פחות..

זוכרת שבתור ילדה אמא שלי היתה עובדת בימי שישי והיה המון לחץ סביב שבת, וראיתי את העבודה שהיא עשתה כדי להגיע למצב של כניסת שבת בנחת.

4. כשיש לי משימות מוגדרות ולחץ של זמן זה מאתגר אותי ואני מתקתקת. כשיש לי זמן פנוי והמשימות משמימות אני נכנסת למוד הרגוע שלי ומתעלמת מהן 😅

5. משמח אותי שבזמני לחץ אני מצליחה לשדר רוגע ונחת, וקשה מאוד להוציא אותי מהכלים. 

עומס זה חיים, זה אומר שקורה משהו.

ב"ה זה אומר שיש עבודה, שיש ילדים ושיש בשביל מה לקום בבוקר.

גם מאוד עוזר שהעומס בא בשלבים ולא בבת אחת (אין לי תאומים חח)

עוזר להצליח- להרגיש שהחיים הולכים לקום חיובי ולהתפתחות. הילדים גדלים ומפתחים אישיות וההורות הופכת להיות משמעותית יותר.

בקריירה מתקדמת, יש עניין והמשכורת עולה.

מה שעוזר לווסת את העומס- שתמיד יש מה להוריד למיקור חוץ או להוריד סטנדרטים.

מרגישה סבבה כי הקטנים גדלו 😄

הקטן שלי בן 5 וזה חיים אחרים. ויש גם גדולים שאפשר להשאיר איתם את הקטנים אז הרבה יותר גמישה וחופשית. זה מגיע לא לדאוג.

לא חושבת שהבית נתן לי כלים, אבל כן מתנה גדולה יותר- את הדרייב להצליח. ידעתי שאם אין אני לי, מי לי.

בניגוד לחברותי, לא היו לי קשרים, ואף אחד לא פתח לי דלתות. זה רק תדלק אותי יותר, הכל השגתי בזכות עצמי ביזע ועמל. יש מורים שלא נתנו לי הרבה סיכוי סתם מטעמי גזענות, דווקא להם אהבתי להכניס מכה מתחת לחגורה ולהוכיח מה אני שווה. הרגשתי עונג צרוף לראות את המבט התמה שנמרח על הפנים שלהם כשהם היו עושים את הקשר בין השם עם הציון, לבין הפנים שלי. זה הסב לי אושר יותר מהציון עצמו.

(לא כל המורים היו כאלו, אבל בהחלט היו. מרגישים את הזלזול הזה בשיעורים עד המבחן הראשון)

לגבי רגוע- תקתקן, לא זה ולא זה.

אני עושה הרבה דברים ואוהבת את העשיה, אבל זה לא שזה "אופי" זה הרבה עבודה עצמית.

אני כן בן אדם שאוהב לאתגר את עצמו.

אני יומאת לריצה של 20 דקות, אני ארוץ 22 דקות.

אני מעריכה את עצמי 90 במבחן מבחינת יכולות, אני ברבאק ינסה להוציא את ה92.

המטרות שלי תמיד יהיו בגובה העיניים ועוד קצת. חייב את העוד קצת כדי לצאת מאזור הנוחות ולדחוף את עצמי קדימה.

אני אוהבת בעצמי שדווקא איפה שקשה לי, שם אני דורשת מעצמי ולא עושה לעצמי הנחות.

עוד משהו שאני אוהבת בעצמי, שאני קשובה לעצמי הרבה יותר מאשר שאני קשובה לסביבה מבחינת מה מקובל, ככה האנרגיות שלי מופנות למקומות שנכונים לי, ותורמים לי בחיים ולא על לקבל פידבק מהסביבה שיום אחד תשתנה ואז למי אכפת אם עמדתי בסטנדרטים של הסביבה או לא.

עוד משהו שאני אוהבת בעצמי (לפחות עם הזמן זה התפתח)

אני פחות שוקעת בגלל טעויות. כלומר עושה תחקור קטן עם עצמי מה מקור הטעות ואיך ניתן למנוע מקרים דומים להבא ומתקדמת הלאה.

להישאב לתוך אשמה והלקאה עצמית, גוזל המון אנרגיה מיותרת.

ומנגד לא ללמוד מטעויות גם גרוע.

לגבי השאלה מה כהורה צריך להעניק לילדים כהכנה לחיים זו שאלה ענקית והיא עומדת בפני עצמה.

1. בהחלט עמוס, עומס טוב ומשמח. דואגת לפסקי זמן ביום יום כדי לנשום. ומנמיכה ציפיות איפה שצריך כדי לאזן את החיים.

2. למדתי איך לווסת בין מטלות הבית, לצרכים של הילדים והעבודה, והצורך שלי לנוח. למדנו יחד כזוג מה החוזקות של כל אחד מאיתנו, מה אנחנו אוהבים יותר לעשות, ומקלים על עצמנו איפה שרק אפשר. אם היה לנו יותר זמן בחיים, הבית היה יותר מסודר ונקי, האוכל היה יותר מושקע, והדברים היו מתבצעים בתדירות גבוהה יותר. אבל יש דברים שחשובים לנו יותר כרגע.

3. כן. גדלתי בבית שבו שני ההורים לוקחים חלק מלא בתפקוד הבית ומגבים אחד השני, והילדים עוזרים ולוקחים חלק בלתי נפרד. וגם בבית שלי היחס לתפקוד הבית היה ברוגע. לא גדלנו בבית מרקחת. חונכתי עם דגש גדול מאוד בחשיבות התקשורת, וביטוי הרגשות. ובאמת הרבה מאוד מהדילמות נפתרות כשלומדים לתקשר.

4. אני חד משמעית איטית ועצלנית יותר. בעלי תקתקן וזריז יותר. לכן אנחנו בדכ מעדיפים שאני אהיה עם הילדים, והוא יקח את תפקוד הבית.

5. אני אוהבת את זה שאני ובעלי בחרנו במודע איך היום יום שלנו יראה. ואנחנו מתמודדים עם עומס לא קל, ומודים עליו. ויודעים לנווט את היום יום בצורה שנכונה לנו.

אני קוראת פעמיים כל תגובה

והז מרתק אותי איך אנחנו גדלים תוך כדי החיים וכמה אנחנו בתנועה ףנימית ולמידה..איך לדייק את החיים שלנו

בא לי לשמוע עוד🙏

זה מאוד מעניין אותי

כי זה מעסיק אותי המוןןן

רציתי בהתחלה רק לשתף ולהתיעץ איתכן

אבל כשמשתפים אז בדר''כ מגיבים נורא נקודתית  ולא מודעים לכך התמונה..

או מציעים רק דברים מהעולם שלנו ולא הכל מדויק

לכולם

אז הרגשתי שכיף לי קודם פשוט להרחיב אופקים

לא תמיד יוצא לי לדבר על זה עם נישם אחרות ברובד העמוק

לא רק עצות לקיפולי כביסה יעילים

אלא על עצם החוויה מול החיים

אגב אני לא בתחילת הדרך.. יש לנו כבר ב''ה הרבה אוצרות ...והרבה פז''ם של נישואים

ועדיין

אני כל הזמן בשיח פנימי רצון להבין מה הז החיים האלה בכלל

ואיפה אני בתוכם

ואיך להצליח לחוות אותם כמו שאני חולמת

בהלם ממה שאנשים מרשים לעצמם להתערב...

קודם כל הגבת ממש יפה ברגע האמת! אני נראה לי הייתי משתתקת מההלם.

לגבי מה לעשות- כיוון שהיא כבר התקשרה והתנצלה אז לא יודעת אם יש עוד משהו לעשות כרגע, אבל אולי לפני הפעם הבאה שאתם באים (ואלופה אם תסכימי בכלל😉❤️) שבעלך יבקש בעדינות לא להתערב בענייני הילדים.

ובנוסף להבא את האמת הייתי נמנעת מלשתף אותה בדברים שאני לא רוצה שאחרים ידעו, אם אח"כ זה יוצא ועוד מול כולם...

ובבקשה תני לעצמך לכאוב את הפגיעה, תוציאי את זה לחברה או מישהו קרוב אחר שיהיה לך קצת עיבוד לזה, חוויה לא נעימה בכלל!❤️‍🩹❤️

עברו שנים

העלתה את זה מהאוב

אם חלילה שוב יקרה,

תזכרי את הנעלבים ואינם עולבים ..

ותתפללי בשקט מיד על מה שחשוב לך . 

יכול להיות שהיא מדקנת...

ולעת זקנה לפעמים הטקט גן כן מזדקן...

ברמה שסבא שלי אמר על התינוק של בת דודה שלי שהוא מכוער🤷‍♀️😱

הלםםםם

כדי שלהבא לא יקרה.

אולי היא מאלה שחושבות שאם היא התנצלה אז זה נמחק, ובפעם הבאה שוב הלשון תשתחרר...

משהו בסגנון- שלום רבקה. חשוב לי להתייחס למה שקרה לפני שבועיים. אמנם התנצלת מאז אבל זה עדיין כואב לי ואני מבקשת שלא להתייחס לתפקוד שלנו כהורים.

את האמת שזו הלבנת פנים, וטוב מאוד שלא הלבנת את פניה חזרה. אבל זה ממש ממש פוגע. חיבוק גדול 

הערות על חינוך ילדים מכניסה מאוזן אחת, מוציאה מהשניה.

מה שאת חווית זה יותר חמור מהערות על חינוך ילדים.

אין לי הגדרה טובה לזה אבל וואלה לא סתם יש חיסיון רפואי ולא סתם רק אנשי מקצוע רשאים לתת אבחנות.

חיבוק גדול!!

לא יודעת מה הייתי עושה מולה, אבל קודם כל מולך להבין את עוצמת הפגיעה לא בגלל שהתערבו לך בחינוך שזה הרבה סבים וסבתות קצת נופלים בזה, אלא בגלל שהפרו ברגל גסה את הזכות שלך לפרטיות רפואית ואת הזכות שלך לא להיות מתוייגת. (לא שזה רע ללכת לטיפול, לא מצאתי הגדרה יותר טובה לעובדה שזכותו של כל אדם שלא כל מישהו ישלח אותו לטיפול..)

לה לאסוף אחרי שאתם הולכים

אופציה אחרת - תביאי איתך שקית לבגדים משומשים ותכניסי מיד. אני תמיד כשהתארחתי או ישנתי מחוץ לבית - אף פעם לא השארתי תחתונים זרוקים בחדר. ואני חושבת שכדאי לקחת בחשבון שבלי קשר יכולים להיכנסאנשים לחדר באמצע האירוח אז כדאי להימנע מלהשאיר בגדים אינטימיים (גם לא משומשים) בחוץ

סיטואציה מאוד לא נעימה. ממשש

חיבוק♥️

ועל המיטה שלי

כשהיא לקחה את המגבת זה נפל ונפתח

וחוצמזה שהייתי באמצע להתארגן מהמקלחת, כמובן לקחתי איתי הכל הכל 

היא לחוצת כביסה. הייתה חייבת לקחת כל מה שאפשר. אוף בא לי למןת

והאמת? תני לזה רבע להירגע. אולי גם היא הייתה מובכת ותחשוב פעמיים לפני שהיא נכנסת. וכן הייתי מבקשת מבעלי שידבר איתה ולא תכנס עד שאתם יוצאים

קודם כל בשבילי זה ממש חדירה לפרטיות להכנס כשאת עוד בשלבי התארגנות... זה כבר לא נעים.

בעסה ממש על הפדיחה והאי נעימות שלך!

אני רק ינחם אותך שכנראה הייתה כ"כ חדורת מטרה על הכביסה שלא עניין אותה בטח כל המתרחש מסביב, העיקר שהגיעה לכביסה...

זאת אומרת לא היית לבושה לגמרי? נכנסה בלי לדפוק?

מנסה להבין את הסיטואציה 

זה באמת נשמע חולי.

מבינה את הפדיחה שלך, רק שיהיה ברור לך שההתנהלות שלה לא תקינה.  שבעל יבהיר לה שהיא נכנסה לרשות הפרט..

לא הבנתי מה הלחץ לכבס כשאת עוד מתארגנת ...

אבל נראה לי שבסוף כדאי לך לנסות לשכוח מהמקרה... אל תעמיסי על זה דימוי גוף וכו'.

ואם מותר לי- סליחה אבל הצחיק אותי הצורך לשאוב את הריצפה בגלל תחתונים שנפלו 🙈 נשמע קצת הזוי...

הבעיה האמיתית היא שזה פגע לך בביטחון העצמי

כמה אפשרויות. את יודעת מה הכי יעבוד.

או שבעלך ידבר עם חמותך כמו שכתבו פה

או שתנסי להיות מסודרת יותר שם (במסגרת האפשרי. אפשרי?)

או שתנסי לעשות עבודה בעצמך שההערות/מעשים כאלו לא יפגעו בך.

השלישי הכי חשוב. בסוף היא עושה את זה מכוונה טובה, ואתן פשוט מאוד שונות.

פשוט לא לעניין להיכנס לחדר שמתארחים בו.

בעיני ממש חשוב להגדיר עכשיו גבולות כאלה

ואולי אפילו להגיד לה שאתם תדאגו לשים הכל מסודר במכונה כשאתם יוצאים..

סתם חושבת בקול, תראי אם מתאים לך.

את מתארת שחמותך חולת ניקיון.

שבת יוצאת אחרי שלכולם יוצאת הנשמה.

האם מתאים להתקלח בבית החמות בסיטואציה הזו?

מתי תכננתם לצאת?

אני הכי יכולה להבין אותך, שאת רוצה המשך של הפרטיות עד שאתם עוזבים,

אבל גם יכולה להבין אותה שהיא רוצה כבר להפעיל מכונה מיד במוצ"ש.

גם אותי משגע שכל הבגדים והמגבות הכל מפוזר בבית במוצש, ואני ממש ממש לא חולת ניקיון. אז מה היא..

אני חושבת שהתיאום ציפיות פה צריך להיות לגבי העזיבה.

מתי נכון שתעזבו כדי שהיא תוכל לנקות ולארגן את החדר אחריכם (ופחות יש סיכוי שהיא תסתפק בניקיון שלכם אחריכם אם היא חולת ניקיון. היא תרצה לנקות בעצמה)

ומצד שני לא נכנסים לחדר עד שאתם מוציאים את כל הדברים שלכם מהחדר. בסיסי.

(זה יכול להיות בגלל בגדים פרטיים וזה יכול להיות בגלל תכשיט יקר ששמת במקום מאוד ספיציפי וזה יכול להיות בגלל ציוד מסוכן שיש לכם בחדר (נשק למשל).

שטיפה של החדר נניח אפשר לחכות עם זה חצי שעה, להפעיל מכונה חצי שעה באיחור, או לגלות שאחרי שהפעלת מכונה יש עוד מגבת גוף מסתובבת זה ממש מעצבן.

פה אני חושבת שהיא צודקת וספציפית לגבי הכביסה כדאי לעשות מאמץ עילאי לוודא שאין טקסטיל שלה בחדר השינה שלכם במוצש כשהיא רוצה להפעיל מכונה. אולי תביאו איתכם מצעים ומגבות.

אולי כדאי שתארגני את החדר מיד כשהגברים יוצאים לערבית, כשבעלך חוזר הוא יעזור לך לארגן ורק אח"כ תעשו הבדלה.

בזמן הזה שחמותך תתעסק עם המטבח או משהו.

זה יכול לענות בדיוק על הרבע שעה החסרה שתסדר לכולם את הלו"ז ותאפשר לכם לצאת מהחדר עם מזוודות סגורות לפני שהיא נכנסת אליו.

לגבי בגדים אישיים, באמת כדאי לקנות שק ייעודי ומסומן לבגדים משומשים. ובגדים נקיים לאחסן בתא ייעודי בתוך המזוודה.

מותר לך להיות מבולגנת, זה לא חטא. הדבר היחיד שצריך לפתור פה, זה את הפער בינך לבין חמותך בנקודות חיכוך האלו. תסתכלי על זה ככה ולא כשאשמה/ בושה על מה שאת.

במהלך השבת היא מכבדת את הפרטיות שלכם שם? יש מפתח לחדר?

בגלל הרגישות הגבוהה שלה לניקיון, כדאי לוודא שהיא לא מפרה צרכים שלכם. לפעמים מפתח עושה את העבודה מצויין. היא לא רוצה לפגוע לכם בפרטיות,

היא רוצה שהבית שלה יהיה נקי.

כשמגדירים את זה ככה יותר קל למצוא פתרונות שמכבדים את כולם.

לגבי הדימוי גוף אין לי מה להגיד אבל לא בא לי להשאיר בלי התייחסות, אז חיבוק גדול!

את טובה וראויה! 💚

אצלנו ההורים שלי כאלו !!

וואי על כמות הפדיחות !!! מאז שהיינו ילדים, למשל היו מסדרים לנו את השולחן וזורקים לנו בטעות ציוד...הכל מהר בלי מחשבה. וזאת הנקודה.

פשוט ממש ממש מנסה להיות מסודרת שאני אצלם, לא משאירה כלום בשום מקום, אפילו לא לדקה ומחשבת כל דבר שאני עושה. נגיד נכנסתי להתקלח ואני יוצאת להתארגן, אני מודיעה שלא סיימתי ולא להיכנס עד שלא ניקיתי.

להגיד לך שזה נעים? לא.

אבל אני לא מתעסקת עם חולי סדר וניקיון, לא יעזור כלום.

אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות

לא יפה לצחוק, אבל כתבת את זה כל כך חי שהרגשתי את הפדיחה בכל הגוף שלי

ואני מכירה ומלמדת שלא נכנסים לחדר בלי רשות! מכבדים את הפרטיות, כן, גם הילד שויתר על החדר שלו לא נכנס עד כל האורחים עושים צ'ק אאוט, או שמוודאים שסיימו.

ואם צריך משהו - מבקשים רשות!

והאמת נראה לי שהפריחה היא שלה, כי היא זאת שהפילה ולקחה, ולא שמה לב

אוף

לפחות תנצחי בתחרות פדיחות 

לנעול את הדלת כל פעם כשאתם בפנים שאף אחד לא ייכנס ויפתיע אותך.

את אנושית!!
זה בהחלט היה יכול לקרות גם לי...
חיבוק גדול. איזו סיטואציה קשה וכואבת.

האמת היא שהיא קצת הביאה את זה על עצמה. לו אני חמות שנכנסת עכשיו לחדר של כלתי עוד לפני שהם יצאו מהבית (מה שלא יקרה!! בע"ה), ברור לי שאני יכולה ליצור פאדיחות.

היא יצרה את הפאדיחה, לא את.
את לא רובוט, ולא צריכה להיות רובוט.
כשהבן של בעלי ישן אצלנו בחדר שבו יש עוד ילדים, אני לא נכנסת. אם אני צריכה פתאום טיטולים, אני דופקת בשקט, כדי שאם הוא יבין את הרמז, הוא יוכל להתארגן ולפתוח.

אם לא פתח- בעיה שלי! לא שלו. 
אין מצב להפתיע אנשים מבוגרים ולהתעסק בכלי המיטה שלהם. זה מזמין בושה לשני הצדדים!
 

תודה לכל אחת ואחת, כל כך הייתי זקוקה לאמפתיה הזאת ולפריקה. מי ששאלה על מפתח, זה הממד

משום מה היא מרגישה איתי יותר בנוח מכלות אחרות ואני לא מדמיינת אותה מעיזה להיכנס כשחלקן שם בלי רשות

אני מנסה להרגיע את עצמי שזה יותר פדיחה שלה משלי ושגם אני נתקלתי בחזיות שלה אבל עדיין מתקשה לעכל את האירוע. ולא נראה לי רלוונטי שבעלי ידבר איתה כי זה אולי יעכיר קצת את הקשר וגם כי הוא לא ממש מבין את הבושה שלי אבל גם די התעלם כשסיפרתי לו כי אין לו מה להגיד על זה

עדיין לא מאמינה שזה המקרה שלי

@שוקולד פרה. איזה כיף לו שאת ככה ואיזה כיף לכלות העתידיות שלך בע"ה!

@אמאשוני זה קצת שונה, ספיציפית במקרה הזה זהלא היה העניין וגם היא הציעה שנישאר (אחרי לידה ועוד) אם אפרט עוד כבר יהיה לי אאוטינג אבל מבינה מזה שכתבת שוט הפעם זה לא היה העניין בכלל. 

סתם אובסססיה להפעיל ברגע זה את המכונה ולא עוד כמה דקות כמו שבעלי הציע לה שיעשה בעצמו

עם הארוחת ערב כי לא נורא לא צריך לקום מוקדם...

אין אי אפשר לתכנן כלום פה. 

מסחרר ומבלבל

כאילו מישהו משחק בנו 

הוא בנה על חופש יותר ארוך

אני בקושי שמתי לב למלחמה הזו

בלי חדשות

אזעקה אחת בבוקר

כשחזרתי מהעבודה לרגע שמתי וויז והדרך היתה פנויה לגמרי

ואז נזכרתי

כן יש מלחמה

הכבישים פנויים

טוב שזה נגמר

כבר ברור שזה לא מועיל לכלום 

זה מטריף אותי

אתמול בלילה

אין לימודים

היום בערב

מחר סבבי כרגיל מה סבבה ומה כרגיל.

יום ככה יום ככה

התנודות החדות האלה

הזיה

אז עכשיו כבר כולם אוהים אותנו ונוסעים לטייל בטהרן?

איף

כבר קרה שבבוקר החזירו פתאום ללימודים.

את כנראה לא היחידה שזה הטריד אותה😉

אבל בסוף אני כן שמחה שחוזרים

עם כמה שזה מבלבל

לא מתאים לי עכשיו מלחמה🙈

סוף סוף משהו חיובי יוצא מזה שלא חזרנו לשגרה משאגת הארי. רצף מילואים מקצת אחרי פורים.

אנחנו ממילא הפוכים, קצת ימינה קצת שמאלה לא משנה הרבה.

לא הרגשתי שום אפס, שום מאה, לא מבינה על מה אתן מדברות חח אנחנו בעננה מתמשכת של בלאגן.

כבר לא מתרגשים מכלום 😄

גם לא הייתי מתרגשת אם היו מקפיצים עכשיו לסבב נוסף.

מעניין מה יכול לקרות שכן יפתיע אותי.

וקצת שמחה שהירי היה גם עלינו ולא רק על הצפון, אולי זה הכי מפחיד אותי שנקבל בשלווה וכמובן מאליו ירי על הצפון.

במובן מסויים היום הזה בבית עם כולם עזר לי להתאפס  דווקא.

גם כשהן חיוביות... (אם כי ברור שאני מעדיפה את הצד החיובי)

אבל בעיקר לא ברור לי - חזרו לשגרה כי נגמרה המלחמה או רק כדי לא "להשבית את המשק" וכו'?

כלומר - אפשר לגמרי להסתובב חופשי בלי חשש או שלא?

ככה מובן מהחדשות.

ביבי העדיף להקשיב לטראמפ...כדי לא להלחם בלי תמיכה של ארהב.

אני דווקא שמחה לחזור. היו לי הרבה תכניות לימים האחרונים האלו שנשארו לי לעבוד, וחבל לי להפסיד.
 

אבל לילדים שלי היה ממש קשה ההודעה שפתאום כבר חוזרים (למרות שבבוקר נתתי לכל אחד מהילדים לנחש כמה זמן תהיה המלחמה הזאת, ואחד מהם אכן ניחש שזה יהיה רק יום אחד... הוא באמת קיבל את זה יפה כשהודיעו שחוזרים. אבל האחרים ציפו למשהו ארוך יותר...)

מחר ב6 בבוקר 😶

אז אל תהיו מידי שאננות 😆

אי אפשר לדעת מה יהיה אחכ..

אומר שהמצב פה ממש ממש עדין ( לא שצריך את פיקוד העורף כדי להבין אבל זה ממחיש)