עידן האינסטנט.
היום אנחנו רוצות הכל אינסטנט, הכל מהר.
איך אנחנו מותשות מזה ילדים שחולים. נראה לי אמהות שלנו היו הרבה יותר סבלניות. זוכרת את עצמי כשלא הרגשתי טוב, אמא הייתה לפני התרופות מנסה כל מיני תרופות סבתא ואח"כ יושבת ומספרת לי סיפור ועצם הנוכחות שלה והתשומת לב היו מרפאים אותי.
איפה אנחנו היום?
יום אחד היה בבית? יאללה מחר הולך לגן!
מתי ישן לבד? מתי יפסיק לינוק? ומתי יגדל כבר??
וגם בעצמנו לא מורידות הילוך כשחולות או כשמקבלות.
אחרי לידה לא מקפידות על משכב לידה
ומזרזות את הגוף שלנו אחרי לידה "יאללה לחזור לממדים הקודמים".
כשבחיים הכל תהליך. השיטה "זבנג וגמרנו" עובדת רק לזמן קצר. אפילו בדברים קטנים יותר כמו בסדר בבית.
לרדת במשקל זה תהליך,
להחלים זה תהליך,
לגדל ילד זה תהליך,
לגדול בעצמך זה תהליך.
השבוע אני מבקשת
להתמסר לתהליך,
לקבל סבלנות,
לא לרוץ, להנות מהרגע.
לשהות בחוסר הספקים, בפינוק, בהתכרבלות, בהקשבה.
אני, *אמא אחרי שרשרת מחלות ילדים*
את אנושית!♥︎
