כתבתי בשביל הבת שלי סיפור, שאולי יעזור לה קצת לעבד את הרגשות שלה בעניין.
גיבורת הסיפור היא ילדה בשם שונשי, שהמצאתי לפני כמה זמן לכבוד הבת שלי, כדי לתמלל לה חוויות מהחיים שלה באמצעות סיפורים 
מניחה פה את הסיפור, אולי יוכל לעזור לעוד ילדים רגישים❤️
(לבת שלי סיפרתי אותו מקודם, כרגע היא חולה מכדי להגיב ממש...)
שונשי שכבה במיטה.
לא, לא היה לילה עכשיו.
היה בוקר.
ולא, זה לא היה בוקר של שבת, שאז ישנים עד מאוחר.
היה בוקר רגיל.
בעצם - זה לא היה בוקר רגיל.
זה היה הבוקר של יום ההולדת של שונשי בגן!
שונשי כבר גדולה - היא בת ארבע!
אתמול אמא ושונשי אפו עוגה יפה, וגם קנו הפתעות חמודות בשביל כל ילדות הגן.
אבל הבוקר קמה שונשי,
והרגישה שהיא חלשה כל כך פתאום.
והרגישה שקר לה, למרות השמיכה החמה שכיסתה אותה.
אמא הניחה יד על המצח של שונשי ואמרה: "אוי, שונשי, יש לך חום, את חולה..."
אז שונשי שכבה במיטה,
והבובה גילי שכבה לידה.
והציפור ניצי שכבה בקן שלה - אולי גם היא חולה?
אולי גם לה יש יום הולדת היום?
במקום עוגה - שתתה שונשי מים מבקבוק.
ובמקום הפתעות - אמא מדדה לה חום במדחום.
שונשי שכבה במיטה, וחשבה:
אם הייתי עכשיו בגן, היו חוגגים לי יום הולדת.
ואם היו חוגגים לי יום הולדת, אז הייתי יושבת באמצע הגן, על הכיסא עם הבלונים, וכולן היו שרות לי ומסתכלות עליי.
שונשי התכסתה בשמיכה טוב יותר, וחשבה:
אני לא אוהבת שכולן מסתכלות עליי.
אני לא אוהבת לשבת לבד באמצע הגן.
אז אולי טוב שאני חולה, ואין לי יום הולדת היום?
שונשי שכבה במיטה ונרדמה. ואז שוב התעוררה.
אמא עמדה בפתח החדר: "שונשי, מתוקה, מישהו רוצה לדבר איתך בטלפון!"
שונשי הסתכלה על אמא ועל הטלפון שבידה. שונשי אף פעם לא דיברה בטלפון כמו הגדולים!
אמא הניחה את השפורפרת ליד האוזן של שונשי, ופתאום שמעה שונשי קול מוכר:
זה היה הקול של דינה הגננת!
"שונשי!" קראה דינה. "מה שלומך? כל כך הצטערנו שלא באת היום, במיוחד שיש לך יום הולדת היום..."
שונשי לא ענתה. היא יותר מדי התרגשה.
"אבל החלטנו בגן לא לוותר!" המשיכה דינה הגננת. "אנחנו נחגוג לך יום הולדת דרך הטלפון!"
ואז שונשי שמעה הרבה קולות ביחד, את הקולות של כל ילדות הגן!
והן שרו ביחד: "היום יום הולדת, היום יום הולדת לשונשי!"
ואז היא שמעה את הילדות צועקות ברכות: "שתזכי לראות את בית המקדש!" "שתעלי בסולם המצוות!"
ודינה הגננת הוסיפה: "שתהיי בריאה!"
שונשי שכבה במיטה.
היא הייתה עייפה וחלשה, אבל הייתה גם שמחה.
היה כיף כשכל הגן התקשר אליה! זה היה כמעט כמו יום הולדת אמיתי בגן, רק בלי עוגה ובלי הפתעות.
שונשי שכבה במיטה.
כבר היה לילה.
אמא באה למדוד לה חום בפעם האחרונה ולהזכיר לה לשתות עוד פעם מים.
"אמא," אמרה שונשי, "מחר אני רוצה להרגיש טוב, טוב? ומחר אני רוצה שיחגגו לי יום הולדת בגן. זה כיף יום הולדת בגן, שכל החברות שרות ומברכות ושמחלקים עוגה והפתעות!"
אמא ליטפה את לחייה של שונשי וחייכה.
"באמת כבר כמעט אין לך חום, מותק," היא אמרה. "ברגע שתהיי בריאה לגמרי, תוכלי לחגוג יום הולדת בגן."
"ויהיה לי כיף!" אמרה שונשי.
"ולא תתביישי," חייכה אמא שוב.
שונשי הנהנה ועצמה את העיניים. היא רצתה לישון, ולהרגיש טוב מהר-מהר.
ועל אדן החלון נחתה פתאום ניצי הציפור, שכבר לא הייתה חולה, ועל הראש היו לה נוצות בצורה של כתר של יום הולדת.
