צריך להיות חלק מהשיח, אתם לא שותפים בעסק וכפי שכתבת  קורה שמאחרים.

יפה מאוד שכשהגעת הביתה, לקחת את הילדים אליך וטיפלת בהם, זו בהחלט התנהלות נאותה וטבעית לאור הקושי של אשתך בשעה הקודמת.

אחרי שהוצאנו את המושג 'פיצוי' מהתמונה - צריך לקבל את זה שאחת הדרכים של בני אדם להתנחם כשקשה להם, זה דרך אוכל, הרבה פעמים אוכל מסויים ואוכל שלא הם טרחו עליו. אשתך כרגע במצב של קושי והיא מצפה לנחמה כזאת.

האם ההוצאה סבירה? לא יודע. לא יודע כמה אתה מגדיר יקר, לא יודע מה מצבכם.

בגדול, החלטות כאלו (כמה תקציב יש לנו לצרכים אלו ולאחרים) כדאי שזוג יקבל ביחד, לא בשעת לחץ. להחליט ביחד היות שההכנסות שלנו הן *** הוצאות ברזל (דיור, ארנונה, קופ"ח וכו') הן ****, הוצאות סופר הן ***, וכו' מהסכום הפנוי אנחנו רוצים לחסוך *** ולהשאיר להוצאות משתנות ***.

כשההחלטות הללו מתקבלות ביחד, בישוב הדעת, יודעים מראש שיש לאוכל בחוץ סכום *** ואפשר להחליט שמוציאים אותו הערב, אבל מחר לא יהיה.

הבעיה שכל השדר הוא שאתם מתנהלים כסוג של שותפים לעסק (או יותר גרוע - עובד/מעביד) כביכול היא 'עבדה' אצלך היום שעות נוספות, אז מצפה ממך (המעסיק) ל'פיצוי', לך לא נראה להוציא כסף (הכסף רק שלך?!).

אחרי הכל, נראה לי שהנ.ב. אינו נ.ב. - אתם צריכים ביחד לקבל הדרכה זוגית/הורית במיקוד על ניהול כחות ומשאבים. נראה שזה ייטיב עם כל הבית.

בגדול התפיסה שלה זה "לא מבינה בכסף, אשמח שזה פשוט ייכנס".

היה פה שרשור בעבר שפתחתי ומאז התחלתי ממש לשחרר ושתוציא מה שהיא רוצה על עצמה.

ספציפית בגלל שהיום יום רביעי, אז אמרתי לה שמרגיש לי חבל להוציא היום כי אני בעד הוצאות של אוכל שיהיו על שנינו מתוך חוויה זוגית (שזה קורה לרוב בסופ"ש).

יש מצב (גדול) שאני צריך "לשחרר" ושאפשר להוציא הרבה כי דברים כאלה לא קורים כל הזמן...

זה פשוט קשה לי כי אני חושב לעצמי שמדובר ב"כסף שהיה יכול להיות מנוצל למטרה של זוגיות חיובית וששנינו יכולים ליהנות ממנה" ועכשיו זה "את נהנית ממנה מתוך מטרה למלא איזה חסך".

באופן כללי, יש זוגות שמתאים להם שאחד אחראי באופן בלעדי על תחום מסויים. זה יכול להיות בסדר גמור כל עוד שזה זורם. אבל, לא יכול להיות שאתם נכנסים לשיח של מעסיק ועובד.

אני רוצה לנסות לעזור לך להבין את הצד של אשתך, כמו שהוא מצטייר לי מאיך שאתה מתאר פה.

קודם כל, נשמע שיש לך ביקורת על עצם זה שקשה לאשתך עם שני הילדים.

אס דבר ראשון אני רוצה להגיד על זה משהו.

להיות עם שני קטנים לבד זה קשה. באמת זה קשה, גם אם יש את מי שמצליחה. (לצערנו עכשיו יש יותר מידי נשים שצריכות להצליח להתמודד עם מצב כזה בעל כרחן, כי הבעל מגויס. אבל זה לא הופך את זה לקל. זה באמת באמת קשה).

ודווקא למי שרגילה שבעלה נמצא בדרך כלל בשעות הערב בבית, אז בפעמים שהוא לא נמצא זה יכול להיות עוד יותר קשה כי היא רגילה לזה שגם הוא נמצא ויש עוד זוג ידיים, ופתאום היא צריכה להסתדר עם הכל לבד.

ואני לא חושבת שהפתרון הוא 'להרגיל' אותה להסתדר לבד. זה לגיטימי שיהיה לה קשה. לרוב הנשים השלב הזה של כמה קטנים הוא קשה. ההקלה מתחילה כשהגדול כבר מספיק גדול כדי לעזור. עד אז זה באמת קשה.

זה לא אומר שאתה חייב תמיד להיות בבית בשעות שהיא צריכה עזרה. אבל בהחלט אפשר לשקול לקחת בייביסיטר לימים שאתה לא נמצא כדי שיהיו עוד זוג ידיים לעזרה.

באותה פעם שאיחרת בטעות, עליה אתה מספר, היה לה קשה. והקושי פה התגבר כי לא רק שהיא היתה צריכה להתמודד לבד, אלא שזה גם לא היה מתוכנן, וקושי שמגיע בלי שיודעים עליו מראש יכול להיות הרבה יותר קשה.

אז נכון שכשהגעת לקחת מיד אחריות ועזרת לה. וזה בהחלט ניתן להערכה.

אבל נשמע לי שהיא הרגישה שאתה לא מספיק התייחסת לקושי שהיא עברה.

זה לא העניין של 'להתנצל על הטעות'. אין פה חיפוש אשמים (וטוב מאוד שהיא מספיק בוגרת להבין את זה ולא לכעוס על הטעות שהיתה לך).

אבל בכל מקרה היתה פה סיטואציה של קושי גדול שהיא חוותה במשך השעה שהיא ציפתה שתהיה בבית ולא הגעת. והיא מצפה להתייחסות.

אני לא חושבת שה'פיצוי' זו הנקודה העיקרית פה. יכול להיות שאם היית מדבר איתה בצורה שבאמת הייתה מתיישבת לה על הלב, היא לא היתה מבקשת לקנות לה אוכל.

אבל אוכל הרבה יותר קל לבקש - זו בקשה קונקרטית ופשוטה שלא אמורה להיות מסובכת בשבילך לבצע (וב"ה גם כלכלית אתם יכולים להרשות לעצמכם).

להסביר לך איך לדבר איתה ומה להגיד לה כדי לגרום לה להרגיש טוב יותר זה הרבה יותר קשה, וגם מביך, וגם לפעמים מרגיש שזה לא יהיה שווה אם תגיד לה את מה שהיא צריכה לשמוע רק בגלל שהיא אמרה לך מה להגיד, ובלי שזה בא ממך באמת.

אז היא הלכה על הבקשה היותר קונקרטית ופשוטה מבחינתה. ואז בטח נורא התבאסה ונעלבה כשגם את זה לא היית מוכן לתת לה.

(אולי אני לא מנתחת אותה נכון. אבל כך זה נשמע לי מהקריאה של הסיפור).

אם אני הייתי במקומה, אני חושבת שהיה עוזר לי להרגיש שבעלי מבין מה עברתי, לא מזלזל בקושי שחוויתי, מעריך את זה שאני לא כועסת על הטעות שלו, ומעריך את ההתמודדות שלי עם הקטנים בזמן שהוא לא הגיע.

כל זה צריך להיות אמיתי, זה לא מספיק להגיד את הדברים אם הם לא אמיתיים.

ומצד שני, גם לא מספיק להרגיש אותם, צריך גם להגיד את הדברים לאישה...

הבעיה העיקרית שלי היא שאני באמת לא מרגיש צער "מספק" שתיישב את דעתה.

כי אני בא בגישה: "נכון, הייתה טעות, באמת לא נעים. אבל יאללה דברים כאלה קורים" והיא באמת רוצה את מה שאת רשמת.

זה בעצם ה"מבוי הסתום" שבו אני נמצא.

אני חושבת שחלק מהיופי של החיבור בחתונה הוא שזה מכריח אותנו להשתנות ולעבוד על עצמנו.

בני זוג משלימים אחד את השני לא רק בזה שהם עוזרים אחד לשני, או שכל אחד תורם מהיתרונות שלו. חלק מההשלמה שלנו היא שהזוגיות מכוונת אותנו לתקן את המקומות הפחות שלמים שלנו, ועל ידי זה אנחנו נהיים שלמים יותר.

אז המציאות שהיתה לכם עכשיו עזרה לך להבין את הצורך של אשתך במצבים כאלו. ועכשיו כשאתה יודע לזה, אתה יודע גם להגיד שאתה רחוק מזה כרגע. קשה לך להתייחס לקושי שהיה ועבר, אתה מעדיף להתקדם הלאה בלי לתת מקום לקושי.

אבל אשתך מכוונת אותך לעשות שינוי בנושא הזה. היא זקוקה להתייחסות למה שהיה, וזה מצריך ממך לעשות שינוי.

ובעיני, השינוי הזה שתעשה יהיה גם מאוד לטובתך. גם עם ילדים, אחד הדברים הכי חשובים זה לתת מקום לרגשות שלהם ולא לנסות להעביר הלאה. ילד שנותנים מקום ומבינים את מה שהוא מרגיש, יצליח הרבה יותר בקלות לעבור הלאה, לעומת ילד שלא מתייחסים לרגש שלו אז הוא רק יפגין אותו בעוצמה יותר ויותר גבוהה כדי לקבל התייחסות...

אם אתה מרגיש שזה 'מבוי סתום' עבורך ואתה לא מסוגל לעשות את השינוי הזה בעצמך, אני בטוחה שיש מי שיוכל לעזור לך ללמוד את זה. לפעמים כשאנחנו גדלים באופן מסוים קשה מאוד לשנות את הדפוסים שהתרגלנו אליהם, ובמיוחד בעניינים רגשיים. אבל איך שגדלנו זה לא סוף פסוק. יש הרבה שינויים שאנחנו יכולים לעשות בעצמנו. ויש גם שינויים שאפשר לעשות על ידי עזרה חיצונית. 

אתה מחפש 'מי צודק',

אשתך מחפשת להרגיש שיש מישהו שאכפת לו ממנה, שמרגיש אותה.

מכיר את הסיפור 'הרגל של אשתי כואבת לנו'?

אז ככה. זה מה שהיא רוצה.

גם אם לפעמים רגליים כואבות, וגם אם יש הרבה אנשים שלא עושים מזה עניין, וגם אם אין כאן ממה להעלב. היא רוצה להרגיש שאכפת לך ממנה.

זה *לא* ילדותי, זה בסדר גמור מצד אשתך להרגיש ככה, ואין שום צורך לדרג מי צודק. שניכם צודקים.

אם משהו היה מבאס אותך, היית מעדיף שאשתך תגחך לעצמה ש'לכולם זה קורה ולמה הוא עושה עניין', או שהיית שמח להרגיש שהיא מקבלת את הקושי שלך ומנסה לעודד אותך? 

לגבי פיצויים- לחשוב איתה על דברים שישמחו אותה והם לא מבאסים אותך

להגיד לה שלא בריא שהיא לא מצליחה להתמודד עם שניהם לבד וכו

להיות עם צמודים לבד זה מאוד קשה זה לא קשור לבריא זה קשור לכוחות תאכלס אם קשה לה אפשרי מאוד שתגיד לה להזמין נערה שתעזור לה

לי יש 3 צמודים (3 ש'הגדולה' מתוכם שנתיים וחצי)

שהיה לי קשה עם 2 ובעלי היה מתעקב בעבודה וזה ב"ה אצלינו קורה בשפע אמרתי לו שאני לא מסוגלת לבד אז כן הוא אמר לי תזמיני אוכל או תזמיני בייביסיטר (שהשתמשתי בזה לא מעט) או תזמיני מנקה וכו

אני לא חושבת שדווקא אישתך רוצה פיצוי אלא שמותשים מהעבודה עם הילדים צריך עזרה במקום אחר כלומר היא רעבה במקום לבשל או לטרוף משו זריז היא רוצה ארוחה מזינה

אתה יכול גם להשאיר לה את החישוב אפשר לבזבז בחודש x על בייביסיטר (סכום שסבבב לכם לעמוד בו לדוגמא בעלי נתן לי כל חודש 1000 שאפשר לבזבזז על בייביסיטר) אם היא רוצה לקחת תסכום הזה ולא להזמין בייביסיטר היא יכולה לקנות דברים אחרים שעוזרים לה אוכל מנקה בגדים..

וקח את זה הלאה לכל דבר אין זמן לצאת לקניות זה מתיש שהבעל עושה שעות נוספות ולהשאר לבד עם צמודים אזז שתזמין קניות אונליין מטרנה קנייה מרוכזת עד הבית פעם בחודש כל דבר שיקל עליה

יכול להיות שהקושי עם הילדים עושה לה מצפון הרי לא סתם ישהו לכתוב את התיאוריה 'אמא טובה דייה' כי לאמא יש שאיפה להיות הכי טובה ומושלמת ושאת מרגישה שאת לא ככה את אוכלת את עצמל מבפנים או כמו שאמא שלי אומרת "עם לידת הילדים נולדים ייסורי המצפון"

ולסיום אני חושבת שתישבו לדבר ותוציאו מהלקסיקון את המילה  "לפצות" אתה לא מפצה אותה אבל אתה רוצה שתהיה לה *עזרה* כדי להקל עליה

אתה לא מפצה על זה שעשית שעות נוספות אלא מבין שאם אתה לא יכול לתת יד היא יכולה לקבל אותנ ממקור אחר כדי להקל על עצמה

א. להוציא את המילה 'פיצוי' מהלקסיקון במובן התודעתי.

ב. הקושי שלה לגטימי מאוד, במיוחד אם זה הגיע לה בהפתעה.

ג. אם יש יכולת כלכלית אז בטח תפנק את אשתך במיוחד בזמן שהיא בקושי ובאסה.

ד. כנראה שנ.ב הוא השורש- קשה לה עם זה שקשה לה. זה דורש ממך בעיקר הכלה, אמפתיה והבעת הערכה על זה שהיא אמא טובה ומסורה.

אתה נשמע אחלה אבא ובעל, חזק ואמץ ובהצלחה!

אשתך לא מתמודדת עם המציאות, יש לייצר לה סביבה נכונה עם עוגנים

ההגדרה לפיצוי לא נכונה. צ'ופר זה נחמד, אבל השידור מהזווית שלך נראה מעט ילדותי מצידה. אגב יכול להיות שזה המצב ומשם תעבדו, הכל בסדר, כל אחד ברמה ובעניין שלו. אתתך גוצא גחין ולחש לה.

קודם כל נשמע שהנקודה האמיתית היא שחשוב לה

שתראה אותה, את הקושי שלה,

את האכזבה והתסכול וכו'.

מציעה קודם כל לדבר על הפן הרגשי

להגיד אני ממש מצטער שהייתי צריך להתעכב, בטח היה לך קשה, דאגתי לך וחשבתי עלייך.

לגבי משהו חומרי נוסף- נשמע לי שזה נושא לשיחה נפרדת

האם וכמה לאכול אוכל מבחוץ, אבל במצבים הספציפיים שבהם

קשה לה והיא רוצה להרגיש לא לבד ושאתה רואה אותה נראה לי קודם כל חשוב לדבר, ואפשר גם להביא שוקולד כשאתה חוזר או משהו קטן אחר

ובהמשך אם היא תרצה להזמין אוכל אני אישית לא חושבת

שזו סוגיה שנכון להכנס אליה אם בכלל בשעת צער ספציפית,

אלא כדיון כללי עקרוני בהזדמנות שלא קשורה לכלום.

לגבי הקושי שלה עם הילדים-

2 ילדים קטנים זה דבר מאתגר כי לרוב יש להם צרכים סותרים

וזה דבר שצריך ללמוד אותו ולהסתגל אליו, בטח בשעות השכבה

וארוחת ערב, כשאחד רוצה לינוק והשני לאכול וכו.

לרוב סביב גיל שנה נהיה יותר קל כי הצרכים שלהם יותר מסתנכרנים, אפשר להאכיל יחד, לקלח יחד וכו

אבל נשמע שזו נקודה ששווה לראות איך ומה יכול לעזור בה.

אולי אשתך במצב רגשי לא טוב

אולי היא צריכה כלים להורות

אולי היא באמת עדיין זקוקה לעזרה פיזית וטכנית

כל מיני דברים יכולים לקרות, אבל המפתח הוא להקשיב לה

להבין מה עובר עליה ומה האתגרים וחנסות למצוא בעיה שורשית

לא אוכל להתייחס לכולם אבל מנסה להתייחס לחלקם לפי סעיפים:

א. הפן הכספי -

תיארת שמאוד יכול לשמח את אשתך להזמין אוכל מוכן בעיקר כאשר היה לה קשה והיא רוצה קצת להתפנק לאחר הקושי.

תיארת גם שיש לכם ב"ה כסף.

ושאתם צעירים 

ושאתה לא היית רוצה להגיע למצב שמוציאים אוכל פעמיים בשבוע, כשאחד מהפעמים כדי להרגיע את הבאסה של אשתך.

תראה יש כאן כמה וכמה הנחות יסוד ותפיסות והייתי מציעה לבחון אותם.

קודם כל התפיסה לגבי ה"פיצוי" או ה"באסה" או כל כינוי כזה או אחר שאנו מצמידים,

לבחון האם נתינת שם עמוק יותר יכול לקדם אותנו יותר?

אם נקרא לזה "כסף עבור השמחה שלנו או כסף עבור הרווחה נפשית שלנו" אולי משהו ישתנה?

בעיניים שלי הכסף נועד כדי לשרת אותנו ולא להיפך.

כלומר לקנות את השמחה ואושר שלנו בחיים שלנו.

בצורה מחושבת, כמובן

אבל אף פעם לא על חשבון הרווחה הנפשית והשמחה שלנו (שוב, אם יש, כמובן, וכולל מחשבה על העתיד וכו')

כוונתי שנשים רגע לב יותר למטרות האמיתיות שלנו בחיים, לסדרי העדיפויות שלנו בחיים,

לדוגמא - אם יש זוג שיש להם הרבה מאוד כסף, אבל אחד מהם חי במחשבה לחסוף כמה שאפשר כדי לקנות בהקדם בית

ואילו הצד השני מרגיש דחוק כי לא יכול להשתמש בכסף הזה להנאות כאלה ואחרות בכאן ועכשיו.

בסופו של דבר, הכסף יכול להישאר, והבית יכול להירכש ולעמוד על תילו.

אבל בתוך הבית לא בהכרח יגור הזוג, אלא כל אחד מהם בנפרד, ואותם קירות הבית מאכלסים ומהדהדים את הפרידה.

אז מה עדיף? כסף שנשמר ובית שנקנה אבל אנחנו בנפרד?

או כסף שיוצא באיזונים הנכונים *לשנינו* ולשמחה של שנינו וגם אם תידחה קניית הבית באי אלו שנים הבית יאכלס בסופו של דבר את שנינו, שמחים ומאושרים יחד?

והמחשבה של "שחור ולבן" בנושא הזה יכולה לשים לנו מקלות בגלגלים.

כיוון שזה לא: "בואי נתרושש ונוציא את כל הכסף על אוכל מוכן"

כמו שהיא גם לא "בואי לא נקנה שום אוכל מוכן למרות שיש לנו רק כדי לחסוך לעתיד"

אלא ***הבנת הצרכים והרצונות של שנינו*** ולקיחתם בחשבון:

הצורך לחסוך

הצורך להינות בכאן ועכשיו

הצורך בשמחה ורווחה נפשית בדמות אוכל קנוי ומפנק, במיוחד לאחר קושי

הצורך בביטחון כלכלי

אוקיי.

יש לנו כאן 4 צרכים ורצונות

השאלה שצריכה להישאל היא *לא* על מה ומי מוותרים

אלא *איך אפשר ליצור לנו מציאות שבה הצרכים של שנינו ממומשים?*

וב"ה במקרה שלכם זה בהחלט אפשרי, כי ב"ה יש כסף

אז אפשר גם להיות בביטחון כלכלי, וגם לחסוך,

וגם להשאיר כל חודש בצד כסף שמיועד בדיוק לזה - להנאות החיים של הכאן ועכשיו, לשמחה בפינוק הזה,

למשל לשים במעטפה 1,000 ש"ח (כדוגמה) בחודש שיהיו מיועדים רק לזה, או כל סכום אחר שמצד אחד אתם מרגישים שיש לכם ואפשר ומצד שני מרגישים שהוא אכן יקנה את הנחת והשלווה הזו שהוא מיועד לקנות.

וכל השיח כאן צריך להיות של הבנה אחד של השני

של ניראות אחד של השני

ולא של הקטנה או הצמדת תוויות כאלה ואחרות לעצמינו או לבן/בת זוגנו.

ב. ההתמודדות עצמה של אשתך עם שני הילדים - זה נושא בפני עצמו שאין כאן המקום להרחיב,

אבל עבורכם כן חשוב לבחון כיצד להגיע למקום טוב בו, עבור אשתך ועבור כל המשפחה שלכם.

כמובן לא ממקום שופט או ביקורתי כלפיה, אלא ממקום שרוצה לחפש בכנות מה קשה לה באמת ואיך אפשר להקל מעליה, ואיך עוד היא תגיע לביטחון בעצמה (זו לא רק עבודה זוגית אלא גם עבודה אישית, כמובן)

ג. השורש עצמו של הדברים המובאים בהודעתך - מצטרפת לכל דברי החוכמה שכתבו לך פשוט נפלא - יש רובד הרבה יותר עמוק מאשר דיבור טכני של זמנים ו"פיצויים",

שהעמקה בו יכולה בעצם מהותה לעשות הרבה מאוד טוב.

הקשבה פנימה, למה את מרגישה אשתי,

ומהם הרצונות שלך,

ולמה את זקוקה ממני בתור האיש שלך

ואיך תרגישי אם תינתן לך הניראות השלמה הזו על ידי

שאני רואה אותך

ואני מעריך אותך

ואני רואה גם את המקומות שקשה לך בהם

ומחבק אותך עליהם

ונותן גם להם מקום, לגיטימציה

ומראה לך עד כמה את עדיין טובה ואהובה ושוב טובה

בדיוק כמו שאת.

שתראו ב"ה הרבה ברכה והצלחה בכל

לא מבין אותה

למה היא לא מסתדרת עם 2 ילדים

יש לה בעיה ושתלמד כבר להסתדר!!

ואיזה קטע

יש מצב שגם היא מרגישה את זה ממך....

אז בוקר טוב אליהו:

כן, קשה להסתדר לבד עם 2 קטנים!!!!

התקופה הכי קשה ומאתגרת!! ומתישה!

אז קודם תצא מנקודת הנחה שאישתך צודקת, ואתה צריך לקחת איתה ביחד את עול ההשכבה... כי על בסיס יומי זה מתיש....ולא נגמר..

אם היא תרגיש ממך הבנה: וואו, זה חצי מהפיתרון!

חצי שני? לבוא לתת יד

או פעם אחת אפילו תיקח את זה על עצמך.. תתן לה לצאת להתאוורר....

אני מדבר על האתגר הענק שיש פה

זה מחלחל עמוק לתת מודע בלי ששמים לב

מה הקשר בין הקבוצות לבית?

איזה אתגר?

בין השאר בגלל שזה בכתב. ואין מפגש כל כך קיצוני עם האמוציות הרגשיות כמו שהוא קורה בבית.

מאוד קל להתבטא בבהירות. וגם אם מישהו מוצף ואחרי כמה הודעות פולט עוד עובדה שמשנה את כל הסיטואציה, עדיין אפשר לקרוא את זה ולעבד את  זה יותר "שכלי".

בבית, הבטן מופעלת.

אני חיפשתי הזדהות. איזה כיוון מה לעשות איך פותרים את זה

בחיים האמיתיים.

אני אסביר לך איך הכל מסתדר והכל אמת

ואין קושיה כלל.

כשהאדם שוכב על הגב או הספה

וגולש בפורום. הוא במוד שהוא רוצה

להרגיש טוב. נוח לו.

הוא לא בתוך מרוץ היומיום.

ואז הוא יכול לכתוב מהשאיפה הכמוסה (והאמיתית)

שלו לעשות טוב לכולם.

מקווה שיישבתי לך את הקושיה

בברכה

מים קרים על נפש עייפה ב"ה

במיוחד אם אתם מוכנים להתפשר ( למשל, מוכנים כמה צבעים לספה, או לא קריטי לכם החלוקה של הארון לדלתות/מגירות).

אפשר למצוא דברים ממש ממש טובים בשליש ורבע מחיר.

במוצרי חשמל לא הייתי ממהרת ללכת ליד 2, הרבה יותר סכנה ליפול.

אז לעשות סקר שוק (אפשר מהבית באינטרנט) ולהשוות מחירים. בגלל שכבר נשואים, אתם יודעים פחות או יותר מה הצרכים שלכם לזמן הקרוב (למשל- מה גודל המקרר שאתם צריכים).

על מה כן הוצאנו כסף? מקרר, מזרונים איכותיים למיטה שלנו ו... זהו נראה לי.

חנויות זולות של מוצרי חשמל, שווה לחפש בריכוזים חרדיים.. 

סתם כי יש מציאות מעולות במרקטפלייס, זו עוד פלטפורמה של יד שניה

יש מוצרים שבעיניי חופשי לקנות ביד 2

תקח בחשבון שיש דברים שההובלה עצמה יקרה מאוד וכבר לא בהכרח שווה, או שכדאי כבר להשקיע כי ההובלה היא חלק גדול מהעלות.

לשים לב שיש דברים שדורשים התקנה רצינית, אז לחשוב מה מעדיפים בזה. למשל אם יש כיריים גז טובות במחיר טוב - אבל ההתקנה תעלה הרבה (לא באמת יודעת, רק אומרת), אז אולי שווה לקנות חדש שכלול בו התקנה, או אולי עדיף כבר אינדוקציה

ולהיזהר מדברים שעלולים להיות בהם פשפשים!!! או עובש! סיוט סיוט. 

אז אין מה לשמור.

אפשר לנסות למכור/ למסור/ לתת מתנות לאנשים אחרים.

דברים שכן אולי תשתמשו בעתיד, אפשר לנסות למצוא מקום לשמור.

זה יכול להיות גם אצל ההורים, אם יש אפשרות.

ואפשר כן להחליט לא לשמור, ובמקרה הצורך תיקנו חדש.

אם כי, לא בטוח שלא תגלו שלפעמים נח שיש עוד שמיכה, ושהיא גדולה יותר.

ואם לא - להשאיר אצל ההורים בינתיים. מתפנה אצלם הרי מקום מהציוד והחפצים האישיים שלכם שיעברו לבית החדש. ותמצאו הזדמנויות להעניק כמתנה לאחרים. 

אם יש לכם חברים שמתחתנים או בגיל מתאים, אפשר לתת להם.

אם יש דברים שאולי תרצו בעתיד וכרגע אין מקום, להשאיר אצל ההורים נשמע לי הגיוני, אם זה מקובל עליהם.

למשל כלים כפולים זה מצוין לפסח כשתהיה לכם דירה גדולה יותר.

שמיכות זה דבר שימושי מאוד כשהמשפחה מתרחבת.

ואגב אני ישנה בכיף לבד עם שמיכה זוגית.

וכמובן אם יש אפשרות להחליף בחנות למשהו שימושי יותר זה בטח טוב.

בכל אופן למכור , למסור מה שלא מתאים לכם או כפול

לפעמים עם הזמן מגלים שכן רוצים אותם

אצלינו בהתחלה השארנו הרה דברים אצל ההורים ועם השנים לקחנו

ויש דברים שהעברנו הלאה 

אולי מגדולי בעלי המוסר הקיצוניים או משהו

ואם קרתה טעות אדם מנסה כמה שיותר לטייח ולהחליק

אז למה לא גם לזולת? למה לא לחיות בעולם סולחני ונעים? שהכל בסוף עובר ומסתדר?

הוא לא "יצעק" כלפי חוץ אבל ביקורת עצמית פנימית זה אחד הכלים הכי ההרסניים שיש.

וקודם כל בינינו לבין עצמינו

ואז בינינו לבין הקרובים לנו ביותר

זה כבר משמעותי מאוד מאוד.

זו הפגיעה עצמה (מה שהיא אמרה)?

או שזה בעיקר זה שזה היה בפומבי? (ואם הייתה אומרת לך ב4 עיניים זה לא היה ביג דיל?)

וכמובן חשוב להבין מה התדירות - זה מאורע חדפ או שהפגיעות מצידה זה משהו שקורה לא פעם ולא פעמיים?

וגם להבין אם יש משהו תקשורתי שאפשר לעשות שימנע פגיעה. למשל- אולי אם היא תדע שא' ב' הן נקודות רגישות, היא תשתדל מאוד סביבן ותהיה באקסטרה רגישות כלפי הנושאים האלו.

הרבה יותר לעומק כדי להתחיל לייעץ.

כל מילה כמעט שכתבת כדאי להתעמק עליה ולהבין לעומק:

"חצי בכוונה" - מדוע? איזה אינטרס יש לה לפגוע בך בכוונה? איך הזוגיות שלכם בכללי? מה עוד יש שם?

"היא ממש התנצלה, עבר קצת זמן, עוד פעם פגיעה" - מדוע? כיצד זה קורה בעצם? איזה מנגנון יש שם אצלה? אצלך? בין שניכם?

אם ההתנצלות ולקיחת האחריות שלמים, כיצד זמן קצר לאחר מכן נוצרת שוב פגיעה?

נשמע שצריך להתבונן *פנימה* *בין שניכם* ולא החוצה. לא החוצה מול כולם שם בפגיעה וגם לא החוצה מול כולם בפיוס ובקירבה המחודשת.

וזה נכון לכל זוג באשר הוא - כאשר יש ביניהם ריחוק מכל סיבה שהיא - ההתמקדות פנימה, ההתקרבות אחד לשנייה, הלעבור דרך המרחק שנוצר, דרך הכאב עצמו, לא לדלג מעליו אלא ממש לעבור בו ובתוכו *יחד* - יכולה להביא לקירבה מחודשת עוד יותר גדולה ולצמיחה גדולה ממש. 

כלומר ישנם מפתחות שאפשר להשיג לזוגיות שלנו דווקא בזכות המקומות בהם אנו בריב / קונפליקט / פגיעה / כאב / ריחוק וכן הלאה.

וחשוב מאוד אכן לאסוף את המפתחות הללו בדרך ולא לאבד אותם ולהמשיך בריחוק או בהימנעות או בבריחות כאלו ואחרות.

לא לצאת מהקשר אם יש ריחוק

אלא להיפך - להיכנס עוד יותר לתוך הקשר. שנינו. אני ואשתי. אשתי ואני.

רק זה הכיוון המצמיח ב"ה.

ב"הצלחה רבה

לדעתי כדאי שלא תדברו ביניכם יותר מעניינים טכניים מול אנשים

זה מאוד קשה.

אבל-

זה יעזור לכם לברר ביניכם לבין עצמכם איך אתם רוצים לתקשר ביניכם בזוגיות

אבל בלי קהל.

הקהל מפריע מאוד לריכוז

אין לי ממש פתרון. אני משתדל כשזה קורה להתעלם ולא להגיב. ללכת הצידה או לקחת כמה דקות בחדר או בחוץ לעצמי.

יכול לשלוח הודעה אם בא לך חיזוק קצת