שמעתם פעם על בולענים? האלה שנפערים בהפתעה באמצע איזור מגורים ומשליכים קטע שלם מהרחוב לטימיון?
ראיתם פעם אחד?
הרגשתם פעם אחד? יש כאלה, שנפערים לך פתאום באיזור הזה של הסרעפת לכיוון האיברים הפנימיים של הבטן עד הטבור, מעמידים את הלב כמו על שפת צוק, כשהוא מתנדנד, נופל לא נופל, ומה שבטוח – מבוהל.
פתאום הכל הופך חסר משמעות, כל מה שעשית, שרצית לעשות – הכל לפתע יורד לאבדון, מאבד ערך. בשביל מה צריך את זה? בשביל מה צריך את החיים האלה?
האופטימיות שתמיד שטפה אותך והגנה עליך נעלמת, נבלעת. זה קצת כמו חור שחור, או אפור, או מה זה משנה בכלל מה הצבע? שיהיה בכל הצבעים כולם. טוב, בעצם אם הוא היה ככה אז לפחות מישהו היה מוצא בזה חן – כאן זה פשוט מכוער. איך משהו מלא ערך, מלא תוכן, מלא חיים – פתאום!...
כל מה שנותר זה חור, אחד כזה שהלב פוחד להסתכל לתוכו שמא גם הוא יפול. אחד כזה שמגדרים אותו כדי שאחרים לא יתקרבו יותר מידי ויבהלו, ואז יתרחקו בזהירות כדי לשמור על טווח בטחון.
אחד כזה שרק האמיצים ביותר מסוגלים לעמוד על הקצה לצעוק פנימה, אולי ישמעו את ההד של עצמם.
אחד כזה שכשעוברים לידו תמיד עולה השאלה אילו אוצרות נקברו בפנים. ובאמת הכי הכי בוערת שאלה אחרת – למה? איך זה קרה? מה הביא לזה?
והחור הוא חור. חורים לא עונים לשאלות.
