זה ממש לא קל מדובר גם בשינוי לילדים

אבל הוא חייב להבין שבסוף חשוב שלאישה יהיה בסדר

הוא צודק שלהתקרב להורים זה קצת משנה משהו במשפחתיות אבל את יכולה להציע לו לניסיון של שנה

ואז תראו אם זה מסתדר וזה טוב

בסוף כסף זה כלום לעומת זה שהאישה תרגיש טוב

וזה מה שחשוב בזוגיות

אז מה שהרישום לגנים נסגר. זו לא סיבה להיות בלחץ לגבי החלטה כ"כ מהותית וחשובה שצריכה להלקח בשיקול דעת.

בסוף יש המון אנשים שמחליטים על מעבר דירה רק אחרי פסח, והילדים שלהם לא נשארים בבית בגלל זה

אם אתם בונים על גן עירוני - העיריה/מועצה חייבת לתת גן לכל ילד שגר במקום. ממילא, כל ילד שנמצא יתקבל לגן גם אחרי תחילת שנת הלימודים ובוודאי לפניה. מקסימום יתקבל לגן פחות מועדף או קצת יותר רחוק שיש בו מקום.

עכשיו שישתחרר הלחץ, כי אי אפשר לקבל החלטה כזאת כ'שצריך להחליט היום!', כדאי לתת זמן, נניח חודש מהיום שתעבדו בו את כל הצרכים והרצונות.

אפשר לפי הדגשים המדהימים שכתה לכם למטה @נגמרו לי השמות ואפשר להדגיש עוד צדדים ותשתדלו להגיע לעמק השווה.

כיוון אחד יכול להיות למצוא איך מוצאים כאן חברה וכו', אפשר גם למצוא איך מפיגים את החששות של בעלך ממעבר לעיר שאת רוצה. יכול להיות גם כיוון שלישי - מעבר למקום אחר, שיענה בצורה משמעותית על הצרכים של שניכם.

רישום לגן תעשו כעת לפי מיקום נוכחי

קחו את השנה בשביל לברר ביניכם ותקבעו דד ליין של החלטה

בינתיים תשקיעו בדברים מסביב בירורים וכו

שדרכה, ובזכותה - אפשר להגיע לעוד עומקים בזוגיות

כדי לעשות זאת בצורה הכי נכונה ושבאמת תקדם אתכם ותתאים עבורכם ספציפית, צריך לעשות עבודת עומק וכמובן שלא ניתן על גבי הפורום להכריע בשאלה כבדת משקל שכזו.

אנסה לשרטט קווים כלליים, אבל חשוב לדעת שחשוב להעמיק בצורה הכי נכונה ומותאמת עבורכם בכדי ששניכם תרגישו שלמים בהחלטה, תהיה אשר תהיה.

ראשית כדאי למפות את הצרכים של שניכם

וגם את ה"למה" (ל' בקמץ) שלך שניכם

ליצור הקשבה אמיתית, עד הסוף

הבנה עמוקה

ומשם - הדרך למציאת פתרונות תהיה הרבה יותר סלולה ב"ה.

לגבי מיפוי הצרכים (על סמך מה שכתבת בלבד, יכול מאוד להיות שיש עוד):

אצלך -

- את אומרת שהמקום הנוכחי ללא קהילה וללא משפחה - משמע יש לך כאן צורך בחיי חברה, עזרה, הרגשה של יחד.

- את מאוד רוצה לחזור לעיר ילדותך שם נמצאית גם משפחתך - משמע יש לך כאן צורך בהעמקת תחושת השייכות, החזרה להרגשת המתיקות בילדות וגם עזרה בפועל מההורים.

אצל בעלך -

- הוא אומר שתפסידו כל חודש 3,000 ש"ח בערך (ההפרש בין השכרת הדירה שלכם להשכרת הדירה בעיר החדשה) - משמע יש לו צורך ביציבות וביטחון כלכלי.

- הוא חושש שתפסידו את המשפחתיות שלכם (כי ההורים שלך יהיו קרובים ואת יותר תישעני עליהם) - משמע יש לו צורך בביחד החזק שלכם, במשפחה שאתם שניכם בונים, במשפחתיות שלכם, בלהיות המשענת המרכזית אחד של השנייה ללא גורם חיצוני, הגם שזה ההורים.

- הוא אומר שהאמת שלא בא לו לעזוב כאן - משמע יש לו צורך ברוגע ובטוב שיש במקום הנוכחי (ואפשר כמובן לשאול אותו עוד על ה"למה" שלו ולהבין עוד מדוע חשוב לו להישאר).

התבוננות משותפת על איך ניתן שהצרכים של *שנינו* יתממשו יכולה לקדם אתכם מאוד

(לצורך הדוגמא בלבד:

האם אני יכולה להרגיש תחושת שייכות בביחד שלנו, שלי ושל בעלי, ולבנות אותה במקום הנוכחי?

האם אני יכולה למלא את הצורך במשפחתיות ובחברה גם בנסיעות מדי פעם מחוץ לבית ולאו דווקא במקום מגורים קרוב?

האם אני יכולה למצוא גם במקום הנוכחי כמה חברות נחמדות?

האם אני יכול להרגיש שעדיין יש לנו יציבות כלכלית וה3,000 ש"ח הללו הולכים לאושר של אשתי, לאושר הזוגי שלנו, וזה בסדר גמור לי לשלם על זה וגם כי ב"ה יש לנו וזה מספיק חשוב לי?

האם נוכל ליצור תא משפחתי חזק ועצמאי גם אם נגור ליד ההורים?

האם נוכל להחליט יחד שאנו נשענים אחד על השנייה קודם כל וכל גורם חיצוני אחר הוא רק משני לנו ורק כאשר זה לא בא על חשבוננו?

האם אוכל למצוא רוגע וטוב גם במקום החדש, לאט לאט ובהדרגה ולהכיר שם יותר?

וכן הלאה).

נתון משמעותי - בעלך אומר שהוא איתך ומוכן לחזור לעיר ילדותך.

נתון משמעותי נוסף - לך קשה לעשות את הצעד כאשר את יודעת שהוא לא רוצה.

הנתון הראשון מאוד משמח ומרגש ומראה עד כמה בעלך אוהב אותך ואכפת לו ממך, שלמרות כל הנ"ל הוא מוכן לעשות מה שישמח אותך ויעשה לך טוב, ושהוא *איתך*

זה נפלא! ויש לזה ערך ומשקל רב מאוד מאוד.

גם הנתון השני משמח - כי הוא טומן בחובו בדיוק אותו דבר גם עבורך - שבאמת אכפת לך מבעלך, שאת באמת אוהבת אותו ורוצה שיהיה לו טוב, ושאת לא רוצה לעשות שום צעד שיצער אותו ושהוא יהיה במקום שליבו אינו חפץ.

אז קודם כל אשריכם ממש

איזה זוג מקסים אתם

ודעו שעצם הדבר הזה - האכפתיות האמיתית אחד מהשנייה, אחד לאושר של השני/ה - הוא הוא אחד המנועים הכי חזקים שיעזרו לכם לצלוח גם את ההתלבטות הנוכחית וגם כל קונפליקט אחר בזוגיות.

אכן חשוב מאוד להגיע להחלטה ששנינו שלמים איתה. שאף אחד לא ירגיש שמחק את עצמו. אפשר להתגמש, אפשר למצוא את האמצע והאיזון, אבל לא למחוק את עצמינו.

ותהליך בירור נכון יקח בחשבון את כל השיקולים בכדי להגיע לכך באמת.

והבסיס הזה, האוהב, הרואה את האחר, ממנו שניכם יוצאים הוא כ"כ נכון וחשוב, ותנכיחו אותו ממש כל הזמן לנגד עיניכם גם בהתלבטויות.

לגבי הבנת הפחדים:

- את מפחדת שכל דבר שיקרה זה יהיה בגלל שעברתם

- את מפחדת שאם תאבדו הכנסה אחת זה כבר יהיה גדול עליכם

- את מפחדת לקבל החלטה שבסופו של דבר תפגע בכם ובזוגיות שלכם. 

- צריך להחליט *היום* בגלל הרישום לגנים של הילדים

אפשר וכדאי לתת מקום לפחד.

להקשיב לו, לראות מה הוא רוצה, בפנים

וכמובן להתחיל לענות לו:

- לגבי הפחד שכל דבר שיקרה זה יהיה בגלל שעברתם,

וגם הפחד לקבל החלטה שבסופו של דבר תפגע בכם ובזוגיות שלכם (שנשמע ששניהם מגיעים מאותו שורש):

אני רואה אותך פחד שרוצה לשמור על הקשר שיש לבעלי ולי, על הזוגיות שלנו.

אתה לא רוצה שנאבד אותה.

ואתה כ"כ צודק!

איך נגיע לכדי כך שזה לא יפגע בזוגיות שלנו?

איך ניצור מצב שאנו שלמים בהחלטה ויודעים בצורה מושכלת ובוגרת שאנו הולכים לקראת מסע חדש, ונדע ונזכור ונשמור לשים את הזוגיות בראש סדר העדיפויות ולהתמודד עם כל האתגרים בדרך מתוך מקום של יחד ולא נפרד, מתוך מקום של אחד עם השניה ולא אחד נגד השנייה.

- לגבי הפחד שאם תאבדו הכנסה אחת זה כבר יהיה גדול עליכם -

אני רואה אותך פחד שרוצה לשמור על היציבות הכלכלית שלנו.

זה נכון וצריך להיות מחושבים גם כלכלית.

איך נוכל ליצור לעצמנו מרווח ביטחון?

ידיעה שמצד אחד אנו חיים בהווה, בכאן ועכשיו, ויש לנו ב"ה את הכסף הדרוש

ומצד שני להיות עם יד על הדופק ולראות אם וכאשר יהיו שינויים לפעול בהתאם. 

למשל אולי למצוא עבודה חלופית זמנית, להגדיל הכנסה ממקור אחר, להפחית הוצאות אחרות, להיעזר בפעמונים וכד', 

לנסות תקופה של שנה בלבד ולפי זה לראות מה הלאה,

הרי אנו לא מוכרים את הבית אלא משכירים, וגם גרים בשכירות אחרת.

לכן שום דבר לא סגור וחתום.

ואפשר בהחלט לנסות שנה אחת ולקבע זאת בחוזה.

ואם יתאים לנו - מעולה, אפשר להאריך את החוזה.

ואם לא יתאים לנו - גם מעולה, למדנו, גדלנו, התפתחנו, אנו יותר מדויקים ונוכל לחזור לבית שלנו שקנינו כי הוא עדיין בבעלותנו

וכן הלאה למצוא עוד אפשרויות שיכולות להתאים.

- ולגבי הצריך להחליט *היום* בגלל הרישום לגנים של הילדים - זה די בעייתי שיש זמן כה קצר ולחוץ.

כי החלטות שמתקבלות בלחץ לא תמיד הכי מדויקות לנו.

הייתי מציעה לשים שנייה בצד את הלחץ ולחשוב באמת מה הכי נכון ומדויק לנו.

ולהיות שלמים בהחלטה.

שנינו.

לקחת את כל היתרונות והחסרונות

את כל הצרכים

את כל הפחדים

את כל הלמה

את כל השיקולים

ולהחליט.

זה לא קל

אבל זה אפשרי!

(למשל כחלק מכתיבת היתרונות במקום הנוכחי ציינת כבר ש:

- יכולתם לקנות בו דירה.

- כתבת גם שהסיבה הגדולה שעברתם אליו היא בשביל שלום בית.

ואפשר להוסיף עוד

וכנ"ל לגבי החסרונות

ואז את אותו התהליך מול המקום החדש)

לסיכום,

יש כאן בהחלט הרבה דברים ושיקולים שצריכים להילקח בחשבון

כאשר בראש ובראשונה עומד האושר שלכם. הזוגיות שלכם.

הבית שלכם פנימה. עבורכם. עבור הילדים שלכם שאתם מהווים עבורם את המודל הזוגי היחידי שהם רואים, ואושרכם הזוגי - הוא בהכרח גם אושרם!

והבית שלכם פנימה הוא לא רק הבית הפיזי של 4 קירות - אלא האהבה והקשר שהם הם בונים ומחיים את הקירות הפיזיים.

התבוננו פנימה גם בעצמכם ומצאו מה חשוב לכל אחד ואחת מכם

תקשרו זאת באהבה ופתיחות אחד לשנייה

ותגיעו ב"ה לפתרונות הכי נכונים לכם.

ב"הצלחה רבה רבה!

(בכל זאת החפירות דורשות זמן גם בעריכה ויכול לצאת מצב שההודעה נקראה הרבה הרבה לפני 😅)

זה לא מרגיש כאילו אנחנו זוג מקסים אם אני מרגישה שרק אני מוותרת כל הזמן, בשביל שלום בית, כי אני לא אוהבת לריב.

ודאי שלא צריך להרגיש שמוותרים כל הזמן,

אפילו על פעם אחת צריך לדון בכך. כי המילה "וויתור" אם היא אומרת שאנחנו מוותרים על עצמינו ומרגישים שאנחנו נמחקים - איננה נכונה אפילו פעם אחת.

וכאמור חשוב להגיע להחלטות משותפות שיהיו נכונות וטובות *לשנינו*, למצוא איך למלא את הצרכים *של שנינו*.

ושלום הבית יגיע כך.

לא ע"י הימנעות

לא ע"י ריצוי

לא ע"י מחיקת העצמי

השלום בבית הוא השלום שיש לנו קודם כל גם בלב כל אחד עם עצמו ומשם זה מקרין.

כשהלב לא מפויס ולא רגוע גם השלום הוא מן השפה לחוץ.

וודאי שלא נחמד לריב, אבל אפשר ללמוד איך לריב, או יותר נכון איך לתקשר בצורה מיטיבה גם כשאנו בחוסר הסכמה ולנהל קונפליקטים זוגיים בהצלחה.

נכון, זה עובר הרבה פעמים דרך חתחתים של כעסים, ריחוק, מריבות, אכזבות, אתגרים ומשברים - אבל כ"כ חשוב להמשיך ולהעמיק ולא לוותר על עצמינו ועל הזוגיות שלנו ודווקא מתוך המקומות הללו הרחוקים ללמוד לצמוח ולעלות עוד קומה בזוגיות (והרבה פעמים גם בפן האישי).

שולחת לך חיבוק גדול ותפילה שהקב"ה ישלח לכם בהירות שלמה, החלטות טובות, שלמות בלב ובבית אהבה ונחת גדולה 🙏🌹

נשמע מהדברים, שגם בעלך מוכן לוותר. בהודעה הפותחת כתבת שהוא מוכן לעבור, בשבילך, למרות שלא בא לו מכל מיני סיבות שחלקן לפחות אוביקטיבית הגיוניות.

אז אתם באמת זוג מקסים, שכל אחד מבני הזוג מוכן לוותר בשביל השני.

עכשיו, אחרי שיש לשניכם מוכנות לוויתורים בשביל השני והבית - אפשר לעלות קומה. כל עוד ששניכם מוכנים לוותר - זה הרבה יותר טוב מזוג שכל אחד עומד על שלו ויש מריבות, אבל כל החלטה משאירה אחד מכם מתוסכל.  כלומר, את מוכנה לוותר, בשבילו ולהשאר מתוסכלת כי א', ב', ג'. הוא גם מוכן לוותר בשבילך ולהשאר מתוסכל כי ד', ה', ו'.

עכשיו כדאי לראות איך עולים קומה, משיח של וויתור - לשיח של השלמה. לשיח שרואה את כל הצרכים והרצונות השונים ומתוך ראיה עמוקה שלהם - מפתחים מסוגלות להחליט ביחד.

בניגוד לקודמת, את זה לא ראיתי בדברים שלך, אז יכול להיות שזה לא ככה אצלכם, אבל כיוון שזו תחושה נפוצה ותופעה נפוצה, שווה להתבונן בה:

הרב שמחה כהן זצ"ל, מתאר בספרו זוג שהגיע אליו להתייעצות, האשה (הוא מקדים, שכל המקרים קרו עם שני צדדים, כל פעם הוא בחר דוגמא אחת) טענה שתמיד היא מוותרת ואף פעם לא מקבלים את דעתה. הרב הציע שלצורך התרגול, תבחר תחום אחד שבו היא תחליט.

תוך כדי שהיא חושבת על זה, הבעל מעיר, שרק רוצה לציין ש:

התלבטו איפה לגור והלכו למקום שהאשה העדיפה, היא אישרה,

התלבטו איזה רכב וקנו את זה שהאישה העדיפה, היא אישרה

וככה רשימה של עוד כמה נושאים משמעותיים - ועדיין היא נשארה בתחושה ש'אף פעם לא הולכים לפי דעתה' 'תמיד אני מוותרת'.

ההסבר הנפשי לזה הוא שמבחינת כל אחד מאיתנו, העמדות שלו הן 'העמדות הנכונות' ואז, יכול להיות זוג מתחשב ממש, שפעם אחת בסופו של דבר עושים את מה שהוא מעדיף ופעם שניה את מה שהיא - אבל כל אחד מהם בתחושה שהוא 'תמיד מוותר', כי הפעמים שבהן השני וויתר, "זה בכלל לא היה וויתור - פשוט הוא 'קיבל שכל' להסכים להחלטה הנבונה...".

כשקראתי את זה, זה הסביר לי בדיעבד, כמה מורכביות שנתקלנו בהם בשנים הראשונות. אם הועלתי לפותחת או למישהו - אשמח.

אם תרצו לעבור דירה, תוכלו. עשיתי את זה בקיץ לפני כמה שנים ואם ההורים שלך גרים שם יש אפילו פיתרון טכני שיכול לכפות על העיריה רישום של הילדים שלכם גם בלי שיש לכם אפילו חוזה שכירות.

(רושמים את הילדים לגנים ומצהירים שהם גרים אצל סבא וסבתא)

רגשית - ענו לך טוב ממני.

אם רושמים בעירייה שבה לא גרים צריך להביא ביטול רישום וזה משהו שאפשר להביא גם בחודש אוגוסט

ולהביא חוזה שכירות

אל תדאגי אנשים עוברים גם ברגע האחרון ודברים מסתדרים

מעבר דירה מצריך דיון על צרכים אישיים ומשפחתיים

חשוב לנהל אותו ולא לעשות דברים מלחץ

יש לכם זמן ואם זה לא יקרה השנה אבל גם שנה הבאה דברים יכולים להסתדר

באמת חשוב להתייחס לרבדים השונים משפחתיים, כלכליים, מוסדות חינוך וכיו'

זה משהו כרגע לא נראה שיכול להסתדר זה לא אומר שבהמשך לא יסתדר אלא שצריך לברר האם אפשרי גם אחרת

בהצלחה!!

קרה לך פעם שהגעת לבהירות טובה כזו דווקא אחרי התבוננות איטית? או מהלך איטי?

לפעמים בתוך המהירות מתפספסים דברים מהותיים.

דווקא הלאט מאפשר להגיע אליהם, לתפוס אותם, לנשום אותם, ולאמץ אותם קרוב ללב.

ע"י כך פעמים רבות ניתן להגיע לבהירות מרגיעה, טובה כזאת.

בהירות שהיא לכשעצמה מקצרת תהליכים ומקצרת את הדרך.

לכן לפעמים דווקא הדרך הארוכה כביכול היא הקצרה באמת.

דווקא הלאט הוא מהר. 🩵

לפעמים לא מספיקים לעשות כלום והופ עברו 40 שנה, יש כאלה שאם לא ירוצו במרוץ העכברים הם לא ירוצו בכלל וימותו לוזרים בלי שום יכולת לחיות חיים טובים יותר בלי הון, בלי בית, בלי משפחה, בלי מקצוע.

קורה ליותר מידי אנשים סביבי, לפעמים אתה נתקע בהתפתחות שלך ומגלה שהלכת בנחת יותר מידי וזה הזמן לספרינט או למות חסר כל.

כי מה שאני התכוונתי אליו כמובן שונה,

ומדבר על משהו אחר.

יותר על הדרך הקצרה שלפעמים היא בעצם ארוכה ולא מובילה אותנו למטרה שלנו, או למטרת העל שלנו.

ודווקא הדרך שהיא ארוכה, במקרה הזה הלאט, יכולה להיות הקצרה באמת, זו שתניב לנו את המטרה בסופו של דבר. יחד עם השלווה, הבהירות, העומק, הבחירה, הכיוונון למה שנכון וכן הלאה.

אני פשוט לא חושב שנכון להאט, לפחות לא לפני שכל פרמידת מאסלו אצלך ביד.

פירמידת מאסלו תושג דווקא ע"י הלאט.

ראיתי את זה המון אבל אם אתמקד רגע בעצמי ובניסיון אישי -

בתור אדם שבעבר היה בקצב מאוד מהיר גם של המחשבות, גם של הדיבור, גם של המעשים - באמת שפיספסתי דברים דווקא מהקצב המהיר הזה.

ודווקא כאשר למדתי להאט - הגעתי לדברים שלא הייתי מגיעה אליהם לולא ההאטה.

גם דברים מהותיים וגם אפילו הספקים טכניים.

אם אני יושבת ועוצרת רגע להאט את המחשבות שלי שהיו רגילות רק לרוץ ולעשות סדר ובהירות,

אם אני מאיטה גם בדיבור, אפילו בתפילה להגיד את המילים לאט יותר ובכוונה,

אם אני במקום לרוץ מדבר לדבר מאטה גם את קצב ההתנהלות - כל אלו גרמו לי הרבה מאוד טוב ב"ה.

הלאט גורם פעמים רבות ליותר צלילות, בהירות, ריכוז, מיקוד במה שחשוב ובעיקר יותר נחת.

ובאמת שזה בדברים הכי קטנים ועד הגדולים.

אפילו לחתוך סלט מהר מהר ולפעמים להיפצע בטעות בגלל זה, או להאט ולשים יותר לב.

לחשוב קודם על היום או השבוע או השנה או כל כיוון החיים שלי רגע לאט ובהבנה והתבוננות עצמית מאשר רק לרוץ ולרוץ ולהספיק עוד ועוד,

להוריד עוד סלט ועוד תבשיל ועוד מרדף להכנות לשבת או חג ולהגיע דווקא עם יותר אוויר ושלווה,

לדבר עם הילדים יותר לאט ובנחת מאשר רק להספיק לסמן "וי" מהיר על כל מה "שצריך" להספיק,

לנשום נשימות עמוקות ואיטיות יותר ולא רק מהירות ושטחיות, מה שהגוף עצמו מפרש כמוריד סטרס, וכמקום לא הישרדותי, ונהיה רגוע יותר וכן הלאה.

לעצור באמצע היום להביט בשמים, בפרח, בחיוך, במילה, בכל דבר בעצם ודווקא הקצב האיטי הזה גורם להתפעלות פנימית וחיבור לקב"ה, לבריאה, לטוב שבעולם ובחיים, וממילא יוצר יותר שלווה פנימית ומוטיבציה וכוח גם להמשך היום.

לשתות לאט כוס תה ולהתמקד בטעם ובמרגש ובלגימה האיטית והנינוחה ולהכניס עוד רוגע וכיף לחיים, זה גם נותן עוד כוח הלאה וגם בפני עצמו ממלא ומרפא.

לעצור להקשיב לגוף, לשהות ברגע, להיות בנוכחות.

לחשוב, לנשום, לבחור מה שייך לי ומה לא שייך לי, מה נכון ומתאים ומה פחות.

זה בכ"כ הרבה דברים לבני אדם באשר הם. גם חיבוק בין בני זוג יכול להיות בלאט שלו ובשהות שלו יותר ממלא ומקרב, גם כל קירבה שהיא רגע לאט יותר וקרוב יותר יכולה לתת מה שרק מהר לא מאפשר, גם לחשוב על הפן התעסוקתי שלנו אפילו או השליחות והייעוד שלנו בעולם יכול לקרות יותר מהר דווקא כשחושבים על זה יותר לאט ומקדישים לזה את הזמן בנחת ובבירור עומק.

גם איך להגיע ליעדים כולל כלכליים יכול להתאפשר פעמים רבות דווקא מהלאט שנותן רגע התבוננות במבט-על וכולל דרכי פתרון יצירתיות ואפקטיביות יותר,

גם לתת לעצמי כבן אנוש את התנאים הכי טובים כדי לתפקד בעולם הזה, ולזכור שאני כולל גוף פיזי ונפש ורגש ושכל ורוח ובכל אחד מהם לפעמים הלאט הוא ברכה שרק דרכו ודווקא דרכו נוכל לגלות ולהעצים עוד יותר את עצמינו ואת התפוקה שלנו.

אז ודאי שזה לא 0 או 100

זה לא או ללכת בהילוך איטי וכמו צב להתנהל באיטיות תהומית 24/7 בכל רגע ורגע, וזה גם לא לרוץ בלי הפסקה ובלי אוויר ואם לא אז להגיע לפת לחם ובלי קורת גג...

ודאי שיש הרבה באמצע.

וודאי שיש פעמים שאחרי הלאט הזה יגיע המהר, אבל רק על גבי הנדבך שהיה קודם הלאט ומה שהוא איפשר - הבהירות הזו והצלילות הזו - ועל גבי זה אפשר לרוץ קדימה בביטחון ובשלמות יותר.

וודאי שיש פעמים שהלאט לכשעצמו הוא יותר נכון.

וודאי שיש מצבים שגם מהר יהיה אפקטיבי ונכון.

וודאי שיש גם אנשים שונים וגם מצבים שונים והכל בהתאם למקרה המדובר.

לכן כתבתי שלפעמים הלאט הוא מהר. לא תמיד, אבל פעמים, ואפילו פעמים רבות, כן

בעיקר בציבור הדתי, שאנשים הולכים לאט מידי וצריך לדרבן אותם להתחיל לרוץ במקום להאט, את אומרת לא 0 או 100 ולפעמים וכו אבל לעיקר האנשים צריך לבעוט בהם להכנס לכושר ולא להוריד דופק.

בכל הציבורים ובטח בדתי.

אבל יותר נראה לי שאנחנו פשוט מדברים על דברים שונים.

הסברתי קצת בהודעות שלי למה אני אישית מתכוונת.

נ - נוכחות

ח - חמלה

ת - תיעדוף

כאשר אנחנו בנוכחות בחיים שלנו, באמת נמצאים בכאן ועכשיו וחיים אותו ובו,

וכשאנחנו בחמלה עצמית (וגם על הזולת כמובן),

ומתעדפים בסדרי עדיפויות את מה שיותר חשוב ויקר לנו, מה שיותר שייך אלינו מאשר מה שלא -

או אז יכולה להיות לנו יותר נחת.

ונחת זו אחת הברכות המשמעותיות ביותר שיכולה להיות לנו כבני אדם.

בעזרת ה' שתהיה לכולם גמר חתימה טובה עם המון נחת ושלווה 🤍

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

ומחפש להיות טוב מבלי לדרוך ולרמוס אחרים בשם הצדקנות והצדקות

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

הרי אם לא היה לך אכפת בכלל שום דבר, זה לא היה מזיז לך.

וזה שמזיז לך, מעיד על הכל ...

זה חלק מאיך שנבראנו וצריך לעבוד ולהתפלל על זה.

לא סתם ר' נחמן הקדיש לזה תורה (תורה קמא) שזאת זכות להגיע לדרגה להרגיש כאב על העבירות שעשינו.

"אִם יִזְכֶּה שֶׁיַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כְּאֵב חֲטָאָיו, הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, כִּי כָּל זְמַן שֶׁלִּבּוֹ עָרֵל וְאָטוּם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת, רַק כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, וְיִהְיֶה לוֹ חָלָל בַּלֵּב, וַאֲזַי יַרְגִּישׁ לְבָבוֹ בֶּאֱמֶת גּדֶל כְּאֵבוֹ, וְיִצְטַעֵר וְיִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת"

ור' נתן מתפלל על זה בתפילה ו' "שֶׁאֶזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ כְּאֵב חֲטָאַי וַעֲווֹנוֹתַי הַמְּרֻבִּים, וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ"

אני לגמרי לא חושב שזאת צביעות לבקש סליחה למרות ההרגשה,

אנחנו לא מנסים לעבוד על הקב"ה וגם יודעים שאי אפשר, אלא רוצים שיסלח לנו (מכל סיבה שהיא) למרות שעדיין לא מרגישים רע עם מה שעשינו

אני שואל לא בעוקצנות

זה משהו שאתה מרגיש שהוא נכון לאחרים אבל לא לך?

משהו מיושן בדת?

אתה כועס על הקבה והחטא כאילו מוציא אתכם במקום מאוזן?

מה מדובר?

מה נכון ללמוד ממך ומה לא נכון?

לא אמרתי לאף אחד ללמוד ממני, ואני לא יודע מי זה ''אתכם''...

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב