בהריון הזה אני מגיעה לסוף בלי הבהילות ללדת. כן עם תחושות של חוסר וודאות לגבי העיתוי והאופן שבהם תהיה הלידה, אבל בלי לחץ ללדת.
ערב שבת, יומיים לפני התאריך המשוער, מעט כאבי מחזור, מעט הפרשות. מעדכנת את תומכת הלידה. מכינים שבת.
אחרי סעודת שבת, אני עייפה מאד. הולכים לישון, ישנה "ככה ככה".
בבוקר בעלי קם לבכורה שלנו.
בשעה 7:40 אני מתעוררת עם ירידת מים. שמה פד ותוך כמה דקות הוא כבר לא רלוונטי- הכל רטוב מאד שוב.
מתקשרת לתומכת הלידה, לא יודעת מה הנהלים ומה צריך לעשות במצב כזה- היא נותנת לי הנחיות- אם המים נהיים מקוניאליים ו/או אם נהיים צירים כואבים ויחסית צפופים/ יש ירידה בתנועות, לצאת לבית חולים.
מעבירים את היום בבית, בעלי מגיע מהתפילה כל כמה זמן לבדוק מה איתי.
אני דיי בטוחה שתוך כמה שעות יתפתחו צירים ונצטרך לצאת בשבת.
סביב 16:00 מתחילים צירים, כואבים מעט ולא סדירים.
עושה תנועתיות על כדור פיזיו, מחליפה כל כמה זמן פדים מרטיבות.. מפטפטים בבית ובגדול השעות עוברות כזה בעצלתיים.
צאת שבת מתקשרת לתומכת הלידה, היא ממליצה למצוא מדקר/ת סיני/ת לזירוז. אם לא יתפתח כלום עד הבוקר- לצאת לבית חולים.
אני מנסה להשיג שתי מדקרות שאני מכירה מהאזור- אחת לא יכולה, השניה חוזרת אלי מאוחר יותר ואומרת שבמצב כזה היא מוכנה לקבל אותי בעוד שעה וחצי (בדר"כ לא עובדת מוצ"ש).
אני מתקלחת ויוצאת לדיקור, צירים קצת יותר כואבים מידיי פעם.
20:15 הגעתי לדיקור- היא מתשאלת אותי המון, רק אח"כ מתחילה לדקר. יש לי כאב ראש איום, לא כ"כ הצלחתי לישון לא בלילה ולא במהלך היום שעבר. תוך כדי הדיקור יש צירים, נראה שהם מתחילים להצטופף.
יוצאת מהדיקור סביב 21:45.
מתאמים עם קרובת משפחה שגרה קרוב שנביא אליה את הבכורה לשינה אצלם. היא כבר ישנה. בעלי ואני יוצאים יחד איתה ישנה ועטופה היטב, ומשכיבים אותה לישון אצלם. ב"ה היא ממשיכה לישון.
חוזרים הביתה. מתארגנים לשינה. נכנסים לנסות לישון סביב 23:00.
אני לא מצליחה לישון, יש צירים כואבים, מנסה בעיקר לנוח בין לבין.
עד 1:30 הצירים נהיים כואבים יותר ובתדירות של כל 5 דקות. מחליטים לצאת לבית חולים.
מגיעים לבית החולים סביב 2:00.
מתקבלים, עושים מוניטור וכו'. ב"ה הכל בסדר. ב-3:00 האחות בודקת אותי בדיקה פנימית- פתיחה 2.5 מחיקה של 90%. זה דיי מאכזב אותי שזה הכל.
האחות אומרת שאלך להסתובב ושאחזור עוד שעתיים, אלא אם כן אני מרגישה לחץ או משהו חריג.
בעלי מתקשר לתומכת הלידה, מעדכן אותה ומבקש שתבוא.
יוצאים מהמיון, מסתובבים, אני עוצרת בכל ציר להישען על משהו ולנשום. עולה ויורדת מדרגות.
בינתיים תומכת הלידה מגיעה.
מבקשים מהאחיות אקמול לכאב הראש, מוצאים פינה ומתחילים "לעבוד" בצירים.
בינתיים הזליגות של מי השפיר מתמעטות ותומכת הלידה אומרת שזה סימן טוב שהעובר מתמקם כנראה נמוך יותר.
הצירים נהיים חזקים יותר וצפופים יותר, ואני ממש מקווה שהפתיחה התקדמה.
בשעה 5:00 נבדקת שוב- פתיחה 3.5, מחיקה מלאה.
אני מאוכזבת. זה נשמע לי מעט- סנטימטר התקדמות. אבל גם תומכת הלידה וגם האחות במיון יולדות אומרות לי שאני בכיוון הנכון ושזה עוד לא אומר כלום לגבי ההמשך.
אפשר להיכנס לחדר לידה. אני בונה על כניסה למקלחת חמה.
אבל אז חוזרת האחות ואומרת שבגלל העובדה שירידת המים כבר היתה לפני הרבה שעות, אם אני נכנסת לחדר לידה ותוך שעה אין התקדמות משמעותית ישקלו זירוזים.
אני כ"כ לא רוצה התערבויות ומיד אומרת שאם כך, אחכה ולא אכנס כעת.
תומכת הלידה מעודדת אותי בעדינות כן להיכנס לחדר לידה, אומרת שאין סיבה שלא אתקדם ושנכון לי כעת להיות במקום שמאפשר פרטיות.
נכנסים לחדר לידה סביב 5:15 נראה לי.
הצירים חזקים ומצטופפים, אבל אני מרגישה שזה עוד אפשרי לי להתמודד בלי אפידורל ומקווה למשוך כמה שאפשר כדי לא "לתקוע" את הלידה.
לא זכור לי שפגשתי את המיילדת בכניסה.
אני נכנסת למקלחת, מישהו ממקם עלי מוניטור אלחוטי. בזרמים של המים במקלחת משהו במוניטור לא קורא טוב, נכנסת המיילדת ואומרת שאני חייבת לצאת למיטה, אני מתעצבנת עליה (לא אופייני לי) ואמרת שאני צריכה להישאר עם המים החמים כי כואב לי.
משכנעים אותי לצאת למיטה, ראש המיטה מורם ואני נשענת עליו. יש צירים כואבים ממש. המוניטור קורא ותקין ב"ה.
מציעים לי לנסות גז צחוק. בלידה הקודמת ממש לא עזר לי. תומכת הלידה מעודדת אותי כן לנסות לאורך זמן כי לפעמים ההתחלה פחות טובה, אבל אח"כ זה נותן הקלה.
אני מנסה. זה מייבש אותי ואני מרגישה מעורפלת כזו, אבל כאובה מאד מאד, באיזה שהוא שלב אני קולטת את עצמי מדברת ובוכה המון.
תומכת הלידה עוצרת ושואלת אותי אם גז הצחוק עושה לי טוב, זה מאפס אותי לחשוב ואני אומרת שלא, ומורידה אותו מעלי.
ממשיכה להתמודד עם הצירים- לעשות תנועתיות ונשימות תוך כדי. אני גם בוכה וכל הזמן אומרת שכואב לי.
אני לא ממש ערה למה שקורה סביבי, יודעת שתומכת הלידה נמצאת מצד אחד שלי ובעלי מצידי השני, הם נותנים לי ידיים, מעודדים אותי.
באיזה שהוא שלב אני שומעת את תומכת הלידה לוחשת לבעלי לקרוא למיילדת כי נראה לה שאני מתחילה ללחוץ והיא רוצה שיבדקו אותי.
אני שומעת את זה בחצי אוזן ומתרגשת, אבל מתוך ערפול כזה.
השעה 6:00 בערך.
המיילדת מגיעה ומכריזה שאני בפתיחה 9, אם יש לי תחושה של צורך ללחוץ שאלחץ.
אני בוכה ומתרגשת וגם חוזרת ואומרת שכואב לי מאד ושאני נורא מפחדת מההמשך. תומכת הלידה אומרת לי שברור ושהיא איתי.
אני מזכירה לתומכת הלידה שיש שמן שקדים בתיק, אני כ"כ לא רוצה קרעים. המיילדת לוקחת ואני גם מרגישה קומפרסים חמים באזור הנרתיק.
אני חוזרת להישענות על המיטה, וגם שכיבה על הצד ומתחילה לעשות לחיצות.
תוך כמה לחיצות (אין לי מושג כמה) המוניטור מתחיל לצעוק ולהראות על ירידות בדופק. המיילדת מודיעה לי שהיא קוראת לצוות רפואי.
אני שומעת ומשהו בי מצד אחד נלחץ ומצד שני אני מקווה או מניחה שתוך כמה דקות העובר יתאושש. (בלידה הקודמת בשלב של צירי הלחץ היו האטות דופק לאורך כשלוש שעות וכל פעם העובר התאושש, אז נתנו לי להמשיך, עד שאחרי 3 שעות ומשהו עשו וואקום שזכור לי כחוויה קשה מאד מאד).
מייד נכנסים לחדר רופאה, רופא ונראה לי עוד איזה שניים - שלושה אנשי צוות. תוך כמה שניות הרופאה מכריזה "וואקום". ואני צורחת ובוכה "לא!!"
וחושבת לעצמי שבשביל מה אני סובלת ככה כאבים נוראיים כאלו, אם בסוף יעשו וואקום ויחתכו. וגם פשוט כואב לי ממש ממש.
הרופאה אומרת "התינוק הזה צריך להיות בחוץ, ועכשיו".
פשוט לא שואלים אותי ממקמים אותי על הגב ברגליים פתוחות לצדדים, אני מרגישה שהרופאה "מחטטת" לי באזור הנרתיק, כאבי תופת תוך כדי צירי לחץ, ואז ההוראה ללחוץ, מרימים לי ראש ושכמות מושכים לי רגליים לכיוון החזה- כל ה"פוזה" שכ"כ נתעבת עלי וכ"כ זכורה לי לרעה מהלידה הקודמת+כאבי תופת (בלידה הקודמת הייתי עם אילחוש של אפידורל).
אני מתעשתת באיזה שהוא שלב, ומבינה שאין לי ברירה וגם- שאני צריכה לעשות הכל כדי לעזור לתינוק שלי לצאת מהר. אחרי כמה דקות טובות וכמה לחיצות (לא כ"כ מעט) מוציאים אותו עם הוואקום, אומרים שחבל הטבור היה כרוך סביב הכתף והיד ולכן ההאטות בדופק, בנוסף הוא יצא עם יד על הראש.
הוא יוצא ומייד צורח וזה מרגיע ומרגש, אומרים שהוא נראה מצויין ומניחים אותו עלי.
השעה 6:37 - אני כאובה ובוכה ובהלם. מחזיקה ומחבקת את התינוק שלי עלי באזור הבטן, לא רואה את הפנים שלו עדיין, רואה את בעלי בוכה.
מחכים שהשלייה תצא. לוחצים לי על הבטן, מושכים בחבל הטבור. בסוף ב"ה היא יוצאת ושלימה.
באיזה שהוא שלב, לא זוכרת בדיוק מתי, לוקחים את התינוק ובעלי מחזיק אותו.
הרופאה באה לבדוק אותי, יש קרע דרגה 2, צריך לתפור. נותנת זריקות ומתחילה תפירה שמרגישה לי שנמשכת נצח.
אני מוודאת עם תומכת הלידה אם עשו חתך יזום והיא אומרת שלא. טיפה הקלה.
תוך כדי התפירה הרופאה אומרת שאני מדממת יותר מהרגיל. מכיון שאחרי הלידה הקודמת היה לי איבוד דם מאסיבי שכמעט הגיע לקבלת מנות דם, נותנים לי זריקה של פיטוצין+ משהו בוריד לעודד את התכווצויות הרחם ולעצור את הדימום.
אח"כ אני כאובה מאד- נותנים לי משכך כאבים דרך הוריד ודיי מהר הכאב יורד משמעותית.
אני מתחילה להניק את התינוק שלי בחדר לידה בעזרתה של תומכת הלידה, זו חוויה טובה ומחברת מאד.
אחרי כשעתיים עולים למחלקה, אני בכ"ג, בעלי עם התינוק בעריסה לידי. לא מובן מאליו.
אני דיי ב"היי" אבל גם בהלם.
עוד נצטרך התאוששות, אבל ב"ה אנחנו בסדר.
