בטח זה יהיה אאוטינג רציני, אבל לא נורא...
הכל התחיל לפני 9 חודשים, כשנכנסתי להריון המאתגר הזה ב״ה
בחילות מטורפות שמשביתות לגמרי, גאון מי שהמציא את הבונגסטה ומזל שלא משכתי עוד יום נוסף בלעדיו
אחרי זה סחרחורות ולחץ דם נמוך מידי, ברזל ברצפה...
צרבות ונהנים
ואז הדובדבן שבקצפת - סימפיזיוליזיסנו הנחמד שפשוט שיתק אותי כפשוטו... כל תזוזה קטנה כאבי תופת
נכנסתי לחודש התשיעי כשבבית תינוקת בת שנה שדורשת את שלה, והכאבים בשיאם (אה שכחתי לציין שגם הצירים המוקדמים לא פסחו עלי)
ניסיתי להבין איך יולדים בסיטואציה כזאת שאפילו לעמוד או לרדת מהמיטה אני לא מצליחה לבד
בחסדי ה׳, כמה ימים לפני הלידה הרגשתי הקלה עצומה מבחינת הכאבים באגן והצלחתי ללכת ולזוז יותר נורמאלי
בנוסף לכל המצב הפיזי המרנין - היו בי המון חסמים רגשיים מהלידה, 100% פחד ורתיעה ו0% התרגשות בערך
לא שהייתה לי לידה קשה מידי אצל הראשונה אבל החוויה שלי בה הייתה מזוויעה, והתאוששות שאחרי..🥴
הייתי פשוט מדחיקה את זה שאני בהריון, ואטוטו עומדת ללדת ולחוות את זה שוב.. וככה איכשהו מצליחה להירדם
מתישהו תפסתי את עצמי והחלטתי שאני עושה השתדלות ומתכוננת ללידה הזאת, כי באלי להגיע בראש אחר ועם יכולת התמודדות
לקחתי קורס הכנה שתומך בלידה טבעית, שמעתי הרפיות ודמיונות מודרכים, ניסיתי להתחבר מחדש לגוף שלי ולהאמין בו שמסוגל ללדת, וזה טבעי לו... וכו וכו
קראתי הרבה על איך הגוף עובד ואיזה הורמונים משתחררים בלידה ומה תפקידם וכו׳ ואיך כל זה קשור לרוגע ולחיבור פנימי לתהליך...
תכלס? לא באמת חשבתי שאשרוד בלי אפידורל. חשבתי שאני חלשה נפשית ופיזית ולא מסוגלת לחוות שום כאב. אפילו מבדיקות דם אני רועדת, אז לידה טבעית? נו באמת...
השתדלות נוספת שעשיתי זה שלקחתי דולה, זכרתי שבלידה הקודמת רציתי שאמא שלי תהיה איתי אבל בפועל היא הספיקה להגיע רק אחרי האפידוראל ושכבתי אומללה בלי שום יכולת התמודדות על רצפת החדר לידה ומיילדת אין (הייתה רוב הזמן בחוץ וגם כשהייתה בפנים לא הרגשתי שהייתה איתי)
תחילת שבוע 38 הצירים המוקדמים כבר לא מוקדמים, והם אפילו הופכים להיות סדירים, יש ימים שזה אפילו מגיע לכל 5 דקות אבל עוצמת הצירים חלשה מידי
לא נתתי להם לבלבל ולשגע אותי והייתי בנחת... אבל כשהגיע כבר שבוע 39 זה התחיל להיות מעיק, כי כל יום חשבנו שאולי זה היום, ולא, אני קמה בבוקר ועדיין בהריון
והקטע המצחיק זה שדווקא כשהוקל לי מבחינת הכאבים באגן והצירים נהייתי יותר לחוצה ללדת...
שבת של שבוע 39+9, אנחנו בביתנו ואין ככ איפה לשים את הגדולה אם מתפתח משהו (משפחה ושכנים שחשבנו לשים אצלם בדיוק לא נמצאים שבת), אז כל שבת אנחנו בלחץ שלא אלד, ב״ה לא ילדתי
מתישהו במוצאש אני נזכרת שיש לי מבחן יום למחרת ומתחילה ללמוד עד איזה 3 בלילה... מגיעה למבחן למחרת, בהלם איך אני מרגישה טוב, הולכת כמו איזה ברווזה אבל לא מרגישה כאבים משמעותיים כמו החודשים האחרונים
הגיע התל״מ - אני מדברת עם חברה שילדה גם קצת לפני, מתבדחת איתה שאולי אני בכלל לא בהריון וסתם השמנתי קצת
היא אומרת לי שגם היא ביום לפני שילדה לא הרגישה שום דבר מיוחד וזה היה יום רגיל.. קצת עודד אותי אבל בפועל האמנתי שאמשוך עוד שבועיים כזה
מסתמסת עם אחותי בלילה שאולי תבוא לעזור לי עם הגדולה ביום שלמחרת כי יש לה חום, והיא שואלת אותי מצי אני חושבת שאלד ואני עונה לה בבדיחותא כמובן ״עוד 10 שעות 36 דק ו45 שניות״, היא אומרת לי להיזהר כי יש כח למילים.. 🤨
יש לי עבודה להגשה באותו יום בלילה, פותרת אותו עד שניה לפני 12 בלילה ואז מגישה.. מנצלת את הזמן ללמוד עוד קצת לפני הלידה, מתארגנת לשינה ולא באמת מצליחה לישון אז סתם משוטטת במחשב על צירים מוקדמים, מבשרי לידה ומה שבינהם.. נתקלת במשפט שאומר שאם יש הרבה זמן צירים מוקדמים שלא מובילים ללידה זה יכול להיות בגלל מנח לא טוב של העובר
פותחת ביוטיוב סרטונים לביסוס העובר באגן בצורה טובה, פורשת מזרון יוגה וכדור פיזיו ומתרגלת מה שביכולתי .. ככה כמעט שעה
לא באמת חשבתי שיקדם משהו אבל בכל מקרה לא הצלחתי להירדם אז לפחות שיהיה לילה כיף
בשלוש נכנסתי למיטה ובנס נרדמתי ישר,
בחמש ועשרים הקטנטנה קמה, קמתי להחזיר לה את מוצץ והיא נרדמה
חמש וחצי קמה מצורך חזק להתפנות.. קמה לשירותים ואין כלום.. אבל עדיין כואב
הפעם הבנתי ישר שכנראה זה זה (לידה קודמת התחיל אותו דבר אבל חשבתי שזה קלקול קיבה ובעלי היה צריך לשכנע אותי ליסוע לבי״ח)
קודם כל שולחת הודעה לאחותי של סמיילי בהלם😳
אחכ ניסיתי לתזמן במחשב אבל מהר מאוד הבנתי שאין צורך וזה רק מגביל אותי ומכניס אותי למצב של לחץ וכאב..
שלחתי הודעה לבעלי שיצא מהבית כבר בחמש שהתחיל לי צירים יחסית כואבים, אז שיהיה מוכן לבוא כשאקרא לו (מצחיקה אני)
הוא ישר התקשר ואמר שעדיין לא התחיל תפילה אבל מהקול שלי הוא הבין שהוא צריך לחזור.. בערך בשש הוא חזר ומלא טלפונים לכל העולם בשביל להבין איפה שמים את הקטנה עכשיו, בסוף הוא שם אצל השכנים הצדיקים, תוך כדי הוא שואל אותי שאלות שרק מעצבנות אותי יותר, ואני מבקשת ממנו שצריכה את השקט שלי..
אני כולי מבואסת שהבית מבולגן וזה לא נותן לי יישוב הדעת, אל תסמכו על הקינון לפני לידה כי לא תמיד הוא מגיע...
מבקשת מבעלי שיסדר ותוך כדי מעבירה את הצירים במשקופים של הבית תוך כדי נשימות עם הוצאת קול נמוך (ממש עזר לי)
(הייתי בטוחה שאכנס למקלחת ישר שמתחיל צירים אבל פחדתי שלא אצליח לצאת משם, בקושי להתלבש הצלחתי)
בעלי התקשר לדולה ואמרתי שבנתיים אני מצליחה להתמודד ונעדכן אותה כשיתקדם
בערך ברבע לשבע (לא סגורה עד הסוף על זמנים) קראנו לה, כי הרגשתי שצריכה עזרה כבר, כשנגמר ציר אני אומרת לבעלי שאולי זה כלום ושום דבר וסתם אנחנו מקפיצים אותה, אבל כשהוא מתחיל אני נרגעת שכנראה זה לא סתם (וחוזר חלילה...)
אני מאוד אסופה ושולטת בעצמי - בניגוד מוחלט ללידה קודמת - ולא בורחת או פוחדת מהכאב של הציר, אלא שמחה שהוא מגיע ועוברת אותו עם ה״תוכנית״ שבניתי לעצמי משקוף-נשימות איטיות-קול נמוך.
אחרי שבעלי קרא לה התיישבתי על הרצפה (טעות!!) וכשהתחיל ציר זה היה ככ סיוטט כי לא הצלחתי לקום למשקוף והתנוחה הזאת לא הייתה לי טובה.. ניסיתי בכל זאת להעביר את הציר ברוגע עם נשימות
תוך כדי הדולה מגיעה, רואה אותי על הרצפה ושואלת מה שלומי, משום מה זה מצחיק אותי...
אני לא מצליחה לקום לבד והיא עוזרת לי אחרי שנגמר הציר
היא אומרת שכדאי לצאת אבל אני מעדיפה שלא כי רציתי להעביר יותר זמן בבית, לא הבנתי מה הלחץ...
אנחנו מתקדמים לכיוון הדלת ופתאום ציר חזק ואין משקוף בסביבה שלי.. אני כמעט מתחילה לבכות והדולה אומרת שהיא תהיה המשקוף שלי .. ואני רוכנת אל הקיר והיא לוחצת על הגב וככה אני מעבירה את הציר
כשהעוצמה שלו מתחילה לרדת אנחנו רצים לאוטו, ברגע שנכנסים עוד ציר.. ואז אני קולטת שהם באמת צפופים
בעלי נוהג ואני יושבת איתה מאחורה.. גשם זלעפות בחוץ ואני עם נעלי בית של בעלי
את הצירים ברכב אני מעבירה כשאני נתלית על הידית מעל החלון ונושפת עם הוצאת קול נמוך וחזק, אולי אפילו צעקות אבל מאוד מכוונות ובשליטה
הדולה שואלת לאן פנינו מועדות.. ואני ישר אומרת עין כרם, היא מנסה לומר שאולי עדיף שע״צ כי יותר קרוב אבל אני מתעקשת (לא ככ ברור למה התעקשתי כי גם לפני כן לא באמת החלטתי עד הסוף, אבל מזל שהתעקשתי)
בחוץ ערפל מטורף, בקושי רואים משהו...בצירים עצמם לא באמת שמתי לב, הייתי מאוד מכונסת בתוך עצמי, אבל בין לבין אני קולטת את הסיטואציה ואומרת לבעלי שיאמר תפילת הדרך ושיסע בזהירות ובנחת, כי אני לא יולדת בדרך
אחרי זה תופס אותי פחד שאולי זה סתם ועומדים להחזיר אותנו בלי פתיחה או עם פתיחה מינימלית.. הרי הצירים התחילו רק לפני שעה בערך....
בערך בשבע ורבע הגענו, בעלי מנסה להיכנס בחניה שכנראה יותר קרובה ושואלים אותו בתמיהה ׳למה? מה היא יולדת׳? אני שבדיוק הייתי אחרי ציר כמעט צוחקת אבל מנסה להיראות כאובה בכח כדי שיכניסו אותנו.. הוא מסכים לו להיכנס רק בשביל להוריד אותנו וישר לצאת.. בדיוק שאני יוצאת מהאוטו עוד ציר... אני רצה לעמוד חשמל שיש שם ונשענת עליו, תוך כדי שיורד עלי גשם זלעפות והגרביים נרטבות בשלוליות (כיף חיים)... הדולה רצה אחרי ומכוונת אותי לאן ללכת.. היא תופסת את כל התיקים שלנו אז אין לה ככ איך לעזור לי
מגיעים לקבלה.. מלא שאלות מעצבנות אבל איכשהו אני מצליחה גם לענות על אוטומט וגם להישאר מכונסת בתוך עצמי.. מגיעים למיון, שואלים אותי אם אני רוצה אפידורל ואני עונה שמעדיפה לנסות בלי, אני מבקשת לרוץ לשירותים כי יש לי לחץ להתפנות.. כולם נבהלים ואני מרגיעה אותם שזה לחץ לתת שתן.. הרופאה שם אומרת שאם זה לא דחוף אפשר קודם להיכנס לשירותים ורק אחרי זה לבדוק אותי...
נכנסת ולא מצליחה להתרוקן, זה מבאס אותי נורא כי ידעתי שזה מגביר את הכאב של הצירים, רואה טיפת דם בניגוב ונבהלת.. וואלה כנראה אני באמת בלידה
יוצאת ולא מבינה איך אני אמורה לעלות על המיטה כשיש לי צירים... בסוף איכשהו הצלחתי, היא בודקת.. ולא אומרת כלום
חשבתי שאולי בגלל שאין פתיחה/ שיש פתיחה קטנה אז היא לא רוצה לייאש אותי והחלטתי שאם ככה אני גם לא רוצה לדעת, אז לא שאלתי
אבל פתאום אני שומעת אותה לוחשת לדולה שאני בפתיחה מלאה.. הייתי בהלם!! והאמת זה קצת הלחיץ אותי כי פחדתי מהשלב של הלחיצות.. בלידה הקודמת הייתי עם קרעים וחתך וזה היה סיוט בשבילי
הדולה מזכירה שרציתי לידת מים ואני באמת מבקשת, אבל כולם אמרו שאני לא אספיק כי אני עוד שניה יולדת.. התעקשתי וב״ה הסכימו
נכנסתי למים ישר אחרי זה (בערך ברבע לשמונה) וישר כשנכנסתי הרגשתי הקלה... מהר מאוד התרגלתי למים אז עדיין הרגשתי את הכאבים בעוצמתם אבל זה השרה אווירה מאוד נעימה והרגשתי איך כולם מסביבי תומכים בי. הדולה מאחורי עם לחץ בגב המיילדת מלפני מנסה לשמור עלי שלא אקרע ועוד רופאה שעשתה לי רוח כי היה לי חםם וה׳ יתברך מעלי שומר ועוזר
בעלי עם הגב מתפלל בקול.. ומידי פעם משנן את המשפטים המעצימים שכתבתי לו לפני הלידה לומר לי (חח האמת שזה הצחיק אותי אפילו באמצע הצירים)
הצוות היה מדהים ותומך, ולא הלחיצו אותי בכלל אלא נתנו לי הרגשה שאני יודעת מה אני עושה
האמת שלב הלחיצות יחסית לקח זמן, נתנו לי להרגיש את הראש והייתי בשוקק, אחכ פתאום הרגשתי אותה עולה חזרה פנימה וכמעט בכיתי אבל כולם הרגיעו שהיא תרד שוב וזה קרוב...
היה שלב שהרגשתי איך כולי נמתחת למטה וחשבתי שאולי אני מתפנה בטעות🙈, אבל כשהסתכלתי קלטתי את הראש כמעט בחוץ וזה עודד אותי להמשיך
בערך בשמונה וחצי, אחרי הרבה לחיצות, (בינהם כמה לחיצות שהקשבתי למיילדת ועצרתי נשימה) היא יצאה והייתה הקלה עצומה ושמחה גדולה!!! ובעיקר סיפוק עצום
היא יצאה ככ טהורה ונקייה, ואמרו לי שהחבל טבור שהיה קצת מלופף עליה הקשה עליה לצאת בסוף ולכן שלב הלחיצות ארך זמן
בסוף הדולה אמרה שהתבלבלנו והיא בכלל צריכה לצאת עוד 25 דקות😆ֿ
התפרים שלא פסחו עלי היו כואבים יותר מהלידה אבל גם זה עבר ותוך שעה כבר קמתי להתקלח בחדר לידה
ב״ה ההחלמה יותר קלה מלידה קודמת התפרים הרבה פחות כואבים והגעתי יותר מוכנה ומחוברת להנקה, מקווה שתהיה לי בזה סיעתא דשמיא כי עוד כואב לי נורא
אבל באמת ב״ה זכיתי ללידה שהיא כמו עוגן בשבילי, כל פעם שכואב לי מגודש/תפרים/שאר מרעין בישין אני נזכרת בלידה ונהנית
מאחלת לכולכן בע״ה לידות קלות וטובות!❤️
ותודה לכל מי שייעצה לי לפני כן על לידת מים וכו׳, טוב שיש את המקום הזה(:
וזה ככה מלא פעמים בערב שאנחנו הולכים לישון מאוחר יותר ממה שתיכננו כי שנינו עייפים אחרי היום אז רק נחים קצת עם המחשב ואז מגלים שכל הערב נגמר וכבר נהיה מאוחר ממש...
