יש לי טראומת ילדות עם אמא שלי, וזה נמשך.
היא מעולם לא תפקדה כאמא, כשקיבלתי את המחזור הראשון היא שלחה את השכנה לדבר איתי, במקום שהיא תדבר איתי ותסביר, גוזיות הלכתי לקנות לעצמי לבד.
מעולם היא לא הייתה אוזן קשבת, או דיברה איתי על נושאים של אמא לבת.
הייתי הולכת לקנות בגדים עם אבא שלי, ואף פעם לא היה מי שיגיד לי אם זה יפה או לא.
כשהייתי בבני עקיבא היא מעולם לא הגיעה לראות אותי, עד שאחת האימהות קלטה את זה והכריחה אותה להגיע לבקר אותי באיזה מסע שכל ההורים הגיעו.
גם כשהתחתנתי הלכתי לבד לבחור שמלה, ומאפרת
חברות עזרו לי כמובן, אבל זה לא כמו אמא.
הטראומה האמיתית היא בלידה של הבן שלי,
ביקשתי שהיא תבוא ותהיה יחד עם בעלי, והוא ניסה לשכנע אותה אבל היא לא רצתה לבוא.
אפילו לא רצתה לחכות בחוץ, מי הגיע? אבא שלי
כמובן לא בלידה פעילה, אלא סתם ישב איתי כמה דק' והביא לי אוכל כשרק הייתי בהתחלה.
ראיתי את כולן שם עם אמא, ורק שלי לא נמצאת
סבתא שלי צרחה עליה ואמרה לה שתתבייש בעצמה, שהבת שלה יולדת והיא לא נמצאת.
אז היא הגיעה עם בת דודה שלי, ביקשתי ממנה שתשאר
אבל היא אמרה שהיא לא יכולה והלכה.
לא רצתה לראות את התינוק אפילו..
יום למחרת, עוד הייתי בבית חולים ובעלי ביקש שהיא תבוא
כי הוא נוסע לארגן כמה דברים,
היא הגיעה וצחקה עליי שאני לא יודעת לטפל בתינוק
ישבתי ובכיתי.
ועכשיו? אני שוב בהריון ב"ה
ולא מעלה בדעתי שהיא בכלל תרצה לבוא, הייתי אצלה שבוע כי בעלי היה במילואים
והיא רק רצתה שאלך משם, והתעצבנה שהפעלתי מכונה כי זה לוקח מלא חשמל.
כל פעם שהתעצבנה עליי אמרה לי שאלך מהבית שלה,
ואחרי שחזרתי לבית, הילד שלי רוצה לדבר איתה והיא מסננת אותנו כבר שבוע, לא שולחת הודעות
ולא עונה לשיחות שלי, ואין לי מה להסביר לילד שלי.
כאב עצום, יותר מזה בעלי קנה לה מתנה גדולה
על השבוע הזה שהייתי אצלה, והיא אפילו תודה לא אמרה.
יש לי חוסר עמוק באמא.
והיא בחיים, אבל לא רוצה אותי בסביבה שלה
ענק יקרה שאת!
