1. אני לא בטוחה שזה כל כך נכון המחשבה שלטובת הילדים אני אשאר בזוגיות הזו ואהיה כבויה. זה גם משהו שהילדים מרגישים, גם אם אין להם מילים להגיד את זה, וזה משפיע להם מאוד על החיים. זה משדר אמירה כזו כמו שכתבת בסוף והיא לא אמירה מעודדת או מכניסה אור לחיים, ואני חושבת שזה ממש אמור להיות חלק מהקיום שלנו כאן- שיהיה לנו טוב ושמח.

2. אין גבול לתסכול שזה גורם, להרגיש שאת עובדת כבר שנים, ושום דבר לא זז. זה פשוט מייסר ומרגיש כל כך לא פייר. הלואי שהיה לי משהו חיובי להגיד על זה, הכי טוב שאני מוצאת זה- חיבוק ממני על התחושה הקשה. אוף.

3. הוא שמח כשאת שמחה? עצוב לו כשאת עצובה והוא מרגיש צורך לעודד אותך? את לא צריכה לענות ע"ג הפורום. אם כן, בעיני עוד יש תקוה, וצריך למצוא את הנק' שמעוררת אצלו את ההבנה שעצוב לך ברמה שאת לא מוכנה להמשיך במציאות הנתונה. אבל בעיני גבר שלא אכפת לו מהנ"ל זה באמת כבר סוג של חסר סיכוי. ואם המצב הוא שהוא באמת אדיש, אז אולי טוב תעשו אם תיפרדו כבר עכשיו. מגיעה לך אהבה, מגיע לך ולילדים להכיר מערכת יחסים שהיא משמחת את השותפים בה.

4. את כל כך גיבורה וישרה ומתוקה, ואני רוצה לחבק אותך

לא עצוב כשאני עצובה ובטח לא מנסה לעשות משהו בנידון

זה ממש נקודה חשובה.

הוא מאמין באופן עקרוני שזה יעבור לי גם אם הוא לא יתייחס ולכן הוא לא מתייחס.

זו אמירה. זו החלטה שלו. זו תפיסת עולם שלו.

הוא אומר שיש לי מצבי רוח ואין טעם להתייחס אליהם כי הם גם ככה ישתנו מעצמם.

אין טעם לדבר ואין טעם להיות שם בשבילי כי גם ככה הכל יעבור מעצמו (כאילו מעצמו.... אני פשוט אעבור הכל לבד. ואטפל במה שצריך לבד.)

נגיד גם עם הילדים

השבוע ראינו שיפור ניכר במצב הרגשי של אחד הילדים.

תגובת בעלי "את רואה זה עובר לבד"

כן בטח לבד!!!!!! כמה עבדתי על זה!!!!!!!

לא יודעת כמה הוא שמח שאני שמחה. לפעמים הוא מכבה אותי בכוונה והוא לא יודע להסביר למה

נגיד יש לי מצב רוח טוב, הוא בלי כוונה מוריד. וכשאני מראה לו שזה מה שהוא עושה, הוא לא מבין את עצמו.

אז אני לא שמחה מדי לידו בכללי כי זה סתם יצור מתח.

נגיד מוזיקה אני לא מפעילה לידו. הוא יכבה אותה. לפעמים הוא גם יגיד "את יודעת שאני לא אוהב".

ביום שישי החלום שלי שהוא ילך מהבית כדי שאני אוכל לבשל ולהקשיב למוזיקה.

הוא לא רואה ולא מצליח לראות כמה אני מתכווננננת אליו.

הוא אומר שהכל זה סיפור בראש שלי שאני בונה והכל הרבה יותר פשוט וטוב.

אולי אני באמת הוזה את הכל...

ונשמע שיש לו בעיה.

בטח גם הוא אדם עצוב, אם ההשקפה שלו היא שאין לך הרבה השפעה על החיים, החיים פשוט קורים וזהו, ושמחה גדולה מדי זה גם לא טוב... אולי הוא בא מתרבות שמעודדת כזו תפיסת עולם?

ברור שזה יוצר אצלך אבן בלב, משקע על משקע על משקע.

לבי איתך.

בדוגמה של המוסיקה, מה יקרה אם תעמדי על שלך שאת רוצה לשמוע מוסיקה וזה חשוב לך?

וככה לאט לאט גם בדברים אחרים?

אני רוצה להתייחס לכמה דברים שכתבת

"בזמן האחרון קצת קשה לי להיות איתו פיזית..

נמאססססס

לקחת אחריות על הכל לבד!!!!!!!!!!

אני רוצה את החיים שלי

אני רוצה לפרוח, לחיות, לשמוח, לעוף

ונמאס לי שהוא עוצר אותי

נמאס לי להתחבא ממנו, להסתיר דברים בחיים שלי כי הוא לא יאהב אותם וזה ישפיע לו על הצצברוח וכל הבית יושפע

אני עושה הכל כדי שיהיה לו טוב ולכולם יהיה טוב

ואז לילדים תהיה בריאות נפשית יולדות טובה"

בעיקר לזה בעצם

כשאת לא עושה את כל זה ומסתירה ומרצה ולא פורחת שמחה ועפה, זה לא בהכרח קשור אליו

זה דפוס של ריצוי או פחד מהתגובה שלו שמנהל אותך

זה משהו שניתן לפתור כדי שיהיה לך טוב. וקוראים לזה עצמאות רגשית ונפרדות. הקשבה לעצמך. 

תנהלי את החיים שלך כאוות רצונך

ואם לא נעים לך להיות איתו פיזית ממש אל תכריחי את עצמך מאמי. החיבור שלנו יותר רגשי מנטלי מאשר פיזי מול הגבר בתור התחלה. והגוף זוכר..

אז היא איתו פיזית ובכללי "הולכת על ביצים" כדי שמצב הרוח שלו לא ירד וישפיע על כל הבית.

פותחת השרשור היקרה, אם הבנתי אותך נכון וזה העניין, אז בהנחה שהוא לא אדם מכה או מתעלל, תדעי לך שלא הכול תלוי בך!

ואולי הוא יהיה במצברוח רע ממשהו אחר וכל ההשתדלות שלך לא תעזור.

אבל מצב הרוח המשפחתי מושפע גם ממצב הרוח שלך! וממה שאת מרגישה, גם אם זה בשקט בשקט.

את אדם כנה,הילדים שלך כנראה גם אמיתיים ומרגישים כמו שילדים יכולים להיות.

אל תקחי אחריות על מצב הרוח שלו.

הוא אדם בוגר והוא אחראי.

הילדים שלך חזקים יותר ממה שאת חושבת ושוב - בהנחה שאין כאן התעללות רגשית - הם יכולים לשרוד מצב רוח רע של אבא, גם אם הם לא יודעים מה הסיבה למצב הרוח הזה.

את חשובה.

כלומר, נשמע שאת שמה לפנייך את כל העולם, לפני שאת מתחשבת במה שאת רוצה וצריכה.

ואני בטוחה שאת רוצה להעביר מסר כזה בדיוק לבנות שלך - שהן חשובות.

את המודל שלהן לחיים, תהיי חשובה לעצמך כדי שהן יוכלו לזקוף ראש ולהרגיש חשובות לעצמן.

כתבת נקודות חשובות

אבל אם אני שמה את עצמי לפני הכל, זה יוצר מתח בבית.

נגיד קניתי נעליים חדשות שמאוד אהבתי כשלא הייתי צריכה - מתח

ארגנתי פעילות קהילתית - מתח

נסעתי עם הילדים לטיול - מתח

הוא לא מרגיש את המתח כי זה חלק מההכחשות שלו

אבל אני מנסה לא לוותר על עצמי ומצד שני שלא יהיה מתח.

אבל הרצון להימנעות ממתח לא צריכה להכתיב לך את החיים ברמה הזו.

יש מקום להתחשבות, ברור.

אבל זה צריך להיות הדדי.

כלומר, אם אין כסף אז כן, כדאי להימנע מקניית נעליים.

אבל אם יש כסף והוא רוצה לנתב את זה למשהו אחר, לא בטוח שהרצון שלו עדיף על שלך, גם אם זה אומר שתריבו על זה ותהיה אווירה מתוחה בבית...

זה משהו שצריך להיות מדובר. 

להתעלם ממה שנראה לך שהוא חושב

לא מעט פעמים גיליתי שאני בטוחה שהוא מתבאס עלי והוא בכלל לא היה בכיון..

במקום לצמצם את המתח מכיוונו (להסתיר, לתרץ, להימנע מלגרום למתח)

נסי להיות שם עם המתח, ולהרגיע את עצמך.

האם הנושא הזה עולה בטיפול האישי שלך?

החלקים שאני מחביאה או מושפעת ממנו

זה חלקים במודעות שאני בוחרת

כדי שהזוגיות תמשיך להיות

כדי שהוא יהיה מרוצה וירגיש שיש לו זוגיות טובה (מבחינתו)

ואז תהיה זוגיות. לילדים.

נכון זה לא אידיאלי, אבל אני כן חושבת שבמקרה שלי זה יותר עדיף מגירושין.

זו החלטה, את מבינה? החלטה שלפעמים קשה לי.

היא למה את חושבת או בטוחה שאת חייבת לרצות ואם לא זה יהיה גירושין

אם תהיה לו זוגיות לא טובה מבחינתו - שבה את לא מרצה אבל טוב *לך* - אולי זה יגרום לו לחשוב למה?

אולי כמו שהמקורית אומרת, יהיה לו פחות נוח, הוא יתחיל לזוז גם, לכיוון שלך.

או יעורר אותו למחשבה.

כרגע הוא במקום ממש נוח מבחינתו, אין לו סיבה לשנות ואין לו סיבה ללכת לשום טיפול זוגי, למה לו?

חשבתי אולי על כוון שאני לא מכירה בעצמי מקרוב, אבל אולי יכול להיות מפתח בהתנהגות שלו, האם הוא בדיכאון אולי? או סוג של בעיות קשב וריכוז או וויסות? מקריאה בפורום לפעמים רואה שמציעים כוונים שהם בעיות מהותיות שלא עלו עליהן וכשניגשים אל האדם כשיודעים שהוא משהו מזה, אז יש פתאום דרך איך שזה יעבוד יותר.

דבר נוסף, שאני קצת חוששת לפתוח, אני לא יודעת אם זה נכון לעשות את זה...

אתם מקיימים יחסים? אני ממש לא מתכוונת שאת צריכה לענות כאן. זה כדי לעורר מחשבה ואולי משהו שניתן להתקדם דרכו.

אני עוברת לדבר על עצמי עכשיו. בזמנים שהרגשתי לא מובנת ושהרגשתי שהצרכים שלי הם לא פקטור אצלו ביותר מידי תחומים, הקירבה הגופנית לא באה בקלות. וכשאמרתי שאני לא מצליחה ככה וצריך לשנות משהו, אז הוא חזר 'מעצמו' על רעיון שיצא לי להציע בעבר להתייעץ עם מישהו מקצועי. זו היתה הנק' שבה הוא הבין ששוה לערב מישהו וללמוד קצת בנושא מאיש מקצוע (במקרה שלנו אשת מקצוע, @נגמרו לי השמות שהגיע הזמן לתייג😉).

אני לא אומרת מה נכון אצלכם, אני לא מציעה שום דרך פעולה כשאני בכלל לא מכירה באמת את המקרה וגם אז לא בטוח שאני הבן אדם להציע הצעות. אבל מעלה את הנק' הזו.

ומצטרפת מאוד לאמירה של אחינעמית, ושל המקורית במילים קצת אחרות, אם את רוצה שהבנות שלך יבחרו בעצמן ובשמחה שלהן (ובע"ה משם גם איש טוב חבר לחיים), את צריכה לבחור בעצמך ובשמחה שלך.

את ראויה, זה אפשרי.

נראה לי חרדה גדולה

מכל שינוי וכל אתגר.

אחד הטריגרים הקשים שלי לזה שאני לא מסוגלת להמשיך, זה שאני "בשביל הילדים" עד הסוף בכל מצב.

אני מבשילה עכשיו לשים לזה סוף ולקבל את כל מה שיקרה בגלל זה. כי לא בטוח שטוב לילדים שלי ככה למרות שזה נראה כאילו הכל טוב הכל רגיל.

@orly1 יקרה ❤

לא מצליחה כרגע להגיב באריכות

אבל רק רוצה לכתוב שכ"כ שימח אותי לקרוא על כך שב"ה יש דברים שמתקדמים חיובי, 

שאת מרגישה יותר טוב ב"ה,

שיש התקדמויות עם הילדים

ושאת מוצאת פתרונות ומסדרת את מה שצריך כדי להתחיל שגרה חדשה.

ב"ה שתראו המון המון ברכה והצלחה וישועה שלמה בכל תחום ותחום 🙏

ולגבי הזוגיות - כואב מאוד מאוד מאוד להרגיש כך ועוד תקופת זמן ארוכה כל כך ועוד בזמני דחק כמו המלחמה.

שולחת לך חיבוק גדול גדול

מאמינה שכדי להתייחס בצורה ראויה לכך ולקבל מענה הולם צריך להעמיק ולהכיר את כל התמונה השלמה 

ולקחת בחשבון כמובן את המכלול שלכם, את כל מה שתיארת ועוד הרבה יותר מכך שחווים בכל יום ויום, בצורה רחבה ומקיפה

ומתפללת יחד איתך שתמצאי את השליחים הנכונים והמדויקים עבורך, עבורכם,

שהקב"ה ימשיך ויאר פניו אלייך

שתזכי להרבה בהירות וסיעתא דשמיא, בכל צעד ובכל החלטה

וב"ה שהקב"ה ישלח לך ישועה שלמה גם בפן הזוגי בשלמות, בגלוי, בחסד ובמתיקות גדולה גדולה 🙏🙏❤❤

מה שאת מתארת נשמע ממש כואב ומתסכל.

כואב כל כך לחיות יחד ולהרגיש לבד

כואב להרגיש תקועה ולא ממומשת

כואב לא להיות יכולה לבטא את עצמך במרחב שצריך להיות הכי נכון לכך- בזוגיות

כואב להרגיש שמעמידים פנים

כואב לא לסמוך עליו ולהרגיש שהוא חסר אחריות

כואב לחיות יחד ולוותר על כל כך הרבה דברים מתוך ברירת מחדל.

כל כך הרבה רצונות טבעיים ולגיטימיים שלא מתגשמים עכשיו וזה בוודאי כואב.

חשוב יחד עם זה לדעת, שהזוגיות שלנו היא תמונת מראה להתנהלות שלנו, של בן הזוג, וליחסים ביניהם.

כשכל צעד שאחד הצדדים עושה, משפיע על הצד השני.

בעצם את מתארת שבזוגיות שלכם, מהרבה בחינות את לוקחת את האחריות. על מצב הרוח בבית, על העתיד של הילדים, על הדאגה

לרווחתם הזוגית, על זה שהזוגיות תשרוד לפחות למראית עין

ההתייחסות שלך לבעלך (וסביר להניח שזה כמובן הגיע על רקע ההתנהלות שלו)

היא קצת כמו לילד מגודל+ מפרנס.

אין כאן שותפות אמיתית ועמוקה, אין כאן אינטימיות רגשית וכתוצאה מכך גם

לא באמת משיכה ואינטימיות פיזית נכונה.

כשיש צד אחד שלוקח את המקום המוביל בבית, ומשדר מבלי מודע לצד השני

שהוא לא רלוונטי, או אפילו כושל בעשיית החלק שלו כגבר,

כראש המשפחה, כאחראי וכמוביל

(ונראה שגם בזוגיות זה המצב) התגובה הטבעית של הצד השני

היא להכנס למקום הילדי, ובעצם נוצרת פה מערכת לא זוגית ולא מצמיחה, שהיא יותר של אמא וילד נזוף

מאשר של איש ואישה,

והתחושה בהתאם רחוקה, מתסכלת ומבאסת.

חייבת להגיד שאין כאן שום האשמה חלילה

למעשה, אצל רוב הזוגות יש נטיה כזאת, שדורשת מאיתנו,

כל אחד מהצדדים, להתחבר לטבע שלנו.

כנשים- למקום רך, ונשען שיכול ומאפשר קבלה ונתינה מהצד השני,

וכגברים, לקחת אחריות, לעמול ולהתגבר.

ויש כאן גם קצת תנועת מטוטלת, ככל שהאישה לוקחת תפקיד גברי,

הגבר נכנס לתפקיד יותר רפוי ומקבל

ומצד שני, בדיוק באותו האופן, ככל שאת תלמדי להכנס לעמדה נשית,

נשענת, מאפשרת, מקבלת, מחוברת לעצמך,

בעלך יוכל לחזור לעמדה ולמקום הגבריים,

לוקחי האחריות, מעניקי הבטחון והמשענת.

מציעה לך לפני שאת מרימה ידיים, לנסות גם את הכיוון הזה.

(גילוי נאות: יש לי תוכנית ליווי שעוסקת בזה בין השאר, ואני מאמינה בזה עד מאד ורואה כמה זה מציל בתים)

הוא דורש ממנה יותר ממה שהוא דורש מעצמו

כי כשהוא עצבני הוא אומר כינויי גנאי

והיא לא יכולה לומר בסדר בטון שלא נראה לו

חסר הגיון לחלוטין

הרי הוא המבוגר והיא הילדה
 

באופן כללי אני לא מייחסת חשיבות לטון של מתבגרים

אחרי ההבנה שזה סגנון דיבור תואם גיל

וגם לא מייחסת חשיבות גדולה לתוכן כל עוד זה לא משהו חריג

וגם לא מחפשת כבוד מהילדים אלא קשר נעים וטוב

הכבוד מגיע לבד בלי שדורשים אותו

ע"י דוגמא אישית

אם מתנהלים בכבוד עם הילד הוא לומד להתנהל בכבוד

יש סיטואציות בין בעלי והילדים שאני מתערבת

משתדלת שזה לא יקרה לעיתים קרובות ושזה יהיה בצורה מועילה 

ואני הרבה פעמים אומרת לו את זה כשהוא כועס עליה.

(וגם לא בטוחה שפועלת נכון בזה. כי להגיד לו ביקורת בפני הילדים זה גם לא הכי חינוכי, במיוחד כשאני בעצם מבטלת את מה שהוא אמר כרגע לילדה).

אפשר לדבר על זה ברגוע בהזדמנות אחרת אחד על אחד,בשום אופן לא מול הילדה,

גם אני לא מתייחסת לטון,אבל כמו שהייתי מדברת על זה עם בעלי בנחת ב4 עיניים גם איתה הייתי בהזמנות מדברת בארבע עניים,ואז יורדת מזה לחלוטין,

ונכון שככל שתדרשו כבוד זה פשוט לא יעזור אלא רק יחמיר את המצב.

לדבר איתו בנפרד

לא בזמן אמת

לשקף לו שהדרישה שלו לא הגיונית ולבקש ממנו לא להתייחס לכל טון שלא נראה לו

זה דבר קצת מבלבל.

מצד אחד יש בהם משהו הודף, ולפעמים חצוף ומתריס, ומצד שני, לא פחות ואף יותר הם זקוקים לאהבה, לתחושה שהם רצויים, לקשר בריא

והקשר משנה צורה בגיל הזה וצריך להסתגל אליו מחדש ולהעביר אותו שלב.

לכן א:

פינוי המרחב הרגשי שלכם:

לדבר יחד או לעבד לבד את התסכול מההתנהלות שלה, ואצלך גם שלו.

כשמגיעים טעונים לסיטואציה די בקלות מגיעיל לשיח קשה ורחוק וחבל.

כשמגיעים נינוחים יותר, ניתח להעמיד גבול בצורה נינוחה.

לדוגמא; אני מבינה שזה קצת עצבן אותך, בבית שלנו לא מרימים קול/מדברים בחוסר כבוד להורים.

הרעיון הוא-

לתת שם להרגשה והכרה בתחושה שלה

להציב גבול- להגיד שזה לא מקובל עליכם

לעשות את זה באופן ענייני ובלי בעצמכם לדבר באופן לא מכבד.

בהחלט מאתגר וצריך ללמוד את זה.. בהצלחה

1. איך מתייחסים למתבגר שמדבר לא יפה.

2. איך מסבירים לבעל שצריך להגיב בצורה מותאמת ולא עצבנית.

אני מציעה שתשבו שניכם יחד ברגע של נחת, ותנסו *יחד* ליצור גישה מתאימה לגיל ההתבגרות שנכנס לפתחיכם. את יכולה בשיחה להוביל אותו בעדינות לכך ש"כמים הפנים לפנים", ושאם אתם תדברו בנחת, יכול להיות שגם המתבגרת תספוג את האווירה ותדבר בנחת. אבל גם אם לא - עדיין התפקיד שלכם כהורים הוא להראות לה איך מתנהגים ואיך מדברים בנחת.

בכל אופן, אנחנו לא עוברים בשתיקה רק כשמדובר בחוצפה ממש, מילים שלא אומרים להורים. על טון דיבור אנחנו יותר מחליקים, מקסימום אומרים: "לא נעים לנו לשמוע טון דיבור כזה, אולי תנסה לענות בנחת?"

(והאמת שגם אנחנו - בעיקר אני - לא תמיד מצליחים לדבר אליהם בנחת...)

1. איך הכי נכון להגיב כשהיא מתעקשת כל הזמן להעיר לאחים שלה על דברים שהם עושים (או יותר נכון - לא עושים. שלא עוזרים מספיק וכדו') - דברים שבעיקרון לא משפיעים ישירות עליה, אבל נורא חשוב לה להגיד כמה זמן מעצבן (וכמובן לגרום להם להיעלב ועוד יותר לא לעזור...)?

כמה שאני מנסה להסביר לה שהדיבורים האלו לא מועילים ורק מפריעים יותר (ואם זה ממש דחוף לה להגיד - אז שתגיד לי באופן אישי ולא כשהם שומעים) - היא פשוט לא מקבלת וממשיכה, וזה ממש מעצבן אותי כל פעם מחדש.

2. כשאני עצבנית וכועסת בגלל משהו שהיה מולה, לפעמים אני מבקשת ממנה עכשיו לא לדבר איתי. אני אומרת לה שאני עכשיו כועסת מידי וזה לא זמן טוב לדבר איתי, ואני צריכה כמה דקות להירגע ואז נוכל לדבר שוב.

והיא ממש לא יודעת לכבד את הבקשה שלי. ומנסה שוב ושוב לדבר איתי, ואני מתעצבנת מזה שהיא לא מוכנה לתת לי כמה דקות של שקט, וצועקת עליה, וזה מסלים ונהיה גרוע מאוד.

ואני באמת לא יודעת איך להתנהל. אני באמת צריכה כמה דקות של שקט כדי להצליח לאסוף את עצמי. זו לא בקשה לגיטימית? מה אני יכולה לעשות כדי שהיא תבין שזה לטובתה ושהיא יכולה ללמוד לכבד את זה? או שבאמת אין לה את היכולת לחכות כמה דקות ואני צריכה לוותר על הבקשה הזו?

3. כמה פעמים כשניסיתי לשאול אותה שאלה פשוטה, או להעיר משהו קטן - התגובה שלה היתה ממש עצבנית כאילו אני אמא מעצבנת שרודה בה כל היום. וזה באמת היה דברים קטנים שאף פעם לא גרמו לה לתגובה כזו.

זה אומר שאני צריכה לשנות משהו בפניות שלי אליה? או שאני פשוט צריכה להתרגל שהתגובות שלה יכולות להיות ממש מעצבנות בלי קשר לכמה שאני אשתדל להיות בסדר איתה?

אחרי האבחון תוכלי לקבל קצבה מבט''ל, שהיא מעל ל-3 אש''ח בחודש, ויהיה לך קל יותר להוציא עליה כספים...

חוץ מזה שבאבחון יעזרו לך לחשוב מה יכול להתאים לה.

אם תרצי המלצות למאבחנים פרטיים - מוזמנת בפרטי.

ואז יהיה יותר קל למצוא את הטיפול המדויק עבורה

טיפול מדויק יותר, ואולי גם המאבחנים יוכלו להמליץ על סוג טיפול מתאים.

אם את מרגישה שהיא יכולה עוד "לסחוב" בלי טיפול, אז תחכו לאבחון בקופה. היתרון הוא שבדרך כלל הם גם מסדרים את העניין מול ביטוח לאומי, ואתם לא צריכים להתעקש על זה בעצמכם...

אבל אם את כן מרגישה שהיא חייבת כבר תמיכה, אז באמת כדאי ללכת לאבחון פרטי. זה לא זול בכלל-בכלל...

אני יכולה להמליץ לך על פסיכולוגית בירושלים שמאבחנת אוטיזם.

אז באמת זו גם המסקנה שהגענו אליה, לא לחכות לקופה אלא לחפש אבחון פרטי למרות שזו הוצאה.

אשמח להמלצות שלכן.

תודה

אבחון אוטיזם במידה ואכן יש אבחנה דורש אבחון כפול-פסיכולוגי ורפואי.

ממליצה כמו @מתואמת להתחיל בפסיכולוגי

כדי לקבל אבחון כפול כמו שהמליצה @מתיכון ועד מעון במקום אחד.

יש המלצה למישהי?

מעדיפה באזור השרון...

אני יודעת שבמרכז התפתחות הילד שבאוניברסיטה עושים אבחון משולב.

ואמור להיות אפשרי דרך קופ''ח, או עם החזר.

שווה לברר.

זה מתוך קבוצת הפייסבוק 'מרוצפות' של נשים על הרצף.

מאגר המאבחנים.ות המעודכן של מרוצפות - אוטיסטיות כותבות

אנחנו הלכנו מתוך הרשימה לפסיכולוגית ופסיכיאטר בנפרד, בחרנו רק לפי זמינות של תורים, ושניהם היו אנשי מקצוע מעולים ממש.

אני לא אמליץ לך ישירות עליהם בגלל שביקשת מקום שעושה גם וגם, אבל יש ברשימה גם מקומות כאלה.

בישיבה מול המזכירה בקופה בניסיון להבין איך אפשר לקדם.

ואם היא לא יכולה לעזור ללכת לרופאת ילדים,להסביר לה את הדחיפות ושהיא תלחץ.

באומנות

הידרותרפיה

ועוד..

אל תחכי שיצרו קשר. כדאי שתפנו לרופא המשפחה ותשלחו טפסים רלונטים

אולי להתחיל עם יצירה והרקדה לבנות ואז אוכל לכולם, שבזמן האוכל המשפחה מגיעה ואז החברות הולכות ונשארת המשפחה לברכות.

נשמע הגיוני?

בגלל שהמשפחה תבוא ב'טפטופים', זה לא כל כך מסתדר לי עם האוכל המרכזי (באירוע רגיל עושים סוג של קבלת פנים בשביל זה. למשוך את הזמן עד שכולם מגיעים).

חשבתי אולי לעשות-

אוכל לבנות

הרקדה

יצירה - ואז בנות שסיימו הולכות הביתה, ומשפחה שרוצים באים מוקדם להשתתף

מנה ראשונה למשפחה

ברכות

מנה שנייה למשפחה

אולי זה גם יצא לי יותר זול, כי לבנות אפשר להביא דברים זולים, ולמשפחה אוכל ברמה יותר גבוהה.

אבל אין לי מושג איך זה יעבוד, ואיך לתכנן את הלו''ז.

מעניין כמה זה באמת עוד כאב ראש.

בעלות זה בטוח מוסיף, כי זה לשכור אולם פעמיים.

ואיפור, ושיער לילדה...

אולי יש לכם מקום בבית? אולי אולם בבי"ס? לפעמים יש עוד פתרונות חוץ מאולם ממש.

מודה שאצלינו לא מתאפרים לבת מצוה ( הן קטנות!) והשיער זו לא הוצאה משמעותית אבל כנראה מקובל אחרת אצלכם...

אם במקרה אתם בירושלים יש לי המלצה למישהי אלופה וזולה לתסרוקת (לא עושה איפור)

לי אישית נשמע שלעשות אירוע ארוך ומתגלגל זה המון כאב ראש ויותר קשה לדייק את הצרכים 

ושיער לילדה.

קצת קשה לי לדמיין את המצב של אירוע לחברות בלבד, אבל אולי באמת כדאי לשקול את זה ברצינות.

אלא יותר בסגנון "ערב כיתה" ארוחה טעימה שמתאימה לבנות בגילן, יצירה, ריקודים, ואיזה משחק של ברכות לכלת השמחה.

הכי כיפי ומותאם

יצירה

אוכל וריקודים לחברות

ואס ארוע משפחה-

אוכל למשפחה

ברכות

ריקודים למשפחה

אפשר להוביף יצירה או סדנא לחברות לפני שכולם מגיעים

אם חשוב לכם

אבל בדרכ החבאות נשארות עם המשפחה

לדרשה ברכות וריקודים

בסוף הן עושות שמח ..

1. היחס הוא בערך חצי/חצי. חברות עושות שמח אבל גם באלגן, וזה פחות מתאים לאופי של חלק מהמשפחה.

2. הילדה ממש ממש לא רוצה לומר דרשה בפני החברות. ומתפדחת ממש גם שישמעו את הברכות של הסבתות ושלנו ההורים. מבחינתה, היא מעדיפה שלא תהיה בת מצווה ולא לדבר בפניהן.

אני גם הייתי מעדיפה שלא יהיה ארוע מאשר לדרוש לפני החברות שלי.

אצל אחת הבנות שלי עשיתי בוקר על על חשבון בית הספר בשיתוף עם המורה,ארוחת בוקר יצירה פעילות שהמורה הכינה,ריקודים בסוף,הבנות יצאו מרוצות עד השמיים,

ולמשפחה עשינו משהו כמו ערב סופגניות בחנוכה.

לא מאד רשמי,יצא ממש מוצלח,

רעיון נוסף,לעשות שני ארועים באותו יום צהריים חברות ואז בערב משפחה זה יכול להתיש מאד לכן ממש חשוב לתכנן הכל בצורה נכונה.

לק"י

אם זה השיקול המרכזי.

אם יש עוד סיבות, אז אולי באמת עדיף להפריד.

עוד אין לי ניסיון בנושא, אז אין לי כ"כ איך לעזור.

ומזל טוב!!

כשאני חגגתי בת מצווה - לחברות עשיתי טיול/סיור עם עוד חברה. ריקודים לא היו, אבל זה התאים לי מאוד... וגם דרשה לא הייתה.

למשפחה עשינו אירוע בחצר, ואמרתי דרשה - אבל דרשה בחרוזים בליווי מצגת תמונות, אז זה היה קליל יותר. (אולי זה משהו שיתאים לבת שלך גם מול החברות?)

לנו חשוב המעמד של הדרשה, דווקא בגלל שזו ילדה עם פחד במה, ואנחנו מאמינים שיעשה לה טוב להתמודד עם הפחד וכן לדבר, בסביבה מאוד תומכת ומחזקת.

מצד שני, אני לא רוצה לדחוק אותה מדי, וגם פחות בטוחה שהחברות יפרגנו, ולכן יהיה טוב בעיניי שהיא כן תאמר דרשה, אבל רק למשפחה.

אהבתי ממש את הרעיון של לשלב מצגת שתקל עליה. תודה!!

אני עם פחד קהל וההורים שלי דרשו ממני לדרוש לא רק שזה לא עזר גם הבת מצוה שלי זכורה כדבר שלילי בעבורי,רק בגלל הדרשה הזו,

בסוף אתם ההורים ומחליטים.

אבל את הבת שלי ממש זרמתי איתה

של הצורך להתמודד בדווקא עם הפחד?

כי אם זה לא בא ממנה - לא נראה לי שזה יעזור, אלא רק יגביר לה את הפחד...

בכל אופן, מעניין שדווקא המשפחה המורחבת היא סביבה תומכת ולא החברות זה אומר שיש לכם אווירה טובה במשפחה!

היא עדיין מאוד מפחדת, אבל יודעת שמול המשפחה זה יעבור בטוב ולכן מוכנה להתאמץ לעשות את זה.

מול חברות לא מוכנה ויהי מה.

וכן, ב''ה זכינו במשפחות מפרגנות שירימו לה לא משנה מה יהיה (והיא יודעת את זה).

שהדלקות נובעות מצינון שמגיע לאוזן.

אז צריך לטפל בצינון.

הוא נתן לי תרסיס של מי מלח לאף.

ואפשר גם לנסות רפלקסולוגיה. 

כי זה התחיל גם בגיל 8 חודשים שהתחלתי להפחית משמעותית את ההנקה.

פורום אמהות מיועד לגילאים גדולים יותר, סביב בית ספר יסודי ומעלה.

רפואה שלמה לילדון!

לילדים רגישים צריך לחכות שיגדלו זה הפתרון היחיד - 

יש תעלה חסומה באוזן וככל שגדלים התעלה גודלת ואז התעלה פתוחה ואין לחץ על האוזן

עברתי לצמחי, תרסיס של מי מלח לפני השינה , שינה עם כרית בלילה

הלכתי לשערי צדק לד"ר אטל (מנהל מחלקת אאג ילדים) והתייעצתי עם הרבה מומחים

לקראת גיל שנה וחצי אפילו לפני עבר לגמרי ב"ה

וד גיל שנה וחצי, הדברים שהזכרת עזרו?

שנגמר אחרי ארבעה סבבים, ובלי ניתוח כפתורים.

קודם כל- הפסקה מיידית של חלב ומוצריו לחלוטין!!

ויש דבר נוסף שהוא קצת אאוטינג אז את מוזמנת בפרטי

בוריקיטס ביתיים

בורקס פיצה

פסטה/תפוחי אדמה מוקרמים

אורז

פתיתים

פסטה בולונז

פסטה עגבניות

פרגיות

שיפודי חזה עו

כנפיים קריספיות

סלמון בתנור

קציצות טונה מטוגנות

מלאווח עם ביצה ורסק

טורטיות ממולאות השר/ גבינות/ חביתה

חביתות עם תוספות

בוריקה

מה שמשביע.

שזה אומר הרבה בשרי מבושל ולא ארוחות ערב קלות.

(ומתאים גם לצהריים כמובן)

עם עדיפות ללא עצמות...

שניצלים, פרגיות, קציצות עם או בלי רוטב, בקר בבישול ארוך (אם נשאר משבת), בורקס בשר, פאי רועים וכד'.

מניחה שיהיו מתבגרים שיזרמו גם על כרעיים ואז מאוד קל להכין בתנור עם אורז או תפו"א.

וכמובן פחמימות וירקות כמו פתיתים, פסטה, אורז עם ירקות, תפוחי אדמה ברוטב, אנטיפסטי, סלט כרוב, ירקות חתוכים.

אם לא מתחשק לי או שאין בבית בשרי, אני מכינה קציצות טונה כשבא לי להשקיע, או תבשיל מהיר ומשביע של טונה, חצילים, פלפלים, עגבניות או כל ירק אחר שיש בבית ומתאים. מתייחסת לטונה כמו כל דג מבחינת תבלינים וכו' (תחשבי למשל על חריימה או דג מרוקאי עם טונה)

גם שקשוקה הולך טוב, עם אורז, פתיתים או קוסקוס.

הדגש הוא על כמויות ולא על אוכל הכי מושקע.

נגיד מלוואח פחות יהיה, כי יותר קשה לשחק עם הכמויות וזה הכנה אחד אחד (אני משווה להכנה של סיר אורז נגיד)

שלא לדבר על עניין הבריאות.

וגם לא בנים..

הגדול שלי בן 8

אבל בפשטות הייתי נותנת לה תקציב חודשי (מה שנקרא דמי כיס..) לשטויות כאלה שתתנהל איתו בעצמה. זה יכול להיות חינוך טוב לכלכלה. ולדבר איתה על תזונה נכונה. שלא תוציא את כל הסכום על שטויות של אוכל אלא שתקנה לעצמה פה ושם גם תכשיט מטופטן או דברים אחרים שהיא *רוצה*.

באופן כללי בעיני הורים אחראים לתת לילד את כל מה שהוא *צריך* ויכולים לפרגן גם במה שהוא *רוצה* אבל פה יש להם גם אפשרות להתחיל לחנך אותו להתנהלות כלכלית נכונה.

לק"י

אני כן אומרת להם (וגם לקטנים, שיש להם כסף מדמי פורים וכדומה), שגם אם זה הכסף שלהם, לא כדאי לקנות הרבה ממתקים.

אצלינו הם קטנים יותר, אז זה שונה. אבל בעיקרון פעם בשבוע אני הולכת איתם לקנות ממתק. ובעלי גם לפעמים לוקח פעם בשבוע.

בגיל גדול יותר הייתי משחררת כנראה. אבל כן מדברת על זה שלא כדאי וזה לא בריא לאכול יותר מידי שטויות (יש לנו בבית חטיפים ושוקולדים, ואני אומרת להם את זה. שלא יגזימו).

כי היא יודעת שיש לה תקציב מוגבל.

והתקציב הוא כי זיהית אצלה *צורך* בכסף ל*רצונות*.

אז את נותנת לה מענה על הצורך. כמובן שאת גם יכולה לעודד אותה לעשות בייביסיטר כדי שיהיה לה יותר כסף לרצונות שלה.

אבל בסופו ש דבר האינטרס פה הוא לתת לה להוציא בתבונה. ואת ז היא תלמד ע"י ניהול התקציב הקטן שתתנו לה. ובחודששיגמר לה הכסף אחרי שבועיים היא תבין שפשוט אין עוד..

כמובן בשיח נכון שמלווה את התהליך 

בעזהי"ת

זה לא כסף שהוא צ'ופר מבחינתי אלא צורך, וצורך אני נותנת לילדים שלי- כמו שאני נותנת להן אוכל, בית ובגדים ללא תמורה. וכמו שאני לא אגיד לבת שלי 'היום לא סידרת את החדר אז אין ארוחת ערב', אני לא אגיד לה 'לא עזרת אז לא תקבלי דמי כיס'. 

כן להגדיר מה הסכום שהוא צורך ולא אקסטרה.. אני כן חושבת שהיכולת לקנות מידי פעם פינוקים פה ושם בשליטה של המתבגרת זה צורך.

מעודדת תזונה נכונה גם כשקונים משהו טעים (נניח להעדיף יוגורט מפנק)

כשהילדים היו ביסודי נתתי כסף מדי פעם כשהיו מבקשים

ילד אחד היה מבקש הרבה

לפעמים הייתי מפנה אותו לקחת חטיף מהארון ולא לקנות

כשהם יצאו לישיבות נתתי להם לנהל לבד את התקציב

כשהם הבינו את המשמעות של ניהול כלכלי ע"י כרטיס אשראי/ מזומן

הם גם למדו פחות לבזבז

כתלות בעבודה/ משו אחר?

לא יודעת אם זה טוב או לא...

כן מנסה להגיד לה לקנות אוכל, ולא כל יום ממתק... אלא מידי פעם.

אבל לא יודעת כמה מתוך זה עובד.

לא יודעת אם אני נוהגת נכון, ככה מרגיש לי...

והם יודעים בדיוק מתי וכמה יקבלו, זה לא מותנה בשום דבר ובכסף הזה אני לא מתערבת במה הם קונים.

מעבר לזה משתדלת שבבית יהיה שפע של אוכל וגם של שטויות אבל דברים ביתיים כמו עוגות עוגיות ממתקים ביתיים שלפחות יהיה אפשר לנשנש דברים פחות גרועים 

היא עושה בייביסיטר מגיל מאד צעיר וגם יש לה כסף ממתנות וחגים.

בעזהי"ת

מספיק שהן יוצאות פעם בחודש לאוכל שהוא יותר מפיצה וזה כבר רוב התקציב. 

הבת שלי עוד לא לגמרי בגיל (הגדולה בכיתה ו'), נתנו להן עשרה שקלים לחודש מתחילת כיתה א' אבל מודה שאנחנו לא ממש עומדים בזה כי לא זוכרים וגם להן אין ממש צורך בזה אז דיי הפסקנו, כשהן מבקשות הן מקבלות וזה עוד סכומים מזעריים אז זה סבבה לנו (נניח שני שקלים לקנות ממתק במכולת אחת לחודש, נו שויין). 

עכשיו למשל יש חודש ארגון ויש קיוסק בסניף, נתנו לכל אחת מהגדולות (ד' וו') 20 שקלים לכל החודש בתחילת החודש ולבחירתן מה לעשות עם זה ואיך לחלק. 

אני כן רואה שחברות של הגדולה מתחילות לרצות וכשהיא תגיע, בטח נתחיל מ50 בכיתה ז' אבל יש לה חברות שמקבלות הרבה יותר.. 

אצלי אני לא מביאה להן שקל לשטויות.

הבנות שלי עובדות, מרוויחות יפה, ומוזמנות להשתמש בכסף כראות עיניהן. אחת באמת קונה איתו מדי פעם גומי וכאלה- אבל זה נדיר למדי.

ויש בבית יש אוכל בשפע, וגם פינוקים שאפשר לקחת לאולפנא (ונקנו בזול בסופר/ב'משנת', ולא במחירים של השמיני...). אז למה שאביא להן כסף נוסף?

כשהגדול שלי למד בישיבה ולא היה מסוגל לאכול את האוכל של חדר האוכל, כן הייתי מציידת אותו בסכום קבוע מראש כל יום, שהיה אמור להספיק לאוכל- והוא יכל לבחור מה לאכול ואיך להשתמש בכסף- כי הישיבה היתה צמודה למרכז מסחרי.

אבל שוב, זה היה כסף לארוחת צהריים. לא ל'שטויות'. 

ובאולפנה יש את השמיני- שמוכרות כל מיני מתוקים. וגם חנות קרובה ולפעמים היא רוצה להתפנק. לא רואה בזה בעיה כשזה במידה. כילדה אני זוכרת שלא היה לי כסף מהבית וההורים סמכו על מה שאקבל באולפנא, והייתי ממש מרגישה קושי לראות חברות נהנות לקנות דברים בין הארוחות גם אם זה נחשב שטויות ולי לא היתה היכולות.

ובכלל כמתבגרת זכורה לי תחושת הרעב הגדולה..

אני לא מסכימה לה להכנס לבתים בגיל הזה..

גרים בעיר.

מבינה שאתם בישוב ולכן השוני

דווקא בתיכון, כשהלימודים עמוסים יותר, ובטח אם יש פנימיה הדרכה וכו יש פחות זמן לעבוד מבכיתה ו'.

לפחות אצלנו זה ככה

שכבר אפשר לעבוד בו, ומצד שני באמת ההוצאות גדולות.

בעיני 2 כיוונים:

1. מדי פעם לפנק באיזה שטר באהבה אבל לא כל יום..

2. לתת דמי כיס שמבחינתכם כוללים גם אופציה לקניות האלה, וככה היא תחשב בעצמה מה איך וכמה.

אישית כן מתחברת לאופציה א' שמאפשרת ככה לפנק בכיף כשמתאים, מצד שני יש צדדים לכאן ולכאן..