1. אני לא בטוחה שזה כל כך נכון המחשבה שלטובת הילדים אני אשאר בזוגיות הזו ואהיה כבויה. זה גם משהו שהילדים מרגישים, גם אם אין להם מילים להגיד את זה, וזה משפיע להם מאוד על החיים. זה משדר אמירה כזו כמו שכתבת בסוף והיא לא אמירה מעודדת או מכניסה אור לחיים, ואני חושבת שזה ממש אמור להיות חלק מהקיום שלנו כאן- שיהיה לנו טוב ושמח.

2. אין גבול לתסכול שזה גורם, להרגיש שאת עובדת כבר שנים, ושום דבר לא זז. זה פשוט מייסר ומרגיש כל כך לא פייר. הלואי שהיה לי משהו חיובי להגיד על זה, הכי טוב שאני מוצאת זה- חיבוק ממני על התחושה הקשה. אוף.

3. הוא שמח כשאת שמחה? עצוב לו כשאת עצובה והוא מרגיש צורך לעודד אותך? את לא צריכה לענות ע"ג הפורום. אם כן, בעיני עוד יש תקוה, וצריך למצוא את הנק' שמעוררת אצלו את ההבנה שעצוב לך ברמה שאת לא מוכנה להמשיך במציאות הנתונה. אבל בעיני גבר שלא אכפת לו מהנ"ל זה באמת כבר סוג של חסר סיכוי. ואם המצב הוא שהוא באמת אדיש, אז אולי טוב תעשו אם תיפרדו כבר עכשיו. מגיעה לך אהבה, מגיע לך ולילדים להכיר מערכת יחסים שהיא משמחת את השותפים בה.

4. את כל כך גיבורה וישרה ומתוקה, ואני רוצה לחבק אותך

לא עצוב כשאני עצובה ובטח לא מנסה לעשות משהו בנידון

זה ממש נקודה חשובה.

הוא מאמין באופן עקרוני שזה יעבור לי גם אם הוא לא יתייחס ולכן הוא לא מתייחס.

זו אמירה. זו החלטה שלו. זו תפיסת עולם שלו.

הוא אומר שיש לי מצבי רוח ואין טעם להתייחס אליהם כי הם גם ככה ישתנו מעצמם.

אין טעם לדבר ואין טעם להיות שם בשבילי כי גם ככה הכל יעבור מעצמו (כאילו מעצמו.... אני פשוט אעבור הכל לבד. ואטפל במה שצריך לבד.)

נגיד גם עם הילדים

השבוע ראינו שיפור ניכר במצב הרגשי של אחד הילדים.

תגובת בעלי "את רואה זה עובר לבד"

כן בטח לבד!!!!!! כמה עבדתי על זה!!!!!!!

לא יודעת כמה הוא שמח שאני שמחה. לפעמים הוא מכבה אותי בכוונה והוא לא יודע להסביר למה

נגיד יש לי מצב רוח טוב, הוא בלי כוונה מוריד. וכשאני מראה לו שזה מה שהוא עושה, הוא לא מבין את עצמו.

אז אני לא שמחה מדי לידו בכללי כי זה סתם יצור מתח.

נגיד מוזיקה אני לא מפעילה לידו. הוא יכבה אותה. לפעמים הוא גם יגיד "את יודעת שאני לא אוהב".

ביום שישי החלום שלי שהוא ילך מהבית כדי שאני אוכל לבשל ולהקשיב למוזיקה.

הוא לא רואה ולא מצליח לראות כמה אני מתכווננננת אליו.

הוא אומר שהכל זה סיפור בראש שלי שאני בונה והכל הרבה יותר פשוט וטוב.

אולי אני באמת הוזה את הכל...

ונשמע שיש לו בעיה.

בטח גם הוא אדם עצוב, אם ההשקפה שלו היא שאין לך הרבה השפעה על החיים, החיים פשוט קורים וזהו, ושמחה גדולה מדי זה גם לא טוב... אולי הוא בא מתרבות שמעודדת כזו תפיסת עולם?

ברור שזה יוצר אצלך אבן בלב, משקע על משקע על משקע.

לבי איתך.

בדוגמה של המוסיקה, מה יקרה אם תעמדי על שלך שאת רוצה לשמוע מוסיקה וזה חשוב לך?

וככה לאט לאט גם בדברים אחרים?

אני רוצה להתייחס לכמה דברים שכתבת

"בזמן האחרון קצת קשה לי להיות איתו פיזית..

נמאססססס

לקחת אחריות על הכל לבד!!!!!!!!!!

אני רוצה את החיים שלי

אני רוצה לפרוח, לחיות, לשמוח, לעוף

ונמאס לי שהוא עוצר אותי

נמאס לי להתחבא ממנו, להסתיר דברים בחיים שלי כי הוא לא יאהב אותם וזה ישפיע לו על הצצברוח וכל הבית יושפע

אני עושה הכל כדי שיהיה לו טוב ולכולם יהיה טוב

ואז לילדים תהיה בריאות נפשית יולדות טובה"

בעיקר לזה בעצם

כשאת לא עושה את כל זה ומסתירה ומרצה ולא פורחת שמחה ועפה, זה לא בהכרח קשור אליו

זה דפוס של ריצוי או פחד מהתגובה שלו שמנהל אותך

זה משהו שניתן לפתור כדי שיהיה לך טוב. וקוראים לזה עצמאות רגשית ונפרדות. הקשבה לעצמך. 

תנהלי את החיים שלך כאוות רצונך

ואם לא נעים לך להיות איתו פיזית ממש אל תכריחי את עצמך מאמי. החיבור שלנו יותר רגשי מנטלי מאשר פיזי מול הגבר בתור התחלה. והגוף זוכר..

אז היא איתו פיזית ובכללי "הולכת על ביצים" כדי שמצב הרוח שלו לא ירד וישפיע על כל הבית.

פותחת השרשור היקרה, אם הבנתי אותך נכון וזה העניין, אז בהנחה שהוא לא אדם מכה או מתעלל, תדעי לך שלא הכול תלוי בך!

ואולי הוא יהיה במצברוח רע ממשהו אחר וכל ההשתדלות שלך לא תעזור.

אבל מצב הרוח המשפחתי מושפע גם ממצב הרוח שלך! וממה שאת מרגישה, גם אם זה בשקט בשקט.

את אדם כנה,הילדים שלך כנראה גם אמיתיים ומרגישים כמו שילדים יכולים להיות.

אל תקחי אחריות על מצב הרוח שלו.

הוא אדם בוגר והוא אחראי.

הילדים שלך חזקים יותר ממה שאת חושבת ושוב - בהנחה שאין כאן התעללות רגשית - הם יכולים לשרוד מצב רוח רע של אבא, גם אם הם לא יודעים מה הסיבה למצב הרוח הזה.

את חשובה.

כלומר, נשמע שאת שמה לפנייך את כל העולם, לפני שאת מתחשבת במה שאת רוצה וצריכה.

ואני בטוחה שאת רוצה להעביר מסר כזה בדיוק לבנות שלך - שהן חשובות.

את המודל שלהן לחיים, תהיי חשובה לעצמך כדי שהן יוכלו לזקוף ראש ולהרגיש חשובות לעצמן.

כתבת נקודות חשובות

אבל אם אני שמה את עצמי לפני הכל, זה יוצר מתח בבית.

נגיד קניתי נעליים חדשות שמאוד אהבתי כשלא הייתי צריכה - מתח

ארגנתי פעילות קהילתית - מתח

נסעתי עם הילדים לטיול - מתח

הוא לא מרגיש את המתח כי זה חלק מההכחשות שלו

אבל אני מנסה לא לוותר על עצמי ומצד שני שלא יהיה מתח.

אבל הרצון להימנעות ממתח לא צריכה להכתיב לך את החיים ברמה הזו.

יש מקום להתחשבות, ברור.

אבל זה צריך להיות הדדי.

כלומר, אם אין כסף אז כן, כדאי להימנע מקניית נעליים.

אבל אם יש כסף והוא רוצה לנתב את זה למשהו אחר, לא בטוח שהרצון שלו עדיף על שלך, גם אם זה אומר שתריבו על זה ותהיה אווירה מתוחה בבית...

זה משהו שצריך להיות מדובר. 

להתעלם ממה שנראה לך שהוא חושב

לא מעט פעמים גיליתי שאני בטוחה שהוא מתבאס עלי והוא בכלל לא היה בכיון..

במקום לצמצם את המתח מכיוונו (להסתיר, לתרץ, להימנע מלגרום למתח)

נסי להיות שם עם המתח, ולהרגיע את עצמך.

האם הנושא הזה עולה בטיפול האישי שלך?

החלקים שאני מחביאה או מושפעת ממנו

זה חלקים במודעות שאני בוחרת

כדי שהזוגיות תמשיך להיות

כדי שהוא יהיה מרוצה וירגיש שיש לו זוגיות טובה (מבחינתו)

ואז תהיה זוגיות. לילדים.

נכון זה לא אידיאלי, אבל אני כן חושבת שבמקרה שלי זה יותר עדיף מגירושין.

זו החלטה, את מבינה? החלטה שלפעמים קשה לי.

היא למה את חושבת או בטוחה שאת חייבת לרצות ואם לא זה יהיה גירושין

אם תהיה לו זוגיות לא טובה מבחינתו - שבה את לא מרצה אבל טוב *לך* - אולי זה יגרום לו לחשוב למה?

אולי כמו שהמקורית אומרת, יהיה לו פחות נוח, הוא יתחיל לזוז גם, לכיוון שלך.

או יעורר אותו למחשבה.

כרגע הוא במקום ממש נוח מבחינתו, אין לו סיבה לשנות ואין לו סיבה ללכת לשום טיפול זוגי, למה לו?

חשבתי אולי על כוון שאני לא מכירה בעצמי מקרוב, אבל אולי יכול להיות מפתח בהתנהגות שלו, האם הוא בדיכאון אולי? או סוג של בעיות קשב וריכוז או וויסות? מקריאה בפורום לפעמים רואה שמציעים כוונים שהם בעיות מהותיות שלא עלו עליהן וכשניגשים אל האדם כשיודעים שהוא משהו מזה, אז יש פתאום דרך איך שזה יעבוד יותר.

דבר נוסף, שאני קצת חוששת לפתוח, אני לא יודעת אם זה נכון לעשות את זה...

אתם מקיימים יחסים? אני ממש לא מתכוונת שאת צריכה לענות כאן. זה כדי לעורר מחשבה ואולי משהו שניתן להתקדם דרכו.

אני עוברת לדבר על עצמי עכשיו. בזמנים שהרגשתי לא מובנת ושהרגשתי שהצרכים שלי הם לא פקטור אצלו ביותר מידי תחומים, הקירבה הגופנית לא באה בקלות. וכשאמרתי שאני לא מצליחה ככה וצריך לשנות משהו, אז הוא חזר 'מעצמו' על רעיון שיצא לי להציע בעבר להתייעץ עם מישהו מקצועי. זו היתה הנק' שבה הוא הבין ששוה לערב מישהו וללמוד קצת בנושא מאיש מקצוע (במקרה שלנו אשת מקצוע, @נגמרו לי השמות שהגיע הזמן לתייג😉).

אני לא אומרת מה נכון אצלכם, אני לא מציעה שום דרך פעולה כשאני בכלל לא מכירה באמת את המקרה וגם אז לא בטוח שאני הבן אדם להציע הצעות. אבל מעלה את הנק' הזו.

ומצטרפת מאוד לאמירה של אחינעמית, ושל המקורית במילים קצת אחרות, אם את רוצה שהבנות שלך יבחרו בעצמן ובשמחה שלהן (ובע"ה משם גם איש טוב חבר לחיים), את צריכה לבחור בעצמך ובשמחה שלך.

את ראויה, זה אפשרי.

נראה לי חרדה גדולה

מכל שינוי וכל אתגר.

אחד הטריגרים הקשים שלי לזה שאני לא מסוגלת להמשיך, זה שאני "בשביל הילדים" עד הסוף בכל מצב.

אני מבשילה עכשיו לשים לזה סוף ולקבל את כל מה שיקרה בגלל זה. כי לא בטוח שטוב לילדים שלי ככה למרות שזה נראה כאילו הכל טוב הכל רגיל.

@orly1 יקרה ❤

לא מצליחה כרגע להגיב באריכות

אבל רק רוצה לכתוב שכ"כ שימח אותי לקרוא על כך שב"ה יש דברים שמתקדמים חיובי, 

שאת מרגישה יותר טוב ב"ה,

שיש התקדמויות עם הילדים

ושאת מוצאת פתרונות ומסדרת את מה שצריך כדי להתחיל שגרה חדשה.

ב"ה שתראו המון המון ברכה והצלחה וישועה שלמה בכל תחום ותחום 🙏

ולגבי הזוגיות - כואב מאוד מאוד מאוד להרגיש כך ועוד תקופת זמן ארוכה כל כך ועוד בזמני דחק כמו המלחמה.

שולחת לך חיבוק גדול גדול

מאמינה שכדי להתייחס בצורה ראויה לכך ולקבל מענה הולם צריך להעמיק ולהכיר את כל התמונה השלמה 

ולקחת בחשבון כמובן את המכלול שלכם, את כל מה שתיארת ועוד הרבה יותר מכך שחווים בכל יום ויום, בצורה רחבה ומקיפה

ומתפללת יחד איתך שתמצאי את השליחים הנכונים והמדויקים עבורך, עבורכם,

שהקב"ה ימשיך ויאר פניו אלייך

שתזכי להרבה בהירות וסיעתא דשמיא, בכל צעד ובכל החלטה

וב"ה שהקב"ה ישלח לך ישועה שלמה גם בפן הזוגי בשלמות, בגלוי, בחסד ובמתיקות גדולה גדולה 🙏🙏❤❤

מה שאת מתארת נשמע ממש כואב ומתסכל.

כואב כל כך לחיות יחד ולהרגיש לבד

כואב להרגיש תקועה ולא ממומשת

כואב לא להיות יכולה לבטא את עצמך במרחב שצריך להיות הכי נכון לכך- בזוגיות

כואב להרגיש שמעמידים פנים

כואב לא לסמוך עליו ולהרגיש שהוא חסר אחריות

כואב לחיות יחד ולוותר על כל כך הרבה דברים מתוך ברירת מחדל.

כל כך הרבה רצונות טבעיים ולגיטימיים שלא מתגשמים עכשיו וזה בוודאי כואב.

חשוב יחד עם זה לדעת, שהזוגיות שלנו היא תמונת מראה להתנהלות שלנו, של בן הזוג, וליחסים ביניהם.

כשכל צעד שאחד הצדדים עושה, משפיע על הצד השני.

בעצם את מתארת שבזוגיות שלכם, מהרבה בחינות את לוקחת את האחריות. על מצב הרוח בבית, על העתיד של הילדים, על הדאגה

לרווחתם הזוגית, על זה שהזוגיות תשרוד לפחות למראית עין

ההתייחסות שלך לבעלך (וסביר להניח שזה כמובן הגיע על רקע ההתנהלות שלו)

היא קצת כמו לילד מגודל+ מפרנס.

אין כאן שותפות אמיתית ועמוקה, אין כאן אינטימיות רגשית וכתוצאה מכך גם

לא באמת משיכה ואינטימיות פיזית נכונה.

כשיש צד אחד שלוקח את המקום המוביל בבית, ומשדר מבלי מודע לצד השני

שהוא לא רלוונטי, או אפילו כושל בעשיית החלק שלו כגבר,

כראש המשפחה, כאחראי וכמוביל

(ונראה שגם בזוגיות זה המצב) התגובה הטבעית של הצד השני

היא להכנס למקום הילדי, ובעצם נוצרת פה מערכת לא זוגית ולא מצמיחה, שהיא יותר של אמא וילד נזוף

מאשר של איש ואישה,

והתחושה בהתאם רחוקה, מתסכלת ומבאסת.

חייבת להגיד שאין כאן שום האשמה חלילה

למעשה, אצל רוב הזוגות יש נטיה כזאת, שדורשת מאיתנו,

כל אחד מהצדדים, להתחבר לטבע שלנו.

כנשים- למקום רך, ונשען שיכול ומאפשר קבלה ונתינה מהצד השני,

וכגברים, לקחת אחריות, לעמול ולהתגבר.

ויש כאן גם קצת תנועת מטוטלת, ככל שהאישה לוקחת תפקיד גברי,

הגבר נכנס לתפקיד יותר רפוי ומקבל

ומצד שני, בדיוק באותו האופן, ככל שאת תלמדי להכנס לעמדה נשית,

נשענת, מאפשרת, מקבלת, מחוברת לעצמך,

בעלך יוכל לחזור לעמדה ולמקום הגבריים,

לוקחי האחריות, מעניקי הבטחון והמשענת.

מציעה לך לפני שאת מרימה ידיים, לנסות גם את הכיוון הזה.

(גילוי נאות: יש לי תוכנית ליווי שעוסקת בזה בין השאר, ואני מאמינה בזה עד מאד ורואה כמה זה מציל בתים)

אבל פעם שמענו הקלטות של הרב עמנואל תהילה.

יש לו קטלוג של סיפורים לבחירה במגוון נושאים, אני מאוד התרשמתי, זה לא ילדותי, אבל לא סיפורי אלא ממש סיפורי צדיקים, פרשת שבוע, סביב החגים, סביב מידות 

יכול להיות שזה יותר לילדים אבל שווה לבדוק

יש מלא בספוטיפיי ויוטיוב. תקשיבי שם ותחפשי לה. גם לי יש ילד שלא קורא והתוכן באודיו זה ממש הצלה בשבילו (גם באנגלית).

@שופטים איפה אפשר להשיג את הקלטות שלו?

@אחתפלוס הסתכלתי שם והלכתי לאיבוד מרוב מבחר🤭 אולי יש לך או למישהי אחרת המלצה ספציפית?

@דפני11 אמיתי המספר לא מיועד לילדים צעירים?

@אנוני.מית יש לך המלצה ספציפית? (היא לא יודעת אנגלית)

סיפורי תנ”ך לילדים 

יש עוד מלא. צריך רק לדעת לחפש ואולי שהיא תקשיב לפני אם חשוב לה לבחון תוכן. (יש גם תנך באווירה חילונית וזה לא מתאים לכל משפחה)

לק"י

הבן שלי בן 11 עדיין אוהב. אבל לא יודעת עד איזה גיל זה יתאים.

אני מבינה שזה חלק מגיל ההתבגרות, אבל זה לא הופך לנחמד יותר.

🫂

זה ההסבר שלך

אמרתי לה- 'כי אני עייפה וצריכה לנוח'

אני לא נותנת הסברים שמצדיקים את ההחלטות שלי

גם כי אין צורך וגם כי זה פותח אפשרות דיון לא רצויה

הייתי עונה בסתמיות 'רואים' 'ככה'

או מתעלמת מהשאלה

תלוי בטון שהיא נשאלה

בדיוקכך.

הבעיה שאנחנו המון פעמים מתנצלות, ממה שאני קוראת אותך את לא חיה את חייך כך ואת צודקת לגמרי, אבל רובינו כן

רוב האנשים מצטדקים וגם מתנצלים כששואלים אותם (ובמיוחד נשים)

כדי להגיב אחרת

צריך להיות מודעים להשלכות התגובה ולהתאמן להגיב אחרת

(זו יכולת נרכשת)

בשיח הורה ילד

זה הכי משמעותי

כי ההשפעה של ההורה על השיח היא כמעט מוחלטת

(בניגוד לשיח בין מבוגרים

ששם ל2 אנשים יש השפעה על השיחה

ותגובה אחרת עוזרת

אבל השיח תלוי גם בצד השני)

משפט כזה היה מוציא אותי מדעתי, כל הכבוד שהלכת לחדר ולא צעקת עליה, אני לא הייתי מצליחה.
 

מאוד קשה לי שהמתבגרות שלי לא עוזרות בבית בכלל. ברמות שמזעזעות אותי. אצלנו שיחות הבהרה עוזרות, לצערי לזמן קצר מדי...

מציעה לשבת איתה לשיחה ולשקף את המצב מהצד שלך, למשל מה את עשית מהבוקר ומה היא. וכמה היא מקבלת מהבית ולא נותנת. (ארוחות, שימוש בכלים שמישהו צריך אח''כ לשטוף, קניות, הסעות, כביסות וכו') האמת שבעיני זה משפט כל כך חצוף, שהייתי מבהירה בהזדמנות קרובה באופן חד משמעי שלא מדברים ככה לאמא. ושלראות סרט זה הרבה פחות חמור מגאווה וחוצפה... אבל איך שאת מכירה אותה ואת הדינמיקה בבית, תעשו מה שנכון לכם

את אמא מדהימה, שהצלחת לא להגיב לה! אני בטוח הייתי מתפרצת מיד...

האמת, שאולי במצב כזה לא נכון להתאפק, וכן צריך להעמיד אותה במקום מיד - לא מתוך התנצחות, אלא פשוט כהעמדת גבולות, שלא מדברים ככה לאמא בשום אופן.

מניחה שזו לא פעם ראשונה שהיא אומרת פנינים כאלה... חיבוק לך❤️ אולי אחרי המלחמה כדאי לשקול הדרכת הורים, כדי לדעת איך להתמודד מולה...

אני כן חושבת שצריך לדבר ולשתף, אם קשה בשיחה אפשר במכתב, בסוף אנחנו אחראים על החינוך ואם לא תספרי לה שנפגעת ושזה ממש לא היה במקום איך היא תלמד?

כשהיה לי מקרה דומה והייתי עצבנית ביקשתי מה AI לנסח מכתב ודייקתי אותו עד שהיה נראה לי קולע.

לא בהכרח שזה יעזור ויהפוך אותה 180 מעלות אבל אותי זה הרגיע שעשיתי את ההשתדלות שלי, כי למרות שאני טיפוס  שנמנע מויכוחים יש מצבים שזה הכרחי..

תקראי לה לחדר לשיחה ותלמדי אותה

שכדי ליצור אמא רגועה עם כוחות

אמהות צריכות לאכול אוכל איכותי גם אם זה במחיר סרט.

ושאם יש לה ביקורת שתתכבד ותשמור על האחים או שתעזור קצת כדי שלא תקרסי כשהפרינססה מסתובבת עם חברות.

סתם. לא יודנת כמה חכם להגיד את זה אבל אני מבינה אותך כל כך ושולחת חיבוק.

הייתי בהדרכת הורים ספציפית עליה, כי היא באמת ילדה שמאתגרת אותי באופן מיוחד (בעלי טוען שזה בגלל 'היא ממש דומה לי. אני לא רואה את זה, אבל כן מעריכה את הדעה שלו, אז כנראה שיש בזה משהו).

אולי אני צריכה לחזור, כי זה כן הועיל לתקופה מסוימת, ועכשיו אני מרגישה ששוב אנחנו מתרחקות.

וכמובן שהחופש הזה שלה, מול כמות העבודה שלי, לא מוסיף רוגע. זה מתסכל ברמות.

אבא שלה באמת מצליח לגרום לה לעשות דברים.

אבל כשהוא לא כאן, אני לא.

היה לה בעקרון תפקיד מוגדר, היא פשוט לא היתה עושה אותו. כשהיינו מתעקשים, היתה עושה עקום בצורה שיותר פוגעת ממועילה.

הקטע שבעלי מצליח להוציא ממנה קצת עזרה (עם תלונות, אבל לפחות משהו), לכן ברור לי שהנקודה היא הדינמיקה ביני לבינה.

אנחנו כהורים אשמים בזה.

אנחנו כל הזמן משדרים להם כמה דברים בעייתיים

1) הורה צריך להכיל כל הזמן

2) הורה הביא ילדים לעולם כך שכל התחזוקה היא בעייה שלו והוא צריך להתמודד עם זה

3) מותר להשתגע בגיל ההתבגרות

4) הורה צריך להיות תמיד חינוכי, נחמד וכספומט

5) אין ילד רע, יש ילד שרע לו

6) הורה צריך להיראות טוב ,לשדר שמחה ולהיות מוכן לכל תרחיש

7) העיקר שילד ישתף אותנו

8) מערכת החינוך לא טובה

9) מורה צריך למצוא גישה לכל ילד ולתת יחס אישי

10) צריך לאהוב את הילד בלי תנאי

יוצא שילדים מקבלים מסר שהם לא אשמים בכלום אף פעם , לא אחראים על שום דבר והורה צריך לשמוח כשבכלל משתפים אותו. וגם אם הם עושים בעיות , הורה עדיין חייב להם כי הוליד אותם.

ומה טוב בכלל בחינוך ביתי או חיתול רב-פעמי? 

אבל פחות אהבתי את הקביעה של "אנחנו ההורים אשמים בזה"...

אשמה עצמית לא תוביל לשום מקום בשום מצב.

יש דברים שאפשר לשנות בהתנהלות ובדינמיקה כדי לנסות לשנות, אבל יש גם אופי מולד של ילד, שההורה לא אשם בו... (וגם הילד לא, כמובן, וצריך לעזור לו ולכוון אותו לטוב - ככל האפשר)

נכון זה לא אשמת ההורים זה אשמת התרבות

ההורים שלי לא שידרו לי את רוב הדברים שהיא כתבה, בכל זאת איכשהו קיבלתי את זה מהסביבה

והתפיסות האלו יצרו לי ביקורות שונות על ההורים שלי (מודה בצער)

אין ספק שאם גם ההורים מושפעים מהחשיבה הזאת זה יותר רציני

סליחה על הפלישה, תגובה גאונית. ומאד מעוררת מחשבה

קודם כל כואב לקרוא את זה , ואין ספק שאת חשובה קודם כל ורק שתשקיעי בעצמך יהיה לך את הסבלנות להשקיע באחר(:

אז לא להזניח את עצמך תמיד לחשוב עליך , גם בנקיונות גם בבאלגן .

5 דק קפה לפני עם עוגה .. לשבת בחוץ לשמוע רגע שיר שאת אוהבת .. זה לא חייב להיות הפסקות של חצי יום. ( וגם זה מותר )

לגבי הבת שלך 2 דברים

1. היא מנסה לדבר איתך ( גם אם עקום , היא רוצה תשומת לב , לפעמים ילדים עוקצים דווקא במקום שכואב , כי כואב לה משהו , בדרך כלל זה שלא רואים אותה מספיק .. תנסי מתי שאת נינוחה ואין לך עומס לדבר איתה ככה בכיף. . ובלי מגננות .

2. יש פה גם חוסר כבוד , זה לא אומר שהיא רעה זה בדרך כלל אומר שעובר עליה משהו , אבל זה לא צריך לצאת עליך .

תגידי לה אני מבינה שחשוב לך החינוך שלהם ( באמת ולא בציניות) עם זאת תביני שאת מתנהגת בחוסר כבוד את קודם כל מזלזלת בעצמך ובי כאמא 

( גילוי נאות אמא אני לא , אבל עבדתי מלא עם ילדים ונוער עם בעיות התנהגות)
 

באמת אחרי שנת לילה אני מבינה שהיא רצתה לקבל קצת זמן של קשר ויחס.

אולי היא קיוותה ששמתי לאחים שלה סרט כדי שאוכל לדבר איתה רגוע, והתאכזבה שלא זו היתה הסיבה...

האמת שמהחוצפה עצמה אני כבר לא מתרגשת.

מבחינתי זה כמו שלקטן בורח לפעמים פיפי- מתחלקות לה אמירות פוגעניות, אני הולכת עד יעבור זעם.

היא יודעת מה מותר להגיד ומה לא, ובדרך כלל אני לא כזה מתרגשת מפליטות פה שלה (אבל, כמו שכתבתי למעלה, זה גם היה משהו קיצוני, וגם היא תפסה אותי בזמן שגם ככה הייתי על הקצה).

לפחות עברנו את השלב שהיא אומרת את זה בצרחות...

בטח בזמן הזה. היו לנו לא מעט פיצוצים קולניים עם המתבגרים (בעיקר אחת מהם) כולל בדיוק בשנייה שאחותי הגיעה לקחת משהו ושמעה צרחות הדדיות, זה לא ממקום שאומר שזה בסדר, רק לנרמל שזה קורה ולכולם, כולנו על הקצה

אני חושבת שטוב שאת דואגת לעצמך, וזה גם אולי לא סבבה שהיא קמה מאוחר, אבל הרבה נוער בגילה קם סופר מאוחר.

 צריך למצוא זמן רגוע לדבר איתה לשמוע מה יושב עליה ולמסות למצוא דרך להציב דרישה וגם לראות אותה.

בהצלחה יקרה!!!

יש כל כך הרבה דברים הישרדותיים, sos שחייבים לעשות בדחיפות- שאין זמן לילדים שהם לכאורה עצמאיים ומסתדרים לבד.

אולי זאת היתה קריאת השכמה לראות אותה יותר.

מצד שני, בכנות, איפה אני מכניסה גם את זה ללו''ז???

אוף.

קשה להיות הורים במלחמה.

אם תצליחי למצוא אפילו כמה דקות, רצוי בשעות הלילה שהקטנים כבר לא מסביב, לדבר איתה טיפה, ובעיקר להקשיב לה, זה מצוין. תנסי, רק אם יתאפשר.

זה באמת באמת קשוח

קודם כל נשמע מתסכל ומקומם

הקושי של הזמן הזה והעומס

זה שהגדולה מרוכזת בעצמה, וגם מבקרת, ולא מושיטה עזרה

תחושה שהאמא השניה מורידה אותך

ממש ממש קשוח.

בסוף הכל יושב על החוויה שלנו בתוך עצמנו,תחושה שאולי לא הצלחתי או לא הייתי אמא מספיק טובה היוםוהיא מכאיבה, ועוד יותר אם מישהו מגרד אותה, ופי כמה כשמסובבים את הסכין.

תחבקי את עצמך, תכאבי את התחושה,

ותזכרי שלמרות שזה מה שאת מרגישה כרגע,

הכל בע"ה יעבור ואת בוודאי אמא נהדרת ומשקיעה.

אחרי שתעבדי את מה שנגע בך וטלטל אותך, נשמע ששווה לתפוס שיחה עם הבת על הציפיה שלך ממנה, ובכללי על התחושה ואולי גם על האמירה הזאת (נשמע שגם לה יש תסכולים מסויימים, ושווה אולי לאפשר לה לשוחח על זה כשתהיי פנויה לשמוע)

עושים אולי גם שיקומיים, לא בטוחה

לרוב שיש שאלה רגשית עמוקה

עושים אבחון עם כלים רגשיים וגם מבחן אינטליגנציה 

ספציפי לאוטיזם עם כלים מותאמים.

שזה נערך ע''י התפתחותיים, קליניים של הילד וגם שיקומיים החינוכיים שעברו הכשרה 

אבל בפועל האבחון הזה לא אבחן אוטיזם (צריך אבחון אדוס בשביל זה).

כך שאם זה החשד אצלכם - עדיף ללכת ישירות לאבחון אדוס אצל פסיכולוג שמומחה בזה... (וצריך גם לאבחן אצל פסיכיאטר)

הגדול מגיל צעיר קם מעצמו בזמן לתפילות (יש מנינים גם ב9 פלוס ככה ש8:15 זה די מוקדם)

ודווקא הבא אחריו שהוא בן 15 לא תמיד קם מעצמו לתפילה

בעלי מעיר אותו

לפעמים כמה פעמים

אבל בגלל שהוא רגיל לקום (בזמני שיגרה) מוקדם לישיבה

אז לא קשה לו לקום ב8+

כשאנחנו מעירים אותו לישיבה

זה יכול להיות הרבה פעמים

אבל למדנו להישאר עם אווירה טובה גם כשזה לוקח הרבה פעמים

(סבלנות+ התאמת הציפייה למציאות)

לבן שני בגיל של הבן שלך יש קושי , אז בעלי מעיר אותו אבל לא כל יום. בכוונה העברתי את הכבוד לבעלי מכל מיני סיבות.

בנות מתבגרות ביום חול קמות לבד, בשבת ובחופש יכולות לקום מאוחר . אני לא מעירה.

את ילדה בכיתה ו מעירה בימי חול , בשבת לא.

את קטנים מעירה ביום חול , בשבת לא .

אבל לא יותר מכמה פעמים. (יש לנו בת בכורה ואז שלושה בנים מעל בר מצווה)

לא חושבת שזה נותן דוגמה אישית לאחים הקטנים, לכאן או לכאן... כל אחד עם האופי שלו (והמורכבויות שלו), וכולם יודעים שלא כל האחים אותו דבר...

אחרי הרבה ניסוי ותהיה ובנים באופי שונה . החלטנו שלא מעירים. כן אומרים בוקר טוב. מעירים את מי שאנחנו יודעים שחשוב לו לקום. לא חופרים. חלק מהבנים שלנו קמים מוקדם לתפילה וחלק לא, מתפללים במנין מאוחר ולפעמים גם בבית כי אין כבר מנין. החלטנו שיותר טוב להשאיר את זה להתמודדות שלהם עם עצמם ומול הקב"ה ולא מולנו. זה גם לא קשור לכמה הילד תורני. מי שקשה לו לקום זו התמודדות שלו, לא מאבק מולנו. אנחנו רוצים שיקום לתפילה מתוך רצון ובחירה שלו. וראינו שאם זה מולנו זה הופך את זה לענין מולנו. אני לא רואה שזה משפיע על האחים אצלנו. יש 2 בנים שקמים מוקדם ו 2 שקשה להם יותר. והאח בן ה 11 הוא באופי של הקמים מוקדם וזה שאחיו ישן לא קשור אליו. היה נראה לנו שחבל על המלחמות בנושא. ובנות מתבגרות שקמות מאוחר בימי חופש אני לא מעירה. אלא אם כן הגזימו( השעה 12 והן עוד ישנות... )

שלי

ואת זה אני לא אוהבת 

ולקח לי זמן להתחבר

אני שואלת האם בכלל להעיר את המתבגרים, זה בהכרח נכון?

ברור שהוא מעדיף לישון עד שעות הבוצר

מצד שני כן חשוב לי הגבולות, ולשמור על סדר יום ברור.

לקום בשעה נורמלית

מתלבטת בעניין 

ברור שצריך לשאוף לנפרדות ולהעביר אחריות לילד. אבל לפעמים זה לא מתאים.

אם הבחירה בין להעיר או להגיע למצב שילד קם מאוחר , מפסיד חלק מיום לימודים , אז ברור שעדיף להעיר.

ממה שאני רואה כאמא לכמה מתבגרים , יש היום המון נשירה מבית ספר. גם מלחמה תרמה לזה

בישיבה אני מתארת לעצמי שהוא כן קם בזמן

אני נוטה יותר להמשיך לעמוד על זה, פשוט הוא אומר לי שאת כל החברים שלו לא מכירים ומאפשרים להם לקום מתי שבא להם

אני באמת שומעת דעה כזאת פופולורית

נהגת ממש בחוכמה, וכל הכבוד גם לו ששיתף אותך ככה.

נראה לי שהכי חכם לפנות ליועצת. אבל לא עכשיו, רק כשתסתמן חזרה לשגרה, כדי שהיא תוכל לדבר בדברים האלה בזמן אמת.

איך הוא עכשיו, כשהוא נמצא בבית ולא באזור הפעולה הקשה? איך הוא מושפע מהמצב?

כן מדברת עם המחנך. המחנך בבעיה, הוא צריך להשליט סדר בכיתה וללמד. זה מאוד מאוד קשה. בנוסף יש מורים שהקול שלהם גבוה יותר ממורים אחרים ונשמע יותר מאיים. הם לא תמיד מודעים לזה. גם בגלל שתלמידים לא ממש מקשיבים, הם נאלצים לצעוק לפעמים. יש ילדים רגישים (גם לי יש כאלו, וגם אני כזאת) שצעקות מלחיצות אותם. במיוחד רואים את זה שהם נבהלים מצעקות על מישהו אחר. כי אם זה היה עליהם זה היה מובן, אבל על מישהו אחר זה כבר רגישות גבוהה יותר.

שיחה כנה עם המחנך, יכולה להועיל, גם כדי להכיר את המחנך ודרכי הפעולה שלו, גם שהמחנך יהיה יותר מודע לילד שיושב בכיתה ומפחד ממנו, וזה בטח לא הכוונה שלו. (בד"כ, לא מכירה). לפעמים פיתוח של קשר אישי עם המחנך יכול לעזור ליותר קרבה והרגשה יותר בטוחה.

להסב את תשומת ליבו של המחנך לילד השקט בכיתה, זה חשוב. וחשוב גם לשתף אותו במה שקורה בין הילדים. המורים לא נמצאים עם הילדים כל רגע וממש חשוב שמחנך ידע גם מה קורה בהפסקה.

אפשר לאמר לו שתשמחו שידבר בכיתה על נושא כזה או אחר בלי להזכיר שמות של ילדים. האירוע נשמע כמו התחלה של בריונות, כדאי לגדוע אותה כבר עכשיו.

אבל נראה בכלל מתי יחזרו ללימודים...

(הבן שלי בתחילת השנה שמע מי יהיה המחנך שלו וממש התבאס ולא רצה ללכת ללימודים כל יום. היו לו דעות ממש גרועות עליו בגלל שפעם הוא לימד אותו וגער בו, או משהו כזה. אבל כמה שיחות שלי עם המחנך ויותר תשומת לב אישית של המחנך לבן שלי והתיחסות אליו בכיתה בצורה שמותאמת לו, באמת שינו את היחס של הבן  שלי למורה הזה. לפני כמה זמן המחנך יצא למילואים ועכשיו הבן שלי מתלונן על המורה המחליף ומתגעגע למחנך 😆). בהצלחה ממש, רוב המורים הם אנשים טובים שרק מנסים לעשות את העבודה שלהם. זו אחת העבודות הכי קשות שיש (מניסיון). לפעמים הם גם עושים קצת טעויות. כדאי לבא בעין טובה על המחנך וממקום כזה לשוחח איתו.

בהצלחה

כי אני לא מתעסקת עם זה

אבל מגיל צעיר הם מכינים משלוח שכולל

שקית מעוצבת כלשהי

פחית/ טרופית

חטיף כלשהו

כמה ממתקים קטנים

הם מחלקים בין 5-15 משלוחים כאלה

תלוי גיל/ ילד

לק"י

אצלינו לארבעה ילדים יצאו בערך 20 משלוחים,

כך שמבחינתי גם 10 למשלוח זה בסדר. השנה יצא פחות. נראה לי סביב 6-7.

שזה בא עם הגבלה של כמה ממתקים מותר לשים שם (2 או 3 בד"כ).

בפורים עצמו הם מביאים הרבה משלוחי מנות (הבת שלי בת 12 מן הסתם תכין לכל החברות בשבט ולמדריכות). אז אני מעדיפה להתבסס על משהו שמגיעים בבית (עוגיות מכמה סוגים), ומוסיפים לזה חטיפים/ממתקים שאנחנו מקבלים במשלוחים שמביאים לנו (גם ככה נשאר לנו אחר כך הר של ממתקים...)

מהמתכון השני בחתימה של @יעל מהדרום, ומכינים מזה הרבה עוגיות מכמה סוגים - עוגיות בצורות (עם קורצנים), עוגיות ספירלה (צובעים חלק מהבצק בחום עם קקאו בשביל זה), אם יש כוח אז גם עוגיות דובים (דורש יותר השקעה אבל הילדים אוהבים).

ולפעמים הגדולה שלי מכינה גם עוגיות שוקולד צ'יפס.

בדרך כלל שמים בכל משלוח מנות כ-4-5 עוגיות, אורזים יפה בשקית צלופן, ולפעמים גם מוסיפים משהו מהממתקים/חטיפים שקיבלנו.

לפעמים אורזים כמו סוכריית טופי (בשקית צלופן ארוכה, קושרים משני הצדדים כמו סוכריה גדולה), ולפעמים הילדים מכינים לפני פורים מארזים למשלוחים שלהם בצורת ליצן, כמו פה -

זה לא יוצא משלוח ענק, אבל כן כזה שכיף לקבל. והילדים אוהבים את ההכנות, זה חלק מאווירת חודש אדר...

איך עושים את הליצן? הוראות לידיים שמאליות בבקשה 😅

מתי את מכינה ומתי אורזת? 

משלוח מנות קטן עם המון יצירה | נעמה ואני רעיונות לעיצובים מתוקים

לא חייבים לעשות בדיוק כמו שם.

בגדול העיקר זה ריבוע/מלבן לגוף הליצן, עיגול לראש (מציירים פרצוף, אפשר להדביק עיניים זזות), משולש לכובע, ומלבנים ארוכים לידיים שמחבקות את הכוס (אפשר להוסיף בקצה כפות ידיים, בעיני יוצא חמוד גם בלי צורה ברורה של ידיים..). לא צריך להיות מוכשרים בשביל שיצא טוב.

צריכים למצוא לזה יום השבוע.

את הליצנים הילדים מכינים בעיקר לבד, לפעמים אני קצת עוזרת להם לגזור את החלקים. (בפעם הראשונה עשינו ביחד, אבל עכשיו הם כבר מנוסים...)

נניח שקית שוקו ועוגיות ביתיות (היה עכשיו 8 שקיות ב15)

או פחית/בקבוק מיץ (משהו מהמבצעים) וחטיף ממארז או חטיף שוקולד קטן

או כמה חטיפים/ממתקים ממארזים

בעזהי"ת

קונה דברים שנחשבים בעיניהן 'שווים' בהזדמנויות משתלמות, כך שהמשלוח יוצא שווה ובעלות נמוכה. 

בד"כ סביב 4-5 שקלים, השנה הגענו ל6.5 וזה כולל את הכל (אריזה וכו'). 

ספציפית השנה לכל משלוח יש כוס ובו ממתק שווה של מקלות גומי עם ג'ל לטבילה וסוכריות קטנות לציפוי, חטיף קטן פשוט, סוכריה על מקל מהסוג השווה, סוכריות קופצות, שעון סוכריות, ובתוך המכסה של הכוס- סקוושי קטן ויד נדבקת (לגדולה במקום היד הנדבקת יש מחזיק מפתחות חמוד של דובי). 

זה יצא 4.5 שקלים למשלוח, אבל הן נורא רצו להביא גם בקבוק שתיה קטן אז זה עוד שני שקלים למשלוח.. 

יש שנים שהן עשו ביתי, נדמה לי ששנה שעברה הן הכינו כמה סוגים של עוגיות וארזו יפה, הייתה שנה שהן הכינו עוגות אישיות (בתבנית אינגליש-מיני) ואת השם של החברה משוקולד, כל פעם משתנה.. אבל זה סדר הגודל של העלויות.

כי הזמנתי מראש בזול מארזי חטיפים וֶסוכריות ומיני שוקולדים לכולם.

ואז הגדולה החליטה שהיא רוצה יותר מזה

אז נתתי לה עוד חטיף מיוחד בנוסף וגם זה כנראה לא היה נראה לה מספיק והיא רוצה להביא ללפחות 11 בנות רק היא.

אז את הפחית שרצתה להוסיף- היא קנתה מכספה. הרגשתי 'שה לא נכון להרגיל אותה לכזה רף גבוה ורק לה ואז בהמשך כולם יצפו להצטרף לרף הזה וגם ככה הז חג כהז יקררר

אז התלבטתי אם זה היה הגיוני שקנתה את הפחיות מכספה

אני כן מבינה שבשלב מסויים לגדולים מתאימים דברים אחרים. אפשר להחליט שבמקום 2 דברים זולים- לשים משהו אחד יקר יותר/ יותר מיוחד.

אני השנה קניתי לגדולה פחיות כי היא נתנה רק ל-4 חברות אבל החבאנו את זה מהקטנים…

בעבר אמרתי לה שאני מוכנה לקנות רק X ממתקים בכל משלוח ואת השאר היא השלימה ממשלוחים שקיבלה 

לק"י

היו שנים שבאמת קניתי לילדים פיג'מות במיוחד לכבוד היום הזה, כי הם ישנים עם בגדים מאידיאל😅

(האידיאל שלי כמובן).

יצא סוף סוף לבית הספר,

הפתרון:

פיג'מה ועליה בגדי יום יום, כלומר לדחות את הדילמה להמשך...

יש מסיבת פיג'מות קבועה פעמיים-שלוש בלילה😅

(גם אצלנו לא לכולם יש פיג'מות אמיתיות, וזה אכן פדיחה כשצריך להציג את הפיג'מה לראווה...)

באזעקות הראשונות אחרי המעבר, לילדים היה חסר ממש המפגש עם השכנים.

השבת עשינו קצת השלמה, כשירדנו למקלט של בית הכנסת, המשמש גם את השכנים, באזעקה שהיתה מיד בסיום קריאת זכור ושרנו שם שירי פורים בצותא, כולל פועלי בניין מהודו שמתגוררים ליד, וגם הצטרפו לשירה.