1. אני לא בטוחה שזה כל כך נכון המחשבה שלטובת הילדים אני אשאר בזוגיות הזו ואהיה כבויה. זה גם משהו שהילדים מרגישים, גם אם אין להם מילים להגיד את זה, וזה משפיע להם מאוד על החיים. זה משדר אמירה כזו כמו שכתבת בסוף והיא לא אמירה מעודדת או מכניסה אור לחיים, ואני חושבת שזה ממש אמור להיות חלק מהקיום שלנו כאן- שיהיה לנו טוב ושמח.

2. אין גבול לתסכול שזה גורם, להרגיש שאת עובדת כבר שנים, ושום דבר לא זז. זה פשוט מייסר ומרגיש כל כך לא פייר. הלואי שהיה לי משהו חיובי להגיד על זה, הכי טוב שאני מוצאת זה- חיבוק ממני על התחושה הקשה. אוף.

3. הוא שמח כשאת שמחה? עצוב לו כשאת עצובה והוא מרגיש צורך לעודד אותך? את לא צריכה לענות ע"ג הפורום. אם כן, בעיני עוד יש תקוה, וצריך למצוא את הנק' שמעוררת אצלו את ההבנה שעצוב לך ברמה שאת לא מוכנה להמשיך במציאות הנתונה. אבל בעיני גבר שלא אכפת לו מהנ"ל זה באמת כבר סוג של חסר סיכוי. ואם המצב הוא שהוא באמת אדיש, אז אולי טוב תעשו אם תיפרדו כבר עכשיו. מגיעה לך אהבה, מגיע לך ולילדים להכיר מערכת יחסים שהיא משמחת את השותפים בה.

4. את כל כך גיבורה וישרה ומתוקה, ואני רוצה לחבק אותך

לא עצוב כשאני עצובה ובטח לא מנסה לעשות משהו בנידון

זה ממש נקודה חשובה.

הוא מאמין באופן עקרוני שזה יעבור לי גם אם הוא לא יתייחס ולכן הוא לא מתייחס.

זו אמירה. זו החלטה שלו. זו תפיסת עולם שלו.

הוא אומר שיש לי מצבי רוח ואין טעם להתייחס אליהם כי הם גם ככה ישתנו מעצמם.

אין טעם לדבר ואין טעם להיות שם בשבילי כי גם ככה הכל יעבור מעצמו (כאילו מעצמו.... אני פשוט אעבור הכל לבד. ואטפל במה שצריך לבד.)

נגיד גם עם הילדים

השבוע ראינו שיפור ניכר במצב הרגשי של אחד הילדים.

תגובת בעלי "את רואה זה עובר לבד"

כן בטח לבד!!!!!! כמה עבדתי על זה!!!!!!!

לא יודעת כמה הוא שמח שאני שמחה. לפעמים הוא מכבה אותי בכוונה והוא לא יודע להסביר למה

נגיד יש לי מצב רוח טוב, הוא בלי כוונה מוריד. וכשאני מראה לו שזה מה שהוא עושה, הוא לא מבין את עצמו.

אז אני לא שמחה מדי לידו בכללי כי זה סתם יצור מתח.

נגיד מוזיקה אני לא מפעילה לידו. הוא יכבה אותה. לפעמים הוא גם יגיד "את יודעת שאני לא אוהב".

ביום שישי החלום שלי שהוא ילך מהבית כדי שאני אוכל לבשל ולהקשיב למוזיקה.

הוא לא רואה ולא מצליח לראות כמה אני מתכווננננת אליו.

הוא אומר שהכל זה סיפור בראש שלי שאני בונה והכל הרבה יותר פשוט וטוב.

אולי אני באמת הוזה את הכל...

ונשמע שיש לו בעיה.

בטח גם הוא אדם עצוב, אם ההשקפה שלו היא שאין לך הרבה השפעה על החיים, החיים פשוט קורים וזהו, ושמחה גדולה מדי זה גם לא טוב... אולי הוא בא מתרבות שמעודדת כזו תפיסת עולם?

ברור שזה יוצר אצלך אבן בלב, משקע על משקע על משקע.

לבי איתך.

בדוגמה של המוסיקה, מה יקרה אם תעמדי על שלך שאת רוצה לשמוע מוסיקה וזה חשוב לך?

וככה לאט לאט גם בדברים אחרים?

אני רוצה להתייחס לכמה דברים שכתבת

"בזמן האחרון קצת קשה לי להיות איתו פיזית..

נמאססססס

לקחת אחריות על הכל לבד!!!!!!!!!!

אני רוצה את החיים שלי

אני רוצה לפרוח, לחיות, לשמוח, לעוף

ונמאס לי שהוא עוצר אותי

נמאס לי להתחבא ממנו, להסתיר דברים בחיים שלי כי הוא לא יאהב אותם וזה ישפיע לו על הצצברוח וכל הבית יושפע

אני עושה הכל כדי שיהיה לו טוב ולכולם יהיה טוב

ואז לילדים תהיה בריאות נפשית יולדות טובה"

בעיקר לזה בעצם

כשאת לא עושה את כל זה ומסתירה ומרצה ולא פורחת שמחה ועפה, זה לא בהכרח קשור אליו

זה דפוס של ריצוי או פחד מהתגובה שלו שמנהל אותך

זה משהו שניתן לפתור כדי שיהיה לך טוב. וקוראים לזה עצמאות רגשית ונפרדות. הקשבה לעצמך. 

תנהלי את החיים שלך כאוות רצונך

ואם לא נעים לך להיות איתו פיזית ממש אל תכריחי את עצמך מאמי. החיבור שלנו יותר רגשי מנטלי מאשר פיזי מול הגבר בתור התחלה. והגוף זוכר..

אז היא איתו פיזית ובכללי "הולכת על ביצים" כדי שמצב הרוח שלו לא ירד וישפיע על כל הבית.

פותחת השרשור היקרה, אם הבנתי אותך נכון וזה העניין, אז בהנחה שהוא לא אדם מכה או מתעלל, תדעי לך שלא הכול תלוי בך!

ואולי הוא יהיה במצברוח רע ממשהו אחר וכל ההשתדלות שלך לא תעזור.

אבל מצב הרוח המשפחתי מושפע גם ממצב הרוח שלך! וממה שאת מרגישה, גם אם זה בשקט בשקט.

את אדם כנה,הילדים שלך כנראה גם אמיתיים ומרגישים כמו שילדים יכולים להיות.

אל תקחי אחריות על מצב הרוח שלו.

הוא אדם בוגר והוא אחראי.

הילדים שלך חזקים יותר ממה שאת חושבת ושוב - בהנחה שאין כאן התעללות רגשית - הם יכולים לשרוד מצב רוח רע של אבא, גם אם הם לא יודעים מה הסיבה למצב הרוח הזה.

את חשובה.

כלומר, נשמע שאת שמה לפנייך את כל העולם, לפני שאת מתחשבת במה שאת רוצה וצריכה.

ואני בטוחה שאת רוצה להעביר מסר כזה בדיוק לבנות שלך - שהן חשובות.

את המודל שלהן לחיים, תהיי חשובה לעצמך כדי שהן יוכלו לזקוף ראש ולהרגיש חשובות לעצמן.

כתבת נקודות חשובות

אבל אם אני שמה את עצמי לפני הכל, זה יוצר מתח בבית.

נגיד קניתי נעליים חדשות שמאוד אהבתי כשלא הייתי צריכה - מתח

ארגנתי פעילות קהילתית - מתח

נסעתי עם הילדים לטיול - מתח

הוא לא מרגיש את המתח כי זה חלק מההכחשות שלו

אבל אני מנסה לא לוותר על עצמי ומצד שני שלא יהיה מתח.

אבל הרצון להימנעות ממתח לא צריכה להכתיב לך את החיים ברמה הזו.

יש מקום להתחשבות, ברור.

אבל זה צריך להיות הדדי.

כלומר, אם אין כסף אז כן, כדאי להימנע מקניית נעליים.

אבל אם יש כסף והוא רוצה לנתב את זה למשהו אחר, לא בטוח שהרצון שלו עדיף על שלך, גם אם זה אומר שתריבו על זה ותהיה אווירה מתוחה בבית...

זה משהו שצריך להיות מדובר. 

להתעלם ממה שנראה לך שהוא חושב

לא מעט פעמים גיליתי שאני בטוחה שהוא מתבאס עלי והוא בכלל לא היה בכיון..

במקום לצמצם את המתח מכיוונו (להסתיר, לתרץ, להימנע מלגרום למתח)

נסי להיות שם עם המתח, ולהרגיע את עצמך.

האם הנושא הזה עולה בטיפול האישי שלך?

החלקים שאני מחביאה או מושפעת ממנו

זה חלקים במודעות שאני בוחרת

כדי שהזוגיות תמשיך להיות

כדי שהוא יהיה מרוצה וירגיש שיש לו זוגיות טובה (מבחינתו)

ואז תהיה זוגיות. לילדים.

נכון זה לא אידיאלי, אבל אני כן חושבת שבמקרה שלי זה יותר עדיף מגירושין.

זו החלטה, את מבינה? החלטה שלפעמים קשה לי.

היא למה את חושבת או בטוחה שאת חייבת לרצות ואם לא זה יהיה גירושין

אם תהיה לו זוגיות לא טובה מבחינתו - שבה את לא מרצה אבל טוב *לך* - אולי זה יגרום לו לחשוב למה?

אולי כמו שהמקורית אומרת, יהיה לו פחות נוח, הוא יתחיל לזוז גם, לכיוון שלך.

או יעורר אותו למחשבה.

כרגע הוא במקום ממש נוח מבחינתו, אין לו סיבה לשנות ואין לו סיבה ללכת לשום טיפול זוגי, למה לו?

חשבתי אולי על כוון שאני לא מכירה בעצמי מקרוב, אבל אולי יכול להיות מפתח בהתנהגות שלו, האם הוא בדיכאון אולי? או סוג של בעיות קשב וריכוז או וויסות? מקריאה בפורום לפעמים רואה שמציעים כוונים שהם בעיות מהותיות שלא עלו עליהן וכשניגשים אל האדם כשיודעים שהוא משהו מזה, אז יש פתאום דרך איך שזה יעבוד יותר.

דבר נוסף, שאני קצת חוששת לפתוח, אני לא יודעת אם זה נכון לעשות את זה...

אתם מקיימים יחסים? אני ממש לא מתכוונת שאת צריכה לענות כאן. זה כדי לעורר מחשבה ואולי משהו שניתן להתקדם דרכו.

אני עוברת לדבר על עצמי עכשיו. בזמנים שהרגשתי לא מובנת ושהרגשתי שהצרכים שלי הם לא פקטור אצלו ביותר מידי תחומים, הקירבה הגופנית לא באה בקלות. וכשאמרתי שאני לא מצליחה ככה וצריך לשנות משהו, אז הוא חזר 'מעצמו' על רעיון שיצא לי להציע בעבר להתייעץ עם מישהו מקצועי. זו היתה הנק' שבה הוא הבין ששוה לערב מישהו וללמוד קצת בנושא מאיש מקצוע (במקרה שלנו אשת מקצוע, @נגמרו לי השמות שהגיע הזמן לתייג😉).

אני לא אומרת מה נכון אצלכם, אני לא מציעה שום דרך פעולה כשאני בכלל לא מכירה באמת את המקרה וגם אז לא בטוח שאני הבן אדם להציע הצעות. אבל מעלה את הנק' הזו.

ומצטרפת מאוד לאמירה של אחינעמית, ושל המקורית במילים קצת אחרות, אם את רוצה שהבנות שלך יבחרו בעצמן ובשמחה שלהן (ובע"ה משם גם איש טוב חבר לחיים), את צריכה לבחור בעצמך ובשמחה שלך.

את ראויה, זה אפשרי.

נראה לי חרדה גדולה

מכל שינוי וכל אתגר.

אחד הטריגרים הקשים שלי לזה שאני לא מסוגלת להמשיך, זה שאני "בשביל הילדים" עד הסוף בכל מצב.

אני מבשילה עכשיו לשים לזה סוף ולקבל את כל מה שיקרה בגלל זה. כי לא בטוח שטוב לילדים שלי ככה למרות שזה נראה כאילו הכל טוב הכל רגיל.

@orly1 יקרה ❤

לא מצליחה כרגע להגיב באריכות

אבל רק רוצה לכתוב שכ"כ שימח אותי לקרוא על כך שב"ה יש דברים שמתקדמים חיובי, 

שאת מרגישה יותר טוב ב"ה,

שיש התקדמויות עם הילדים

ושאת מוצאת פתרונות ומסדרת את מה שצריך כדי להתחיל שגרה חדשה.

ב"ה שתראו המון המון ברכה והצלחה וישועה שלמה בכל תחום ותחום 🙏

ולגבי הזוגיות - כואב מאוד מאוד מאוד להרגיש כך ועוד תקופת זמן ארוכה כל כך ועוד בזמני דחק כמו המלחמה.

שולחת לך חיבוק גדול גדול

מאמינה שכדי להתייחס בצורה ראויה לכך ולקבל מענה הולם צריך להעמיק ולהכיר את כל התמונה השלמה 

ולקחת בחשבון כמובן את המכלול שלכם, את כל מה שתיארת ועוד הרבה יותר מכך שחווים בכל יום ויום, בצורה רחבה ומקיפה

ומתפללת יחד איתך שתמצאי את השליחים הנכונים והמדויקים עבורך, עבורכם,

שהקב"ה ימשיך ויאר פניו אלייך

שתזכי להרבה בהירות וסיעתא דשמיא, בכל צעד ובכל החלטה

וב"ה שהקב"ה ישלח לך ישועה שלמה גם בפן הזוגי בשלמות, בגלוי, בחסד ובמתיקות גדולה גדולה 🙏🙏❤❤

מה שאת מתארת נשמע ממש כואב ומתסכל.

כואב כל כך לחיות יחד ולהרגיש לבד

כואב להרגיש תקועה ולא ממומשת

כואב לא להיות יכולה לבטא את עצמך במרחב שצריך להיות הכי נכון לכך- בזוגיות

כואב להרגיש שמעמידים פנים

כואב לא לסמוך עליו ולהרגיש שהוא חסר אחריות

כואב לחיות יחד ולוותר על כל כך הרבה דברים מתוך ברירת מחדל.

כל כך הרבה רצונות טבעיים ולגיטימיים שלא מתגשמים עכשיו וזה בוודאי כואב.

חשוב יחד עם זה לדעת, שהזוגיות שלנו היא תמונת מראה להתנהלות שלנו, של בן הזוג, וליחסים ביניהם.

כשכל צעד שאחד הצדדים עושה, משפיע על הצד השני.

בעצם את מתארת שבזוגיות שלכם, מהרבה בחינות את לוקחת את האחריות. על מצב הרוח בבית, על העתיד של הילדים, על הדאגה

לרווחתם הזוגית, על זה שהזוגיות תשרוד לפחות למראית עין

ההתייחסות שלך לבעלך (וסביר להניח שזה כמובן הגיע על רקע ההתנהלות שלו)

היא קצת כמו לילד מגודל+ מפרנס.

אין כאן שותפות אמיתית ועמוקה, אין כאן אינטימיות רגשית וכתוצאה מכך גם

לא באמת משיכה ואינטימיות פיזית נכונה.

כשיש צד אחד שלוקח את המקום המוביל בבית, ומשדר מבלי מודע לצד השני

שהוא לא רלוונטי, או אפילו כושל בעשיית החלק שלו כגבר,

כראש המשפחה, כאחראי וכמוביל

(ונראה שגם בזוגיות זה המצב) התגובה הטבעית של הצד השני

היא להכנס למקום הילדי, ובעצם נוצרת פה מערכת לא זוגית ולא מצמיחה, שהיא יותר של אמא וילד נזוף

מאשר של איש ואישה,

והתחושה בהתאם רחוקה, מתסכלת ומבאסת.

חייבת להגיד שאין כאן שום האשמה חלילה

למעשה, אצל רוב הזוגות יש נטיה כזאת, שדורשת מאיתנו,

כל אחד מהצדדים, להתחבר לטבע שלנו.

כנשים- למקום רך, ונשען שיכול ומאפשר קבלה ונתינה מהצד השני,

וכגברים, לקחת אחריות, לעמול ולהתגבר.

ויש כאן גם קצת תנועת מטוטלת, ככל שהאישה לוקחת תפקיד גברי,

הגבר נכנס לתפקיד יותר רפוי ומקבל

ומצד שני, בדיוק באותו האופן, ככל שאת תלמדי להכנס לעמדה נשית,

נשענת, מאפשרת, מקבלת, מחוברת לעצמך,

בעלך יוכל לחזור לעמדה ולמקום הגבריים,

לוקחי האחריות, מעניקי הבטחון והמשענת.

מציעה לך לפני שאת מרימה ידיים, לנסות גם את הכיוון הזה.

(גילוי נאות: יש לי תוכנית ליווי שעוסקת בזה בין השאר, ואני מאמינה בזה עד מאד ורואה כמה זה מציל בתים)

הגדול מגיל צעיר קם מעצמו בזמן לתפילות (יש מנינים גם ב9 פלוס ככה ש8:15 זה די מוקדם)

ודווקא הבא אחריו שהוא בן 15 לא תמיד קם מעצמו לתפילה

בעלי מעיר אותו

לפעמים כמה פעמים

אבל בגלל שהוא רגיל לקום (בזמני שיגרה) מוקדם לישיבה

אז לא קשה לו לקום ב8+

כשאנחנו מעירים אותו לישיבה

זה יכול להיות הרבה פעמים

אבל למדנו להישאר עם אווירה טובה גם כשזה לוקח הרבה פעמים

(סבלנות+ התאמת הציפייה למציאות)

לבן שני בגיל של הבן שלך יש קושי , אז בעלי מעיר אותו אבל לא כל יום. בכוונה העברתי את הכבוד לבעלי מכל מיני סיבות.

בנות מתבגרות ביום חול קמות לבד, בשבת ובחופש יכולות לקום מאוחר . אני לא מעירה.

את ילדה בכיתה ו מעירה בימי חול , בשבת לא.

את קטנים מעירה ביום חול , בשבת לא .

אבל לא יותר מכמה פעמים. (יש לנו בת בכורה ואז שלושה בנים מעל בר מצווה)

לא חושבת שזה נותן דוגמה אישית לאחים הקטנים, לכאן או לכאן... כל אחד עם האופי שלו (והמורכבויות שלו), וכולם יודעים שלא כל האחים אותו דבר...

אחרי הרבה ניסוי ותהיה ובנים באופי שונה . החלטנו שלא מעירים. כן אומרים בוקר טוב. מעירים את מי שאנחנו יודעים שחשוב לו לקום. לא חופרים. חלק מהבנים שלנו קמים מוקדם לתפילה וחלק לא, מתפללים במנין מאוחר ולפעמים גם בבית כי אין כבר מנין. החלטנו שיותר טוב להשאיר את זה להתמודדות שלהם עם עצמם ומול הקב"ה ולא מולנו. זה גם לא קשור לכמה הילד תורני. מי שקשה לו לקום זו התמודדות שלו, לא מאבק מולנו. אנחנו רוצים שיקום לתפילה מתוך רצון ובחירה שלו. וראינו שאם זה מולנו זה הופך את זה לענין מולנו. אני לא רואה שזה משפיע על האחים אצלנו. יש 2 בנים שקמים מוקדם ו 2 שקשה להם יותר. והאח בן ה 11 הוא באופי של הקמים מוקדם וזה שאחיו ישן לא קשור אליו. היה נראה לנו שחבל על המלחמות בנושא. ובנות מתבגרות שקמות מאוחר בימי חופש אני לא מעירה. אלא אם כן הגזימו( השעה 12 והן עוד ישנות... )

נהגת ממש בחוכמה, וכל הכבוד גם לו ששיתף אותך ככה.

נראה לי שהכי חכם לפנות ליועצת. אבל לא עכשיו, רק כשתסתמן חזרה לשגרה, כדי שהיא תוכל לדבר בדברים האלה בזמן אמת.

איך הוא עכשיו, כשהוא נמצא בבית ולא באזור הפעולה הקשה? איך הוא מושפע מהמצב?

כן מדברת עם המחנך. המחנך בבעיה, הוא צריך להשליט סדר בכיתה וללמד. זה מאוד מאוד קשה. בנוסף יש מורים שהקול שלהם גבוה יותר ממורים אחרים ונשמע יותר מאיים. הם לא תמיד מודעים לזה. גם בגלל שתלמידים לא ממש מקשיבים, הם נאלצים לצעוק לפעמים. יש ילדים רגישים (גם לי יש כאלו, וגם אני כזאת) שצעקות מלחיצות אותם. במיוחד רואים את זה שהם נבהלים מצעקות על מישהו אחר. כי אם זה היה עליהם זה היה מובן, אבל על מישהו אחר זה כבר רגישות גבוהה יותר.

שיחה כנה עם המחנך, יכולה להועיל, גם כדי להכיר את המחנך ודרכי הפעולה שלו, גם שהמחנך יהיה יותר מודע לילד שיושב בכיתה ומפחד ממנו, וזה בטח לא הכוונה שלו. (בד"כ, לא מכירה). לפעמים פיתוח של קשר אישי עם המחנך יכול לעזור ליותר קרבה והרגשה יותר בטוחה.

להסב את תשומת ליבו של המחנך לילד השקט בכיתה, זה חשוב. וחשוב גם לשתף אותו במה שקורה בין הילדים. המורים לא נמצאים עם הילדים כל רגע וממש חשוב שמחנך ידע גם מה קורה בהפסקה.

אפשר לאמר לו שתשמחו שידבר בכיתה על נושא כזה או אחר בלי להזכיר שמות של ילדים. האירוע נשמע כמו התחלה של בריונות, כדאי לגדוע אותה כבר עכשיו.

אבל נראה בכלל מתי יחזרו ללימודים...

(הבן שלי בתחילת השנה שמע מי יהיה המחנך שלו וממש התבאס ולא רצה ללכת ללימודים כל יום. היו לו דעות ממש גרועות עליו בגלל שפעם הוא לימד אותו וגער בו, או משהו כזה. אבל כמה שיחות שלי עם המחנך ויותר תשומת לב אישית של המחנך לבן שלי והתיחסות אליו בכיתה בצורה שמותאמת לו, באמת שינו את היחס של הבן  שלי למורה הזה. לפני כמה זמן המחנך יצא למילואים ועכשיו הבן שלי מתלונן על המורה המחליף ומתגעגע למחנך 😆). בהצלחה ממש, רוב המורים הם אנשים טובים שרק מנסים לעשות את העבודה שלהם. זו אחת העבודות הכי קשות שיש (מניסיון). לפעמים הם גם עושים קצת טעויות. כדאי לבא בעין טובה על המחנך וממקום כזה לשוחח איתו.

בהצלחה

לק"י

היו שנים שבאמת קניתי לילדים פיג'מות במיוחד לכבוד היום הזה, כי הם ישנים עם בגדים מאידיאל😅

(האידיאל שלי כמובן).

יצא סוף סוף לבית הספר,

הפתרון:

פיג'מה ועליה בגדי יום יום, כלומר לדחות את הדילמה להמשך...

יש מסיבת פיג'מות קבועה פעמיים-שלוש בלילה😅

(גם אצלנו לא לכולם יש פיג'מות אמיתיות, וזה אכן פדיחה כשצריך להציג את הפיג'מה לראווה...)

באזעקות הראשונות אחרי המעבר, לילדים היה חסר ממש המפגש עם השכנים.

השבת עשינו קצת השלמה, כשירדנו למקלט של בית הכנסת, המשמש גם את השכנים, באזעקה שהיתה מיד בסיום קריאת זכור ושרנו שם שירי פורים בצותא, כולל פועלי בניין מהודו שמתגוררים ליד, וגם הצטרפו לשירה.

כי אני לא מתעסקת עם זה

אבל מגיל צעיר הם מכינים משלוח שכולל

שקית מעוצבת כלשהי

פחית/ טרופית

חטיף כלשהו

כמה ממתקים קטנים

הם מחלקים בין 5-15 משלוחים כאלה

תלוי גיל/ ילד

לק"י

אצלינו לארבעה ילדים יצאו בערך 20 משלוחים,

כך שמבחינתי גם 10 למשלוח זה בסדר. השנה יצא פחות. נראה לי סביב 6-7.

שזה בא עם הגבלה של כמה ממתקים מותר לשים שם (2 או 3 בד"כ).

בפורים עצמו הם מביאים הרבה משלוחי מנות (הבת שלי בת 12 מן הסתם תכין לכל החברות בשבט ולמדריכות). אז אני מעדיפה להתבסס על משהו שמגיעים בבית (עוגיות מכמה סוגים), ומוסיפים לזה חטיפים/ממתקים שאנחנו מקבלים במשלוחים שמביאים לנו (גם ככה נשאר לנו אחר כך הר של ממתקים...)

מהמתכון השני בחתימה של @יעל מהדרום, ומכינים מזה הרבה עוגיות מכמה סוגים - עוגיות בצורות (עם קורצנים), עוגיות ספירלה (צובעים חלק מהבצק בחום עם קקאו בשביל זה), אם יש כוח אז גם עוגיות דובים (דורש יותר השקעה אבל הילדים אוהבים).

ולפעמים הגדולה שלי מכינה גם עוגיות שוקולד צ'יפס.

בדרך כלל שמים בכל משלוח מנות כ-4-5 עוגיות, אורזים יפה בשקית צלופן, ולפעמים גם מוסיפים משהו מהממתקים/חטיפים שקיבלנו.

לפעמים אורזים כמו סוכריית טופי (בשקית צלופן ארוכה, קושרים משני הצדדים כמו סוכריה גדולה), ולפעמים הילדים מכינים לפני פורים מארזים למשלוחים שלהם בצורת ליצן, כמו פה -

זה לא יוצא משלוח ענק, אבל כן כזה שכיף לקבל. והילדים אוהבים את ההכנות, זה חלק מאווירת חודש אדר...

איך עושים את הליצן? הוראות לידיים שמאליות בבקשה 😅

מתי את מכינה ומתי אורזת? 

משלוח מנות קטן עם המון יצירה | נעמה ואני רעיונות לעיצובים מתוקים

לא חייבים לעשות בדיוק כמו שם.

בגדול העיקר זה ריבוע/מלבן לגוף הליצן, עיגול לראש (מציירים פרצוף, אפשר להדביק עיניים זזות), משולש לכובע, ומלבנים ארוכים לידיים שמחבקות את הכוס (אפשר להוסיף בקצה כפות ידיים, בעיני יוצא חמוד גם בלי צורה ברורה של ידיים..). לא צריך להיות מוכשרים בשביל שיצא טוב.

צריכים למצוא לזה יום השבוע.

את הליצנים הילדים מכינים בעיקר לבד, לפעמים אני קצת עוזרת להם לגזור את החלקים. (בפעם הראשונה עשינו ביחד, אבל עכשיו הם כבר מנוסים...)

נניח שקית שוקו ועוגיות ביתיות (היה עכשיו 8 שקיות ב15)

או פחית/בקבוק מיץ (משהו מהמבצעים) וחטיף ממארז או חטיף שוקולד קטן

או כמה חטיפים/ממתקים ממארזים

בעזהי"ת

קונה דברים שנחשבים בעיניהן 'שווים' בהזדמנויות משתלמות, כך שהמשלוח יוצא שווה ובעלות נמוכה. 

בד"כ סביב 4-5 שקלים, השנה הגענו ל6.5 וזה כולל את הכל (אריזה וכו'). 

ספציפית השנה לכל משלוח יש כוס ובו ממתק שווה של מקלות גומי עם ג'ל לטבילה וסוכריות קטנות לציפוי, חטיף קטן פשוט, סוכריה על מקל מהסוג השווה, סוכריות קופצות, שעון סוכריות, ובתוך המכסה של הכוס- סקוושי קטן ויד נדבקת (לגדולה במקום היד הנדבקת יש מחזיק מפתחות חמוד של דובי). 

זה יצא 4.5 שקלים למשלוח, אבל הן נורא רצו להביא גם בקבוק שתיה קטן אז זה עוד שני שקלים למשלוח.. 

יש שנים שהן עשו ביתי, נדמה לי ששנה שעברה הן הכינו כמה סוגים של עוגיות וארזו יפה, הייתה שנה שהן הכינו עוגות אישיות (בתבנית אינגליש-מיני) ואת השם של החברה משוקולד, כל פעם משתנה.. אבל זה סדר הגודל של העלויות.

כי הזמנתי מראש בזול מארזי חטיפים וֶסוכריות ומיני שוקולדים לכולם.

ואז הגדולה החליטה שהיא רוצה יותר מזה

אז נתתי לה עוד חטיף מיוחד בנוסף וגם זה כנראה לא היה נראה לה מספיק והיא רוצה להביא ללפחות 11 בנות רק היא.

אז את הפחית שרצתה להוסיף- היא קנתה מכספה. הרגשתי 'שה לא נכון להרגיל אותה לכזה רף גבוה ורק לה ואז בהמשך כולם יצפו להצטרף לרף הזה וגם ככה הז חג כהז יקררר

אז התלבטתי אם זה היה הגיוני שקנתה את הפחיות מכספה

אני כן מבינה שבשלב מסויים לגדולים מתאימים דברים אחרים. אפשר להחליט שבמקום 2 דברים זולים- לשים משהו אחד יקר יותר/ יותר מיוחד.

אבל פעם שמענו הקלטות של הרב עמנואל תהילה.

יש לו קטלוג של סיפורים לבחירה במגוון נושאים, אני מאוד התרשמתי, זה לא ילדותי, אבל לא סיפורי אלא ממש סיפורי צדיקים, פרשת שבוע, סביב החגים, סביב מידות 

לק"י

ובכלל הגיוני שסגנון הדיבור משתנה עם הגיל.

את יכולה לשאול את הבת שלך על מה הן אוהבות לדבר. לא לעשות חקירה, סתם להתעניין.

ואם משהו נראה לך לא תקין אז חשוב שתנסי לברר אותו.

לא הייתי שואלת את הבת ישירות כי זה עלול לעורר מגננה והסתרת יתר.

יותר מלברר מה קורה- חשוב שתתני לבת שלך תחושה שהיא תמיד אהובה ורצויה ושאת כתובת, וגם כלים מה לעשות במקרה של חברות שלא מיטיבה/במקרה שהיא דואגת לחברה שלה שעובר עליה משהו לא טוב - איך היא תוכל לעזור לה בלי להתערבב בפנים.. בנושא הזה יש את יעלה אדרי שמתעסקת בנושא, היא הייתה נערה בסיכון והשתקמה והיום עוסקת בליווי להורים למתבגרים מתוך שליחות. שווה לעקוב אחרי התכנים שלה.

אני לא חושבת שזה ברמה כזאת בכלל ב"ה

בגלל זה תוהה אם צריך "לטפל" בזה או שזה המקום לסמוך על הילד וכמו שאמרת לחזק את הקשר בתקווה שאם תגיע לצומת תבחר בטוב

אלא מנסה לתת כלים כדי שלא יגיעו למקום כזה..

בסופו של דבר כל אחד חווה התמודדות ויש צורה מיטבית יותר או מיטבית פחות להתמודד עם זה

זה לא אומר שכל אחד שלא מקבל מענה מיטבי הופך לנוער בסיכון, זה יכול להיות טריגר..

קצת עקבתי אחרי התכנים שלה, לא בהתעמקות כי לי עדיין אין מתבגרים (אגב גם לה אין..) השיח עם מתבגרים הופך להיות שונה מאשר מול ילדים ושם היא מנסה לעבוד..

כנראה שיש משהו...

אני דווקא חושבת שכן כדאי לדבר עם הבת שלך, אבל בעקיפין. לדבר איתה באופן כללי על גיל ההתבגרות, ועל כך שלפעמים השינויים שעוברים מתבגרים גורמים גם לשינוי בחברויות. ולפעמים השינויים האלה עלולים להפוך גם חברות שהייתה פעם מיטיבה לחברות פחות טובה. ושכדאי לשים לב לחברים שלנו, לראות אם עובר עליהם משהו, ואם כן אז להתייעץ עם מבוגר איך לעזור להם, ולחשוב אם החברות במתכונת הנוכחית לא מזיקה לנו.

את כל זה את יכולה בטפטופים, לא דווקא בשיחה אחת שעלולה להבהיל.

ועוד נקודה - אם יש לך קשר קרוב עם אמה של החברה, כדאי להסב את תשומת לבה בעדינות שנראה שמשהו עובר על הבת שלה...

אני צריכה יותר לטפטף על זה בבית..

אם הייתי בטוחה הייתי מדברת עם האמא, אבל אני לא בטוחה שזה משהו "שעובר" עליה או אופי יותר פתוח ממה שהייתי רוצה לבת שלי..

אבל, לשים לב שאת לא מלבישה על הבנות מחשבות ורגשות שלך מהחוויות שלך בחיים, ומדמיינת שזה קורה אצלן. ז"א להסתכל עליהן במבט נקי ולראות אם באמת ההתנהגות שלהן היא משהו לא תקין/ לא טוב באווירה שלו.

קרה לי עם הילדים שלי כמה פעמים שהיו חברים שפחות אהבתי, בעיקר בגלל ההתנהגות שלהם. עם חלק ניסיתי לשכנע ללכת ולהתחבר עם ילדים אחרים ועם חלק הבלגתי ובסופו של דבר הילדים גדלו קצת ולמדו להבחין לבד מי מיטיב איתם. אחת הבנות שלי שהיתה בתקופת ההתבגרות שלה חברה ממש טובה של מישהי, שגם משהו בקשר בינהן לא עשה לי טוב. פחדתי שהיא משפיעה עליה לרעה. אבל ממש ניסיתי לראות את הטוב בחברה, החברה היתה בת של חברים שלנו.  בסופו של דבר לא ברור לי מי השפיע על מי. אמרתי לעצמי, האם הייתי רוצה שהורים של החברות של הבת שלי יסתכלו עליה ויגידו לבנות שלהן להתרחק מהבת שלי? הבת שלי באמת בחרה בדרך אחרת, ואף אחת לא הפנתה לה עורף ממש. מטבע הדברים והגיל כל החברות קצת התרחקו ונשארה רק החברה ההיא שלא הייתי שלמה עם החברות איתה. היום החברה נשואה וגרה רחוק ועדיין הן כל היום מדברות בטלפון ונפגשות כשיכולות וזה פשוט מרגש לראות את הקשר העמוק שלהן.

גם בגלל שזה בנות ובעלי פחות מבין בקטע הזה פחות שם לב לניואנסים, אני מרגישה שאין לי עם מי להתלבט בשביל כמו שאמרת לבדוק אם זו נקודה מבט נקיה או שאני מגזימה..

בסוף בסוף יש ביניהן קשר מאוד מאוד חזק, לא רוצה לומר תלותי, אבל זה כל מה שהבת שלי מכירה.. היא לי טיפוס של חבורות. אז ברור שאם אני בטוחה שהקשר לא מיטיב אני יכולה לדבר איתה ולהסביר לה, אבל אני לא רוצה לערער אותה ואת החיים שלה בשביל ספק

כן הייתי פותחת איתה ומדברת איתה על קשר שהיה *לך*, בכלל לא לדבר על הקשר שלה אלא לשתף בחוויה שלך, שהיתה לך יברה מאוד מאוד טובה אבל הקשר היה קצת תלותי ולא בריא או נגיד לספר שהיה חונק והרגשת לא בנוח לפתח קשרים עוד חברות ואחרי כמה זמן הרגשת שזה לא טוב לך ושחררת את זה בצורה x..

כשאת מספרת עלייך זה גם מעניין, גם נותן הרגשה נוחה וגם לא מרגעש שיפוטי והיא יכולה לקחת מזה מה שהיא רוצה...

מה שאני רוצה להגיד שגם אם אין בחברה משהו בעייתי זה לא בריא קשר כזה ולכן זה פותר לך את ההתלבטות..

לא שצריך לחצול אבל כן לעורר מודעות שכדאי לאוורר ולהיפתח לעוד כיוונים חברתיים

בהצלחה גדולה!!

ילדים זה כל הזמן התמודדויות חדשות...

נתחיל מהסוף, נשמע שדרכת בנקודה וזה מה שהפעיל אותה וגרם לה להגיב מתוך כאב.

נשמע שהיא כאובה על זה שכנראה היא לא מוצאת את מקומה מבחינה חברתית, שלא טוב לה, שלא כיף לה.

במקום לנסות לדחוק בה (נשמע שאת לא כופה ומאפשרת לא להגיע,

אבל פחות הייתי מתייחסת לזה בהאשמה ויותר מנסה ליצור שיח רגשי אם יש ביניכן קשר שמאפשר.

גם כאן נשמע שהיא יחסית מכונסת אז לא לכשות את זה באופן שפולש לה לפרטיות, אלא לנסות לפתח בעדינות כשאתן מדברות בכללית, ולאט לאט להרחיב

לדוגמא:

היא אומרת שזה לא אטרקציה, להגיד שזה באסה שזה עדיין לא מספיק כיף עם החברות החדשית מתוך השתתפות ולא בשיפוט, ולראות אם היא תזרום לדבר עוד)

לנסות להבעץין שזה מצב לא כיפי ולא נעים בטח עבור בת ביישנית להרגיש עוד לא חלק ולא למצוא מקום, ולהיות יחד איתה במקום מולה ❤️

את באמת עוברת לי להבין יותר את התגובה שלה.

האמת שבפעמים אחרות שניסיתי לפרש מה עומר מאחורי ולדבר על הקושי שלה (בדברים אחרים) היא ממש כעסה ולא היתה מוכנה לשמוע.

אולי אני כן אצליח עם זה הפעם. יש לי תחושה שהיא להדוף ולא תרשה לי להיכנס לדיבורים כאלו.

אבל אפילו לשנות את הדיבור הפנימי עליה שלי אולי יעשה משהו..

אפילו היכולת לנסות להבין את המקום שלה מייצרת בנו אמפתיה, ואני מניחה שהשדר יעבור גם בהתנהלות או במילים.

ואפשר גם לתמוך, או פשוט להביע הבנה

ולהגיד לה שזה בסדר שלוקח זמן ולכל אחת יש את הקצב שלה ולהגיל את זה שזה קשה ומכאיב

כן להסכים שהפעילות לא כיפית אבל לא תמיד להרשות להישאר בבית.

בסופו של דבר פעילויות הן חלק מדרישות אולפנה והרבה פעמים הן סתם חובה מעצבנת. בנות שלי גם לא אוהבות חלק ניכר מפעילויות , זה הגיל.

כמו שהעבודה תכריח אותך ללכת לפעילות שלא בא לך כדי להתגבש עם כולם...

לדעתי התגובה שלה מראה שהיא נמצאת בסוג של לחץ תמידי באולפנא והאירועים החברתיים הם רק סוג של קצה הקרחון.. כי ילדה שלא מעוניינת בפעילויות, ולאף אחד לא אכפת שלא מגיעה? זה אומר ששאר הימים היא סובלת והולכת רק בשביל הפן הלימודי, וזה הרבה מאוד ימים להעביר ככה לדעתי..

יש אפשרויות נוספות באיזור?

אבל אני אנסה למצוא הזדמנות לדבר איתה בנחת ולשמוע ממנה יותר איך היא מרגישה שם.

אחה"צ היא מעסיקה את עצמה בבית לרוב. לפעמים יוצאת כשיש פעילות בסניף או לנוער בישוב.

אבל היא היתה ככה גם קודם. טוב לה ככה...

הרגשתי חובה לכתוב לך!!

אני בחורה בי"ב וגם לי היה מאד קשה בתחילת בתיכון למורת שאני מאד חבורתית.

ונסיתי להמנע מכל הפיעלויות החברתיות שהיו ,

וכן רציתי לקבל אישור מאמא שלי שבאמת עדיף שלא אלך והיא לא עשתה את זה.

אני לא חושבת שאת צריכה להסכים איתה שכדאי לה להמנע מפעילויות כאלה אבל להבין שזה כל כך קשה בשביל בת להיות נוכחת במקומות כאלה בחברה.

בעצם שאת לא מסיכמה איתה את מצפה ממנה ללכת למקום שהוא סבל עבורה ולכן היא הגיבה ככה.

מסיכמה איתך שהמנעות זה לא הפתרון והיא בטח גם מבינה את זה ומאמינה שהזמן יעשה את שלו  (כמו שהיה אצלי)

האמת שאני דווקא לא ציפיתי ממנה ללכת. אמרתי לה שאני לא מתכוונת להכריח אותה, רק שבעיני זה הפסד לא ללכת.

אני מבינה שהיא כנראה ניסתה לתרץ תירוצים כי היה לה קשה להגיד לי שהיא לא מרגישה בנוח עם החברות שם ולכן קשה לה. ואולי תסכל אותה שלא קראתי בין השורות את הקושי האמיתי שלה? (כי להסביר שלא בא לה ללכת כי יהיה לה חם, כשאנחנו באמצע החורף, לא נשמע לי משכנע בכלל... אבל כנראה שבאמת זה רק תירוץ)

אחת על אחת?

לבקש מהמורה שתיתן לה פרוייקט עם בת שנראית לה מתאימה ולהזמין אותה אליכם הביתה לעבוד ביחד, או שאפילו יצאו מכמה שיעורים כדי לעבוד על זה?

לדעתי ככל שזה יהיה פרוייקט יותר מתמשך זה יותר יחזק את החברות ויעזור לה למצוא מקום במארג הכיתתי.

ובמקביל לחזק את הביטחון העצמי שלה שתרגיש בטוב להביא את האיכויות שלה בכיתה.

ועוד משהו - לוודא שאין משהו קשה שקורה לה חברתית. זה יכול להיות אפילו ברמה של חברה טובה שעזבה אותה לטובת מישהי אחרת, בגיל הזה זה כואב מאוד ויכול להביא לפחד מיצירת קשר חדש ולחוסר רצון להשתתף באירועים חברתיים כי היא לא מוצאת את עצמה

האמת שלאחרונה היה קטע לא נעים מול המחנכת שלה, שנתנה לה ציון נמוך על עבודה בצורה מאוד לא הוגנת.

דיברתי עם המורה, והיא קיבלה את הדברים ואמרה שתתקן. ובפועל הבת שלי אמרה שהמורה לא נתנה לה ציון חדש אבל אמרה שהיא נתנה לה 100 בתעודה במקצוע הנ"ל.

אבל היא עדיין אומרת הרבה שהמורה הזו מעצבנת בגלל מה שהיא עשתה לה. והאמת שאני ממש מבינה אותה...

(כשפניתי למורה, אמרתי לה שזה לא רק עניין הציון, אלא כל היחס שלהן נפגע בגלל הדבר הזה, כי היא הרגישה שנעשה לה פה עוול. אמרתי למורה שכדאי שתדבר איתה, והיא אמרה שהיא תדבר איתה. אבל נראה שהיא לא הצליחה ממש לתקן את הפגיעה...).

לא חושבת שזה הרקע היחיד למה שהיה עכשיו. כי גם לפני כן היא לא הכי התלהבה מפעילויות שעשו להן. אבל אולי זה מוסיף..

לבן שלי בתחילת השנה הייתה בעיה של יצירת אמון מול המחנך החדש

וזה היה ממש קשה לו

הוא ממש לא שמח ללכת לבית הספר וגם הייתה לו תקופה לא טובה מבחינה חברתית.

לדעתי זה היה קשור אחד בשני איכשהו.. אולי גם אצלכם?

אני אנסה באמת לדבר שוב עם המורה.

מקווה שהיא תצליח לעזור לה...

לשאול אותה איך הולך לה באולפנה? איך היא מרגישה באופן כללי? רק להקשיב, בלי לבקר, בלי לתת עצות, בלי להגיב, רק לשמוע. זו משימה שנשמעת קלה אבל בפועל היא קשה ממש להקשיב בלי לשפוט. בהזדמנות אחרת אחרי שממש הקשבת לה לנסות להעלות ולחשוב ביחד איתה על פתרון.

בהצלחה, נשמע לא קל!

שדיברתי בסוף עם המורה שלה.

דבר ראשון - היא אמרה שעל הפעילות הזו היתה אווירה כללית בכיתה שזה לא כזה כיף והרבה בנות אמרו שהן לא יגיעו (חלק גם לא הגיעו באותו יום בגלל הנטיעות בסניף), אז זה לגמרי משנה את התמונה...

אבל בכל מקרה דיברנו קצת על המצב החברתי שלה והמורה חשבה מה לעשות כדי לעזור לה להשתלב יותר (אבל גם אמרה שהיא כן רואה שיש לה כמה חברות שכן טוב לה איתן).

וגם ביקשתי ממנה לסגור יותר יפה את העניין של העבודה עם הציון הלא פייר.

בינתיים עוד לא הצלחתי להגיע לשיחה פתוחה עם הבת שלי על איך היא מרגישה באולפנא וכו', אבל ננסה להגיע גם לזה...

בהצלחה לכולנו בזה כי זה לא פשוט בכלל...