לכבוד חמור גרם, דונקי הי"ו.

בעבר יצא לי לדון בנושא דומה, בעניין כלבה אשר אכלה 'מרק אותיות', על אותיותיו ומימיו, ונקראה 'מרתה' על שם אחד ממסעות בנ"י במדבר (ויבואו מרתה וכו' ולא יכולו לשתות מים כי מרים הם). שם כת' כי על בחינת מים כאלו נא' 'המים המרים המאררים', אולם כפי שבאים לקללה - כן באים הם לברכה אלמלא חטאה (ונא' "מוצא אני מר ממות את האישה", וכן כת' "קראן לי מרה"). ודנתי האם דיבורו של כלב הוי ברכה או קללה, עיי"ש. ולמקרה דידך צ"ע, האם דיבורך הוא בעצם או במקרה, האם נולדת כך (מחמת שינוי גנטי ל"ע) או שמא ארע לך איזה דבר כגון שתיית ואכילת מרק אותיות וכה"ג. אם הוא מחמת מקרה כה"ג, אין ע"ז ברכת משנה הבריות שכן אין זה שינוי מצד היות בריאה, דהיינו בבחינת עשיית יש מאין (ואפ' לא יצירה [ומ"מ, איננו מברכים "משנה היצורים"), רק בבחינת עשייה (לענ"ד), וכן פסקתי במקרה ד'מרתה' הנ"ל. אולם, אם הוי הדבר מן התולדה - הרי שיש כאן בחינת 'בריאה', שהרי פירותיו של אדם הם תולדותיו (וע"ד הדרש כת' שהם מצוות ומעש"ט, ומ"מ מקרא מידי פשוטו אינו יוצא), ובפשטות אין חמור יוצא מן הכלל, וקיי"ל שעל פרי העץ אנו מברכים "בורא פרי העץ", הרי שיש בזה בחינת בריאה (יציאה מן ההעלם אל הגילוי, כדמיון יש מאין). אולם, כמו כן קיי"ל מאי דאמרי אינשי "מה מבין חמור במרק פירות?", וא"כ נראה שאין כל שיכות של מושג פירות בחמור כוותך, וא"כ נלע"ד שאי-אפשר לברך עליך כלל משנה הבריות, וכל המורה אחרת הרי הוא טועה ומטעה, ואין כאן שיכות כלל לעניין כבוד הבריות, ויכמ"ל. וכל המחמיר - נידון כוותך (חמור).

מן דין ניתן להוציא נפק"מ לעניין השאלה השניה, דכיוון שאין זה משעת בריאתו, רק יצירה יש מיש יש כאן (יש?), אין מקום לברך.

ועליכם החיים והחמור.

ואת והב בסופה.

דמאי אכפת לן אי נשתנה מעיקרא אי נשתנה לאחר בריחתו, הרי היה ברייה וכעת הוא שונה.

כעין מה דמצינו בברכות הנהנין, וכי נברך על לחם אדמה משום שכך היא ברייתו המקורית?

אלא ודאי דגם היכא דכח אחר מעורב עימו אכתי מברך על השינוי.

וק'ללללל

בשבת דנתי לפני חבר מקשיב על תשובתי ודייקני שאנו מברכים "משנה הבריות" ולא "משנה הבריאות" (משנה - לא משנה. לא משנה...) וא"כ יש פירכא לכל הנ"ל.

מ"מ נראה מדברי מר שלא עמד על יסוד תשובתי, והוא עניין גדול, דכפי שתקנו לנו חכ' בברכות, מלשונם אתה למד על מה ראוי לברך מה, וא"כ ע"ד שאינו בבחינת 'נברא' (דהיינו יש מאין) לא שייך לברך עליו 'בורא פרי האדמה או העץ'.

וכן את ברכת 'בורא פרי הגפן'.

אך נדמה לי שנתעלם מכ"ת גמרא בברכות שאמ' דבנולד ביה בתר דאתיליד מבר' ברוך דיין האמת וא"כ נרא' דה"ה הכא.

ואולי יש למעכ"ת טעם למה לא כתב זה כאן.

אח"ז שכתבתי זאת עיינתי עוד בשאלה וראיתי שכתב הוץשואל שמתת דיבור זו באה לו מסבתו ע"ה אתונו של בלעם.

וא"כ מברייתיה הוא ברם יש לעי' אי מברכינן משנה הבריות אשינוי דלא בעין אי לא.

וכת' הרא"ה על אתר דכתב הראב"ד דברכות אלו נתקנו על צער שמגיע לו לאדם בשעה שרואה את אחיו ומצטער בצרתו וא"כ כביכול אין לברכו על חמור ואולי בהא הדין שונה כיוון שסבתו של החמור הייתה שלוח' דמקום וחביבא עלן כישראל. ואו' אין לברך כלל משנה הבריות דלאו צער איכא ואדרבה! דיברכו הטוב והמטיב כדמברכי אבריות טובות ששמח בהן.

ואולי יש לדמות דין זה יותר לפיל קוף וקיפו' דכת' רש"י דמברך עליהם משום דדמו לאדם ואולי כמו כן יש לברך על חמור זה היודע לדבר כאדם ול"נ לי דדמיונו לאדם, לאו משום שינוי אתא.

וכל זה לא כתבתי אלא מצד הדין ברם אי איכא בושת לחמור בכך, הרי גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה והלא חמור אף הוא בריה הוה!

וע"כ נ"ל דאין לברך עליו משנה הבריות דלאו שינויא איכא וכבודו דלא ליברכו עליה. ומשום ספק ברכות להקל נראה דאין לברך נמי הטוב והמטיב עד דיפשט לן ספיקא כדכתבתי.

וכל זה הוא דעתי בלבד ואינו דעת תורה כי הנני מתבטל לגמרי אל מול דעת הג"מ הרב החסיד מו"ר בתשובתו שעליה כתבית. ויהי רצון שתעלה שיטתי לשיטתו ואכוון לדעת רבי שליט"א.

וראיתי שכבר קדמתני.

אך עיין בכל בו ברכות פז שכתב לחלק בין נשתנה בידי שמיים לבין נשתנה בידי אדם,

וא'כ ליכא ראיה מהאי גמרא, דהכא אינו בידי אדם.

וראיתי שמיד לאחר שכותב כדבריך, שבידי שמים מברך משנה הבריות ובידי אדם דיין האמת  כתב נמי ד"שלא חיסר בעולמו כלום" מברכינן נמי אבריות נאות (ופרה נאה) וא"כ, דלמא יש לברך כך גם על החמור הנז'.

ונראה לי דמשו"כ י"ל דחולק על הראב"ד, דאיהו כתב דאבריות נאות יש לברך הטוב והמטיב ובכל בו כתב לברך שלא חיסר ואולי חולק עליו גם בעניין זה דמברכינן דיין האמת רק בידי שמים.

וכל פסקה זאת, ככלל, בנשחת עסקינן אי בידי אדם אי בידי שמים, ברם בנשתנה לטובה לא כתב ולא מידי ודלא בהא סבר לה כראב"ד.

ובעז"ה אחפש בעת הקרובה אחר ראיות נוספות מגמ' וראשונים ואי"ה אמצא תשובה מספקת מזו.

ואע"פ דאמנם איכא דמשתעי ולגריעותא, מ"מ לא מצינן למימר הכי גבי עובדא הדא דמאן דשאיל רבנן אהלכתא, ודאי עדיף טפי ממא7 דלא מצי למישאל.

בעוונותי הרבים לא עיינתי במעשהו של הנסיך ברדש הי"ו ברם דכורני דאסל"ן עביד ניסי מסטרא אחרא (דהרי מין הוא) ודלמא אית בהא להטות הדין

ועפרא לפומך, דח'ו מלומר דברי כפירה אלו על אודות אסל"ן דגילוי האש על המזבח היה כדמות אריה רבות, הלא הוא אסל'ן.

וכן בשמו רמזו לנו הס-לן כלומר שם שבגימטריא הוא הס- הוא לן כלומר  שלנו

ושם הס הגימטריא הלא הוא שם אלקים

ומה שכתבו ב-א ולא ב-ה' שני תירוצים איכא

א. שאינו דרך של כבוד לומר 'הס' כלפי מעלה

ב. טעות המתרגם. 

תשובה: לכבוד ידידי )מ(]ה[נוער, שמחתי לקבל שאלה )אתון(]חמורה[ זו ומה  

נפלאת היא בעיני שזכיתי שיתקיים בי 'הלא המה יורו חמוריך'. והנה ידוע דעוג  

הוא כמו בצל העשוי שכבות שכבות, והוא הדין בסוגיא, שיש לקלף שכבה שכבה,  

ובס'ד נפרוס הדברים כשמלה.  

קליפה א - עיון בברכת 'משנה הבריות'

ראשית יש לברר על מה מברכים משנה הבריות.  

והנה שנינו )ברכות נח ע'ב( שהרואה פיל קוף וקיפוף )כמין ינשוף( מברך ברוך משנה  

הבריות. ויש לחקור בטעם הדבר האם הוא מצד שינוי בגוף חיות אלו דווקא, או  

שמא חיות אלו הן משונות ואין הכי נמי יברך על כל חיה משונה.

ונראה שמצינו מחלוקת בדבר זה. דיש אומרים שמברכים על כל חיה הגורמת  

התפעלות לאדם והזכירו אלו משום שאלו היה המיוחדות באותן הזמנים. מאידך  

המאירי סובר דאמרו חיות אלו דווקא משום דיש להן דמיון לאדם דפיל משתמש  

בחדק כיד, הינשוף צורת פניו דומה לשל אדם, והקוף כולו דומה לאדם. א''כ דווקא  

חיות אלו מברכים עליהם.  

ראיתי מובא בשם הגרי'ש אלישיב, שסובר שלא מברכים על חיות אחרות מטעם  

דהמאירי, ומאידך בשם הגרש'ז אוירבעך כתבו )הליכות שלמה פ' כג אות לה( שמברך  

על כל חיה משונה. ורצו להביא ראיה מהא דמצינו במקור חיים לבעל החוות יאיר  

)סימן רכה( שמתאר שהגיע עליהם עגל עם ראש אחד שבחלקו האחורי מופתל לשני  

גופים ויש לו ו' רגליים, והורה לברך עליו משנה הבריות. ונראה דאין משם הוכחה,  

דדילמא שאני התם דהוא שינוי מכל בריה שכמוהו מברכים גם בבני אדם, אבל חיה  

שלמה נימא דלא מברכים עליה משנה הבריות, אלא בהני ג' חיות דהוזכרו בגמ'.

והנה במלאכת שלמה כתב )כלאים פרק ח' משנה ו'( דמברכים דווקא על חיות אלו  

משום שבדור הפלגה נענשו ואת חלקם הפך ה' לחיות אלו, על כן מברכים דווקא  

על אלו משנה הבריות. א''כ לשיטתו גם נברך רק על חיות אלו. עוד יש להעיר הא  

דסיים המלאכת שלמה שם וכתב שמשום כך הפיל מבין לשון בני אדם.  

והנה האי נידון דחמורנו הי'ו, ככל הנראה, הוא אינו פיל, קוף או קיפוף, אך ודאי  

חמור מדבר הוא דבר שלא שכיח, והשאלה האם יש לדמותו לאותו עגל סיאמי או  

דילמא הוא עניין אחר. ומה שכתבנו 'ככל הנראה' הוא משום שאין לדיין אלא מה  

שעיניו רואות, ואילו בימנו גם חמור יכול לו מר שהוא פיל או קוף וכיו'ב, וממילא  

לא מצאנו ידינו ורגלינו, כי גם רגלינו אולי הם ידינו רח'ל ואכמ'ל.  

קליפה ב - האם דיבור הוי שינוי  

והנה לכאו' היה צריך לחקור בכח הממללא שבפה החמור, האם הוא רוח ממללא  

ממש והוי שינוי הראוי לברכה, או דילמא הוי כציפצוף הזרזיר ודיבור התוכי שהוא  

כמעשה קוף בעלמא ואינו שינוי. אולם היה נראה לומר דאף אי מעשה קוף בעלמא  

הוא הרי אמרינן דמברכים על ראית קוף, א'כ ה'ה הכא, חמור מדבר ב'מעשה קוף'  

הרי הוא כקוף ונברך עליו.  

איברא דאפשר דיש לחלק בין ראיית קוף לבין ראיית חמור בעל מעשה קוף. ונראה  

דיש לתלות זאת במחלוקת שהוזכרה לעייל. דלמ'ד דמברכים על קוף משום דדמי  

לאדם הזכיר שם שזה משום שבמעשיו הוא מחקה לאדם, ולכן מברכים עליו דהוי  

כבריה משונה. א''כ נימא דה'ה הכא דהחמור מדבר במעשה קוף הוא מחקה לאדם  

וממילא מברך עליו. אולם למ'ד שהוא חיה משונה - הכא חמור הוא וחמור נשאר  

ואין בזה שינוי.

ואמר לי אחד מן החכמים, דהרי ברכה זו היא ברכת ראייה וממילא כיון שלא  

מתקיים פה 'רואים את הקולות' אי אפשר לברך על חמור מדבר שזה לא נכלל  

בראיה, וממילא ליכא לברוכי עליה. אך אחר המחילה לית בדבריו מששא מתרי  

טעמי. חדא דהרי למדנו דעקימת שפתיו הויא מעשה, והכא נמי כיון דקא חזינן  

עקימת שפתיו שפיר מברך עליהו. ועוד דאפ' נימא עקימת שפתיו לא הויא מעשה,  

אכתי כיוון שיודע שהוא חמור מדבר ורואהו מברך עליו ולא מברך על הדיבור עצמו.  

קליפה ג - גדר שינוי  

ואחר הנ''ל אכתי יש לעיין עד כמה הדיבור עצמו נחשב שינוי, אם היינו בארץ  

נרניה, שם החיות מדברות, ודאי לא היה נחשב זה שינוי, אך כיון שאנו כאן בעלמא  

הדין, יש לעיין בדבר. דהנה מצינו במה שאמרו שהרואה כושי מברך ברוך משנה  

הבריות אמרו שהוא דווקא בשחור ביותר או בשחור הנולד מן הלבן, אבל שחור בן  

שחור במקום דרגילים בכיוצ'ב, לא מברך. וא'כ י'ל דה'ה בנידון דידן, דאם מצינו  

הרבה חמורים מדברים אין זה נחשב שינוי שמברכים עליו.  

והנה אמרו חז'ל על ישמעאל ואליעזר 'עם הדומה לחמור', וא'כ מצינו הרבה דומים  

לחמור ומדברים.  

אולם אעפ'כ נראה שיש כאן שינוי, דהמצוי הוא חמור מדבר הנראה כאדם, ואילו  

הכא מדובר בחמו ר מדבר הנראה כחמור ולכן יש כאן שינוי.  

אלא דיש לעי' מצד אחד. דהרי אמרנו ששחור הנולד מן השחור לא הוי שינוי, והכא  

הרי חמורנו מיוחס לאתונו של בלעם וא'כ דילמא אינו שינוי.  

אך בזה יש לחקור מה הדין בשחור הנולד מלבן, אך אותו לבן הוא צאצא של שחור.  

והנה מצינו בגמ' בברכות )דף ו ע"א( 'אוכמתא בת אוכמתא' ולכאו' משמע דאוכמתא  

אמיתי היינו בן אוכמתא ולא שהיה באמצע לבן. ושמא שאני התם דלצורך גילוי  

השדים צריך דווקא אוכמתא כזה.  

אולם נראה דאם השינוי פחות תדיר, כלומר אם לפני כמה דורות היה שחור שהוליד  

לבן ומאז המשיכו לבנים, ורק אח''כ נולד שוב שחור - שהוא בגדר שינוי, וא'כ הכא  

נמי דהרי כמה דורות עברו מאתונו של בלעם להשתא.  

קליפה ד - האם יש מקום לעלבון  

המורם עד כה דבעלמא דידן ודאי יש לברך על ראיית חמור מדבר. אלא דיש לדקדק  

כיצד יש לברך ברכה זו והאם יש להצניעה כדי שלא יפגע בבריה המשונה. והנה  

מצאתי בחישוקי חמד )בכורות לה ע'א( בשם ר' שלום שבדרום מעשה באחד שהגביה  

ננס וברך עליו משנה הבריות, וכתב עליו 'אוי לו לחסיד שוטה זה, שבמקום תברך  

את ה' ניאצו, ובמקום להודות לו רצח את יציר כפיו'. וא'כ ודאי דהכא נמי שאין  

להגביהו ולנענעו. אולם אכתי על פניו ה יה נראה לעיין מה הדין במי משברך על  

ננס בקול ללא הגבהה וניענוע, דהרי המברך בס ה'כ קיים דינא דגמרא.  

ובעצם שיש לעי' בשורש הדבר, דמאי פגיעה איכא. בשלמא בננס, ששינויו הוא  

לגריעותא - אפשר להבין שיש פגיעה שמזכירים לו גריעותו ברבים. אבל חמור  

מדבר הוא מעליותא, לא מיבעיא אי דיבורו הוא רוח ממללא ממש, אלא אפ' אי  

דיבורו מעשה קוף בעלמא, אכתי מעליותא היא לחמור כשהוא יודע לדבר, ומאי  

פגיעה איכא.  

ועוד נראה לדקדק מהא דפסק בשו'ע )סי' יד( דיכול אדם לקחת טלית חברו בלא

רשות משום דניחא ליה לאיניש דליעבד מצווה בממוניה כשהוא באקראי ולא

בקביעות ודווקא דלית ביה חשש פסידא. והלא דברים ק'ו, אם בממונו ניחא ליה

דליעבד מצווה, בגופו לא כל שכן, וא'כ הכא נמי ודאי ניחא לי לחמורנו דליהוי חפצא

דמצווה דמברכי עליו, וכאן שמברכים פעם ב-ל' יו ם ודאי הוא אקראי בעלמא.

סברא נוספת מצינו למימר דהרי למדנו שגדול העונה אמן יותר מן המברך )ברכות

נג ע"ב( והרי הנידון דידן לא יכול לברך על עצמו משום דאין הפסקת ל' יום בין

ראיה לראיה, וא''כ המברך מזכה לו בעניית אמן.

אלא דמצינו בגמ' )מו'ק כז ע'ב( 'דבראשונה היו מטבילין כלים על גבי נדות מתות,

והיו נדות חיות מתביישות, התקינו שיהיו מטבילין על גבי כל הנשים מפני כבודן של

נדות חיות' וכן מובא שם שינויים שנעשו כדי לא לפגוע בכבודו של עניים וחולי

המעיים. והנה בשלמא ברישא, בעניים ובחולי מעיים, הוא גריעותא ומובן מדוע

חסו על כבודן, אלא דאשה שהיא נדה מאי גריעותא איכא, הרי זו דרך העולם,

ואדרבה נדתה מעידה עליה דבריאה היא. ואעפ'כ היו מתביישות הנשים בכך, א''כ

נימא דה'ה הכא, דאף אי סבירא לן דאין לחמור להפגע מזה, ועוד שהוא יהיה גדול

מהמברך, אך כיון שהוא נפגע יש להמנע מלברך עליו בצורה שתביישו.

אך באמת אין להביא ראיה משם. שכתב האגרות משה )יו''ד ח'ב סימן עז( דאין בזיון

לאשה בכך שהיא נדה, וז'ל: 'דידוע לכל שהנשים הן נדות י'ב יום בכל חודש כשאינן

זקנות ולא מעוברות.. ואדרבה הא הרבה היו לובשות בגדים מיוחדים לימי הנדות

ומזה היו יודעות השכנות שהיא נדה, אלמא לא היו מתביישות מזה'. ומה שהגמ'

אמרה שהיו מתביישות, הסביר האג'מ שלא התביישו משום נדתן, אלא משום

שבמיתתן היו משונות מכל אדם, וכך משמע ברש'י שם. א'כ ליכא ראיה מהתם

להחשיב פגיעה בדבר שסבירא לן שאינו פגיעה.

אולם בשבט הלוי )סי' קצה סעיף ב ס'ק ג( משמע שנקט שיש בושה לאשה כשנודע

ברבים שהיא נדה, ודלא כאג'מ. וכן כתב בתוספת אהל )עמ' רסה-עדר(. ולדבריהם

אפשר לומר שאם לאדם יש בושה, אסור לביישו אף דאנן ס'ל שאין ממה להתבייש,

ואף שיחשב גדול מצד 'גדול העונה'.

ובעינא דשפיר חזאי מצאתי במלאכת שלמה הנ''ל שכתב שאנשי דור הפלגה נהפכו

לפילים, הוסיף לומר 'ופיל נמי מבין לשון בני אדם', ולא מצינו בגמ' או בשום פוסק

דכתבו דיש לברך לידו 'משנה הבריות' בשקט כדי שלא ישמע ויבין כי היכי דלא

לביישו. ונראה ליישב דהרי הברכה נעשית בריחוק מקום מהפיל, וממילא אינו שומע

הברכה. )ואף דיש לו אוזניים גדולות, מסבירים המחקרים דאין זה כדי שישמע

למרחוק אלא לויסות חום הגוף.(

על כן נראה שבאמת אם יודע האדם שהוא פוגע בברכה זו, ודאי אין לברכה בקול.

ולכן בננס סברא היא לומר דפוגע - דהרי שינויו לגריעותא וכנ'ל. אולם אדם שפוגש

חמור מדבר בפעם הראשונה ודאי יתפעם כל כך דיברך מיד ואין לו לאסוקי אדעתיה

בברכה זו פוגעת בחפצא דברכה. על כן אבקש ממעלת ידידי שישתדל שלא להעלב

או על כל פנים למחול מיד למי שלא יודעו ומכירו. ולאחר מכן לבקש שבפעם הבאה

)אם יעברו ל' יום כדינא( יברך בשקט 

תשובה: לכבוד מעלת המלך הרם, המברכים עליו שחלק מכבודו לבשר ודם, בכיר  

הארבעה מרומם על כל תהילה.  

מערכה ראשונה - הברכה הראויה  

ראשית יש לדקדק האם זו הברכה הראויה. דהנה בברכות )נח ע'ב( מבואר דעל  

שינוי מעיקרא מברכים משנה הבריות, אבל על שינוי שנעשה לאחר לידה מברכים  

דיין האמת. וא'כ בנידון דידן הרי השינוי נעשה לאחר לידה ולכאו' היה צריך לברך  

דיין האמת. וראה לראב'ד שכתב דמברך רק על מי שמצטער איתו בשינוי זה וסיים  

דמשום הכי מברכים רק היהודי דמצטער עימו, אבל על גוי לא יברך. והביא דבריו  

בשו'ע סי' רכה סעיף ט בשם 'יש מי שאומר'. וכתב במשנ'ב ס'ק כז דדברים אלו  

קאי אברכת דיין האמת, דהיא נובעת מצער לכן מברך רק על מי שמצטער עליו,  

אולם ברכת משנה הבריות מברך על עצם השינוי ולא על הצער.  

משמע מדברים אלו שבנידון דידן לא יברך דיין האמת כיון שלא מצטערים עימו.  

אך יש לחקור האם כשרואה את השינוי ללא צער יכול לברך משנה הבריות או דילמא  

לא נתקנה הברכה על שינוי שלא מלידה.  

ועי' במה שכתבתי על ברכת משנה הבריות )בסימן שרק( , והבאנו שם דברי המלאכת  

שלמה שדור הפלגה נשתנה לפילים, קופים וקיפופים, ולכן מברכים עליהם משנה  

הבריות. ויש לעיין האם באותו הדור ברכו עליהם 'משנה הבריות' או 'דיין האמת'.  

והנה מצינו בין השינויים שמברכים עליהם 'משנה הבריות' את הקפח ובארו וכן  

הביא השו'ע )רכה, ח( שמדובר באדם 'שבטנו גדול ומתוך עוביו נראת קומתו  

מקופחת' ופשוט דשינוי זה לא נעשה מברייתו אלא לאחר מכן, וקמ'ל שעל שינוי זה  

לא מברכים דיין האמת. והאמת לכאו' יש לדקדק מדו ע חילק השו'ע עניין זה  

ד'משנה הבריות' לשני סעיפים. אך ע'פ הנ''ל הוא פשוט בסעיף ח' מיירי בשינויים  

שתמיד מברכים עליהם 'משנה הבריות' ובסעיף ט מיירי בשינוים שלעיתים מברכים  

עליהם דיין האמת וכנ'ל. ע'פ זה ברור דעל דור הפלגה שהפכו בעצמם לפילים וכו'  

ברכו 'משנה הבריו ת' כבר באותו הזמן.  

והיה מי שרצה לחלק בין נהפך לפיל או קוף לבין נהפך לחמור, דפיל קוף וקיפוף  

אמרינן דיש בהו משהו שמזכיר בני אדם ולכן מברכים, וחמור אינו מזכיר בן אדם.  

אך באמת זה חילוק של הבל, מתרי טעמי. חדא דזהו סימן לכך שהיו בנ'א ואינו  

סיבה לברכה. ועוד דאף אי נימא שזהו דין בברכה, אכתי איכא הרבה בני אדם  

שמזכירים חמורים וד'ל. ע'כ נראה ברור שאין לברך על שינוי זה 'דיין האמת' ואכן  

אפשר לברך 'משנה הבריות'.  

מערכה שניה - מטבע ברכות  

ומה ששאל מעלתו האם אפשר לברך ברוך אתה ה' או דילמא אין זה שינוי מאת ה',  

אחר המחילה הרבה אין זו שאלה כלל וכלל. דהרי מצינו מפורש שגם מעשי שמשיו  

נקראים מעשי ה' שכן הוא בהפיכת סדום שנעשתה ע'י המלאכים, ואילו בפרשת  

ני צבים כתיב 'אשר הפך ה' באפו ובחמתו'. ונראה דמשום כן היה צריך בעל ההגדה  

להדגיש 'אני ולא מלאך' דדוקא שם פעל בעצמו ית' ללא שמשיו.  

ואנו אין לנו עסק הנסתרות, רק נאיר הארה במעלת השמש על דרך הפשט, דהנה  

עם ישראל נקרא 'גור אריה יהודה' וכן כתיב 'עם כלביא יקום', וכן מצינו דהאש על  

המזבח היתה כדמות ארי רובץ צורת ההיכל שהוא רחב מלפנים נמי כתבנית אריה.  

על כן דודאי שמש זה גבוה עד מאד. אולם נראה דעל כן נקראת ארץ נרני'ה על  

שם נר'נ ויחידה, ומה שלא מוזכרת 'חיה' הוא כדי שלא יתנו להאי 'חיה' יותר מקום  

ממה שהיא.  

עכ'פ לענייננו, כיון דשמשיו הוא הכל מכוחו ית' ושפיר אפשר לברך על זה 'ברוך  

אתה ה' אלוקינו'. וה' יצלינו משגיאות

אפשר פילאטיס ולא זומבה

כמובן.

ואם יש משהו מותאם לזוגות כרעיון לחיזוק בית של תורה ואמת - זה יהיה נהדר

לזוג, הליכון זוגי

נמכר ב3000 ש''ח להליכון ו4900 לזוג

הלל המיוחד אומרים רק בזמן המיוחד כדי שלא נהיה דשים את ההלל בעקבינו ונמצא שכרינו בהפסדנו

של הרב מרדכי אליהו לקום כל יום ותיקין זה קשה

 כיוון שזה טבעי שבשמינית נהיים בני שמונה עשרה על כן הם קרויים שמיניסטים

בגרויות חורף פטור מלספור  

והרי אם כשסופרים ספירה אחת מתבלבלים קל וחומר בשתיים

וגם שמצינו בדוד המלך שכאן זה עדיין ספירת העומר ואין מערבין ספירה בספירה

אנחנו נשארים אחרי היסודי

אבל כשאתה סופר ספירת העומר אתה מכוון גם על הגומר

בזמן הזה גם ככה אווירת סופא דקורסא ואם היית פוטר את החופשים היית יכול גם לפטור הכל 

על כן צריך לספור הכל

אתם שטוניקים גאוניים

פעם היינו חברות;)

מצד מה שהיה בטקס המשואות השנה, שהעלו באוב את חיטמן וכו'.

 בשביל הלא מעודכנים

@משה תספר לנו מה היה פה ואיך מעירים פה ת'עניינים?

זאת מחלוקת ר' מאיר וחכמים אבל להלכה, אם אתה מעביר חפץ מרשות היחיד לרשות היחיד שלא דרך רשות הרבים אתה פטור, אני לא רואה סיבה שזה יהיה שונה במקרה הזה.

יותר מעניין לשאול מה הדין במקרה של שיגור למרחק של יותר מד' אמות ברשות הרבים עם משהו שיש בו כדי הוצאה ביד

אם החלקיקים של האדם עוברים באוויר ומתחברים מחדש בנקודה אחרת (ע"ע צ'רלי בממלכת השוקולד) נראה שזה אסור. אם זה לא כולל מעבר בשטח שבין המקומות אני חושב שזה מותר. כמובן שבמקרה כזה יהיה מותר למשתגר ללכת רק ד' אמות מהמקום שאליו הוא שוגר.

אני חושב שברשות היחיד השאלה לא רלוונטית, אני לא זוכר בדיוק את הכללים אבל נראה לי שלפחות לרוב, המדידה של אלפיים אמה מתחילה מקצה רה"י, אם זה נכון, מה שכתבתי נכון רק כשמדובר על רה"ר

זה היה מעל עשרה טפחים, כי דרך בני אדם כשהם זורקים זה מגובה החזה בדרך כלל, ובהנחה שאנחנו לא עוסקים כאן בילדון אלא בבחור, יש לשער שהוא זרק מעל עשרה טפחים.