לא מאמינה שאני כותבת את זה. כואב לי עליה, עליי, על המצב שהגענו אליו. מרגישה האמא הכי דפוקה בעולם.
התינוקת שלי בת שנה ו4 חודשים, נולדה עם ריפלוקס שלקח זמן לגלות, אסתמה ואסתמה של העור... עד גיל חצי שנה היה סבל, באמת סבל. תינוקת קשה שצורחת כל היום, כל הרדמה נצח, מתעוררת המון, הרבה עניין סביב האוכל, הקאות, בכי... סיוט. התחילה לקבל אומפרזול ואז השתפר, נשארו ההרגלים "הרעים", לקחנו יעוץ שינה והשתפר קצת. התחלנו מוצקים ושוב אישיו סביב האוכל. לא הלך וואו. הרבה מאוד תמל, מעט מאוד מוצקים. הילדה עושה טובה לאנושות שהיא אוכלת משהו באופן כללי. אבל בסדר, סביר. גיל עשרה חודשים נכנסה למעון, שוב רגרסיות במה שקשור לשינה ואוכל. התחיל להתנרמל קצת, הופס! מלחמה, אבא מגוייס, רגרסיות של החיים (גרנו תקופה של בערך חודש אצל ההורים). שוב הסתגלות למעון, הסתגלות לא פשוטה. צלחנו את זה. והנה מחלות חורף, כל שבוע הילדה חולה, לא בצחוק ולא בהגזמה. אמיתי לגמרי. שישה ימים בריאה, שלושה ימים חולה. ביררנו אצל הרופאה והכל תקין, חורף קשה + חורף ראשון במסגרת + ילדה בכורה = זה מה יש וזה נורמטיבי ואין פה משהו חריג שדורש בירור. מה זה חולה? בקושי אוכלת, ואם כן אז זה נוטרילון, דבק שלא יורדת מהידיים והכי גרוע - מתעוררת כל שעה לשעה. אין לי יום ואין לי לילה. אני לוקחת ימי מחלה בלי סוף, וזה פוגע לי במשכורת (לא מקבלת מיום מחלה ראשון) ומשלמת על מעון שהיא לא נמצאת בו. מצד שני - צריכה לעבוד גם לנפש וגם לכסף. הבעל השתחרר לפני חודש וחצי והיא כאילו כועסת עליו ולא מוכנה שהוא יטפל בה, כל הזמן רק אני ורק על הידיים, סוג של חרדת נטישה אבל במוגזם. בכי היסטרי כל פעם שאני נעלמת מטווח ראיה או מתקרבת לדלת כלשהי. כל מה שהצלחנו להרגיל אי פעם - נהרס. הילדה בקושי אוכלת, בקושי ישנה. אני מתחילה בימים האחרונים להרגיש אליה רגשות קשים. לא נעים לי לומר, אבל בפעם המי יודע כמה שקמתי אליה הלילה קראתי לה "נודניקית" 🙊 ובכללי נהייתי פתיל קצר אליה ויוצאים לי משפטים כמו "אוף, תפסיקי לבכות כבר! אוף, תרדמי כבר! לכי לישון כבר!" 🙊🙊🙊 מתביישת מאוד. מרגישה נוראי. אבל האופי/ נסיבות הקשות שלה לא מאפשרות לי להנות מהגידול שלה. לא מבינה איך פעם רציתי ילדים ומשפחה גדולה. מרגישה שזה הרס לי את החיים ואם יום אחד יהיה קל יותר איתה, מה שמאוד קשה לדמיין עכשיו, קשה לי לדמיין למה לי לרצות לעבור את זה שוב ולהרוס לעצמי את החיים. אי אפשר ככה לעבוד, ללמוד, להתפתח. זה הורס את הזוגיות, אין לי חברות ולא תחביבים. היא כל עולמי, וזה כבר מתחיל להמאס ולחנוק אותי. ובואו, היא לא ניובורן. היא כבר פעוטה בת שנה וארבע! הולכת ומתחילה לדבר! חשבתי שזה אמור להיות קל יותר. קיבלתי כאפה של החיים. והאמת? זה שקיבלתי טעימה ממה זה תינוקת נורמלית ורגועה איפשהו שם בין גיל חצי שנה לעשרה חודשים, רק גורם לי לכעוס עוד יותר שלמה דווקא אני קיבלתי תינוקת "קשה". אני אוהבת אותה בכל ליבי, אבל מיום ליום צפים בי גם רגשות קשים כלפיה ואני לא יכולה להמשיך ככה. יצא פריקה, אבל אשמח גם לעצות מעשיות. תשתדלו לא להיות שיפוטיות, החוסר שינה והדרישה לתפקוד במקביל פשוט גומרים עליי. גם אני מתביישת ולא מבינה איך קראתי לביתי בכורתי אהובתי "נודניקית" ואיך הגעתי למצב שאני מרימה עליה את הקול.
