לא שומרת תורה וןמצוות 

כן יש ימים שבהם יותר קשה, ברור. אבל זה לא קשור לזה שבחרתי לחיות חיים של שומרת תורה ומצוות

כי מה, למי שלא דתי אין בעיות וקשיים.?

מה שכן, אם יש יום קשה אני לא משליכה עליו ישר את האמונה שלי וממעעטת להתעסק בה ברגעים של קושי. אם היא לא תהווה לי משענת, אסיח דעתי למשהו אחר. 

מתרכזת ביכולת הבחירה שלי.

החיים אינם קלים, הם מכילים מגוון קשיים ואתגרים שאינם קשורים לדת. לי יש את היכולת להחליט מה לעשות בכל סיטואציה.

אותו דבר עם קשיים שמגיעים על רקע דתי, אני בוחרת מה מתאים לי ומה לא. מבחינתי הדת לא מכריחה אותי שום דבר.

מבחינתי אני בחרתי להתחייב בתורה ומצוות ובחרתי להאמין.

נכון שיש דברים שקשים לי, אבל בסוף אני לגמרי מרגישה שאני דתייה מבחירה. בחרתי להתחייב לכל המערכת, ובתוכה יש גם דברים ש"צריך" לעשות. אבל בבסיס, הכל עניין של בחירה שלי.

אז אני מרגישה הרבה חופש בתוך הבחירה שלי

הרי אם אני מאמינה, אני מאמינה בהכל- לא בחצי.

של אמונה

יש הרבה שנחלשו או מתקשים בקיום המצוות ועדיין מאמינים.

ויש שמקיימים ומנותקים לגמרי

לא תמיד יש קורלציה..

ובאשר למה שכתבת על אכזבה מול השתדלות - אמונה כשלעצמה היא ניסיון. ואיננה סטטית. היא כל הזמן נבחנת.. ואם אני מתנה את האמונה שלי בכך שהקב"ה יעשה רצוני שאני חושבת שהוא טובתי, ברור שאפשר להיחלש. כי זה לא קורה לעתים..

מהי האמונה

אני מאמינה בבחירה, לא מאמינה במחויבות שלי לעשות x או y.

כל דבר שאני עושה, נעשה מתוך בחירה, יש דברים שאני בוחרת לעשות ויש שלא, הכל בשיקול דעת של מכלול הנתונים וברצון שלי.

מה זה להאמין בהכל? יש הרבה פנים לתורה, ככה שבוודאות את לא יכולה להאמין בהכל אלא רק בחלק מהדיעות.

אמונה זה דרך הכי יעילה להתמודד עם קשיים בלעדיה לא רואה את עצמי מתמודדת עם כלום

וממילא ומהכרת הטוב לכמה משמעות ועוצמה פנימית וכח וטוב  יש לי בחיים מכוחה

אז שמחה חהתמסר לכל הפרטים הקטנים

ובעיקר שואלת

למה קשה לך

באמת חושבת שלא אמורים להרגיש את זה כקושי

בכלל

קורה שנגיד בנק' ספציפיות כמו טהרה או צנעות אפשר להרגיש קושי וזה הגיוני

אבל זה אמור להיות חלק ממכלול

ואז מתמודדים נקודתית

אם החוויה הכללית היא קושי זה מעורר שאלה באמת.. למה?

לא אמרתי שזה קשיים בקטנה

כתבתי שהם נקודתיים-ידוע על מה הם יושבים

ואם יש מעטפת מבוססת ורחבה של אמונה בכללי וחיבור לאמת מהותית של מה הסיבה של החיים שלי פה בעולם בכלל

אז ניגשים לקושי

כאתגר שרוצים לפתור וליישב את הדעת..

וחושבים ומתיעצים ושואלים ומבררים

ולא מתייחסים לקושי

לא כסיבה לעזוב הכל

כי

מה יצא לי מזה

לחיות חיים של ריק ושל שקר ושל חוסר תכלית

בשביל שלא יהיה לי קשה במשהו?

לפותחת ולכולנו, ישועות בקרוב!

לפעמים זה יותר רצון לברוח מהכל ולחשוב שזה יפתור את ההתמודדות

זה מעיד בעיניי על תחושה של כבילות וחוסר אונים מול קושי מסוים והפתרון הוא לקחת שליטה בידיים ואז מה שחושבים שיעזור זה באמת להפסיק לחיות את החיים כמו שומרי מצוות, (שזה אורח חיים די מגביל במהותו בצורת הסתכלות מצומצמת) וכך לקבל את השליטה חזרה

אבל האמת היא שהיכולת שלנו לשלוט על תרחישים חיצוניים היא אפסית ממילא, לא משנה לאיזה מגזר אתה משתייך, והפתרון בדרכ מתחיל מההבנה שיש לנו בחירה ברוב הצמתים והקשיים וההתמודדויות שלפנינו. 

יותר לשלוט על תרחיישם באמצעות התפילות שלי.

אם יכולת ההשפעה שלי היא מינימלית על העולם,

אז למה בעצם אני צריכה הקב"ה? 

אבל הרבה פעמים אנחנו מגבילים את עצמנו ומצמצמם את עצמנו בתפילה ומתפללים שהמאורעות ישתנו כפי שאנחנו חושבים שהיא טובתנו, כשלמעשה, אולי אפשר להרחיב ולבקש שנגדל בעצמנו. שנקבל כח להתמודד. להסתכל אחרת.

לא להבין למה זה בסדר וזה מתבקש מעצם העובדה שמציאות השם ופועלו נשגבים מבינתנו. ואנחנו חיים בעולם שהוא הסתר..  לבקש כח להתמודד זה לפעמים מה שמתבקש. ביחד עם רצון לשינוי

ולפעמים תפילה היא לא ההשתדלות היחידה לעשות.. לפעמים צריך לעשות עוד דברים כדי לעזור לעצמנו לצאת מהמיצר

הוא פשוט שם.

יש לך בחירה אם ללכת לפי דרך החיים שניתנה לך כדרך החיים הנכונה, או לא.

אני מסתכלת על התורה קצת כמו ספר הוראות של איך נכון להתנהל פה בעולם. אני לא תמיד מסכימה עם זה, לא תמיד מבינה עם זה, אבל זו המהות הבסיסית. (לכן באמת קשה לי לפעמים לקיים מצוות שאני יודעת שהן נטו בגלל איך שחכמים בדורם פסקו לפי הידע המוגבל שהיה להם. זו קצת כפירה אולי אבל לי אישית זה קשה. המצוות ה"בסיסיות" שלא מושפעות מתפיסת הדור באותה תקופה קצת יותר קלות לי.)

של הרב לונדין. יסודות האמונה. לצערי לא מגיעה לזה. אבל אולי יעזור לך.

של הרב ראובן ששון - 'עבודה שבלב'.

ועם כל מה שלמדתי על תפילה במהלך החיים, הספר הזה פותח לי התבוננות הרבה יותר עמוקה על התפילה, והבנה מה באמת המשמעות של התפילה - הרבה מעבר למה שהכרתי עד היום (ועל הדרך עוד הרבה נושאים באמונה שמתחברים לנושא).

לפי איך שכתבת פה, נשמע לי שהספר הזה יכול להוסיף לך (לא יודעת אם זה מה שאת מחפשת כרגע...).

אם את רוצה אני יכולה להרחיב יותר עם רעיונות שלמדתי מהספר.

(זה מן הסתם ייצא ארוך, אבל זה עדיין רק נגיעה בחלק מהדברים שלמדתי, ועדיין לא למדתי את כל הספר... אם את מתחברת ויש לך זמן, ממליצה ממש ללמוד מהספר עצמו. שם גם אפשר לראות את המקורות שהרב מביא לדברים, הכל מובא עם הסברים ומשלים שמפשטים את הדברים ועוזרים להבין אותם לעומק).

קודם כל, צריך להבין שהתפילה לא שייכת לא למרחב השכל, ולא למרחב הרגש, אלא למרחב האמונה, שהוא מרחב בפני עצמו.

מה הכוונה?

בעולם שלנו, אנחנו רגילים לחשוב שכל דבר אפשר להבין על ידי השכל, ומה שהשכל לא מבין - כנראה שהוא לא אמיתי. לכן לפעמים קשה להבין את מהות התפילה, כי בשכל התפילה מעלה כל מיני שאלות, וגם אם עונים עליהן - קשה להבין באמת את ההיגיון של לעמוד בתפילה כל יום שוב ושוב מול מישהו שאנחנו לא יכולים לתפוס על ידי החושים. השכל רגיל לפרש את המציאות שהוא קולט על ידי החושים, אבל פה החושים לא תופסים את המציאות הזו ולכן השכל לא יכול להבין אותה.

אבל בעצם, יש לנו עוד דברים שהשכל לא יכול להבין. אי אפשר להסביר באופן שכלי למה מנגינה מסויימת מרגשת אותנו, ואחרת משמחת אותנו, וחיבור אחר של צלילים בכלל לא נשמע לנו נעים. אי אפשר להסביר בשכל למה מראה של שקיעה הוא כל כך יפה ונוגע. אי אפשר להסביר בשכל למה אנחנו אוהבים את הבעל שלנו או את הילדים שלנו. יש דברים שהם מעבר לשכל.

וכך גם התפילה היא מעבר לשכל. היא שייכת למרחב האמונה - נקודת החיבור בינינו לבין רבש"ע.

קשר של 'אמונה' הוא קשר של הישענות, כמו "כאשר יישא האומן את היונק" - האומן מחזיק וסומך והאמון נשען עליו, והקשר הזה הוא אמונה (זו גם משמעות המושג 'אמון' - הישענות בדבר בו אנחנו נותנים אמון).

למעשה כל הברואים אֲמונים על הקב"ה - הוויית החיים שלנו אֲמונה ונשענת על הקב"ה, והאמונה היא עצם נקודת הקשר עם הקב"ה בה אנחנו מקבלים את החיים ממנו, הנקודה שמהווה את קיומנו, כמו 'גזע המוח' של קיום האדם.

נקודת האמונה הזו היא עמוקה ונסתרת, ואין אפשרות להגיע אליה דרך השכל או דרך הרגש.

השכל והרגש כן יכולים להיות קשורים לאמונה - האדם יכול להתמלא ברגשות אהבת ה' ויראתו מתוך האמונה שבו, והשכל יכול להתבונן בגדלות ה' דרך התורה והבריאה.

אבל הנקודה הפנימית של האמונה היא עמוקה יותר מהשכל ומהרגש. היא מתגלה ב'רעותא דליבא' - רצון הלב. זו ידיעה עמוקה של מציאות ה', שהיא לא כמו ידיעה בשכל, אלא הכרה פנימית שדומה לידיעה שאנחנו קיימים - שזו לא ידיעה שכלית אלא חיבור עמוק וקיומי לעצם קיומנו.

נקודת האמונה הזו היא בעצם ה'צינור' שמחבר בינינו לבין הקב"ה. הנבואה קשורה גם היא למרחב הזה - שם הקב"ה מתגלה אלינו, ולא אנחנו פונים אליו, אבל זהו אותו ערוץ.

ובעצם מאז שחרב בית המקדש וניטלה מאיתנו הנבואה, גם שערי תפילה ננעלו - החיבור הזה נפגם והקשר אם הקב"ה הרבה פחות טבעי לנו. במצב של בריאות, התפילה היא טבעית וזורמת, אבל בעקבות הגלות גם התפילה כבר לא טבעית לנו ואנחנו צריכים לברר ולהתחבר למקום הזה של החיבור לקב"ה (אבל עדיין יש זמנים שהטבעיות של התפילה מתגלה - בעיקר בזמני סכנה, שם השכל לא מתערב והתפילה בוקעת מאיתנו בלי ספקות ובלי שאלות).

ומה בעצם קורה בזמן שאנחנו מתפללים?

העבודה השורשית והעיקרית של התפילה היא העמקת האמונה בליבו של האדם.

האמונה היא הלב והשורש של כל עבודת ה'. היא לא כוללת רק את ההכרה בכך שיש ה', אלא גם את ההכרה בכך שהוא הבורא והוא מקיים את העולם, מוביל ומנהל הכל, ואיך עוד מלבדו.

כאשר האדם מצליח להגיע לדרגת אמונה כזו שהוא באמת חש את האמונה, זה משפיע על כל מהלך החיים ועל כל עבודת ה' שלו. בכל דבר ודבר שקורה לו הוא רואה את הקשר לקב"ה, וזה הלב של עבודת ה'.

התפילה עוזרת בקניין האמונה. בזמן התפילה האדם יכול לפנות ישירות אל הקב"ה, בלי מתווכים, ולפנות אליו בנוגע לכל תחומי החיים. כאשר האדם ניגש לתפילה בלב פתוח, זה חוקק בו את ההכרה של מלכות ה', שהוא מנהל הכל והכל בידיו.

גילוי מלכות ה' היא העבודה של עמ"י בעולם הזה. הקב"ה מולך בעולם תמיד, ומלכותו היתה קיימת גם לפני שנברא העולם. אבל כעת מלכותו היא נסתרת, ונראה שיש אחרים שמולכים בעוה"ז. העבודה של עמ"י היא לגלות את מלכות ה', עד שבמציאות השלמה מלכותו תופיע בגילוי, כוח הרשעה ייאבד, והמציאות תהיה מלאה בטובה ובאורה של מלכות ה'.

על ידי עבודת התפילה אנחנו מגדילים את כוח מלכותו של הקב"ה בעולם, מוסיפים להארת השכינה שהקב"ה מאיר דרכנו, ומקרבים את העולם לקראת הגאולה, בה מלכותו של הקב"ה תופיע בגילוי.

מצד אחד התפילה היא 'מבחן' לאמונה - כאשר האדם מאמין יותר, הוא יפנה לקב"ה בכל קושי שהוא פוגש וזה יבטא את מדרגת האמונה שלו. ומצד שני, התפילה מחזקת את האמונה. על ידי כך שאנחנו מתפללים לקב"ה, משבחים ומהללים אותו, ופונים אליו לבקש שיעזור לנו בקשיים שלנו, אנחנו מעמיקים את האמונה שלנו ומגדילים את הארת השכינה שמופיעה דרכנו בעולם.

כל החסרונות בעולם נובעים מחסרונות שלנו שעוצרים את אור ה' שמושפע על העולם ומונעים ממנו להגיע אלינו בשלמות. בגאולה השלמה המציאות תהיה שלמה בלי חסרונות, אבל עכשיו יש בנו חסרונות, והחסרונות האלו מונעים מהשכונה לשרות בעולם הזה ולהשפיע מטובה עלינו בשלמות, וגורמים לחסרונות במציאות.

בכל חסרון שלנו יש גם צד של חסרון אמונה - כשאני מתגאה זה בגלל שאני לא מספיק מאמינה שכל הכוחות שלי הם מהקב"ה, כשאני כועסת זה כי אני לא מספיק מאמינה שכל מה שקורה לי מכוון מלמעלה, וכו'.

לכן כשאנחנו מתפללים, אנחנו מתקנים את האמונה שלנו, ובכך מתקנים את השורש לחסרונות שלנו. לכן עצם התפילה מתקנת אותנו מהחסרונות שלנו, וזה  מאפשר לשכינה להאיר יותר, ולתקן את החסרונות במציאות.

לפעמים יש גם מציאות שנראית לנו כמו חסרון, אבל בעצם היא נועדה להוביל ולדחוק אותנו לעלות קומה. לכן לפעמים גם כשנתפלל בכוונה הקב"ה לא יקבל את הבקשות שלנו כי הוא יודע ומבין יותר טוב מאיתנו שמה שיותר טוב עבורנו זה דווקא המסלול שהוא מכוון אותנו.

אבל גם אז, התפילה בוודאי לא שבה ריקם, כי היא עדיין מקרבת אותנו יותר לקב"ה, ומאפשרת לאור ה' להאיר דרכנו ולהוסיף לגילוי מלכות ה' בעולם, רק שזה לא יקרה הדרך שאנחנו רוצים שזה יקרה, והרבה פעמים נוכל להבין את הדברים רק במבט לאחור.

טוב, יצא באמת ארוך, מקווה ששרדת עד פה. לא יודעת אם הדברים דיברו אלייך, אבל בזכותך סיכמתי לעצמי את הדברים וזה עשה לי טוב, אז תודה…🙂

ליבי.

תושה שהקדשת עבור זה את הזמן. 

עם הקשיים?

אני מרגישה שכם כל הקשיים שיש, וחלקם אפילו קשורים ל"דת", אין לי דרך אחרת לחיות... בלעדי האמונה ובלעדי ההקב"ה הנוכח בחיים שלי - מה אהיה?

וזה לא שאין לי "דוגמה אישית" של אנשים חילונים - יש לי כמה וכמה קרובי משפחה שאינם שומרי מצוות... וכמה שהחיים שלהם נראים קלילים ומשוחררים, לא הייתי רוצה להתחלף איתם...

אבל נשמע שהשאלה שלך יושבת על קושי עצום וגדול, ואולי אף אחת מאיתנו לא תצליח להבין אותך עד הסוף ולנחם אותך כמו שצריך...

אם תרצי לפרט - נשתדל לתמוך בהתאם אלייך. וגם אם לא - שולחת לך הרבה כוחות להתמודדות, ומתפללת עלייך שתמצאי את הדרך הנכונה לך להרגיש טוב ושמח❤️

האם האמונה היא הגורם לאורח החיים שלי או הרגל

כי כן יש תקופות שהאמונה היא אתגר

ויש זמנים

שבא לי לבעוט בכל מציאות החיים שלי, כולל בדתיות שלי

ויש ימים שסתם נניח בוהה במראה ומתעבת את כיסוי הראש ורוצה להרגיש איך זה לצאת בלעדיו

ולא, אני לא מנסה את זה בפועל...

אבל באופן כללי מרגישה שדוקא קשיים בחיים מחייבים אותי לחזק את האמונה שלי

כי בסוף אין מוצא אחר

אבל להיות בלי אמונה???? זה קשה ממש אין המ שמחזיק אין מה שמנחם

להרבה חילונים יש אמונה

כל בן אנוש צריך אמונה בחייים שלו

את חושבת שכל תושבי כדור הארץ הזה מחזיקים באמונה? או בכלל רק היהודים?

אני חושבת שיש אנשים שאין להם קשר לתורה ומצוות (לא יודעת אם יש להם אמונה בלב) ואני לא רואה שחסר להם משהו בחיים.

ואם חילוני יש לו רק אמונה, אוקי, איך האמונה הזאת יש לה שייכות ליום יום שלו?

מכך מקום אני רוצה להסביר ואני יודעת שזה מוזר, זה לא שאין לי אמונה,לא ניסחתי נכון, סליחה.

יש לי אמונה.

יש לי אמונה בקב"ה, אני יודעת שהוא מכוון את כל המאורעות, אני לא מבינה, למה הוא כיוןן את החיים שלי ככה.

וזה פוגע בי.

מעליב אותי. 

אם האמונה שלך מתבססת על למה אלוקים מכוון כך, זה אכן מאד מערער. חבל שזה החינוך לאמונה, כי זה ממש לא הבסיס שלה ומביא אנשים לאבד אותה ולהיות אנטי.

הבסיס צריך להיות שהתורה היא תורת חיים וניתנה לכל אדם הבחירה לסלול את חייו בדרך המתאימה לו, לעשות את הכי טוב שהוא יכול.

תקראי את הספר "שעריו בתודה" של הרב שלום ארוש

את תודי לי על זה

קראתי אותו בתקופה שגרתי אצל חמותי, מטומטמת מהורמונים של טיפולים ועוד שלל נסיונות אחרים, את לא מבינה איך זה שינה לי את הכיוון חשיבה

וכאב לי על כל אותם בני אנוש שלא מודעים לכך.

חוץ מזה, לכתוב כל ערב 10 תודות דברים טובים שקרו לי, משנים לך הרבה דברים בחיים.

מומלץ בחום!!

וחיבוק על ההרגשה זה לא קל בכלל!!! וגם אין חשק לקום משם, מבינה אותך 3>

כל אחד מאמין במשהו אחר.

גם אתאיסט מאמין שאין אלוהים. זו גם אמונה מסוימת, סוג של מאמין בעצמו, שיש לו יכולת להתמודד לבד עם העולם הזה.

וכולם נאחזים באמונה שלהם בתקופות קשות.

ומי שמאמין בעצמו נאחז בחשיבה שהוא יכול או כל מיני חיזוקים שינסה לחזק את עצמו ולא להישען על מישהו אחר...

אבל גם הוא מאמין...

מי שמאמין בקב"ה יותר קל לו להתמודד עם קשיים, כי יש על מי להישען.

וגם כשקשה יש על מי לכעוס... זה לא מובן מאליו...

באמת שקלתי לעצמי אם אני רוצה להיות חילוניה. והבנתי שלמרות שב'השקפה' זה יותר מדבר אליי, אורח החיים הזה רחוק ממני ואני לא רוצה לחיות בו ולא לגדל בו ילדים.

אז אני עושה הפרדה בין מה שאני מאמינה בו לבין איך שאני חיה. בחרתי להיות חלק מחברה דתית והקמתי משפחה דתית אז אני מקבלת על עצמי את המוסכמות ההלכתיות.

לא חייב שאסכים עם כל דבר.

כמו שיש חילונים שלא מאמינים שצריך להביא 1000 שח לאירוע אבל הם בחרו לחיות בחברה הזו והולכים לפי הכללים שלה.

אפשר לחרוג פה ושם, מה שנקרא "להיות חפיפניק" אבל בגדול אני לא מוותרת על הפרקטיקה הדתית

(** עד השביעי באוקטובר. מאז משהו בי נשבר וכן התחלתי לחפף יותר. גם לא המון)

אם מדובר על קשיי החיים, הם לא נעלמים.

להפך, האמונה לרוב מקלה.

אני הפכתי ״לחילונית״ במהלך החיים.

לא בדיוק חילונית, יותר משבר אמוני.

החיים נשארו בדיוק אותו הדבר (:

אולי אם זה היה קורה לי לפני החתונה, היה שינוי.

אבל אולי האמונה אצלי היא לא כל כך חזקה מספיק כדי שתנחם אותי.

אם הייתי חילונית הייתי מתמודדת כמו שחילונים מתמודדים- עישון, מסיבות, אלכוהול.

במחשבה שניה, אולי הם קמים בבוקר לחיים ריקניים.

לא באמת יודעת. 

חילונים בלבד.. גם בבית את יכולה לעשות את זה ולברוח מהמציאות.. שימי אוזניות ועופי על זה

אבל הנקודה פה לדעתי היא הרצון ליצור מציאות אחרת שיהיה אפשר לברוח אליה, מעין יקום מקביל שמאפשר אסקפיזם..

אפשר ליצור את זה גם בדרכים אחרות

ואפשר לשאול את עצמי ממה אני רוצה לברוח, מה יעשה לי טוב, ולמה אני לא מצליחה להגיע לשם. מה מעכב אותי. אנחנו נוטים לחשוב ולהשלמך שהקב"ה כביכול חס ושלום מעכב אותנו במובן הלא טוב של העניין, אבל זה לדעתי הסתר שבא לכסות על עבודת חפוש והתבוננות פנימית.

שהרי הבחירה לעולם קיימת. זה יסוד חשוב ביהדות.

וסופו של דבר, גם בעולם של אנשים לא שומרי תורה ומצוות עניין הטיפולים הרגשיים והקואצ'רים גואה. באתי משם ואני חיה את העולם הזה עדיין בכל מיני מובנים ולרוב האנשים נמאס לברוח לדברים האלה, אנשים רוצים תשובות. אנשים רוצים שיהיה להם טוב ולהרגיש בעלי משמעות וסיפוק מהחיים. יש שיקחו את זה לניו אייג' שלילי ויש שישנו לעצמם את החיים לטובה. וזה מתחבר עם יהדות לגמרי בעיניי.

וזה תהליך שצריך לעבור. רוב האנשים יגידו לך שצומת של קושי הייתה מינוף אדיר לחיים שלכם, ואני ביניהם. צריך 'רק' לעצור ולכוון את עצמי. להקשיב לעצמי ולצאת לדרך..

עישון זה לא בריא, לא ממש מומלץ

במקום מסיבות את יכולה למצוא מבחר בילויים שמתאימים לך, בחוץ או בבית. (אני אוהבת לבלות בעיקר בבית עם סרט או סדרה טובה, אלכוהול וחטיף טוב)

זו לא התמודדות

זו בריחה.

אחרי הרבה בירורים ומחשבות הגעתי למסקנה שזו האמת האמיתית, ולכן אין לי בשביל מה לא להאמין.

לפעמים זה קשה ולפעמים רוצים לברוח, אבל זה ברצון. לא בידיעה.

אני לא רוצה לצאת מתוך מחשבה שאין הקב"ה.

אני רוצה לצאת פשוט לצאת.

זו לא יציאה בשאלה.

כי אין לי שאלות.

אין לי שאלות על קיומו, אלא על מעשיו. 

הקב"ה לא מנהל את עולמו באקראיות.

אבל קשה להסתכל עליה כעל משהו של כל אינדיוואל בפני עצמו. אלא שאנחנו חלק ממכלול שלם של התרחשויות וכמו באפקט הפרפר כל דבר שקורה לנו יש לו משמעות על אלו שסביבנו שבהתאמה משפיע על המעגל סביבם וכו'.

אני לא למדתי אמונה יותר מדי וגם נאבקת בעצמי. אבל שיחות שיצא לי לעשות עם רב מסוים הובילו אותי להבנה הזו.

יש המון זרמים ביהדות.

יהיו רבנים שיגידו לך שכמובן שיש עליך השגחה פרטית וה' עוקב אחרי כל צעד שלך ומכוון אותו. ואת תתפללי שמחר תצליחי במבחן ואז ה' יעשה שהמרצה יכתוב שאלות קלות רק בזכות התפילה שלך. אני לא שם באמונה שלי. בתיכון זה היה הסגנון, יש בזה משהו שמאוד מקל על הנפש. כשקל בחיים. כשקשה, פתאום אתה כזה "אבל לימדו אותי שאני בת של ה' ושהוא אוהב אותי ומשגיח עלי, וככ התפללתי, איך זה יכול להיות שכל הרע הזה מגיע לי"? אני לא חושבת שאפשר לתת תשובות נכונות כשיוצאים מנקודת ההנחה שכתבתי פה על השגחה ספציפית. אפשר לחשוב בכיוונים של "אני לא יודע מה נכון לי ורק ה' יודע". לא יודעת, לאנשים שנרצחו באכזריות עכשיו בעזה לא נראה לי שזה משכנע מספיק. 

גם פרשת פרה אדומה נסתמה ממשה רבנו.

ובשביל זה צריך הכנעה. לא שכנוע.

להבין שזה גדול מאיתנו ואנחנו לא מבינים לא בהכרח אומר שאין השגחה פרטית. זה אומר שאנחנו לא מבינים אותה.

והניסיון הוא לפעמים לקבל את זה ככה ולא למצוא את התשובה דווקא. כי לפעמים באמת אין. בעולם הזה לפחות.

אלא שזה עניין של איך שאנחנו מגדירים את זה...

כתבתי פה פשוט על שינוי התפיסה של מה זה "השגחה פרטית" לתחושתי לפותחת יש תפיסה של השגחה מאוד אישית פרטנית צינור ישיר ממך לה'. אני אישית לא מאמינה בזה.. וחושבת שכשתופסים את זה ככה נורא קשה להתמודד עם דברים קשים שקורים לנו. 

אולי כדאי לך ללמוד את זה לעומק.

שהקב"ה הרבה יותר עצום ממני, וכמו שיהיה מגוחך שגרגר אבק ינסה להבין את המניעים שלי לדברים שאני עושה - כך אנחנו כלפיו.

ומנסה להיאחד בטוב הגלוי שאני כן רואה.

לעצמי בגלל שיש בי תכונה של קיצוניות (אם אני עושה משהו אז עד הסוף) אני מודה לקב'ה אלף אלפי פעמים שאני דתיה ויש לי אמונה חזקה

בחילוניות יש מוסר חברתי אבל אין הרבה גבולות

קרה לי אחרי שאבא שלי נפטר.

לא כי חשבתי שזה יעזור לי במשהו (כמו שחלק כתבו פה), יותר בגלל שלא הייתי בטוחה שהוא עדיין טוב ובעדי. ואם זה ככה, אז מה שווה כל המאמץ שלי?

משבר אמוני, בקיצור.

בסופו של דבר, היו כמה דברים שחיזקו אותי ובזכותם אני נשארתי דתיה, אבל דתיה מתוך החלטה, לא בגלל שככה גדלתי וחונכתי (בכנות, לפעמים מרגיש לי שיש אנשים שהם שומרי תורה ומצוות רק בגלל שככה הם גדלו). כי אני בוחרת כל יום להיות דתיה, גם כשה קשה ולא נוח

אני פשוט מרגישה שאני פגועה.

פגועה מהקב"ה.

לא מבינה איך אחרי כל כך הרבה השתדלויות ומאמצים שאני עושה אני מקבלת את החיים החיים האלו לפנים. 

אנסה, מעט.

קודם כל, אם את מרגישה שאת פגועה מהקב"ה, זה סימן שיש לך יחס וקשר אליו...אז לעזוב אותו זה כנראה לא יעזור לך ולא ישפר את ההרגשה.

שנית, ואכתוב באופן כללי כי לא בא לי לפרט על עצמי, אני חושבת, ויותר מזה- אני בטוחה, שלכל אחד ואחת יש חלקים מהחיים שבהם הוא מרגיש ממש כמוך. אף פעם לא להאמין למראה עיניים, גם של אישה סופר מאושרת או של משפחה מושלמת. אין, אין כזה דבר בנאדם שלא מתמודד. ואולי היום יותר מפעם, אני לא יודעת. אין בנאדם שאין לו איזה "תיק" שהוא סוחב איתו. לא קיים. ואם נראה שקיים, אז כנראה שהוא עדיים לא מכיר את התיק שלו...

נכון, יש כאלה עם תיק כבד יותר ויש כאלה עם תיק קל יותר, אבל מי שנתן לנו חיים, נתן לנו גם את התיק הפרטי שלנו. וכנראה שזה התיק שמתאים לנו ושאמור בסופו של דבר להביא אותנו למסלול הטוב ביותר עבור הנשמה שלנו. 

אני יכולה להגיד לך מעצמי ומהחיים שלי, שהכל תלוי באיך מתייחסים לתיק הזה. אם נמצאים בהתנגדות מתמדת אליו אז זה הופך להיות קשה מנשוא, מדכא ושואב את כל שמחת החיים. אם מקבלים את התיק הזה ומפסיקים להתנגד אליו, אז לאט לאט אפשר לראות ולהרגיש שדווקא התיק הזה גורם לי להיות קצת יותר רגישה, או קצת יותר עמוקה, או קצת יותר מכוון אותי למקום אמיתי ונכון לי. אם כל החיים היו רק דבש, רובינו לא היינו עוברים מסע של התפתחות נפשית פנימית. לקשיים בחיים יש פוטנציאל להרים אותנו ולכוון אותנו ולהפוך אותנו להרבה יותר אנחנו. לא אומרת שזה קל...ולא אומרת שזה קורה ברגע...אבל אם מצליחים להסתכל על דברים מזוית ראיה קצת אחרת, אז זה דווקא פותח ערוץ כוח וערוץ אמונה עמוק יותר וחזק יותר. 

לפעמים יש דבריפ פיזיולוגיים שיכולים לעזור- ברמה של ויטמינים, שינה ופעילות גופנית שמביאים את הגוף למצב חזק יותר ואז גם הנפש מתחזקת ופתאום מצליחים לראות דברים אחרת ולחוות את החיים אחרת. ולפעמים זה רק נפשי ואז צריך לחזק את הנפש. אבל בגלל שהנפש כ"כ חלשה א"א לסמוך על עצמינו לחזק את עצמינו כי זה לא עובד...וצריך מקור חיצוני לחיזוק, לכן כתבתי לך שבוע שעבר על שמיעת שיעורים בסגנון שמדבר אלייך. זה מחזק, זה נותן כוח.

זהו בינתיים...

שיהיה לך שבוע טוב 

אני אכתוב לך בגדול את המסע שאני עברתי, אולי זה קצת יעזור לך-

בגדול באותה תקופה האמונה שלי הייתה די ברצפה. כעסתי על הקב"ה שאחרי כ"כ הרבה תפילות, קבלות טובות וכו' לרפואת אבא שלי, בסוף הוא נפטר. לא הצלחתי להבין למה זה קרה. אני גם הפסקתי להתפלל כמעט לגמרי, הרגשתי שאין לי סיבה לעשות את זה.

אחרי כמה זמן שמעתי את השיר המיית נשמתי של להקת עלמא וישר אחרי זה את השיר Here comes the sun של הביטלס (כן, יש לי פלייליסט ממש מגוון), ולא יודעת למה, אבל זה ממש חיזק אותי. די בסמוך לזה, שמעתי איזה שיעור על פסח, שהדבר שהכי תפס אותי שם זה שמי שהעביר את השיעור אמר שתמיד אפשר לחדש משהו, בכל דבר, גם בתפילה.

משום מה השילוב של הכל (כנראה שיחד עם הזמן שעבר, שזה כמה חודשים) ממש חיזק אותי והביא אותי להבנה שאבא שלי נפטר מסיבה מסוימת. כנראה שלעולם לא אדע אותה, כנראה שלעולם לא אקבל תשובות לשאלות שלי, אבל אין סיכוי שזה קרה סתם. זה הביא אותי לאיזו השלמה כזאת, והחזיר לי את האמונה שהיטשטשה לי.

היום, במרחק השנים, אני יודעת להגיד לך שני דברים:

קודם כל, אני חושבת שהאמונה שלי היום הרבה יותר חזקה ממה שהייתה אז, לפני הפטירה. זה רק בגלל התהליך שעברתי.

דבר שני, כמובן שאני לא יודעת לאן התפילות שלי הלכו, אבל היום עוזר לי לחשוב שזה הלך אולי לשמירה על אח שלי שלחם בעזה, אולי לשמור עלינו בדברים אחרים. היום זה קצת מקל.

מסתכלת על זה מתוך נקודת מבט של: 

הוא לא חייב לי כלום.

אני- חייבת לו הכל.

וזהו.

ואם הקרבתי בשבילו והתאמצתי ובכל זאת קיבלתי מכות- אני בטוחה שהייתה לו סיבה,

אבל לא משנה מה הסיבה, ואם כן מגיע לי או לא מגיע לי (אין לנו איך לדעת חשבונות שמים)

הוא ברא אותי. ואת כל העולם.

הוא זה שמחליט שאני אקום כל בוקר.

אני שפחה שלו ולכן אני אמשיך לעבוד אותו... גם כשקשה ואין גילוי פנים.

לא שזה קל לחשוב ככה, אבל זה מה שאני אומרת לעצמי כשקשה.

רואים זאת סביבנו, בציבורים גדולים ושונים, החיים באורח חיים שונה אלו מאלו, חומרות מול הקלות, ביחס לנושאי דת ומדינה וקיום ההלכה בחיים במדינה יהודית מודרנית ועצמית.  

(זה בלי קשר לאנשים שאכן בוחרים רק מה שנוח, או נוח להם, אפשר לצורך הנוחות לקרוא להם מסורתיים. ואגב גם המסורתיות נשענת על הרציונלים שלה...)

התגובה ״זה תלוי פסיקה״ נכתבת בפורום לעתים קרובות, ולרוב כאן זה בהקשרים של טהרת המשפחה.

אך העניין של ״תלוי פסיקה״ מלווה אותנו כמעט בכל נושא יומיומי - בבחירת הכשרות של האוכל שאנו אוכלים, בבחירת הקו החינוכי ובתי הספר לילדים שלנו, אופן רכישת ההשכלה התיכונית וסוג המוסדות בהם ילדינו לומדים, בבחירת הקהילה ובית הכנסת, תנועת הנוער לילדים, ביחס לחברה והמדינה - כיצד הבנים והבנות שלנו הופכים לאזרחים תורמים בהשתלבות בשירות צבאי/לאומי/הסדר/ישיבות/מדרשות בסיום שנות התיכון, ועוד כהנה וכהנה.  

"להחזיק את האמונה בשיניים". ולא יודעת על מה מדובר ומה הביא אותך למצב הזה.

אבל יש לי שלושה דברים להגיד.

א. גם כשעוברים תקופה קשה, ארוכה ככל שתהיה, אז להזכיר לעצמינו שוב ושוב שיש תקופות כאלה ויש תקופות אחרות. ולא להתייאש

ב. לנסות למצוא חיזוקים "בכוח". למצוא רב שנעים לך לשמוע ושהדיבורים שלו מרימים אותך ולמשוע שיעור שלו בקביעות- פעם ביומיים, או פחות או יותר, מה שמתאים לך. יש כ"כ הרבה ביוטיוב היום, בכ"כ הרבה כיוונים וסגנונות ודגשים שבטוח תמצאי לך אחד (או אחת) עם דיבורים שיכנסו לך ללב ויעודדו ויחזקו

ג. הכי קשה...למצוא זמן כל יום, אפילו עשר דקות, במקום שקט ופרטי בלי הפרעות, ופשוט לספר לה' את כל מה שאת מרגישה. כולל את הקושי באמונה. לפרוק בלי בושה...הדבר הזה הוא פלא גדול. והוא עובד. 

חושבת שמה שהכי נכון זה להביא את ההרגשות האלו אל הקב"ה

לדבר איתו בצורה פתוחה , להגיד את האמת

ולבקש עזרה

לא ידעתי לאיזה תגובה להגיב,אז מנסה כמה כיוונים לפי מה שכתבת בכמה תגובות,אולי כיוון כלשהו יתאים למה שהתכוונת.

פעם שמעתי מהרבנית הנקין לאחר ששכחה את בנה וכלתה,שאמרה שאין לה שאלות באמונה כי היא מעולם לא תפסה את ה' כ"סבא טוב שמחלק סוכריות" .

אולי כדאי ללמוד ולהתבונן מה משמעות "טוב ה' לכל".

שמעתי מרחל פריקר מקיבוץ בארי משפט מאד חזק-אין לי שאלות כי אני יודעת שגם את התשובה אני לא אבין. ה' הוא הרבה יותר גדול מההבנה שלי.

זה מתחבר לי למשפט שהרב צבי יהודה אומר הרבה בשיחות שלו,לא זוכרת בשם מי הוא מצטט,ונראה לי גם שאני לא מצטטת מדוייק.

שלעבוד את ה' שאני לא מבין זה הגיוני,כי ה' שאנחנו כן מבינים  לא יכול לברוא את העולם.

כיוון נוסף- כתבת שהחיים קשים,

זה לא הזמן להתחזק באמונה, אלא להאמין במה שבנוים בזמנים יותר קלים.

כמו שכתוב "להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות".

בלילה רק מאמינים, בבקר מתבוננים בחסד ה',לומדים אמונה,חוקרים וכו'.

בלילה כשחשוך-רק "נתפסים" באמונה שכבר קיימת.

בדיוק השבוע יצא לי לדבר עם גיורת שסיפרה לי שכל החיים היא מצטערת שלא נולדה יהודיה, כי יש לה כל הזמן הרגשה כשהיו לה קשיים בשנים שחיפשה את האמת ובשנים של הגיור,היא תמיד הרגישה שאם היתה לה אמונה כירושה היה לה יותר קל.חוץ מזה שבשנים שלפני שגילתה את היהדות היא עסקה בחיפוש רוחני כי הרגישה ריק רוחני ,וכשמצאה את היהדות הרגישה שזה אמיתי,

אז זה לא שלגויים בלי אמונה יותר קל.

אבל אולי בכוון הפוך למה שהיא אמרה,אולי כדאי למרות שנולדת מאמינה ,לבנות לך מחדש את האמונה, לפעמים יכול להיות שרב אחר ,דרך אמונית אחרת יותר מתאימה לנשמה שלך.

שיהיה לך בהצלחה רבה! שהקשיים יסתדרו ושתמצאי לך את הדרך האמונית המתאימה לך❣️

שכתבת.

ותודה שחשבת על כל מיני דברים שלי בשרשור.

קראתי לפני שבת ורק עכשיו יכולתי לענות.

הכי התחברתי לכך שבלילה רק נתפסים לאמונה שכבר קיימת. 

אני כל כך מודה לה' שיש לי אמונה בחיים אחרת הייתי מתה

כל חוויה מכאיבה, היא מכאיבה כל כך כפליים כשאין את האמונה הפשוטה שהחוויה הזו לא שרירותית אלא מכוונת בהשגחה לצורך התפתחותי והייעוד שלי בעולם.

כל חוויה שאני עוברת, היא דרך להבשיל בי עוד כלי שנועד להופיע בעולם. גם הטעויות שלי, וגם הטעויות של אחרים הם בדיעבד, אם עברו דרכי, משהו שהייתי צריכה לחוות ללמוד להסיק מסקנות ממנו, ללמוד לסנן אותו, לעשות איתו בירור כדרך לשכלל את הופעת הנשמה שלי בעולם.

זה על קצה המזלג, אבל בלי ההבנה הזו, כל תסכול, כאב, פגיעה או חרדה היא כואבת כפליים.

אני כל כך מרחמת על מי שגדל בלי אמונה

כולל דתיים לאו דווקא חילוניים

זה פשוט בלתי אפשרי לעבור את החיים האלו בלי הכלי הזה

אחרת הכל פשוט חסר טעם

משום מה זה נשכח ממני או שלא היה חזק כ"כ כבר אז.

תודה על התזכורת. 

אבל גם בעולם חילוני לא נהוג לברוח לעישון ואלכוהול ומסיבות בעקבות הקשיים.

ההבדל הוא שאצל חילונים יש כמה שנים בין 18 ל 30 בערך, מי יותר ומי פחות שהם מרשים לעצמם לחוות כל מיני דברים, אבל עוד פעם עד גבול סביר. אחר כך מתחתנים, מביאים ילדים , יש אומנם דברים שמרשים לעצמם אבל עד גבול מסוים, ותלוי תת-מגזר. בן אדם בוגר שבורח לאלכוהול בגלל בעיות לא נחשב בן אדם נורמטיבי. ו ( תלוי תת-מגזר כמובן ) אנשים נורמטיביים מן סתם יעדיפו להתרחק ממנו כי הוא עושה בעיות ...

גם נוער שמגזים בזה נחשב נוער בסיכון.

לא יודעת למה חלק מדתיים חושבים שחילונים רק מתפרעים , הם לא...

החיים בתור חילוניים יותר קשים. איך עוברים את העולם הזה בלי אמונה??

כשהכל בחיים חלק עוד בסדר, אבל כשמופיעים אתגרים?

גם בבית חולים שעובדת תמיד שומעת "לכם הדתיים יותר קל להתמודד"

תלוי במה מאמינים, כמה משקל נותנים לכל היבט באמונה, תלוי באופי של האדם וכמה האמונה מתיישבת לו עם ההגיון, תלוי כמה קושי ומאיזה סוג חווים.

ומשמעות לסבל.

תהיות קשות ותסכול, "התיישבות עם השכל &בשבילי* זה ההפך מאמונה.

אבל כמו שאמרת, תלוי בבן אדם.

וגם צריך לעשות לא כלבן אדם דתי יש לו אמונה חזקה

ולא כל חילוני לא מאמין. רוב החילוניים שפגשתי בחיים אנשים מאמינים. 

אישית לא הייתי הולכת יותר להתארח שם וגם מצמצמת קשר למינימום

והתגובה שלו קצת רעילה מעבר לזה שהוא לא הבין את חומרת הסיטואציה 

האמת שגמני לא הייתי נרגעת מהתנהגות כזו. יש להעיר וכד' ויש לנעול ילדה בחדר. באיזה קטע??

זה ממש לא התפקיד שלה כסבתא, עם כל הכבוד למרות שההתנהגות של הילדה לא במקום מן הסתם

ובאסה שבעלך לא מצדד בך

חיבוק♥️

פשוט לא רצה לפתוח את זה שוב,זו התגובה שלו כדי לא לפתוח את הנושא

למרות שמבחינתי זה הזוי!!!!

אולי הוא הרגיש סוג של האשמה כי זו אמא שלו ואין לו כלים להתמודד רגע עם הסיטואציה

אבל כן הייתי מצפה ממנו לדבר איתה ולהגיד לה שזה ממש לא במקום מבחינתו ושזה לא אמור לחזור על עצמו לעולם

והאמת אני לא יודעת איך התאפקת ולא יצאת עליה בעצמך.. כל הכבוד

גם התגובה של בעלך מאד מעצבנת אבל יש אנשים שמאד קשה להם להיות "באמצע" בין ההורים לבנזוג. תמיד יש שם מתח מסוים ולא פשוט לתפוס צד, למרות שמצופה להיות תמיד לצד הבנזוג ובמיוחד בסיטואציה כזאת חריגה.

בעיני חייב להציב גבול לסבתא.

שבעלך ידבר איתה עניינית בלי להכנס לדיונים ולשכנוע- משהו בסגנון: "אמא, כשהיינו אצלכם הענשת את... זה חמוד מאוד. רציתי לומר שמבחינתנו החינוך של הילדים שלנו הוא באחריותנו. כדי שנוכל להמשיך להגיע אני צריך להיות בטוח שדבר כזה או דומה לא יקרה לעולם". אולי לא נעים אבל הנפש של הבת והבטחון שלכם במקום שלכם כהורים יותר חשובים. ומה זה לנעול ילד בחדר? ה' ישמור!!

(בגדול יש כאן 2 עניינים: א. לקיחת סמכות שלא שלה לחנך את הנכדה. ב. סוג הענישה שבעיני לא קביל בכלל!!. לא יודעת אם הייתי נכנסת לזה ומסבירה לה כמה זה הרסני ושובר אמון לנעול ילד לבד בחדר. הייתי מתמקדת בלהציב לה עובדה שאסור לה לחנך את ילדכם. ומתוך כך כבר לא משנה מה סוג החינוך כי ממילא היא לא אמורה להתערב) וחייב לתאם עמדות עם בעלך. לנסות עניינית. ואם הנואש רגיש-אולי לעשות את זה בליווי..

תועיל למשהו.

המעשה שהוא קם אחריה מיד ופתח,

מדברת בעד עצמה הרבה יותר חזק מכל תוכחה.

הפותחת בעצמה אמרה שזה מעולם לא קרה לפני כן,

כלומר זה לא שיטת ענישה נפוצה אצל הסבתא,

אני בטוחה שגם היא מבינה שהיא הגזימה.

אם כבר לדבר איתה עדיף בסגנון:

אמא אני מבין שהיית בשעת לחץ, אחרי חג ארוך שטרחת המון, ההתנהגות של הילדה הוציאה אותך מדעתך.

על מנת שהמקרה לא יחזור על עצמו לעולם, אנחנו ננסה לשים לב מראש מתי הילדים מגיעים לקצה ואם צריך אנחנו נוציא להם אוכל או נפתור את הבעיה מולם.

במידה והם עוברים כל גבול, אחד ההורים יצא איתם מהבית/ ייכנס איתם לחדר לרגיעה וכך נצליח להרגיע את הרוחות.

אם הם ישברו או יהרסו משהו אנחנו נשלם עליו.

לא הייתי מדברת בכלל על חינוך ועונשים. וגם לא לצאת נגדה.

רק לתאם ציפיות ולקחת אחריות על הסיטואציה להבא.

ולראות את הקושי שלה זה תמיד טוב, גם מבלי לקבל את ההתנהגות שהתבטאה בעקבות הקושי.

סיטואציה קצת שונה אבל סיפור התערבות דומה.

שהכלנו והכלנו ואמרנו שבטח ''זה'' לא יחזור וגם ''זה''.. וניסינו בעדינות ונמנענו מ''לחתוך''.

ובסוף כשקיבלנו את השכל להציב את הגבול בנעימות אבל בצורה חד משמעית, זה כבר היה אחרי מחירים יקרים מדי ויש גלגלים שכבר לא יכלו לחזור אחורה..

מרוב תיאומי ציפיות נחמדים ואובר לקוחות אחריות שלנו על הסיטואציה, הגבול נחצה ונחצה עד שהתפוצץ. ואז זה כבר היה אירוע רב נפגעים..

רציתי לחסוך לפותחת את המחיר הגבוה ששילמו אצלנו 2 הצדדים, עניין שיכל להסתיים בקלות ובמהירות אם היה נחתך בהתחלה.

כמובן, יכול להיות שהמקרה פה שונה.

מניחה שהפותחת מכירה את הסבתא ותדע להתאים את התגובה.

ומה הייתה הסיטואציה אצלכם,

אבל אין קשר להכלה של ההתנהגות וויתור על גבול וגם לא לעדינות.

יש הכלה לקושי, זה שני דברים שונים ויותר קשור ליצירת קשב על מנת לשים את הפוקוס על מה שחשוב.

קו גבול למעשה התבטא במעשה עצמו, זה חזק יותר מכל דיבור.

אם את מדברת על ניתוק יחסים אז לא צריך שום שיחה, אם את מדברת על הצבת גבול תוך המשך שמירה על קשר (גם אם במינון וסגנון אחר)

אז השאלה היא מה הדרך האפקטיבית להגיע לזה.

ומסכימה שהכלה של ההתנהגות, עדינות וויתורים זה לא אפקטיבי, אבל אין קשר בין זה לבין מה שכתבתי.

אבל גם התגובה שלכם יכולה להיות אחרת.

קודם כל טוב שבעלך קם מייד להוציא אותה בתוך כל ההלם.

אני במקומך יוצאת עם הילדה מהבית ולא חוזרת עד שבטוחה ב100% שהרוחות של כולם נרגעו.

אם צריך גם דופקת על דלת של זרים לבקש חטיף להרגיע את הילדה.

מהצד מול בעלך אין מה להתלונן אליו וזה מכביד לקבל שק תלונות.

אפשר להבהיר גבולות ולהגיד שלא מקובל עלייך מה שקרה ואת רוצה לחשוב איתו מה היה אפשר לעשות אחרת (אם כי אני הייתי עושה את החשיבה הזאת עם עצמי כי אני יכולה לסמוך רק על עצמי ביישום המסקנה)

אבל לא בתור תלונה, ובטח לא בתור תלונה על אמא שלו.

יש מבוגרים שמאבדים עשתונות בגלל כל מיני סיבות. אנחנו יכולים ללמוד מזה איך לשנות בשורש את ההתנהגות שלנו כדי שנגיע לגיל זה לא יקרה לנו.

וגם ללמוד איך להתנהל בתוך הסיטואציה ואיך לשמור על הילדים שלנו.

אצל חמותך הטריגר היה זריקת אוכל, יש טריגרים יותר הזויים..

אחד הדברים שלמדתי עם השנים, במיוחד כשמתארחים, לא לוותר על שינה, אוכל ושתיה לילדים.

תמיד מביאה להם אוכל שהם אוהבים.

בד"כ משקיעה שיראה כמו אוכל לכולם, לפעמים מסתפקת בחטיפים וכד'.

ילדים רעבים/ צמאים/ עייפים נוטים לא לעמוד בכללי הבית המארח ומפה ועד התפרצות הדרך קצרה.

מוציאה אותם לגינה/ פיקניק ושם נותנת להם לאכול כמו שצריך.

בכל אופן כרגע חוזרים לשגרה.

לכללים של הבית, לקצב וציפיות מותאמות לילדים.

וחיבוק על התחושה הקשה!!

ותרימי לבעלך על התושיה, הוא אדם נפרד מאמא שלו, זה יעשה לכם טוב ❤️

אני לוקחת מכל אחת

וממש שמחה לדעת שאני לא סתם בהלם מזה

מבחינתי זה קו אדום לנעול ילד בחדר

אני לא נועלת את הילדים שלי בחדר

גועל נפש בעיניי שהיא עשתה את זה גם מולי אבל היא סבתא ששומרת לנו הרבה על הילדים ופתאום קולטת שיש מצב שיש דברים שאני לא מודעת אליהם

בעלי נאטם לגמרי וכרגע לא יכולה לדבר איתו על כלום בנושא הזה

אחכה לאחרי שבת כי חוששת שיצור פיצוץ בינינו

ממש לקחתי את זה קשה.לא מצליחה להירגע 

וגם התגובה שלו.

אתם בהלם.

זה תקין וטבעי התחושות שלכם ❤️

ברור ברור שזה קו אדום!!

שלא ישתמע אחרת מהדברים.

מה שכתבתי זה בהתבסס על הנחת יסוד שלנעול ילד בחדר לבד זה קו אדום!!

תני לעצמכם לפחות שבוע אם לא שבועיים. שום דבר לא בוער.

ילדים חוזרים למסגרות, יש בייביסיטר אם צריך.

תכתבי לך הכל כולל הכל.

תפרקי לדף, תפרקי פה. תפרקי לחברה (רק אם יש אחת שיודעת לשמור סודות!!)

לא לערב משפחה!!

את בהלם, מרגישה צורך לנער את העולם!

הכל תקין וטבעי ובריא.

ובכל זאת, תנסי לפרוק במקומות הנכונים, לנשום עמוק ולתת לדברים קצת לשקוע.

לא יקרה כלום אם לא תעשי משהו אקטיבי עם הסיפור בשבוע הקרוב.

תני לבעלך את הזמן לעבד עם עצמו את הדברים, במובן מסויים בגלל שזאת אמא שלו, השבר אצלו גדול יותר.

לפי זה שהוא קם ופתח מיד, את יכולה להיות רגועה שהוא לא מסכים עם המעשה בשום אופן, תהיי רגועה לגבי זה.

וגם לגבי הפעמים שהילדה הייתה שם בלעדיכם זה לא אומר כלום.

הדבר היחיד שחשוב לעשות היום, זה להגיד לילדה משפט כמו:

אף פעם לא תהיי לבד, תמיד אבא ואמא יעזרו לך.

בלי אובר דרמה.

משפט ברור שיעשה לה סדר וינסוך בה ביטחון בכם וזהו.

כל השאר יכול לחכות כמה ימים שתתאוששו 🤗

בתפיסת העולם שלי הייתי מדברת עם הילדה לתת לה כוח ולהבהיר חד משמעית שלתפיסתנו אסור לנעול ילד בחדר וזה מעשה שאסור לעשות

(אין לי שום בעיה לומר שסבתא טעתה. חושבת שזה בריא שילדים ידעו שגם מבוגרים טועים. וגם מבוגרים מתקנים)

ואנחנו תמיד איתה וכו' וכו'

ותמיד רוצים לשמוע ממנה איך היא מרגישה ומה קורה לה.. (לנסות להשאיר לה ערוץ פתוח שתשתף אם קורה משהו דומה)

בשורה תחתונה שיהיה לה ברור שהמעשה לא על דעתכם. שיהיה לה את הבטחון הזה בכם

רק רוצה להגיד שלא הייתי משאירה איתה את הילדים יותר שלא איתכם.

אנחנו גילינו שחמותי אמרה לילדים על כל מיני דברים שאסור להם לעשות ולהגיד (לא בקטע של לספר לנו, אלא שאסור לומר כל מיני מילים שאנחנו אומרים בבית חופשי) והילדים צייתו לה לא רק אצלה אלא פשוט הפסיקו להגיד וגם פחדו לומר לנו שהיא אמרה כי חשבו שזה אומר שהם  לא בסדר.. אני מאז דואגת שאין דבר כזה שחמותי עם הילדים ואחד מאיתנו לא באותו חדר איתה.

ממש לא מסתדרת עם הבת שלי בת 7, כי היא ילדה דיי מאתגרת וסבתא שלי לא תמיד מצליחה להתמודד עם ההתנהגות שלה וכועסת עליה הרבה...

אז אנחנו כבר לא הולכים לשם לשבתות למרות שהיא סבתא מדהימה ואני אוהבת אותה מאד, אבל הבת שלי והיא פשוט לא עובד יחד...

אז אין ברירה אלא לצמצם מפגשים...

אבל חמותך בהחלט עבאה את הקו האדום בוהק!!

בשביל ללמוד שיש מי שמנהל את העניינים

זה לא טראמפ

לא ביבי

ולא שום בן תמותה אחר...

והוא עושה את זה כמו שהוא רואה לנכון

ואנחנו יכולים להוריד את הרגל מהגז,

לעזוב פרשנים וכתבות ואפילו מדרשים

להפסיק לצפות שזה יהיה כמו שאנחנו חושבים שזה אמור להיראות -

ופשוט להיות, בדרך אל הגאולה.

גם לי הייתי את תחושת הגאולה הקרבה ובאה

והתבדיתי

אבל עדיין מקווה ומאמינה 🫶

לפעמים הציפייה לגאולה ברגע גומרת לנו להיות עיוורים לצעדים ממשיים של גאולה.

לכתוב עכשיו שהתבדית - זה לעצום עיניים מול כל הניסים שהקב"ה עושה לנו.

אז נכון כשיש ציפייה גדולה למשהו מפתיע שיקרה וישנה הכל, למשיח שיופיע עם שופר ופתאום כל המציאות תתהפך, אז זה מאכזב שזה עוד לא קרה. וזה בסדר, מותר גם להתאכזב.

אבל רק שזה לא יסמא את העיניים שלנו מלראות את כל מה שכן קורה פה.

(לחזקיהו המלך זה גם קרה. הקב"ה עשה לו נס עצום בתוך מציאות מאוד לא פשוטה, והוא פספס ולא אמר שירה, ולכן לא נהיה משיח. גם שם היו סיבות למה לא להודות - האשורים בדיוק הגלו את ממלכת ישראל, והחריבו את רוב ממלכת יהודה. הנס היה שירושלים ניצלה ולא הוחרבה גם היא. אבל הקב"ה כן ציפה שחיזקיהו ידע להודות על זה. וחז"ל מספרים לנו את זה כדי שלא נחזור על אותה טעות...)

אין עוד מלבדו. ומודה לו

אני דווקא חושבת שהאכזבה הזו היא דבר מתוק ולא חלילה עצימת עיניים על הניסיון והנפלאות שהקבה עושה עם כל אחד ואחד מאיתנו ועם הכלל.

וזה דווקא מדגיש את האמונה במשיח ובגאולה .

שיהיו רק בשורות טובות בע"ה ונחת אמיתית לכולם

לק"י

אבל לי אין כח לזה.

אבל אצלינו מתחילים מחר בתשע, ואין צהרונים (וגם אם היו, יכולתי לאסוף לפני. למזלי אני בבית).

ובעבודה שלי שזה חנ"מ, כן מסיימים מוקדם.

אם היו חוזרים בלי הפסקת אש, כנראה שהייתי משאירה בבית.

בס"ד
 

חושבת שלהרבה (לרוב?) האנשים פשוט ממש אקוטי לעבוד ולכן יש צורך במסגרות. בסוף צריך להביא לחם הביתה בסוף היום.

לגבי האכזבה המטורפת של היום, אכן. אני מראש הייתי עם ציפיות מדודות מאד כי אני לא רוצה לקוות ולהתרסק. אבל עם כל הציפיה הנמוכה שלי, עדיין התאכזבתי מאד. עדיין מודה על כל הניסים שהיו ועדיין מאוכזבת ממה שהיה בסוף. או ההיפך.

ובעיקר מרגישה את הנפש שלי שזקוקה לכל-כך הרבה עיטוף וחיבוק...

חיבוק לך.

בלי קשר למלחמה

כמו יום העצמאות

אפילו שאני אשכנזיה זה נורא הגיוני שאחרי יום שחצי מעם ישראל בחגיגות אז יהיה יום שבתון

ותגידו, איך עושים הסתגלות לקטני שלא היה יותר מחודש אצל המטפלת והתפתח מאוד בזמן הזה?

מלחיץ אותי לשלוח ליום שלם אבל אין לי כ''כ ברירה

בהסכם החדש של ההסתדרות יש חופש בין יום כיפור לסוכות ותמורת זה לומדים באיסרו חג. מסכימה שחסר הגיון....

לק"י

לא רק למסגרות חינוכיות.

(גם אני בהתחלה רציתי להגיב כמוך).

וגם חג הסיגד

וממש במקום בעיניי. 

לק"י

האמת שבגלל שבתור מורה קיבלנו 2 ימי בחירה, אני שומרת 1 לאיסרו חג פסח. שיהיה לי זמן להתאפס ולכבס וכו'. וככה לא בלחץ גם עם הילדים.

(כרגע אני בחל"ד עדיין).

וכרגע נראה שלא מחזירים את הלימודים פה. בטח לא השבוע.

וזה ממש מבאס

גם אני וגם בעלי ג'ינגלנו בטירוף קודם בין עבודה, בית, ילדים וניקיונות לפסח.

כ"כ שמחתי ששמעתי שיש הפסקת אש וחוזרים לשגרה.

ואז הבנתי שאנחנו מוחרגים אוףףף

ומניחה שכבר תהיה הרבה פחות הבנה בעבודה להיעדרויות ועבודה מהבית.

כי שאר הארץ מוגדרת ירוק וכולם חוזרים במוקדם או במאוחר.

אם אתם בצפון אז חיבוק גדול!!!

בטוחה שזה קשוח ממש להיות אלה שסופגים הכי הרבה, שנצליח גם בצפון להביא לשקט ובטחה אמיתיים בע"ה!!

הבנתי כבר די מזמן שאי אפשר פשוט "לגמור את המלאכה" ושיהיו עוד סבבים בהמשך.

אני חושבת שחזרה לשגרה דוקא חשובה לבריאות הנפש של הילדים וההורים והשהיה הבלתי נגמרת בבית דוקא מזיקה.

בתור מורה את כמובן לא חייבת ללמד ממש את החומר, אפשר לדבר על מה שהיה ואיך מרגישים ולעבד את מה שעבר עלינו או סתם לשחק משחקים ולהתאוורר בהתאם לגיל. ההורים שעובדים בכל מקום אחר חוץ ממערכת החינוך חייבים להיות בעבודה כדי להרוויח את לחמנו…

רוגע מוחלט!

צריכה ללדת באלול ובניתי על רוגע נפשי....

יש את הדמיון ואת הרצון שלנו, אבל הקב"ה מנהל פה את הכל באופן הכי מדויק.

הגאולה כבר בפתח, את זה רואים בעיניים. להחזיק חזק, לא להתייאש... בקרוב ממש!!

ובגלל שאני מורה אני לא יכולה לא להגיע מצפונית

חייבת להגיע ליום מלא

איפה ההתחשבות???? איפה הרגישות? איך אפשר להגיע ליום מלא אחרי כל מה שקרה בפתח תקווה?

קודם כל - יש כמה אנשים ששומעים אותם יותר מידי שמנסים להוריד את הרוח מהמפרשים של כולנו.

אבל הם עושים את זה כבר שנתיים וחצי (ולמעשה הרבה יותר) - ותמיד יש להם ביקורת על כל דבר שהממשלה עושה, גם אם הם סותרים את עצמם מפעם לפעם.

כי בסופו של דבר המטרה שלהם זה להוכיח כמה נתניהו והממשלה גרועים, והם יבואו ויצילו את כולם אם נבחר בהם בבחירות הבאות.

אז גם אם כולם מהדהדים את הדברים שהם אומרים בתקשורת ובפייסבוק ובכל מקום אפשרי, זה לא הופך את הדיבורים שלהם לפרשנות הנכונה על המציאות. ושווה לשמוע עוד פרשנויות יותר משמחות ואופטימיות על המציאות.

לגבי ההסכם עם איראן -

למה את כותבת שאיראן לא מקבלת אותו?

ממה שאני קראתי, איראן התחננה להסכם, ולמעשה ירדה מכל הדרישות שהיו לה עד עכשיו.

זה נראה לי הרבה יותר כמו הסכם כניעה של האיראנים מאשר כמו הסכם מהסוג שאנחנו רגילים אליו עד עכשיו. עד כמה שאני מבינה, אנחנו לא ויתרנו על כלום חוץ מזה שכרגע מפסיקים לתקוף אותם (לשבועיים. לא יודעת מה יהיה אחר כך. ובלבנון אנחנו יכולים להמשיך לעשות את העבודה, למרות שהם מראש אמרו שלא יסכימו לשום הסכם שלא כולל הפסקת אש גם בלבנון). הם פותחים את מצרי הורמוז, התחייבו למסור את האורניום המועשר, ונשארו עם פגיעות קשות מאוד מכל מה שתקפנו עד עכשיו.

אז נכון - עוד לא קרס המשטר לגמרי. נתניהו אמר מראש שזה לא בידיים שלנו. אולי זה עוד יקרה. ובינתיים שינינו משמעותית את המציאות שהיתה. אנחנו ללא ספק במקום הרבה יותר טוב ממה שהיה לפני כן.

ולגבי הזוית האמונית והאכזבה ממה שציפית שיקרה ולא קרה -

אני חושבת שכל ה'מקורות' שמפרסמים בכל מלחמה כזאת, שגורמים לציפיות של קפיצות דרך בגאולה שלנו, הם לרוב מזיקים יותר מאשר מוסיפים.

אנחנו ללא ספק בתהליך משמעותי של גאולה. תהליך שנמשך כבר מעל 100 שנה, וממשיך ומתקדם בקצב מואץ בשנים האחרונות.

אף אחד לא יכול להבטיח כמה זמן זה יקח, ואיך השלב הסופי ייראה. ולפעמים כשמסתכלים רק על הנקודה הנוכחית הרבה יותר קל לראות את הקשיים מאשר להבין שזו גאולה. אבל בפרספקטיבה של זמן - המצב שלנו היום הוא באמת הרבה הרבה יותר טוב ממה שהיה לנו בעבר. גם מבחינה מדינית וגם מבחינה רוחנית. (ככה אני רואה את הדברים. אני יכולה גם להסביר יותר).

לפעמים הציפייה למשיח שמגיע בבת אחת גורמת לזה שלא רואים את כל הצעדים שכבר התקדמנו. אבל גם המלחמה הזו מקדמת אותנו המון. גם אם עוד לא הגענו כבר לסוף.

ועוד מחשבה שהיתה לי -

אולי כל הדיבורים הממורמרים ששומעים על המציאות, זה גם איזושהי הכנה לגאולה.

כמו שבמצרים, השלב הראשון לגאולה היה 'ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה' - עצם זה שהם נאנחו מהעבודה, והבינו שזו לא מציאות שהם רוצים, זה היה השלב הראשון שהוביל אל הגאולה. הרב ראובן ששון מסביר שזה העניין של המרור - שההרגשה של המרירות היא כבר צד של גאולה, כי זה כבר הבנה שהמציאות הנוכחית היא לא מציאות שאנחנו רוצים, ומתוך כך מתפללים למציאות אחרת ופותחים את הפתח שהיא תוכל להגיע.

אז גם היום - יש הרבה התמרמרות על זה ש'אין ניצחון מוחלט'. אנשים מצפים שכל אויב שיש לנו ואנחנו נלחמים נגדו - נגיע מולו למצב של 'ניצחון מוחלט', שהוא לא יוכל יותר לאיים עלינו או לפגוע בנו בכלל. אבל למעשה מציאות כזו שאין לנו שום אויבים שיכולים לאיים עלינו או לפגוע בנו זו מציאות של גאולה שלמה.

עד עכשיו עמ"י אפילו לא יכל לחלום על מציאות כזו. אבל עכשיו אנחנו כן חולמים על זה.

אז זה מתבטא כרגע במרמור, וגם בכעס על הממשלה, שלא באמת מוצדק לדעתי. ואני הייתי רוצה שזה יבוא יחד עם הודיה על כל מה שכן הצלחנו ועל כל הניסים שהקב"ה עשה איתנו עד עכשיו (ומשתדלת להיות במקום כזה בעצמי).

אבל בכל אופן מנסה לראות את הצד החיובי של מה שאנחנו רואים סביבנו...

ולא ככ ישים להביא מאוחר או לאסוף מוקדם כי אז מרגישים שהפסידו התרחשויות..

ואין צהרונים.

מחזירים -למה מחזירים מיד

היו דוחים חזרה- היו מתלוננים למה לא מחזירים

לך מרגיש נכון לא להחזיר

אולי באמת כי את מורה

אבל לי מממש הצלה שמחזירים

וממש ממש היתי מתבאסת אם לא

ואגב היום יש לי חופש אבל עבדתי כל הזמן גם כשכולם היו בבית וזה היה סיןט אז כן ממש היתי כועסת שגם כשאפשר לא פותחים

יש כ"כ הרבה מה לכתוב על ישראל שלפני ה7.10 וישראל של היום.

ואפילו ישראל שלפני 28.2 וישראל של היום.

נקודה קטנה לדוגמה:

איראן במלכוד מול חיזבאללה.

אם תפר את הפסקת האש, היא יודעת שתחטוף חזק

ואם היא לא, היא מפקירה את הזרוע האפקטיבית שלה מול ישראל.

כך או כך היא מפסידה,

כך או כך, אנחנו מרוויחים.

לאיראן של ערב המלחמה היו שאיפות להיות אימפריה במזרח התיכון. היום הם עולב.

כל מדינות המפרץ נגדם כולל סעודיה.

מדינות כמו הודו עדיין מקיימות יחסי מסחר איתם, אבל גם זה ילך ויתערער כי רואים מי בצד המפסיד (ותודה לאופוזיציה המטומטמת שלנו שהחרימה את נאום ראש ממשלת הודו שמסכנת תהליכים בינלאומיים משמעותיים בשביל לקושש כמה קולות)

ישראל וארה"ב יושבים חזק על איראן בשבועיים האלו

גם מודיעינית.

האיראנים בלחץ בדוק יעשו טעויות.

בסוף אנחנו מדינה קטנה ואי אפשר לצפות שנשיא המעצמה החזקה ביותר בעולם לא יקח אינטרסים נוספים בחשבון.

מחירי הנפט יכולים להתהפך עלינו מבחינה עולמית.

ברגע שהתחלנו לתקוף תשתיות זה היה ברור שהשלב הנוכחי של המלחמה די מיצה את עצמו.

מיליון אזרחי איראן הרוגים לא היה מפיל משטר טוטאליטרי. הם בעצמם הרגו עשרות אלפים בלי למצמץ.

בסבב הנוכחי השגנו הישגים משמשעותיים מאוד מאוד.

הפסקה גם נצרכת לחידוש מלאי חץ. תחזוק מטוסים, תחקירים וכד'

וגם קשב מלא על הצפון.

המערכה הנוכחית הסתיימה, ההצגה לא תמה.

בעורף צריך לנצל את הזמן להתאושש, לצבור כוחות מחדש. מי שלא היה ערוך אז להיערך ככל האפשר לפעם הבאה.

לאיראנים לא נשארו הרבה קלפים, הרבה תלוי באיתנות העורף.

לגבי המשק, אי אפשר לפתוח את המשק בהדרגה, זה לא עובד.

זה משק קטן וכל עסק תלוי בעסק אחר.

אף אחד לא מצפה לתפקוד של 100,

אבל כן מחזירים את כולם בבת אחת כי רק ככה המשק יחזור בהמשך לפעילות.

סה"כ יצא סביר. לחזור יום אחד ליום "התארגנות" כל עסק צריך להבין אצלו מי נגד מי ומה המצב,

ואז שוב סופ"ש

ובראשון כבר המשק יפעל כסדרו.

נכון, יש מצב שנצטרך לחזור ללחימה מתישהו אבל הימים שעברו ממש לא היו סתם!

אני יודעת שבשלב הזה זה בדר"כ תקין, אבל המשקל שלט ממש נמוך וצריך לעלות מהר מכל מיני סיבות, אז אני רוצה שהוא ינק כמה שיותר

זה באמת סיוט... (התנסיתי בזה גם עם הילדה האחרונה)

תתייעצי עם יועצת הנקה טובה איך להחזיק ולסחוט את השד תוך כדי הנקה כדי להזרים לו יותר חלב וגם איך להעיר אותו כשנרדם.

מקווה שתעברו את זה מהר...

ומזל טוב!

זה היה מעגל כזה של לא יונק טוב ומשקל לא עולה וכו

השתדלתי כמה שיותר להעיר אותו ולשבת אותו שיינק

וכשההנקות נהיו טיפה יותר מסודרות

הקפדתי לשאוב את מה שנותר אחרי כל הנקה, זה מה שהיא לא הצליח לסיים עד הסוף וזה עזר לי ממש גם לחלב וגם לתינוק שהתחיל לעלות במשקל

לק"י

את יכולה לנסות לסחוט/ לשאוב חלב למזרק סטרילי, ולתת לו אחרי ההנקה.

אני יכולה לשבת איתו גם יותר משעה שבפועל הוא ינק פחות מחצי

לק"י

ככל שהוא יגדל ויתחזק, ההנקה עשויה להיות יעילה יותר.

פשוט במזרק צריך להתאמץ פחות.

ואולי הכי טוב להתייעץ עם אשת מקצוע.

נרדמים, מתנתקים, פעולת המציצה קשה להם מאד.

מומלץ מאד להחזיק אותו כמה שיותר בתנוחת קנגרו

וגם להניק כשהוא ללא בגדים, מכוסים בשמיכה ביחד כמובן.

וכמה שיותר להניק. בהפרשים קצרים, מתי שהוא רק רוצה בלי להסתכל בשעון

מנסיון עם פגות, זה אפשרי

הרבה נחת

שפע חלב, גידול קל בבריאות ובשמחה

לא לשון, שפה.

אצלי עד שגילינו כבר היה מאוחר להציל את ההנקה.

במקרה הזה זה יכול לתת לך פיתרון מעולה.

בשימוש נכון אחוזי המניעה ממש גבוהים.

ששימוש נכון- התאמה אצל מתאמת, שימוש בקוטל זרע והקשבה להנחיות

אבדוק עם רב

תודה!

אבל לשתות יין בקידוש וכאלה זה ממש רחוק מסכנה. 

אני שותה בקידוש חצי כוס יין.

גם כשהייתי בתחילת הריון ועוד לא ידעתי.

לא קורה כלום מקצת שתייה בשלב הזה.

את לא אמורה להתנזר מכל מה שאסור בהריון, גם בשלב שאולי מתחיל משהו.

בשבוע ככ מוקדם אין שיליה, ולכן זה הרבה פחות בעייתי.

בטח בכמות כזו.

זה מה שאני יודעת לפחות.. 

רופא אמר לי שבשלב כזה זה ממש ממש בסדר גמור

שמה שמפריע (או לפחות אמור להפריע)

זה לא אם זה יפה או לא אלא עניין בריאותי

הרבה פעמים עודף משקל מעיד על חוסר בבריאות

אם זה אכילה לא מאוזנת או אי עשיית ספורט וכו

גם מי שרזה באופן מוגזם

לא משנה אם זה יפה או לא

זה יכול לפעמים להעיד על משהו לא בריא

ולכן ב2 המקרים צריך לוודא שהכל תקין

ולא הבנתי למה מישהי צריכה להיות מוטרדת מזה שהבת שלה רזה באופן רגיל.

אני חושבת שללא ספק הכי חשוב זה לאהוב ולקבל את הילדים שלנו בכל מראה שהוא (וזה לא קשור אם אני אוהבת יותר מראה שמן או מראה רזה. את הילדים שלי אני אוהב כמו שהם, גם אם הם רזים וגם אם הם שמנים, בלי קשר למראה המועדף עלי).

אבל כשרואים השמנה שלא היתה קודם, אז הגיוני שזה מעורר מחשבות אצל ההורים לגבי המקום שלהם להגיד משהו/להשפיע בנושא.

אני חושבת שהסיבה הבריאותיות היא הגורם המרכזי פה, הרבה מעבר למראה.

אבל מן הסתם גם למראה יש פה איזשהו תפקיד - לא מצד איך שההורים רואים את הילדה, אלא מצד המחשבה על איך שזה יהיה בשבילה להיות עם עודף משקל (ולא חסרים שרשורים בפורום שמראים את הקושי של נשים עם המראה שלהן בגלל עודף משקל. למה זה ככה? יכול להיות שזה לא צריך להיות ככה אבל זו המציאות).

דווקא בגלל הסיבה השניה חשוב להיות פי אלף יותר זהירים עם כל אמירה שהיא, כדי לא לפגוע בדימוי העצמי של הילדה ובאיך שהיא רואה את עצמה. אבל גם אם ההורים לא יגידו כלום, זה לא בהכרח ימנע את הקושי שלה, כי זה העולם שאנחנו חיים בו.

1. הבן שלי היה רזה במיוחד וזה הטריד אותי לא פחות. היינו איתו אצל דיאטנית ומטפלים בזה. משום מה זה דורש פחות "הליכה על ביצים".

2. לא הפריע לי שהיא שמנה כמו זה שהיא השמינה באופן  מהיר, בבת אחת ואוכלת ב"בולמוסים".

3. כיום מראה שמן נחשב פחות יפה. בעבר היה ההיפך וכנראה זה עניין של אופנה אבל המשפט האחרון שכתבת פשוט לא נכון או לפחות ממש לא מדויק לימינו. אולי זה מבאס, אולי זה לא בסדר אבל אי אפשר להתעלם מהמציאות.

כבר לא,  ובתור אחות לאחים שהיו שמנים, יכולה לומר שזה משפיע על הגוף

יש כבדות, יש קושי עם הברכיים, זה משפיע הורמונלית מאוד

אז אם זה לא רזון חריג, זה לא אמור להדאיג פשוט לעומת השמנה שכן משפיעה על הבריאות

השמנה לא מגיעה בריק בדרכ. זה תוצאה של תזונה לקויה + גורמים נוספים לרוב. 

שרזה רגילה בדכ לא מעיד על בעיה בריאותית או בעיה בכללי (לרוב גנטיקה/אורח חיים טוב) אז למה שזה ידאיג את ההורים??

לעומת זאת השמנה יש בזה משהו לא בריא ולכן זה מדאיג בנוסף להתמודדיות חברתיות שלצערנו זה עלול להביא

השמנה פתאומית מעידה על תזונה לא בריאה, שהיא לכשעצמה בעיה.

אם יש שינוי משמעותי בזמן קצר זה עלול להיות בעייתי מבחינה בריאותית וצריך לבדוק.

אם יש רזון קיצוני, או השמנה קיצונית, צריך לטפל.

גם הבן שלי כשהפסיק ריטלין התחיל לאכול המון ולהתנפח. בגלל שזה היה מאוד מהיר אז דיברתי איתו ואמרתי לו שלאכול זה מצויין ונהדר, אבל חשוב לשים לב להתחיל תמיד מירקות ואוכל בריא.

הוא לא רזה היום, אבל העליה נרגעה והוא ב BMI תקין, ואני לא דואגת.

אדם לא צריך להיות רזה או שמן, הוא צריך להיות בריא. 

יש משקל שנחשב תקין

והמראה שמלווה אותו הוא רזה

מעבר לעניין הבריאותי

רזון תקין הוא גם עניין של נוחות

להיות קל משקל

ויש את העניין החברתי ונראות עצמית

שאליו את מכוונת

מעבר לזה שהוא העניין השולי במכלול

הוא לא שולי בכלל בעיניי נערה מתבגרת

וכמה שהסביבה תהיה מכילה

היא תתקל באישו סביב זה

זה משתנה בין מנהגים

אם הם נוהגים שכן, אז לא יודעת לגבי סבון הכלים הספציפי.

כשכתוב *לכל* ימות השנה זה מובן שזה באמת לכל הימים, כולל פסח. אולי הם צריכים לשנות את זה... 

שהמוצר עצמו אינו כשר לפסח

כי לפסח יש חומרות אחרות שלא קשורות לכשרות של שאר ימות השנה

אולי אפשר ליצור איתם קשר ולבקש הצעת ייעול

עליו הבפירוש שהוא מאושר לפסח,

ואחד אחר שכתוב עליו 'מאושר מטעם הבדץ' עם הסמל של ירושלים בד"ץ העדה החרדית, ולמטה כתוב מאושר לכל ימות השנה. אין עוד אותיות קטנות.

אם הכוונה היא שזה לא מאושר לפסח זה ניסוח בעייתי בעיני.

כאילו אני לא חולקת עליך, פשוט אומרת שזה לא מובן מהניסוח. 

(בגדול- החומר צריך להיות כזה שפוגם את החמץ אם ישנו= הופך את האוכל/ כל דבר ללא ראוי למאכל כלב

אני לא מכירה כלבים שאוכלים את הנוזל כלים או כל חומר ניקוי שהוא ....

ככה שזה בגדול מתן כשרות לחומר כזה זו פעולה שיווקית ולא הלכתית. 

לגבי טבעת- לר השתמשתי הרבה זמן לדעתי מספר חודשים אם אני זוכרת

מבחינת הכנסה הוצאה היה לי סבבה אבל פעם אחת אחרי שטבלתי וכבר הגעתי הביתה נזכרתי ששכחתי להוציא לטבילה וחזרתי לטבול שוב באותו ערב🤥

לגבי דיאפרגמה- השתמשתי כשנתיים וחצי ברציפות, אסייג ואגיד ששמתי כל קיום יחסים חוץ ממקרים בודדים ממש, שהייתי בטוחה ב100% שהתרחקתי מהביוץ. 

בדקתי עכשיו בגוגל ואני רואה שבדיעבד הטבעת לא מעכבת (אולי זה לא לכל הדעות אבל כדאי לדעת שזו אופציה).

וקרה לי ששכחתי גם

עשינו שאלת רב והסתבר שזה בכלל לא חוצץ ואין בעיה עם זה כי זה נחשב "מקום סתר".

אז זה יכול לגרום גם לברכה לבטלה לטבול פעמיים עם ברכה, תבדקי את הנושא.  

רק אם עדיין נמצאת במקווה או קרוב

אולי אם כבר חזרה הביתה בדיעבד זה תקין

זה כנראה שאלת רב

אפשר למנוע שנים ארוכות

זה סיליקון שחוסם פיזית + קוטל לשיפור החסימה

האחוזים יורדים כי נשים שוכחות/ לא מיומנות וזה זז/ חושבות שאפשר בלי/ לא שמות קוטל

אולי תנוחה מסויימת שאישה תעשה או משהו כזה

מספיק שכמה זרעים בודדים יעברו ואשה תיקלט להריון

מלחיץ ממש

ומבחינתי אין סיכוי להפלה במקרה כזה ואאלץ להתמודד עם ההריון

אוף אין לי כבר כח למחשבות והתלבטויות של זה

לבדוק אם היא זזה בזמנים בטוחים

היא לא אמורה לזוז

(לקאיה יש מין דפנות שמונעות את התזוזה)

והקוטל מוסיף שכבת הגנה בפני עצמו

אני רואה את זה כמניעה בטוחה

מונעת עם זה לסירוגין כבר כמה שנים

הקפדתי ללכת למתאמת

בלי ג'ל (חוץ מתקופה מסוימת)

אף פעם לא בודקת ביוץ, פשוט שמה כל החודש.

בין הראשון לשני מנע לי מעולה

בין השני לשלישי נכנסתי עם זה להיריון

אחרי הרביעי הייתה תקופה שהייתי חייבת למנוע רפואית אז הייתי עם ג'ל עד שנמאס לי

ובסוף נכנסתי להיריון ביום שלא שמנו כנראה חח

אז מבחינתי זה מונע, והג'ל מעלה אחוזים ובחרתי לא להשתמש בו, וקרה שלא מנע לי, אבל מקרים כאלה קורים גם עם אמצעים שנחשבים יותר בטוחים…

מניחה שאחרי הלידה אחזור לזה כי האמצעים האחרים לא ככ באים בחשבון

בטוח שזה פחות טירחה מדיאפרגמה.

הטבעת הייתה לי אחלה להוציא ולהכניס

התרגלתי די בקלות

לא הכרתי שמוציאים לבדיקות או הפסק, רק למקווה

לגבי דיאפרגמה-

מונעת איתה כבר כמעט ארבע שנים, ברגע שהפסקתי נכנסתי להריון ככה שאני מניחה שהיא מונעת לי מעולה

משתמשת תמיד בג'ל

מנסה לעקוב אחרי ביוץ ולא שמה אותה ב3-4 ימים שלפני המחזור שאז כבר בטוח לא צריך

לגבי דיאפרגמה - כמו שכבר כתבו כאן -

חשוב ללכת למתאמת אחרי לידה / אחרי שינוי משמעותי במשקל (5 ק''ג נראלי) כדי לוודא שהיא עדיין מתאימה + לוודא שאת שמה נכון

להקפיד להוציא לא לפני שש שעות

לשים ג'ל

וכמובן כמו תמיד - להתפלל...

בשבילי זו המניעה האחרונה והיחידה שאני יכולה (מלבד לא לקיים יחסים...) אז לומדת להסתדר עם מה שיש 😅

בהצלחה בהחלטות!!

אולי יותר

בהתחלה הייתי נמנעת בזמן ביוץ באמת, עכשיו כבר לא. אבל זה ממש לא משתווה לטבעת ובטח שלא אומר שלא לשים כלום (את אותה למנוע לא? מה הקשר לא לשים כלום?). עם קוטל זרע זזה עובד אצלי ב"ה (לא מתקמצנת עליו) ואם יש מחזורים קבועים בערך - כחמישה ימים/ שבוע  לפני העונה הבינונית  ואחרי שזיהיתי ביוץ ועברו כמה ימים אני כבר לא משתמשת בה בכלל וזה בעיניי יתרון מטורף

גמני משתמשת בקאיה

יש לי אחות בזכות דיאפרגמה, אז מבחינתי זאת לא אופציה

את הנוברינג לפני שאני שוללת לגמרי גם את זה

אם לא יהיה טוב אז לא נותר אלא דיאפרגמה

אני כותבת פה כי רוצה שזה יהיה כתוב ושאני לא ישנה את דעתי עוד מעט שוב ותיכף כבר אי אפשר להתחיל החודש נוברינג 🙃😶

כן התאמתי אצל מישהי תותחית..

דיאפרגמה שהרגישה לי יותר הרמטית מהסוג הקודם שהשתמשתי..

אצל לי מילר אם אני לא מתבלבלת..

יש לי דיאפרגמה קאיה

ואני לא מרגישה בטוחה איתה.. הייתי אצל מתאמת  אבל תמיד יש לי נערווים שאולי אני לא שמה נכון ושכחתי איך... פשוט מכניסה משתדלת עד הסוף עמוק+ג'ל

זה מה שאמורים לעשות נכון? לא צריך איזהשהו כיוון מסויים

ואני מרגישה עצם כשאני מכניסה

האמת שלא יודעת

הדיאפרגמה זולגת לי החוצה

היא צריכה לשבת מעל העצם ולא לזוז, ולא לזלוג

מציעה לך לתרגל שלא בזמן אמת הכנסה, וגם - בזמן אמת, בנחת עד שנכנס טוב

האמת נלחצתי מהגודל שלה והיא גם ממש קשיחה…

זה לא מפריע ביחסים? אתן מוציאות?

ועוד דבר שחשבתי עליו, שמעתי פעם שדברים מהסוג הזה פוגעים ברצפת האגן/דפנות הנרתיק כי הם מוחזקים עם השרירים. מישהי שמעה על זה?

מרגישה שזה ממש ענק לי כאילו עלול להרחיב…

לא מרגישים את זה.

ולא שמעתי או חוויתי שזה פוגע ברצפת האגן