לא שומרת תורה וןמצוות 

כן יש ימים שבהם יותר קשה, ברור. אבל זה לא קשור לזה שבחרתי לחיות חיים של שומרת תורה ומצוות

כי מה, למי שלא דתי אין בעיות וקשיים.?

מה שכן, אם יש יום קשה אני לא משליכה עליו ישר את האמונה שלי וממעעטת להתעסק בה ברגעים של קושי. אם היא לא תהווה לי משענת, אסיח דעתי למשהו אחר. 

מתרכזת ביכולת הבחירה שלי.

החיים אינם קלים, הם מכילים מגוון קשיים ואתגרים שאינם קשורים לדת. לי יש את היכולת להחליט מה לעשות בכל סיטואציה.

אותו דבר עם קשיים שמגיעים על רקע דתי, אני בוחרת מה מתאים לי ומה לא. מבחינתי הדת לא מכריחה אותי שום דבר.

מבחינתי אני בחרתי להתחייב בתורה ומצוות ובחרתי להאמין.

נכון שיש דברים שקשים לי, אבל בסוף אני לגמרי מרגישה שאני דתייה מבחירה. בחרתי להתחייב לכל המערכת, ובתוכה יש גם דברים ש"צריך" לעשות. אבל בבסיס, הכל עניין של בחירה שלי.

אז אני מרגישה הרבה חופש בתוך הבחירה שלי

הרי אם אני מאמינה, אני מאמינה בהכל- לא בחצי.

של אמונה

יש הרבה שנחלשו או מתקשים בקיום המצוות ועדיין מאמינים.

ויש שמקיימים ומנותקים לגמרי

לא תמיד יש קורלציה..

ובאשר למה שכתבת על אכזבה מול השתדלות - אמונה כשלעצמה היא ניסיון. ואיננה סטטית. היא כל הזמן נבחנת.. ואם אני מתנה את האמונה שלי בכך שהקב"ה יעשה רצוני שאני חושבת שהוא טובתי, ברור שאפשר להיחלש. כי זה לא קורה לעתים..

מהי האמונה

אני מאמינה בבחירה, לא מאמינה במחויבות שלי לעשות x או y.

כל דבר שאני עושה, נעשה מתוך בחירה, יש דברים שאני בוחרת לעשות ויש שלא, הכל בשיקול דעת של מכלול הנתונים וברצון שלי.

מה זה להאמין בהכל? יש הרבה פנים לתורה, ככה שבוודאות את לא יכולה להאמין בהכל אלא רק בחלק מהדיעות.

אמונה זה דרך הכי יעילה להתמודד עם קשיים בלעדיה לא רואה את עצמי מתמודדת עם כלום

וממילא ומהכרת הטוב לכמה משמעות ועוצמה פנימית וכח וטוב  יש לי בחיים מכוחה

אז שמחה חהתמסר לכל הפרטים הקטנים

ובעיקר שואלת

למה קשה לך

באמת חושבת שלא אמורים להרגיש את זה כקושי

בכלל

קורה שנגיד בנק' ספציפיות כמו טהרה או צנעות אפשר להרגיש קושי וזה הגיוני

אבל זה אמור להיות חלק ממכלול

ואז מתמודדים נקודתית

אם החוויה הכללית היא קושי זה מעורר שאלה באמת.. למה?

לא אמרתי שזה קשיים בקטנה

כתבתי שהם נקודתיים-ידוע על מה הם יושבים

ואם יש מעטפת מבוססת ורחבה של אמונה בכללי וחיבור לאמת מהותית של מה הסיבה של החיים שלי פה בעולם בכלל

אז ניגשים לקושי

כאתגר שרוצים לפתור וליישב את הדעת..

וחושבים ומתיעצים ושואלים ומבררים

ולא מתייחסים לקושי

לא כסיבה לעזוב הכל

כי

מה יצא לי מזה

לחיות חיים של ריק ושל שקר ושל חוסר תכלית

בשביל שלא יהיה לי קשה במשהו?

לפותחת ולכולנו, ישועות בקרוב!

לפעמים זה יותר רצון לברוח מהכל ולחשוב שזה יפתור את ההתמודדות

זה מעיד בעיניי על תחושה של כבילות וחוסר אונים מול קושי מסוים והפתרון הוא לקחת שליטה בידיים ואז מה שחושבים שיעזור זה באמת להפסיק לחיות את החיים כמו שומרי מצוות, (שזה אורח חיים די מגביל במהותו בצורת הסתכלות מצומצמת) וכך לקבל את השליטה חזרה

אבל האמת היא שהיכולת שלנו לשלוט על תרחישים חיצוניים היא אפסית ממילא, לא משנה לאיזה מגזר אתה משתייך, והפתרון בדרכ מתחיל מההבנה שיש לנו בחירה ברוב הצמתים והקשיים וההתמודדויות שלפנינו. 

יותר לשלוט על תרחיישם באמצעות התפילות שלי.

אם יכולת ההשפעה שלי היא מינימלית על העולם,

אז למה בעצם אני צריכה הקב"ה? 

אבל הרבה פעמים אנחנו מגבילים את עצמנו ומצמצמם את עצמנו בתפילה ומתפללים שהמאורעות ישתנו כפי שאנחנו חושבים שהיא טובתנו, כשלמעשה, אולי אפשר להרחיב ולבקש שנגדל בעצמנו. שנקבל כח להתמודד. להסתכל אחרת.

לא להבין למה זה בסדר וזה מתבקש מעצם העובדה שמציאות השם ופועלו נשגבים מבינתנו. ואנחנו חיים בעולם שהוא הסתר..  לבקש כח להתמודד זה לפעמים מה שמתבקש. ביחד עם רצון לשינוי

ולפעמים תפילה היא לא ההשתדלות היחידה לעשות.. לפעמים צריך לעשות עוד דברים כדי לעזור לעצמנו לצאת מהמיצר

הוא פשוט שם.

יש לך בחירה אם ללכת לפי דרך החיים שניתנה לך כדרך החיים הנכונה, או לא.

אני מסתכלת על התורה קצת כמו ספר הוראות של איך נכון להתנהל פה בעולם. אני לא תמיד מסכימה עם זה, לא תמיד מבינה עם זה, אבל זו המהות הבסיסית. (לכן באמת קשה לי לפעמים לקיים מצוות שאני יודעת שהן נטו בגלל איך שחכמים בדורם פסקו לפי הידע המוגבל שהיה להם. זו קצת כפירה אולי אבל לי אישית זה קשה. המצוות ה"בסיסיות" שלא מושפעות מתפיסת הדור באותה תקופה קצת יותר קלות לי.)

של הרב לונדין. יסודות האמונה. לצערי לא מגיעה לזה. אבל אולי יעזור לך.

של הרב ראובן ששון - 'עבודה שבלב'.

ועם כל מה שלמדתי על תפילה במהלך החיים, הספר הזה פותח לי התבוננות הרבה יותר עמוקה על התפילה, והבנה מה באמת המשמעות של התפילה - הרבה מעבר למה שהכרתי עד היום (ועל הדרך עוד הרבה נושאים באמונה שמתחברים לנושא).

לפי איך שכתבת פה, נשמע לי שהספר הזה יכול להוסיף לך (לא יודעת אם זה מה שאת מחפשת כרגע...).

אם את רוצה אני יכולה להרחיב יותר עם רעיונות שלמדתי מהספר.

(זה מן הסתם ייצא ארוך, אבל זה עדיין רק נגיעה בחלק מהדברים שלמדתי, ועדיין לא למדתי את כל הספר... אם את מתחברת ויש לך זמן, ממליצה ממש ללמוד מהספר עצמו. שם גם אפשר לראות את המקורות שהרב מביא לדברים, הכל מובא עם הסברים ומשלים שמפשטים את הדברים ועוזרים להבין אותם לעומק).

קודם כל, צריך להבין שהתפילה לא שייכת לא למרחב השכל, ולא למרחב הרגש, אלא למרחב האמונה, שהוא מרחב בפני עצמו.

מה הכוונה?

בעולם שלנו, אנחנו רגילים לחשוב שכל דבר אפשר להבין על ידי השכל, ומה שהשכל לא מבין - כנראה שהוא לא אמיתי. לכן לפעמים קשה להבין את מהות התפילה, כי בשכל התפילה מעלה כל מיני שאלות, וגם אם עונים עליהן - קשה להבין באמת את ההיגיון של לעמוד בתפילה כל יום שוב ושוב מול מישהו שאנחנו לא יכולים לתפוס על ידי החושים. השכל רגיל לפרש את המציאות שהוא קולט על ידי החושים, אבל פה החושים לא תופסים את המציאות הזו ולכן השכל לא יכול להבין אותה.

אבל בעצם, יש לנו עוד דברים שהשכל לא יכול להבין. אי אפשר להסביר באופן שכלי למה מנגינה מסויימת מרגשת אותנו, ואחרת משמחת אותנו, וחיבור אחר של צלילים בכלל לא נשמע לנו נעים. אי אפשר להסביר בשכל למה מראה של שקיעה הוא כל כך יפה ונוגע. אי אפשר להסביר בשכל למה אנחנו אוהבים את הבעל שלנו או את הילדים שלנו. יש דברים שהם מעבר לשכל.

וכך גם התפילה היא מעבר לשכל. היא שייכת למרחב האמונה - נקודת החיבור בינינו לבין רבש"ע.

קשר של 'אמונה' הוא קשר של הישענות, כמו "כאשר יישא האומן את היונק" - האומן מחזיק וסומך והאמון נשען עליו, והקשר הזה הוא אמונה (זו גם משמעות המושג 'אמון' - הישענות בדבר בו אנחנו נותנים אמון).

למעשה כל הברואים אֲמונים על הקב"ה - הוויית החיים שלנו אֲמונה ונשענת על הקב"ה, והאמונה היא עצם נקודת הקשר עם הקב"ה בה אנחנו מקבלים את החיים ממנו, הנקודה שמהווה את קיומנו, כמו 'גזע המוח' של קיום האדם.

נקודת האמונה הזו היא עמוקה ונסתרת, ואין אפשרות להגיע אליה דרך השכל או דרך הרגש.

השכל והרגש כן יכולים להיות קשורים לאמונה - האדם יכול להתמלא ברגשות אהבת ה' ויראתו מתוך האמונה שבו, והשכל יכול להתבונן בגדלות ה' דרך התורה והבריאה.

אבל הנקודה הפנימית של האמונה היא עמוקה יותר מהשכל ומהרגש. היא מתגלה ב'רעותא דליבא' - רצון הלב. זו ידיעה עמוקה של מציאות ה', שהיא לא כמו ידיעה בשכל, אלא הכרה פנימית שדומה לידיעה שאנחנו קיימים - שזו לא ידיעה שכלית אלא חיבור עמוק וקיומי לעצם קיומנו.

נקודת האמונה הזו היא בעצם ה'צינור' שמחבר בינינו לבין הקב"ה. הנבואה קשורה גם היא למרחב הזה - שם הקב"ה מתגלה אלינו, ולא אנחנו פונים אליו, אבל זהו אותו ערוץ.

ובעצם מאז שחרב בית המקדש וניטלה מאיתנו הנבואה, גם שערי תפילה ננעלו - החיבור הזה נפגם והקשר אם הקב"ה הרבה פחות טבעי לנו. במצב של בריאות, התפילה היא טבעית וזורמת, אבל בעקבות הגלות גם התפילה כבר לא טבעית לנו ואנחנו צריכים לברר ולהתחבר למקום הזה של החיבור לקב"ה (אבל עדיין יש זמנים שהטבעיות של התפילה מתגלה - בעיקר בזמני סכנה, שם השכל לא מתערב והתפילה בוקעת מאיתנו בלי ספקות ובלי שאלות).

ומה בעצם קורה בזמן שאנחנו מתפללים?

העבודה השורשית והעיקרית של התפילה היא העמקת האמונה בליבו של האדם.

האמונה היא הלב והשורש של כל עבודת ה'. היא לא כוללת רק את ההכרה בכך שיש ה', אלא גם את ההכרה בכך שהוא הבורא והוא מקיים את העולם, מוביל ומנהל הכל, ואיך עוד מלבדו.

כאשר האדם מצליח להגיע לדרגת אמונה כזו שהוא באמת חש את האמונה, זה משפיע על כל מהלך החיים ועל כל עבודת ה' שלו. בכל דבר ודבר שקורה לו הוא רואה את הקשר לקב"ה, וזה הלב של עבודת ה'.

התפילה עוזרת בקניין האמונה. בזמן התפילה האדם יכול לפנות ישירות אל הקב"ה, בלי מתווכים, ולפנות אליו בנוגע לכל תחומי החיים. כאשר האדם ניגש לתפילה בלב פתוח, זה חוקק בו את ההכרה של מלכות ה', שהוא מנהל הכל והכל בידיו.

גילוי מלכות ה' היא העבודה של עמ"י בעולם הזה. הקב"ה מולך בעולם תמיד, ומלכותו היתה קיימת גם לפני שנברא העולם. אבל כעת מלכותו היא נסתרת, ונראה שיש אחרים שמולכים בעוה"ז. העבודה של עמ"י היא לגלות את מלכות ה', עד שבמציאות השלמה מלכותו תופיע בגילוי, כוח הרשעה ייאבד, והמציאות תהיה מלאה בטובה ובאורה של מלכות ה'.

על ידי עבודת התפילה אנחנו מגדילים את כוח מלכותו של הקב"ה בעולם, מוסיפים להארת השכינה שהקב"ה מאיר דרכנו, ומקרבים את העולם לקראת הגאולה, בה מלכותו של הקב"ה תופיע בגילוי.

מצד אחד התפילה היא 'מבחן' לאמונה - כאשר האדם מאמין יותר, הוא יפנה לקב"ה בכל קושי שהוא פוגש וזה יבטא את מדרגת האמונה שלו. ומצד שני, התפילה מחזקת את האמונה. על ידי כך שאנחנו מתפללים לקב"ה, משבחים ומהללים אותו, ופונים אליו לבקש שיעזור לנו בקשיים שלנו, אנחנו מעמיקים את האמונה שלנו ומגדילים את הארת השכינה שמופיעה דרכנו בעולם.

כל החסרונות בעולם נובעים מחסרונות שלנו שעוצרים את אור ה' שמושפע על העולם ומונעים ממנו להגיע אלינו בשלמות. בגאולה השלמה המציאות תהיה שלמה בלי חסרונות, אבל עכשיו יש בנו חסרונות, והחסרונות האלו מונעים מהשכונה לשרות בעולם הזה ולהשפיע מטובה עלינו בשלמות, וגורמים לחסרונות במציאות.

בכל חסרון שלנו יש גם צד של חסרון אמונה - כשאני מתגאה זה בגלל שאני לא מספיק מאמינה שכל הכוחות שלי הם מהקב"ה, כשאני כועסת זה כי אני לא מספיק מאמינה שכל מה שקורה לי מכוון מלמעלה, וכו'.

לכן כשאנחנו מתפללים, אנחנו מתקנים את האמונה שלנו, ובכך מתקנים את השורש לחסרונות שלנו. לכן עצם התפילה מתקנת אותנו מהחסרונות שלנו, וזה  מאפשר לשכינה להאיר יותר, ולתקן את החסרונות במציאות.

לפעמים יש גם מציאות שנראית לנו כמו חסרון, אבל בעצם היא נועדה להוביל ולדחוק אותנו לעלות קומה. לכן לפעמים גם כשנתפלל בכוונה הקב"ה לא יקבל את הבקשות שלנו כי הוא יודע ומבין יותר טוב מאיתנו שמה שיותר טוב עבורנו זה דווקא המסלול שהוא מכוון אותנו.

אבל גם אז, התפילה בוודאי לא שבה ריקם, כי היא עדיין מקרבת אותנו יותר לקב"ה, ומאפשרת לאור ה' להאיר דרכנו ולהוסיף לגילוי מלכות ה' בעולם, רק שזה לא יקרה הדרך שאנחנו רוצים שזה יקרה, והרבה פעמים נוכל להבין את הדברים רק במבט לאחור.

טוב, יצא באמת ארוך, מקווה ששרדת עד פה. לא יודעת אם הדברים דיברו אלייך, אבל בזכותך סיכמתי לעצמי את הדברים וזה עשה לי טוב, אז תודה…🙂

ליבי.

תושה שהקדשת עבור זה את הזמן. 

עם הקשיים?

אני מרגישה שכם כל הקשיים שיש, וחלקם אפילו קשורים ל"דת", אין לי דרך אחרת לחיות... בלעדי האמונה ובלעדי ההקב"ה הנוכח בחיים שלי - מה אהיה?

וזה לא שאין לי "דוגמה אישית" של אנשים חילונים - יש לי כמה וכמה קרובי משפחה שאינם שומרי מצוות... וכמה שהחיים שלהם נראים קלילים ומשוחררים, לא הייתי רוצה להתחלף איתם...

אבל נשמע שהשאלה שלך יושבת על קושי עצום וגדול, ואולי אף אחת מאיתנו לא תצליח להבין אותך עד הסוף ולנחם אותך כמו שצריך...

אם תרצי לפרט - נשתדל לתמוך בהתאם אלייך. וגם אם לא - שולחת לך הרבה כוחות להתמודדות, ומתפללת עלייך שתמצאי את הדרך הנכונה לך להרגיש טוב ושמח❤️

האם האמונה היא הגורם לאורח החיים שלי או הרגל

כי כן יש תקופות שהאמונה היא אתגר

ויש זמנים

שבא לי לבעוט בכל מציאות החיים שלי, כולל בדתיות שלי

ויש ימים שסתם נניח בוהה במראה ומתעבת את כיסוי הראש ורוצה להרגיש איך זה לצאת בלעדיו

ולא, אני לא מנסה את זה בפועל...

אבל באופן כללי מרגישה שדוקא קשיים בחיים מחייבים אותי לחזק את האמונה שלי

כי בסוף אין מוצא אחר

אבל להיות בלי אמונה???? זה קשה ממש אין המ שמחזיק אין מה שמנחם

להרבה חילונים יש אמונה

כל בן אנוש צריך אמונה בחייים שלו

את חושבת שכל תושבי כדור הארץ הזה מחזיקים באמונה? או בכלל רק היהודים?

אני חושבת שיש אנשים שאין להם קשר לתורה ומצוות (לא יודעת אם יש להם אמונה בלב) ואני לא רואה שחסר להם משהו בחיים.

ואם חילוני יש לו רק אמונה, אוקי, איך האמונה הזאת יש לה שייכות ליום יום שלו?

מכך מקום אני רוצה להסביר ואני יודעת שזה מוזר, זה לא שאין לי אמונה,לא ניסחתי נכון, סליחה.

יש לי אמונה.

יש לי אמונה בקב"ה, אני יודעת שהוא מכוון את כל המאורעות, אני לא מבינה, למה הוא כיוןן את החיים שלי ככה.

וזה פוגע בי.

מעליב אותי. 

אם האמונה שלך מתבססת על למה אלוקים מכוון כך, זה אכן מאד מערער. חבל שזה החינוך לאמונה, כי זה ממש לא הבסיס שלה ומביא אנשים לאבד אותה ולהיות אנטי.

הבסיס צריך להיות שהתורה היא תורת חיים וניתנה לכל אדם הבחירה לסלול את חייו בדרך המתאימה לו, לעשות את הכי טוב שהוא יכול.

תקראי את הספר "שעריו בתודה" של הרב שלום ארוש

את תודי לי על זה

קראתי אותו בתקופה שגרתי אצל חמותי, מטומטמת מהורמונים של טיפולים ועוד שלל נסיונות אחרים, את לא מבינה איך זה שינה לי את הכיוון חשיבה

וכאב לי על כל אותם בני אנוש שלא מודעים לכך.

חוץ מזה, לכתוב כל ערב 10 תודות דברים טובים שקרו לי, משנים לך הרבה דברים בחיים.

מומלץ בחום!!

וחיבוק על ההרגשה זה לא קל בכלל!!! וגם אין חשק לקום משם, מבינה אותך 3>

כל אחד מאמין במשהו אחר.

גם אתאיסט מאמין שאין אלוהים. זו גם אמונה מסוימת, סוג של מאמין בעצמו, שיש לו יכולת להתמודד לבד עם העולם הזה.

וכולם נאחזים באמונה שלהם בתקופות קשות.

ומי שמאמין בעצמו נאחז בחשיבה שהוא יכול או כל מיני חיזוקים שינסה לחזק את עצמו ולא להישען על מישהו אחר...

אבל גם הוא מאמין...

מי שמאמין בקב"ה יותר קל לו להתמודד עם קשיים, כי יש על מי להישען.

וגם כשקשה יש על מי לכעוס... זה לא מובן מאליו...

באמת שקלתי לעצמי אם אני רוצה להיות חילוניה. והבנתי שלמרות שב'השקפה' זה יותר מדבר אליי, אורח החיים הזה רחוק ממני ואני לא רוצה לחיות בו ולא לגדל בו ילדים.

אז אני עושה הפרדה בין מה שאני מאמינה בו לבין איך שאני חיה. בחרתי להיות חלק מחברה דתית והקמתי משפחה דתית אז אני מקבלת על עצמי את המוסכמות ההלכתיות.

לא חייב שאסכים עם כל דבר.

כמו שיש חילונים שלא מאמינים שצריך להביא 1000 שח לאירוע אבל הם בחרו לחיות בחברה הזו והולכים לפי הכללים שלה.

אפשר לחרוג פה ושם, מה שנקרא "להיות חפיפניק" אבל בגדול אני לא מוותרת על הפרקטיקה הדתית

(** עד השביעי באוקטובר. מאז משהו בי נשבר וכן התחלתי לחפף יותר. גם לא המון)

אם מדובר על קשיי החיים, הם לא נעלמים.

להפך, האמונה לרוב מקלה.

אני הפכתי ״לחילונית״ במהלך החיים.

לא בדיוק חילונית, יותר משבר אמוני.

החיים נשארו בדיוק אותו הדבר (:

אולי אם זה היה קורה לי לפני החתונה, היה שינוי.

אבל אולי האמונה אצלי היא לא כל כך חזקה מספיק כדי שתנחם אותי.

אם הייתי חילונית הייתי מתמודדת כמו שחילונים מתמודדים- עישון, מסיבות, אלכוהול.

במחשבה שניה, אולי הם קמים בבוקר לחיים ריקניים.

לא באמת יודעת. 

חילונים בלבד.. גם בבית את יכולה לעשות את זה ולברוח מהמציאות.. שימי אוזניות ועופי על זה

אבל הנקודה פה לדעתי היא הרצון ליצור מציאות אחרת שיהיה אפשר לברוח אליה, מעין יקום מקביל שמאפשר אסקפיזם..

אפשר ליצור את זה גם בדרכים אחרות

ואפשר לשאול את עצמי ממה אני רוצה לברוח, מה יעשה לי טוב, ולמה אני לא מצליחה להגיע לשם. מה מעכב אותי. אנחנו נוטים לחשוב ולהשלמך שהקב"ה כביכול חס ושלום מעכב אותנו במובן הלא טוב של העניין, אבל זה לדעתי הסתר שבא לכסות על עבודת חפוש והתבוננות פנימית.

שהרי הבחירה לעולם קיימת. זה יסוד חשוב ביהדות.

וסופו של דבר, גם בעולם של אנשים לא שומרי תורה ומצוות עניין הטיפולים הרגשיים והקואצ'רים גואה. באתי משם ואני חיה את העולם הזה עדיין בכל מיני מובנים ולרוב האנשים נמאס לברוח לדברים האלה, אנשים רוצים תשובות. אנשים רוצים שיהיה להם טוב ולהרגיש בעלי משמעות וסיפוק מהחיים. יש שיקחו את זה לניו אייג' שלילי ויש שישנו לעצמם את החיים לטובה. וזה מתחבר עם יהדות לגמרי בעיניי.

וזה תהליך שצריך לעבור. רוב האנשים יגידו לך שצומת של קושי הייתה מינוף אדיר לחיים שלכם, ואני ביניהם. צריך 'רק' לעצור ולכוון את עצמי. להקשיב לעצמי ולצאת לדרך..

עישון זה לא בריא, לא ממש מומלץ

במקום מסיבות את יכולה למצוא מבחר בילויים שמתאימים לך, בחוץ או בבית. (אני אוהבת לבלות בעיקר בבית עם סרט או סדרה טובה, אלכוהול וחטיף טוב)

זו לא התמודדות

זו בריחה.

אחרי הרבה בירורים ומחשבות הגעתי למסקנה שזו האמת האמיתית, ולכן אין לי בשביל מה לא להאמין.

לפעמים זה קשה ולפעמים רוצים לברוח, אבל זה ברצון. לא בידיעה.

אני לא רוצה לצאת מתוך מחשבה שאין הקב"ה.

אני רוצה לצאת פשוט לצאת.

זו לא יציאה בשאלה.

כי אין לי שאלות.

אין לי שאלות על קיומו, אלא על מעשיו. 

הקב"ה לא מנהל את עולמו באקראיות.

אבל קשה להסתכל עליה כעל משהו של כל אינדיוואל בפני עצמו. אלא שאנחנו חלק ממכלול שלם של התרחשויות וכמו באפקט הפרפר כל דבר שקורה לנו יש לו משמעות על אלו שסביבנו שבהתאמה משפיע על המעגל סביבם וכו'.

אני לא למדתי אמונה יותר מדי וגם נאבקת בעצמי. אבל שיחות שיצא לי לעשות עם רב מסוים הובילו אותי להבנה הזו.

יש המון זרמים ביהדות.

יהיו רבנים שיגידו לך שכמובן שיש עליך השגחה פרטית וה' עוקב אחרי כל צעד שלך ומכוון אותו. ואת תתפללי שמחר תצליחי במבחן ואז ה' יעשה שהמרצה יכתוב שאלות קלות רק בזכות התפילה שלך. אני לא שם באמונה שלי. בתיכון זה היה הסגנון, יש בזה משהו שמאוד מקל על הנפש. כשקל בחיים. כשקשה, פתאום אתה כזה "אבל לימדו אותי שאני בת של ה' ושהוא אוהב אותי ומשגיח עלי, וככ התפללתי, איך זה יכול להיות שכל הרע הזה מגיע לי"? אני לא חושבת שאפשר לתת תשובות נכונות כשיוצאים מנקודת ההנחה שכתבתי פה על השגחה ספציפית. אפשר לחשוב בכיוונים של "אני לא יודע מה נכון לי ורק ה' יודע". לא יודעת, לאנשים שנרצחו באכזריות עכשיו בעזה לא נראה לי שזה משכנע מספיק. 

גם פרשת פרה אדומה נסתמה ממשה רבנו.

ובשביל זה צריך הכנעה. לא שכנוע.

להבין שזה גדול מאיתנו ואנחנו לא מבינים לא בהכרח אומר שאין השגחה פרטית. זה אומר שאנחנו לא מבינים אותה.

והניסיון הוא לפעמים לקבל את זה ככה ולא למצוא את התשובה דווקא. כי לפעמים באמת אין. בעולם הזה לפחות.

אלא שזה עניין של איך שאנחנו מגדירים את זה...

כתבתי פה פשוט על שינוי התפיסה של מה זה "השגחה פרטית" לתחושתי לפותחת יש תפיסה של השגחה מאוד אישית פרטנית צינור ישיר ממך לה'. אני אישית לא מאמינה בזה.. וחושבת שכשתופסים את זה ככה נורא קשה להתמודד עם דברים קשים שקורים לנו. 

אולי כדאי לך ללמוד את זה לעומק.

שהקב"ה הרבה יותר עצום ממני, וכמו שיהיה מגוחך שגרגר אבק ינסה להבין את המניעים שלי לדברים שאני עושה - כך אנחנו כלפיו.

ומנסה להיאחד בטוב הגלוי שאני כן רואה.

לעצמי בגלל שיש בי תכונה של קיצוניות (אם אני עושה משהו אז עד הסוף) אני מודה לקב'ה אלף אלפי פעמים שאני דתיה ויש לי אמונה חזקה

בחילוניות יש מוסר חברתי אבל אין הרבה גבולות

קרה לי אחרי שאבא שלי נפטר.

לא כי חשבתי שזה יעזור לי במשהו (כמו שחלק כתבו פה), יותר בגלל שלא הייתי בטוחה שהוא עדיין טוב ובעדי. ואם זה ככה, אז מה שווה כל המאמץ שלי?

משבר אמוני, בקיצור.

בסופו של דבר, היו כמה דברים שחיזקו אותי ובזכותם אני נשארתי דתיה, אבל דתיה מתוך החלטה, לא בגלל שככה גדלתי וחונכתי (בכנות, לפעמים מרגיש לי שיש אנשים שהם שומרי תורה ומצוות רק בגלל שככה הם גדלו). כי אני בוחרת כל יום להיות דתיה, גם כשה קשה ולא נוח

אני פשוט מרגישה שאני פגועה.

פגועה מהקב"ה.

לא מבינה איך אחרי כל כך הרבה השתדלויות ומאמצים שאני עושה אני מקבלת את החיים החיים האלו לפנים. 

אנסה, מעט.

קודם כל, אם את מרגישה שאת פגועה מהקב"ה, זה סימן שיש לך יחס וקשר אליו...אז לעזוב אותו זה כנראה לא יעזור לך ולא ישפר את ההרגשה.

שנית, ואכתוב באופן כללי כי לא בא לי לפרט על עצמי, אני חושבת, ויותר מזה- אני בטוחה, שלכל אחד ואחת יש חלקים מהחיים שבהם הוא מרגיש ממש כמוך. אף פעם לא להאמין למראה עיניים, גם של אישה סופר מאושרת או של משפחה מושלמת. אין, אין כזה דבר בנאדם שלא מתמודד. ואולי היום יותר מפעם, אני לא יודעת. אין בנאדם שאין לו איזה "תיק" שהוא סוחב איתו. לא קיים. ואם נראה שקיים, אז כנראה שהוא עדיים לא מכיר את התיק שלו...

נכון, יש כאלה עם תיק כבד יותר ויש כאלה עם תיק קל יותר, אבל מי שנתן לנו חיים, נתן לנו גם את התיק הפרטי שלנו. וכנראה שזה התיק שמתאים לנו ושאמור בסופו של דבר להביא אותנו למסלול הטוב ביותר עבור הנשמה שלנו. 

אני יכולה להגיד לך מעצמי ומהחיים שלי, שהכל תלוי באיך מתייחסים לתיק הזה. אם נמצאים בהתנגדות מתמדת אליו אז זה הופך להיות קשה מנשוא, מדכא ושואב את כל שמחת החיים. אם מקבלים את התיק הזה ומפסיקים להתנגד אליו, אז לאט לאט אפשר לראות ולהרגיש שדווקא התיק הזה גורם לי להיות קצת יותר רגישה, או קצת יותר עמוקה, או קצת יותר מכוון אותי למקום אמיתי ונכון לי. אם כל החיים היו רק דבש, רובינו לא היינו עוברים מסע של התפתחות נפשית פנימית. לקשיים בחיים יש פוטנציאל להרים אותנו ולכוון אותנו ולהפוך אותנו להרבה יותר אנחנו. לא אומרת שזה קל...ולא אומרת שזה קורה ברגע...אבל אם מצליחים להסתכל על דברים מזוית ראיה קצת אחרת, אז זה דווקא פותח ערוץ כוח וערוץ אמונה עמוק יותר וחזק יותר. 

לפעמים יש דבריפ פיזיולוגיים שיכולים לעזור- ברמה של ויטמינים, שינה ופעילות גופנית שמביאים את הגוף למצב חזק יותר ואז גם הנפש מתחזקת ופתאום מצליחים לראות דברים אחרת ולחוות את החיים אחרת. ולפעמים זה רק נפשי ואז צריך לחזק את הנפש. אבל בגלל שהנפש כ"כ חלשה א"א לסמוך על עצמינו לחזק את עצמינו כי זה לא עובד...וצריך מקור חיצוני לחיזוק, לכן כתבתי לך שבוע שעבר על שמיעת שיעורים בסגנון שמדבר אלייך. זה מחזק, זה נותן כוח.

זהו בינתיים...

שיהיה לך שבוע טוב 

אני אכתוב לך בגדול את המסע שאני עברתי, אולי זה קצת יעזור לך-

בגדול באותה תקופה האמונה שלי הייתה די ברצפה. כעסתי על הקב"ה שאחרי כ"כ הרבה תפילות, קבלות טובות וכו' לרפואת אבא שלי, בסוף הוא נפטר. לא הצלחתי להבין למה זה קרה. אני גם הפסקתי להתפלל כמעט לגמרי, הרגשתי שאין לי סיבה לעשות את זה.

אחרי כמה זמן שמעתי את השיר המיית נשמתי של להקת עלמא וישר אחרי זה את השיר Here comes the sun של הביטלס (כן, יש לי פלייליסט ממש מגוון), ולא יודעת למה, אבל זה ממש חיזק אותי. די בסמוך לזה, שמעתי איזה שיעור על פסח, שהדבר שהכי תפס אותי שם זה שמי שהעביר את השיעור אמר שתמיד אפשר לחדש משהו, בכל דבר, גם בתפילה.

משום מה השילוב של הכל (כנראה שיחד עם הזמן שעבר, שזה כמה חודשים) ממש חיזק אותי והביא אותי להבנה שאבא שלי נפטר מסיבה מסוימת. כנראה שלעולם לא אדע אותה, כנראה שלעולם לא אקבל תשובות לשאלות שלי, אבל אין סיכוי שזה קרה סתם. זה הביא אותי לאיזו השלמה כזאת, והחזיר לי את האמונה שהיטשטשה לי.

היום, במרחק השנים, אני יודעת להגיד לך שני דברים:

קודם כל, אני חושבת שהאמונה שלי היום הרבה יותר חזקה ממה שהייתה אז, לפני הפטירה. זה רק בגלל התהליך שעברתי.

דבר שני, כמובן שאני לא יודעת לאן התפילות שלי הלכו, אבל היום עוזר לי לחשוב שזה הלך אולי לשמירה על אח שלי שלחם בעזה, אולי לשמור עלינו בדברים אחרים. היום זה קצת מקל.

מסתכלת על זה מתוך נקודת מבט של: 

הוא לא חייב לי כלום.

אני- חייבת לו הכל.

וזהו.

ואם הקרבתי בשבילו והתאמצתי ובכל זאת קיבלתי מכות- אני בטוחה שהייתה לו סיבה,

אבל לא משנה מה הסיבה, ואם כן מגיע לי או לא מגיע לי (אין לנו איך לדעת חשבונות שמים)

הוא ברא אותי. ואת כל העולם.

הוא זה שמחליט שאני אקום כל בוקר.

אני שפחה שלו ולכן אני אמשיך לעבוד אותו... גם כשקשה ואין גילוי פנים.

לא שזה קל לחשוב ככה, אבל זה מה שאני אומרת לעצמי כשקשה.

רואים זאת סביבנו, בציבורים גדולים ושונים, החיים באורח חיים שונה אלו מאלו, חומרות מול הקלות, ביחס לנושאי דת ומדינה וקיום ההלכה בחיים במדינה יהודית מודרנית ועצמית.  

(זה בלי קשר לאנשים שאכן בוחרים רק מה שנוח, או נוח להם, אפשר לצורך הנוחות לקרוא להם מסורתיים. ואגב גם המסורתיות נשענת על הרציונלים שלה...)

התגובה ״זה תלוי פסיקה״ נכתבת בפורום לעתים קרובות, ולרוב כאן זה בהקשרים של טהרת המשפחה.

אך העניין של ״תלוי פסיקה״ מלווה אותנו כמעט בכל נושא יומיומי - בבחירת הכשרות של האוכל שאנו אוכלים, בבחירת הקו החינוכי ובתי הספר לילדים שלנו, אופן רכישת ההשכלה התיכונית וסוג המוסדות בהם ילדינו לומדים, בבחירת הקהילה ובית הכנסת, תנועת הנוער לילדים, ביחס לחברה והמדינה - כיצד הבנים והבנות שלנו הופכים לאזרחים תורמים בהשתלבות בשירות צבאי/לאומי/הסדר/ישיבות/מדרשות בסיום שנות התיכון, ועוד כהנה וכהנה.  

"להחזיק את האמונה בשיניים". ולא יודעת על מה מדובר ומה הביא אותך למצב הזה.

אבל יש לי שלושה דברים להגיד.

א. גם כשעוברים תקופה קשה, ארוכה ככל שתהיה, אז להזכיר לעצמינו שוב ושוב שיש תקופות כאלה ויש תקופות אחרות. ולא להתייאש

ב. לנסות למצוא חיזוקים "בכוח". למצוא רב שנעים לך לשמוע ושהדיבורים שלו מרימים אותך ולמשוע שיעור שלו בקביעות- פעם ביומיים, או פחות או יותר, מה שמתאים לך. יש כ"כ הרבה ביוטיוב היום, בכ"כ הרבה כיוונים וסגנונות ודגשים שבטוח תמצאי לך אחד (או אחת) עם דיבורים שיכנסו לך ללב ויעודדו ויחזקו

ג. הכי קשה...למצוא זמן כל יום, אפילו עשר דקות, במקום שקט ופרטי בלי הפרעות, ופשוט לספר לה' את כל מה שאת מרגישה. כולל את הקושי באמונה. לפרוק בלי בושה...הדבר הזה הוא פלא גדול. והוא עובד. 

חושבת שמה שהכי נכון זה להביא את ההרגשות האלו אל הקב"ה

לדבר איתו בצורה פתוחה , להגיד את האמת

ולבקש עזרה

לא ידעתי לאיזה תגובה להגיב,אז מנסה כמה כיוונים לפי מה שכתבת בכמה תגובות,אולי כיוון כלשהו יתאים למה שהתכוונת.

פעם שמעתי מהרבנית הנקין לאחר ששכחה את בנה וכלתה,שאמרה שאין לה שאלות באמונה כי היא מעולם לא תפסה את ה' כ"סבא טוב שמחלק סוכריות" .

אולי כדאי ללמוד ולהתבונן מה משמעות "טוב ה' לכל".

שמעתי מרחל פריקר מקיבוץ בארי משפט מאד חזק-אין לי שאלות כי אני יודעת שגם את התשובה אני לא אבין. ה' הוא הרבה יותר גדול מההבנה שלי.

זה מתחבר לי למשפט שהרב צבי יהודה אומר הרבה בשיחות שלו,לא זוכרת בשם מי הוא מצטט,ונראה לי גם שאני לא מצטטת מדוייק.

שלעבוד את ה' שאני לא מבין זה הגיוני,כי ה' שאנחנו כן מבינים  לא יכול לברוא את העולם.

כיוון נוסף- כתבת שהחיים קשים,

זה לא הזמן להתחזק באמונה, אלא להאמין במה שבנוים בזמנים יותר קלים.

כמו שכתוב "להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות".

בלילה רק מאמינים, בבקר מתבוננים בחסד ה',לומדים אמונה,חוקרים וכו'.

בלילה כשחשוך-רק "נתפסים" באמונה שכבר קיימת.

בדיוק השבוע יצא לי לדבר עם גיורת שסיפרה לי שכל החיים היא מצטערת שלא נולדה יהודיה, כי יש לה כל הזמן הרגשה כשהיו לה קשיים בשנים שחיפשה את האמת ובשנים של הגיור,היא תמיד הרגישה שאם היתה לה אמונה כירושה היה לה יותר קל.חוץ מזה שבשנים שלפני שגילתה את היהדות היא עסקה בחיפוש רוחני כי הרגישה ריק רוחני ,וכשמצאה את היהדות הרגישה שזה אמיתי,

אז זה לא שלגויים בלי אמונה יותר קל.

אבל אולי בכוון הפוך למה שהיא אמרה,אולי כדאי למרות שנולדת מאמינה ,לבנות לך מחדש את האמונה, לפעמים יכול להיות שרב אחר ,דרך אמונית אחרת יותר מתאימה לנשמה שלך.

שיהיה לך בהצלחה רבה! שהקשיים יסתדרו ושתמצאי לך את הדרך האמונית המתאימה לך❣️

שכתבת.

ותודה שחשבת על כל מיני דברים שלי בשרשור.

קראתי לפני שבת ורק עכשיו יכולתי לענות.

הכי התחברתי לכך שבלילה רק נתפסים לאמונה שכבר קיימת. 

אני כל כך מודה לה' שיש לי אמונה בחיים אחרת הייתי מתה

כל חוויה מכאיבה, היא מכאיבה כל כך כפליים כשאין את האמונה הפשוטה שהחוויה הזו לא שרירותית אלא מכוונת בהשגחה לצורך התפתחותי והייעוד שלי בעולם.

כל חוויה שאני עוברת, היא דרך להבשיל בי עוד כלי שנועד להופיע בעולם. גם הטעויות שלי, וגם הטעויות של אחרים הם בדיעבד, אם עברו דרכי, משהו שהייתי צריכה לחוות ללמוד להסיק מסקנות ממנו, ללמוד לסנן אותו, לעשות איתו בירור כדרך לשכלל את הופעת הנשמה שלי בעולם.

זה על קצה המזלג, אבל בלי ההבנה הזו, כל תסכול, כאב, פגיעה או חרדה היא כואבת כפליים.

אני כל כך מרחמת על מי שגדל בלי אמונה

כולל דתיים לאו דווקא חילוניים

זה פשוט בלתי אפשרי לעבור את החיים האלו בלי הכלי הזה

אחרת הכל פשוט חסר טעם

משום מה זה נשכח ממני או שלא היה חזק כ"כ כבר אז.

תודה על התזכורת. 

אבל גם בעולם חילוני לא נהוג לברוח לעישון ואלכוהול ומסיבות בעקבות הקשיים.

ההבדל הוא שאצל חילונים יש כמה שנים בין 18 ל 30 בערך, מי יותר ומי פחות שהם מרשים לעצמם לחוות כל מיני דברים, אבל עוד פעם עד גבול סביר. אחר כך מתחתנים, מביאים ילדים , יש אומנם דברים שמרשים לעצמם אבל עד גבול מסוים, ותלוי תת-מגזר. בן אדם בוגר שבורח לאלכוהול בגלל בעיות לא נחשב בן אדם נורמטיבי. ו ( תלוי תת-מגזר כמובן ) אנשים נורמטיביים מן סתם יעדיפו להתרחק ממנו כי הוא עושה בעיות ...

גם נוער שמגזים בזה נחשב נוער בסיכון.

לא יודעת למה חלק מדתיים חושבים שחילונים רק מתפרעים , הם לא...

החיים בתור חילוניים יותר קשים. איך עוברים את העולם הזה בלי אמונה??

כשהכל בחיים חלק עוד בסדר, אבל כשמופיעים אתגרים?

גם בבית חולים שעובדת תמיד שומעת "לכם הדתיים יותר קל להתמודד"

תלוי במה מאמינים, כמה משקל נותנים לכל היבט באמונה, תלוי באופי של האדם וכמה האמונה מתיישבת לו עם ההגיון, תלוי כמה קושי ומאיזה סוג חווים.

ומשמעות לסבל.

תהיות קשות ותסכול, "התיישבות עם השכל &בשבילי* זה ההפך מאמונה.

אבל כמו שאמרת, תלוי בבן אדם.

וגם צריך לעשות לא כלבן אדם דתי יש לו אמונה חזקה

ולא כל חילוני לא מאמין. רוב החילוניים שפגשתי בחיים אנשים מאמינים. 

3 כיוונים שחשבתי, לא יודעת אם מתאים

גם באמת לא מכירה את הסיטואציה אז אולי הרעיונות שלי לא טובים

1. אולי לחגוג אבל לא ממש בתאריך היום הולדת?

2. לחגוג ביום ולהזכיר במהלך המסיבה מול האורחים את מה שארע לפני 16 שנה ושהתינוקת הזאת שמורה לך בלב עד היום

3. אולי עצם זה שתחגגו את המסיבה יעזור לך להתמודד יותר טוב עם התאריך הזה?

שזה בסדר להיות באבל גם אחרי שנים ארוכות

גם אותי מלוות תחושות (אחרות לא אובדן) שנים ארוכות ואני נותנת להם מקום

אם בעלך רוצה לחגוג בגדול

אולי שהוא יארגן את המסיבה

אולי השתתפות בה בלי הארגון תהיה יותר קלה

נראה לי שזה בסדר שלפעמים חוגגים אירוע בשביל הילדים/ הבעל ופחות בשביל עצמנו

כמובן שזה גם בסדר לא לחגוג אירוע

(אנחנו עושים יומולדת סימלית גם בגיל 3)

(לנו היתה בר מצווה לילד קצת אחרי ה7 באוקטובר

עשינו את האירוע בלי חשק בכלל

אבל לא ביטלנו בגלל הציפייה של הילד

בסוף היה אירוע טוב למרות שהגעתי אליו שאני פיזית לא מרגישה טוב בגלל חרדות

ושמחתי שלא ביטלנו אותו)

א. נשמע שהרגש שלך לא מקבל מספיק מקום

הוא צריך שיראו אותו שיבינו ללב הכואב הזה שיחבקו אותו ..נמשע שאת מנסה להשתיק את הלב..כי ככה נדמה לך משצפים ממך

שנו כבר עבר זמן אז ,...

ונשמע לי שאולי הלב צריך שם מקום יותר להביע את מה משרגיש גם היום אחרי כל השנים

ושזה יתקבל באהבה ובחיבוק ..אולי ללכת אפילו חד פעמי לטיםול שיקשיבו למקום הזה זה לפעמים משחרר.. או לשבת עם חברה לבקש לשתף

או עם עצמך..לכתוב...לבכות את זה ..

ב. מעשית - בוודאי לחגוג להם צריך גם נפרדות מול הילדים - בלי קשר למה שאת מרגישה..

רק מה

לא חייב באותו היום שמאוד רגיש

לא חקרה כלום אם ץבחרו תאריך אחר קצת לפני או קצת אחרי

לגיל שנתיים אני אישית חוגגת בבית רק עם המשפחה המצומצמת ברמת המתנה קטנה ועוגה קנויה ובלון העיקר לרקוד לה ולשמח אותה בפשטות

וגיל 3 היתי עושה חלאקה

גם חלאקה אפשר פשוט יחסית

אבל כן חגיגי וכן עם הזבא וסבתא ומי שחשוב לכם

אבל הניתוק מאותו היום ובעיקר הלתת לעצמך מקום גם בלי קשר לזה אולי ישקיט קצת את הרגיושת הספציפית

נשמע לי שכדאי לך כבר עכשיו לנסות לעבד את התחושות הקשות של האבל, עוד לפני שתגיעי לבר-בת מצווה, שהם אירועים בלתי נמנעים (וגם הילדים יהיו זקוקים להם).

לא יודעת אם כדאי שתעשי את זאת באירוע כזה, שיפיל אותך לתוך המים, אבל כן כדאי כבר עכשיו להתחיל בתהליך, ואולי כן להצליח לחגוג להם עכשיו ברמה זו או אחרת.

היית בטיפול סביב האובדן?

(משתפת מהמקום שלי, אף שזה שונה: הבת הבכורה שלי נולדה כמעט בדיוק שלוש שנים אחרי הולדת אחותי, שנפטרה בגיל חצי שנה. בעיניי וגם בעיני הוריי זו הייתה נחמה גדולה... אני חושבת שזה בזכות תהליך שחרור שעשינו מול התינוקת שנפטרה. היה לנו קל יותר, כי היא הייתה תינוקת מיוחדת, ובעצם הולדתה היה סוג של אבל. אבל עדיין...)

הרבה כוחות, יקרה❤️

קודם כל חיבוק גדול

אני לא מדברת מנסיון

ואני מטבעי שכלתנית יותר

אבל בכל מקרה אני מאמינה שאבל והתמודגות עם אובדן זה מאוד אינדיבידואלי

אז בסוף זה מה שנכון לך

1. אני לא חסידה גדולה של טקסים

וחלקה בסוף זה טקס... אין חובה שכזו

2. מעט מאוד תאריכים הם קדושים בעיני... וגם תאריך יומולדת הוא לא קודש, הוא הזדמנות (ואני אגיד בעדינות שגם אזכרות)

3. אני חושבת שחשוב להקשיב לעצמך, לרגשות שלך, למה שאת מסוגלת ולהיות רחומה וסלחנית כלפי עצמך, שיפוטיות היא רעה חולה גם כשהיא מופנת פנימה

4.(מקווה שאני אצליח להעבירהאת הנקודה הזאת)

אני מאמינה שהחיים חזקים יותר מהמוות

אם זה ביצר החיים על האבל או ששמחתם של אנשים החיים קודמת לזכרם של המתים

ולשם צריך לשאוף

יש פה את בעלך ואת ילדי היומולדת וצריך בזהירות למצוא את האיזון לתת מקום לרגשות שלך אבל במקביל גם לא לדחוק אותם הצידה

16 שנה זה תהליך ארוך

אבל יום יבוא ויהיו בתאריך הזה גם בר מצווה ובת ממווה ואני חוששת שמה שלא קאה ב16 שנה לא יקרה גם בעוד עשור

ובסוף בסוף בסוף

את כותבת בעצמך שאת לא מצליחה להשתחרר

ואולי כדאי לראות איך אפשר לעבור תהליך של אבל ולדעת לחיות לצד הכאב

הלוואי וירבו השמחות במעונכם

והבית יהיה מלא חיים ובשורות טובות

אני חושבת שיש פה עניין של בחירה אם לשחרר את האבל או לאחוז בו כל כך הרבה שנים. במיוחד שמעורבים פה ילדים ואולי הם משלמים או ישלמו בעתיד מחיר מסוים.

אפשר לתעל את הזיכרון והרגש לכיוונים אחרים, למשל להקים גמ"ח לזכרה או כל דבר אחר שאת מתחברת אליו. אולי ללכת לטיפול שיעזור לך

(ניסיתי לכתוב בעדינות, סליחה אם לא הצליח לי. אני מרשה לעצמי לכתוב רק כי עברתי את זה בעצמי)

מבינה לגמרי את הכאב, עברתי גם אובדן הריון. אני חושבת שזו בהחלט חוויה שמלווה לאורך החיים אבל זה שמשהו מלווה לא אומר שהוא פוגע ברמה משתקת שלא מאפשרת שום דבר חגיגה באיזור התאריך. את כותבת שמרגישה נשארת לבד.

 קושי שפוגע בך ולא מתקדם 16 שנים מצריך רמה מסוימת של טיפול, של עיבוד ממליצה ממש לעשות את זה עבורך ולטובתך 

ליבי איתך

דילמה בנושא כואב כל כך

אני הייתי שואלת מה את מרגישה?

אם תחגגי להם מזה אומר? שאת כבר לא עצובה? ששכחת את התינוקת שנולדה?

ולהתעקש להנכיח (בצדק..) את האבל של אותו יום מה ייתן לך להרגיש?

ומה עם הילדים? לא יחגגו ימי הולדת?

זה סתם שאלות שעלו לי

לא פשוט בכלל

❤️❤️❤️❤️

להקשיב לעצמך שהזמן הזה לא מתאים לך אם זה המצב.

ויחד עם זה אולי בתאריך קצת יותר מוקדם או מאוחר, כשאפשרי לך, לחגוג על הילדים הקיימים ב"ה.

זה לא אמור להיות ככה? שאני יבין באמת אם אני צריכה ללכת ולטפל. כי להבדיל ילד שנפטר כל החיים זה יום של אבל אז למה פה זה שונה? זאת הילדה שלי כל החיים, כל הזמן אני מתפללת אליה, סחבתי אותה 9 חודשים, ילדתי אותה ,מה שונה פה? אולי אני ה"מוזרה" בסיפור שלא מוכנה לשחרר

ולמה זה עדיין קשוח לי למרות שעברו ככ הרבה שנים? יש לי מלא חברות שילדו בזמן שלי וקשה לי מאוד לראות את הבנות שלהם, זה בעיה או שזה "נורמלי" ? 

בחוויה שלי אובדן הריון הוא אחר, אבל בחוויה שלך זה כן דומה.

אני לא יודעת להגיד לך מה עושות משפחות שאיבדו ילד אבל אני חושבת שגם בזה יש שונות ולא כל משפחה נוהגת אותו דבר.

אני מתחברת לשאלות של @תהילה 3>, של מה יקרה אם לא תאחזי כ''כ חזק באובדן, מה המשמעות של זה עבורך?

אני לא חושבת שזו שאלה של נורמלי ולא נורמלי אלא של מאפשר תפקוד ולא מאפשר תפקוד, כרגע נשמע שהאבל לא מאפשר לך לתפקד וזה דבר שכדאי לטפל בו, לבחון אותו לגעת בכאב הזה באופן רגיש ולחשוב אותו, להחליט מה לוקחים הלאה ומה משאירים בעבר

יום הזיכרון לא חייב להיות יום של אבל.

בשביל זה יש לנו ביהדות הלכות אבלות מאונן, לשבעה, חודש, שנה, אזכרה שנתית. הדרגתיות באבל.

יש משפחות שהופכות את יום הזיכרון ליום אבל שאי אפשר לעשות בו כלום. ויש משפחות שבוחרות בחיים למרות הקושי שוודאי קיים, ועושות משהו לזכרו או לעילוי נשמתו של הנפטר.

כאן אפילו לא ממש היו חיים בעולם הזה. לא שהצער לא קיים. והגיוני שאחרי לידה שקטה יש קושי לקום ולהמשיך הלאה. אבל אם אחרי 16 שנה את עדיין באותו מקום משתק אז בהחלט ממליצה על טיפול.

אני עברתי אובדן של עובר (שהיה בשלב בו יכולתי לבחור בין לידה שקטה לבין גרידה ובחרתי גרידה). זה היה בשלב כשכבר הרגשתי תנועות. וגם הרגשתי כשהן פחתו... כך שזה ממש הרגשה שהיו חיים ונעלמו... התקופה שאחרי היתה קשה. לקח זמן לחזור לעצמי. לי אישית עזר כן לדבר על זה ולשתף אנשים שקרובים אלי ולספר את הסיפור והשתלשלות הדברים. אחרי זה ילדתי עוד 2 ילדים אחד צמוד לתאריך הגרידה ואחד צמוד לתל"מ של ההריון שנפל. ומרגישה שהתאריכים האלה הם דווקא סמליים ומשמחים אותי שיצאו ככה כי בזמן שלא זכיתי להביא חיים, היה תיקון וקיבלתי מתנה (וד"א הילדה שנולדה אחרי הגרידה שהיא ילדה מהממת! לא היתה נולדת ללא אותה הפלה. אז זו גם דרך להסתכל...)

ממליצה גם על הספר 'כחלום יעוף' של הרב אברהם סתיו.

כמעט, זה דבר שב"ה לא חויתי (חויתי אובדן קרוב אחר) אבל ממי שמכירה שחווה זה אובדן קשה ממש.

בכל מקרה אני לא חושבת שאת צריכה להשוות את עצמך לאחרים, אלא להיות קשובה לעצמך.

אם *לך* קשה שזה עדיין כל כך משפיע עלייך, אפשר לנסות לטפל בזה, אבל באופן כללי אובדן זה דבר קשה וכואב וזה טבעי.

שאת היחידה שנשארה להחזיק את הזיכרון, השאר המשיכו הלאה.

אולי במובן מסויים חלק מחוסר היכולת לחגוג ימי הולדת,

נובע מתחושה שאם חוגגים= השארנו מאחור לגמרי את האובדן?

כי אם כך את מרגישה (אפילו אם זה רק במובן מסויים..)

אז מאוד מובן למה את מתקשה לשחרר ולחגוג.

אז אולי אפשר אחרת וכן להנכיח באירוע את האובדן? כלומר אפשר גם לשמוח בשמחת הילדים שנולדו ב"ה, וגם לזכור שיש להם אחות גדולה שאיננה.

ואני זוכרת שהלידה של הבת דווקא הכי טלטלה אותך, וזה היה רק לפני שנתיים,

אז הגיוני שעדיין הדיסוננס הזה קשה לך..

כיוון נוסף, אולי אפשר לתעל את האירועים לא לחגיגה רגילה, אלא לעשות משהו ערכי ומיוחד יותר שיעזור לך להכיל את המורכבות.

אולי נסיעה לקברי צדיקים לתפילה וטקס חלאקה או נסיעה לכותל.

אני לא מכירה יותר מידי, אבל זה נשמע כמו פעילות נחמדה לגילאים האלו.

מניחה שיש משהו באזור, לא ממש מכירה בעצמי..

אשמח לעוד

לא הכי הכי קרוב...

ילדים נכנסים חינם

וכמה מרגש לשמוע את פרסום הנס שלך ❤️

ב"ה שתזכי לעוד ועוד ניסים ונפלאות וישועות גדולות במתיקות שלמה 🙏

אני אעשה גם בע"ה.

שתראי עוד ניסים 

תוהה האם זה נכון לשתף את הילדים בזה. מתלבטת אם זה לא יגרום ליותר מידי אכזבה אם הדברים לא יתגשמו כמו שהם מבקשים.

ילדים מתקשים לפעמים להבין מציאות מורכבת

והםתק/סגולה/אמונה , בטח כשנניח לא הכל מתקיים

יכול להיות קשה להכלה.

זאת רק דעתי ואין לה שום ביסוס

תמיד בתקופה הזאת הרשתות למינהם מלאות בבנות (בעיקר) שמספרות את איך שהבקשות שלהם התמלאו, והרבה פעמים זה קשור להריון ולידה.. בתור מטופלת פוריות, אני יכולה להגיד שהקבוצות של מטופלות בתקופה הזאת מלאות גם בסיפורים על בנות ששמו פתק אבל לא התגשם להם.. ואת כל ההאכזבה שלהם, והכאב לראות בלי סוף סיפורים על כאלו שכן התגשמו להם התפילות.. אז לשים לב כשמפרסמים שיש כאלה שזה רגיש להם, וכל שזה רק סגולה ולא מבטיח כלום.. גם לפעמים זה נותן הרגשה שכל מה שצריך זה לעשות את בסגולה הזאת וזהו, הכל מתגשם (ואז מחשבות שהיו לי בכל מקרה, מה, אולי בגלל שלא עשיתי את הסגולה אני לא נכנסת להריון?) אז גם כשמפרסמים חשוב לשים לב שזה לא פיתרון קסם או הבטחה להצלחה..

וכל מי שעושה את הסגולה, לחשוב על זה גם..

עבר עריכה על ידי אמהלה בתאריך א' בטבת תשפ"ו 2:04

זהו יום מיוחד שמסוגל לתפילות וישועות גדולות.

כל אחד בדרכו שלו

קראתי מר' אלימלך בידרמן. כתוב בתהילים: (צ"ב, ז')

"איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת"

אומר ר' אלימלך שאדם שלא מבין את "זאת-חנוכה" הוא כסיל ובער....

והאריך על כך עוד הרבה

וסיים במילים "בזאת אני בוטח".

אינני יודעת את מקור הסגולה להטמין פתק בחנוכיה

גם אני מצאתי פתק שלא זכרתי שהטמנתי מלפני שנתיים

וב"ה אכן תפילתי התגשמה.

אבל צריך לזכור שהסגולות נועדו בשביל לעורר את הלבבות לתפילה

ולנצל את היום המיוחד זאת חנוכה לתפילה ולתחנונים במיוחד ל"בניי ומזוניי"

בשורות טובות

שיתקבלו כל התפילות לטובה

והרופאה נתנה טיפות מסוג אחר.

אולי גם אצלכם יעזרו טיפות אחרות.

ואם הוא מצונן, יכול להיות שזה חלק מהצינון, ולא דלקת.

שדלקת עיניים עוברת לבד, באמת ראיתי את זה על הילדים שלי,  לי, שאני לא ילדה היתה דלקת עיניים שפשוט סבלתי ממנה, הביאו לי משחה בסוף

אם את רואה שמחמיר או לא עובר, תחזרי אל הרופא, אולי ייתן לך סינטומצין, זה עוזר ממש

וגפ הוא המליץ לכבס את המצעים והמשחקים אבל לא עשיתי את זה😅

מה בעצם את מתלבטת

אם ללכת עכשיו למיון?

אני חושבת שבאמת אין כ"כ מה לעשות עכשיו חוץ מלחכות למחר בבוקר ולקוות שלא יצא לבד

ולעבור את הגרידה כמתוכנן.

אולי אם תקפידי ממש לשכב כל הזמן עד הגרידה זה יעכב  במידה מסויימת.

חיבוק גדול ושיעבור בקלות.

היא האם זה שהופיע דימום אוטומטית פוסל את הגרידה?

זאת אומרת אם מחר כשאגיע ואגיד שהתחיל דימום יסרבו לבצע גרידה?

כדי לא לעשות סתם גרידה אם כל התוכן יצא.

הרבה נשים מגיעות מדממות לגרידה

ב‘ה בנושא הזה אני מושא קנאתך אבל ההריונות שלי קשים בטירוף! ואני הרבה מוצאת את עצמי מקנאה באילו שרצות ויפות ואוהבות להיות בהריון...

ועדיין מודה על רגע על ההיריון ומאוהבת בתוצאות שלו...!!

שמכירה נשים שילדו גם ככה

אשמח לעזור בזה אם תרצי כתבי לי בפרטי

לא זוכרת

הוא מעולה אבל

וזול

ולא כבד

אבל צריך להוביל אותו איכשהו לבית כי זה מוצר גדול

פשוט מפעילים

בכפר סבא.

עם צינור.

2 עובדים ערבים העלו את המכונה על העגלה שלנו, בעלי הרים אותה לבד מהעגלה לאוטו ומהאוטו לבית, על המכונת כביסה. (אם לבעלך יש כוח, לא אמור להיות בעיה)

לא צריך להתקין כלום, פשוט לחבר לחשמל וזהו.

מה שכן, אני ממש נבהלתי לגלות שהדירוג האנרגטי שלו זה g😱

זה אומר שהוא שותה חשמל בטירוף (לשם השוואה, רוב מוצרי החשמל הם בדירוג Aאו B) ומייבשים שהם ידועים כזוללי חשמל ראינו בחנויות חשמל אחרות בדירוג c.

המייבש של אושר עד היה זול ביותר מ1,000 ממייבשים אחרים שבדקנו, אבל לא יודעת להגיד לך כמה כסף נפסיד על זה שהדירוג שלו מאוד גבוה. לא מבינה בזה, אבל אם עדיין לא קניתם לפי דעתי שווה לבדוק את זה. אני מרגישה כרגע קצת מחסום בלהפעיל אותו חופשי וזה מבאס אותי.

אצלנו למשל המיני מרכזי בדרוג נמוך לא זטכרת כמה ועדיין קנינו אותו..

זה יכול להיות שיקול אבל מנסיוני לפחות - היה לי מייבש בדרוג a וגם עכשיו יש לי מייבש (את זה של אושר עד) ולא רואה הבדל משמעותי בחשבון שגמככה גבוה אצלי

כרגע אני בעיקר מנסה לברר איפה יש, שלא נסע סתם.

לא עונים לי לטלפון.