שמתרחש בו זמנית בבטן ובאוזניים, וזה הכאב הכי חשוף שלי – מולי. הכי פחות אמיץ, הכי פחות חומל, הכי הרבה רגיש למגע. זה הכאב היחיד שאני לא רוצה לחלוק, שאני לא יכולה לחוות למשך יותר מכמה דקות רצופות, שמגיע בממוצע פעמיים בשנה. זה כאב שנושא מבוכה, קנאה, כעס, חרטה, תחושת החמצה, אבן ענקית על הלב, בושה, אשמה וייסורים – הכול ביחד, חזק ועמוק. זה כאב חם מאוד, כמעט שורף. הוא מחליש את השרירים ואת הראייה. הוא ממלא את כולי, לא מרחם על אף חלק. הוא היחיד שמוחק לי כל תקווה שאני יודעת להחזיק.
הוא לא מייאש אותי לחלוטין כי הוא עובר אחרי דקה או שתיים. כלומר, אני מסיחה את דעתי חזק מספיק כדי לשכוח ממנו. אני לא מסוגלת לשאת אותו יותר מזה, הוא עמוק מדי. בעיקר, הוא חשוף לי מדי. אין בו רחמים ושקר והתאמה למצב – הוא כפי שהוא בדיוק, אפילו בלי הגזמה או חרדה.
ועכשיו, פתאום. דווקא הערב. דווקא אחרי יום רביעי של השבוע שעבר. כשאני גם כך עם עצבים חשופים ובכי ורצון להתקפל אל עצמי. הנה בא הכאב שלא מאפשר לי, לא מאפשר לי, לא מאפשר לי.
ואני אפילו מפחדת לומר בקול מה אני רוצה, כי כל כך הרבה פעמים, ודווקא כאן, אמרו לי די.
מוזמן